קטגוריה: בלוג

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה 74 מצוות מתוך 613, תרי"ג, המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי, "הלכות מלחמה", דיני ירושה, דיני עבודה, וממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי. והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות. מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הנחיות, וציווים בכל מרחבי החיים?
כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות.

מסביר הרב יוסף דוויק, "המצוות מאפשרות לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. אחד האתגרים העיקריים לחיים של קיום מצוות הוא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים שהמצוות מגיעות אלינו מאותו מקור כמו כל אירועי החיים. כל מה שאנו חווים בחיים, לא משנה כמה כואב, יש בו פוטנציאל ללמד אותנו להיות מי שאנחנו יכולים להיות – המצוות אינן שונות.
אנו עלולים לא להבין כיצד כל מצווה ומצווה יכולה להשפיע עלינו, וזו הסיבה שרבים מחכמינו התייחסו אל המצוות כלא מובנות. אפילו אלה שניסו למצוא את הסיבות שמאחורי המצוות כינו אותם טעמי המצוות, שניתן לתרגם כסיבות למצוות במקום למהות של המצוות עצמן. נלמד מכך שהבנה בשכל יכולה אולי להוסיף תבלין לקיום המצוות שלנו, אך המהות היא העשייה. כפי שאמרנו לעיל, מצוות הן הזדמנות לקשר, כלים להתפתחות עצמית. אם אנחנו עושים אפילו מצווה אחת מתוך אהבה, עם טהרת כוונה וללא מניע חיצוני, אז הבנו את העניין…"

למעשה, המצוות מעצבות אותנו ומסייעות לנו לרסן את היצרים והתאוות, ובכך משפיעות על הבחירות והמעשים שלנו. המצוות פועלות בנפשנו פנימה, ולרוב באמצעות פעולה, מעשה, ארציות. בכל הקשור למערכות היחסים שלנו עם הסביבה ועם עצמנו המצוות מחייבות אותנו להתנהל ממקום מוסרי וערכי גם 'אם לא ממש בא לנו.'

מוסיף ד"ר עמיחי כהן כי הרמב"ם טען שעלינו להתנהל כל רגע בחיינו מתוך תודעת הליכה על חבל דק בהקשר לכך שלכל צעד שלנו יש השלכות כבירות שכלל לא נראות לעין. אנו 'ישנים' מסביר רמב"ם (איננו רואים את התהום). איננו במצב תודעתי המאפשר לנו לראות את המציאות בהקשר המלא שלה. איננו מזהים את גלי ההשלכות, ואלו יכולים להיות גלים עצומים בהיקפם ובעוצמתם.
מרחיב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור, "באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים."

לפי דעתו של הרמב"ם, בפתיחה לפרקי טעמי המצוות, מטרת מצוות התורה היא להביא לתיקון החברה האנושית, תיקון ושלמות הנפש, והן תיקון ושלמות הגוף של הפרט ושל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי הן ברמה הפיזית, כלומר תיקון הסדר החברתי על ידי מניעת פשיעה, מעשי עוול וכדומה, והן במובן הרוחני, כלומר להביא לכך שבני האדם יגיעו לשלמותם הנפשית. "במילים אחרות, לפי תפיסת הרמב"ם התורה משמשת הן כמעין מערכת משפטית לשמירת הסדר בחברה, מניעת הפשע וכדומה, והן כאמצעי להתעלות רוחנית של בני האדם המשחררת אותם מהשעבוד לתאוות וליצרים הנובעים מהגוף החומרי…
הרמב"ם מסביר כי …השלמות הנפשית של האדם היא מצב ארעי, ובאותה מידה שאדם רכש את שלמותו, כך הוא עלול כמו כן לאבד אותה. לפיכך, המשך קיום המצוות מהווה לגבי האדם השלם מעין "חגורת בטיחות" ששומרת על המשך שלמותו הרוחנית, וזאת על ידי שהיא מונעת ממנו לחזור שוב אל יצריו ותאוותיו… בכל הנוגע לשמירת האדם מלהגרר אחר יצריו ותאוותיו, דווקא כאשר הוא נמצא בחדרי חדרים, יש לקיום המצוות אפקט חזק יותר, הואיל וכאשר הוא נמצא בחברת בני אדם אחרים הוא שומר את המצוות בין היתר מסיבות חברתיות, אולם כאשר הוא לבדו הוא עומד בפני מבחן חזק יותר ועליו להשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי "להכניע את יצרו… למעשה, לעולם לא ניתן לדעת בברור אם אדם הגיע לשלמותו, שהרי תמיד קיים הספק שהוא עדיין לא הגיע אליה, לפיכך העצה הטובה ביותר תמיד היא לדבוק בקיום המצוות."

וכך מסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', "חזון יהודי הוא חלק אורגני של הדת היהודית. את החזון ביטאו נביאי ישראל, שתבעו מעם ישראל לבנות עולם שונה מאוד מהעולם הפגאני. העולם הפגאני סגד לכוח… נביאי ישראל רצו לשנות את העולם. הם ביקשו להפוך עולם שמקנה משמעות דתית לכוח, לעולם שמקנה משמעות דתית לריסון הכוח. כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים, הם רצו לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים." והשבוע בפרשה, אנו לומדים כי כוונת המצוות היא להועיל לנו. המצוות מעוררות את האדם לפתח מידות טובות, לפתח מוסר וערכים.

שבת שלום💞

Photo by Mathias Jensen on Unsplash

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.
יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.
בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ל"ְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד.
הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

מסביר הרב יהושע גלזמן,
"פרשת שופטים העוסקת רובה ככולה בהנהגה של עם-ישראל, מכונה פרשת המשכ"ן = מלך, שופט, כהן, נביא. כיצד עליהם לנהוג ולהתנהג, לא פחות חשוב מכך כיצד על העם להתייחס כלפיהם…
 עם הרוצה לחיות כראוי בארצו, צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות, ובכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… כאשר יש נתק בין שכבות העם השונות ואין את תחושת האחריות והסולידריות, אין קשר בין קבוצות האוכלוסייה המגוונות, דבר המוביל לאנדרלמוסיה ופירוק החברה.”

ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "משה ערב הכניסה לארץ חושש מאד. לא הקרבות הצפויים לעם כחלק מכיבוש הארץ מטרידים אותו. יש לו אמון מלא בעוצמתו הצבאית של העם. גם לא מטרידה אותו שאלת יכולתו של העם ליצור ולשמר תשתית חומרית יציבה לקיומו ככל העמים. אין לו ספקות בנוגע ליכולתו של עם ישראל להיות ככל העמים.
חששו נוגע לשאלה, האם ימצא העם את הדרך והכוח להגשים את יעודיו המהותיים, גם כאשר יהפוך להיות עם המתנהל מתוך מערכת לאומית ומדינית עצמאית, מבוססת, יציבה וחזקה. האם יצליח ליצור ולשמר תשתית ערכית, רוחנית ותרבותית שתהפוך אותו למקור חיקוי והשראה. האם האומה הישראלית תהיה מסוגלת להיות מקור השראה ואור לכל הגויים."

בספרו "הנאום האחרון של משה", מתייחס ל"חוק המלך" מיכה גודמן –
"זהו השביל שמתווה משה בספר דברים. חוק המלך של ספר דברים קובע כי יש צורך במלך, אך יש גם צורך שהמלך יזכור שהוא איננו שליט כול יכול, שהוא גם הנשלט, מלך שכוח השלטון שלו מוגבל ומוחלש. זאת איננה האנרכיה של ימי השופטים, משום שיש מלך. זאת גם איננה הרודנות של ימי פרעה ושלמה, משום שיש גבולות למלכות".
בעיית חוסר האיזון לא פסקה עם מותו של שלמה. לא מעט מהמלכים שאחריו אימצו, או בכל אופן ניסו לאמץ, את דפוס ההתנהלות של שלמה. הנחיות משה למלוכה מוגבלת ומוחלשת שהיא במהותה מלוכה משרתת – לא יושמו כראוי אצל רבים ממלכי יהודה וישראל. רבים מהם ניסו ככל יכולתם להרבות נשים, סוסים וזהב במקום להילחם בתופעות של שחיתות… ובעוולות המוסריות ועושק החלשים. כל אלו היו מקובלים במבנהו ואופיו של המבנה החברתי בעולם העתיק, אך לא זה מה שהיה מצופה מהעם שייעודו היה לאמץ בדבקות את התפיסה המונותאיסטית על מרכיביה השונים…"

מסכם ד"ר זאב פרידמן-
"…נאומו של משה כפי שאנו נוכחים ונפעמים מעוצמתו, עוסק בעבר, הווה ועתיד. הנאום מכוון לדור ב'- על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. אך הנאום מכוון רחוק לדורות הבאים. הנאום עוסק בחיי שעה, אך גם בחיי עולם."
שואל ד"ר פרידמן, מה עלינו ללמוד, להפנים ולהטמיע מנאומו של משה לחיינו העכשוויים?
ועונה- "כך פרשתנו מיוחדת וייחודית, בהניחה לראשונה את תשתית המשילות עם הכניסה לארץ. שכן, אקט הכניסה הוא רק ראשוני לקראת הקמת משילות של אומה הנוטלת את גורלה ויעודה בארצה ובמדינתה. האם בפרשתנו מכוון משה לאותה משילות ציבורית קולקטיבית ומדינתית בלבד?  או שמא משה מכוון גם לאותה משילות יחידנית ואינדוידואלית שטמונה בתוכנו, בכל אחד מאיתנו?
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.    לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.    צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". (דברים, טז',יח'-כ')
הפניה של משה היא קולקטיבית – לעם. אך גם פרטנית- לכל אחד ואחת.
הנה לפנינו לראשונה מוסדות המדינה המתהווה ונושאי תפקידיה – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. מה מצופה מהם? –לנהוג במשילות ראויה המושתתת על ערכי המוסר והצדק. האם משילותם רק באזור ספציפי?- לא, נוכחותם הפעילה  בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ וגם בכל  שְׁבָטֶיך. מהי ייחודיות השער?-הוא משמש כחיץ ומגן כנגד הבאים וכנגד היוצאים. משמש כמגן בין מרחבים ורשויות שלטוניות במשילות הקולקטיבית, אך גם במשילות האינדוידואלית, לשופט ולשוטר הפנימי שבתוכנו…
…באפקט השער- "בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", בכל הנוגע לאיזונים ולבלמים, בין רשויות המשילות הקולקטיבית, בנפש האומה וגם בין רשויות המשילות האינדוידואלית, בנפש האדם…
אומר משה למוסד המלוכה: " נהג בערכים ובמידות של צדק ,יושר ומוסר. אך גם בצניעות וביראה אל מול אלוקיך, מוסדות המדינה וסמליה ואל מול העם. ראה כל יום את שלטונך – כְשִׁבְתּוֹ ולא בשִׁבְתּוֹ. העמד עצמך יום יום לבחירה ".
הפרשה קוראת לנו באמצעות הציוויים השונים, להטמיע כי קריאתו של משה היא לכלל ולכל אחד ואחת מאתנו לשאת אחריות, לגלות מנהיגות ראויה אכפתית ורגישה גם כלפי הסובבים אותנו.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמתו של יצחק בן שלומית, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים❤

פרשת השבוע , פרשת האזינו, גם השבוע הינה פרק אחד, פרק לב. במרכז הפרק עומדת שירה שלימד משה את בני ישראל הכוללת אזהרות מפני הצפוי לקרות לעם ישראל, ותיאור מערכת היחסים שבין ה' לעם ישראל. עם סיום השירה מצווה ה' על משה לעלות על הר נבו, שם הוא ימות בגיל 120 שנה. הפרשה מועברת באמצעות שירה הכוללת סקירה של כל ההיסטוריה של עם ישראל לדורותם.

מסביר הרב יצחק נריה-
“…משה רבנו משלים עם העבר ועם גזר הדין שלפיו הוא לא יעבור את הירדן בעתיד ולא ייכנס אל הארץ המובטחת. התנהלותו לקראת העתיד מעוררת הערצה: העברת שלטון מסודרת, חיזוק העם וחיזוק המנהיג הבא יהושע, כתיבת התורה, נתינתה אל השבטים ומבט קדימה לקראת שחזור עתידי של מעמד הר סיני אחת לכמה שנים – במוצאי חג השמיטה, במעמד הקהל וקריאת התורה בחג הסוכות.
ואז מגיעה נבואה מפתיעה שצופה פני עתיד. הקב“ה מגלה למשה שהעתיד לא יהיה קל… התורה מלמדת שהדרך לבנות עתיד טוב יותר היא דרך “השירה“. השירה תהיה לעד בבני ישראל, והיא שתשיב אותם למוטב. משה רבנו יודע שיהיו נפילות ושתהיה מעידה, ואף על פי כן, “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ“. יש לדאוג כעת לעתיד. אך כיצד?
בשאלה מהי השירה נחלקו רבותינו, האם הכוונה לשירת האזינו או לתורה כולה הנקראת שירה. הדעה שזו שירת האזינו נסמכת על עוצמתה של השירה שיש בה עבר, הווה ועתיד, יש בה תיאור מציאות ויש בה תביעה גדולה, ויש גם בה פנייה אל העולם כולו: “האזינו השמים ותשמע הארץ“. לבריאה יש מגמה וכיוון. יש מנהיג לבירה, והעולם איננו הפקר. האחריות שלנו בכל נקודת זמן היא להבין שהעבר משפיע על ההווה והעתיד.
שירה דורשת העמקה, קריאה בין השורות. הפנמת המסר מורכבת ודורשת מאמץ. אין התנערות מהעבר כדבר שהיה ואיננו, אין זלזול בהווה או בעתיד, אלא תמצות של הכול לשירה אחת אדירה שמתחילה בטבע הדומם, רומזת לאומות העולם ומדברת אל בני ישראל. לא רק עם ישראל הוא חטיבה אחת, אלא העולם כולו הוא אחדותי. שירת האזינו היא שירת עולמים, ועלינו מוטלת המשימה לגלות ולהנכיח זאת.
מתבקש לסיים עם מילותיו השיריות של מרן הרב קוק, “שיר מרובע“:
יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.  ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית… והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה… ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם… ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה… ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם… והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.”"

לסיכום, בימים אלו, לאחר חודש תשובה, ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים, אנו מתחברים לשירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם אל כל אחד ואחת מאתנו כפרט. משה רבנו מעורר אותנו לדורות באמצעות שירה זו כי עלינו להוקיר וללמוד מהעבר כך שנטיב את בחירותנו ודרכנו בעתיד. לכל אחד ואחת מאתנו יש את ה"האזינו" שלו, ולכן, כל אחד ואחת מאתנו נקראים להתבונן בשינוי שחל בנו, ולקוות שאכן הצלחנו להפנים ולהפיק את הערך המוסף מהשיעורים של השנה שחלפה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥰

אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה וזמן קצר לפני יום כיפור, תהיתי מה משמעותה של הסליחה?

כל מיישב סכסוכים מבין מהר מאוד כי אחד הכלים החשובים, העוצמתיים והיעילים הינו בקשת הסליחה אשר סוללת דרך לקידום יישוב הסכסוך. יתכן כי הצדדים לסכסוך זקוקים לפתרונות משפטיים, אך יחד עם זאת, הם זקוקים להכרה, להשלמה וסגירת מעגל. מסתבר, שיש לנו, בני האדם, צורך אנושי להשלים ולהתפייס עם האדם שפוגע, או שפגענו בו, והסליחה היא שמשחררת אותנו מהשעבוד הממושך לכאב ולפגיעה. פתרונות משפטיים לרוב אינם מעניקים התייחסות ומענה לצרכים המשמעותיים של הצדדים, הצרכים הרגשיים והנפשיים, כמו, הפגנת חמלה, אמפתיה, הכרה וכו'. למעשה, הצדדים רחוקים מסגירת מעגל ותחושת נחמה לה הם כה זקוקים.
בנוסף לכך, מענה משפטי בלבד נרתע מהשימוש בכלי "הסליחה" כי יש בו לכאורה הודאה במעשה אשר עלולה להוביל להקלה בענישה, שחרור מאחריות, ועוד. התוצאה, רגשות הכעס הכאב והפגיעות נותרים בתוכנו והם גדלים ומשתלטים עלינו. הם הופכים לעצבנות, אלימות, חשדנות, וחוסר אמון, אשר משפיעים אט אט על תחומים ומערכות יחסים נוספים בחיינו.
מחקרים מדעיים רבים מעידים על כך שאנשים הצוברים טינה ומירמור לאורך שנים נוטים להיות פחות בריאים נפשית ופיזית – בהשוואה לאנשים שמוצאים את הכוח לסלוח, ולהשאיר מטענים כואבים מאחור. אז מדוע עדיין כל כך קשה לנו לסלוח?

אולי כי בתרבות שלנו "רגשות זה לחלשים" ובמקום לשתף ולהתחבר לאותו מקום חלש וכואב אנו דוחקים אותם, כי "אנחנו חזקים וחזקות", ואנחנו מחביאים אותם מהסביבה אבל גם מעצמנו וכך, במקום לעבור דרך הרגשות הם נשארים בתוכנו, הם שולטים בנו ומנהלים אותנו. כעס זה רגש שמרחיק אותנו מהכאב כי הוא פשוט מסתתר מתחתיו. זה רגש ששומר כביכול (ולמראית עין) על חוזק.
באחד מהגישורים, בסערת רוחות, ל׳, עו״ד התובע והנתבעת שכנגד, נכנס יחד עם הלקוח שלו לחדר הגישור ודרש להזיז את השולחן ולהרחיקו במיידי מהצד השני. הוא הצהיר- "אנחנו לא נשב כל כך קרוב ובסמוך לנתבע ועו"ד שלו". הגישור עדיין לא החל והמתח והכעס שררו בעוצמה בחדר. מדובר בגישור שנדחה כבר מספר פעמים על ידי הצדדים, סכום התביעה היה על 750,000שח והתביעה שכנגד הייתה על סה"כ 1,000,000שח. מנגד, השופטת חזרה והמליצה על תהליך גישור כפתרון ליישוב הסכסוך. ממש בתמצית, התובע היה עובד מבוגר שעבד 14 שנה במקום עבודתו, והוא פוטר והואשם במרמה וגניבה.

לרבים מאתנו קל יותר לכעוס אבל לכאוב ולהיות עצובים, הרבה פחות. העניין הוא שאם אנחנו באמת רוצים לסלוח – לעצמנו ולאחרים אנו חייבים לעבור בשלב של הכאב, קשה ככל שיהיה. יום כיפור הוא הזדמנות טובה לתרגל סליחה כזו המגיעה מעומק הלב. הרב בני לאו בשיעורו "עננו- בעת נעילת שער" מבהיר שישנם ערוצים רבים להיכנס ליום כיפור, וזה לא יום של עצב, אלא יום של פיוס אשר מזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ המאפשר סליחה ותפילה בכנות, מתוך חיבור ובאהבה.

יום הכיפורים הוא גם סוג של תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על פגיעתנו בא_נשים אחרים. אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.
בגישור שהזכרתי קודם לכן, גם ע׳, עו״ד הנתבע והתובע שכנגד הייתה לוחמנית מאוד עבור הלקוח שלה והיו חילופי דברים קשים במהלך הגישור. אני לא אלאה בפרטים, אבל כן אציין שחדר הגישור איפשר בסופו של דבר לצדדים לייצר דיאלוג באופן ישיר, לברר את הפרטים של המחלוקת ולדייקם, לקחת אחריות, לבקש סליחה ולהתנצל. בחדר הגישור נוצרה הזדמנות עבור הצדדים לקבל תשובות, לעשות מקום אחד לשני, ולבקש סליחה על כל אותן סוגיות שפגעו והכאיבו. ומשם הדרך ליישוב הסכסוך הייתה מהירה.  הצדדים הסכימו על פיצוי כספי צנוע לכיסוי ההוצאות המשפטיות יחד עם חילופי דברים מפייסים, ובמקרה זה, הטרנספורמציה שנוצרה כללה הבעות רגש וחיבוקים, וזוהי כנראה כוחה של הסליחה. היא מעניקה נראות והכרה. בהרבה תהליכי גישור שלקחתי חלק, התנצלות אותנטית ותהליך של סליחה שחרר את הצדדים ואיפשר להתקדם ישירות ליישוב הסכסוך תוך סגירת מעגל, נכונות ללקיחת אחריות וריפוי מערכת היחסים.

חכמנו הבינו זאת עוד הרבה לפני המחקרים, והם הדריכו אותנו להיות אקטיביים במרחב הסליחה. לקחת אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו ולחזק את השריר שיודע לסלוח ויודע גם לבקש סליחה. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי רק שבשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ואו פנויים לפנות מקום ולפשפש במעשנו. יום כיפור ממש בפתח, והוא מציע לנו לפתוח דף חדש, ולהתעורר. כך, שבקונפליקט הבא בין אם אנו אחד מהצדדים ואו ממיישבי הסכסוך, נזכור לממש את מעלות הסליחה ועוצמתה בריפוי הנפש ויישוב הסכסוך. בהצלחה.

 שנה טובה וגמר חתימה טובה ❤️🍯🍎

השבוע בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. הפרשה פותחת בתחינת משה אל ה', "(ג) וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא," (דברים ג') משה רבנו פותח בתפילה כנה ומרגשת לה', על כך שלמרות הגזירה שנגזרה עליו, הוא רוצה ומבקש להיכנס לארץ המובטחת. בנוסף, השבוע אנו שוב מצווים, "(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיו.." (דברים ד'), ל-קיום המצוות ועשרת הדיברות, כלים מכוננים ומשמעותיים בתיקון של כל אחת ואחד מאתנו ליצירת תודעה מוסרית וחברתית גבוהה יותר המעניקים לנו חיים. הערב ט"ו באב , כלומר, תיקון מתוך תודעה של אהבה, כך גם תפילת שמע שבפרשה.

מסבירה היוצרת והמלחינה מלכי בן ימין טפרברג, "משה מתריע בפני בני ישראל שחטאיהם יובילו בסופו של דבר להגלייתם מהארץ המובטחת. אך באותה נשימה הוא גם נותן להם תקווה, בדמותה של התשובה. המונח "תשובה", מתייחס לתהליך של תיקון פנימי, רצון של אדם להשתנות על מנת להטיב את ימיו על פני האדמה ולדאוג לאחריתו. מקור המונח מגיע מהמילה "שיבה" המופיעה בפעם הראשונה בפרשתנו: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ." (ד, ל)…
על פי הרמב"ם, תכלית מצוות התשובה אינה רק השיבה מהמעשה כי אם הווידוי עליו, כפי שכתוב בספר במדבר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ…וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (ה', ו'–ז')… משה, שהיה המנהיג הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, חושף פן אנושי ומצביע על הקושי הגלום בחזרה שלמה בתשובה. כדי לשוב בתשובה, אדם צריך לקבל אחריות מלאה על מעשיו ולהתוודות עליהם. עצם החזרה בתשובה אינה מבטיחה מידית את ביטול הגזירות הקשות, אך היא מאפשרת לאדם לעבור תהליך משנה מציאות וכן מעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר…"  
בעוד בתשעה באב נחרב הבית בעקבות שנאת חינם, הרי שט"ו באב מסמל את האהבה ואת ההתחשבות זה בזו, כך שיום זה הוא יום תיקון לתשעה באב. אב הוא חודש של תיקון; חודש שבו מתחילה אבלות על שנאת חינם אבל לאחר מכן מגיעה הנחמה, המלווה באהבת חינם ובהתחשבות בזולת. חודש אב דומה לחודש אלול בכך שבעיצומו של החודש חל תיקון משמעותי באומה.  ביום זה התרחשו אירועים משמחים לאורך ההיסטוריה, הידוע והמפורסם מבניהם הוא שבתקופות קדומות ביום זה השתדכו חתנים וכלות לבניית בית בישראל.

מוסיף הרב דוד אגמון- "השבת הקרובה היא אחת השבתות הגדולות של השנה. לאחר תקופת בין המייצרים, אחרי תשעה באב, אנו מגיעים למסגרת זמן של שבעה שבועות מיוחדים שמסתיימים בראש השנה. בשבע השבתות הקרובות אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה אשר מגיעות לאחר החורבן הגדול של תשעה באב. הראשונה שבהם מהנביא ישעיה ועל שמה נקראת השבת הקרובה, שבת 'נחמו', "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ' א'). בתוך כך, פרשת 'ואתחנן' היא אוצר גדול של לימוד פנימי הקשור ישירות לענין הנחמה. נחמתו הפרטית של כל אדם והנחמה הכוללת של כל עם ישראל. ביחד עם הלימוד של הפטרת 'נחמו' נפתח השבוע פתח לשינוי יסודי בחיי האדם. כשהכל כבר מופנה אל הרגע הגורלי שבו תוכרע השנה הבאה, ראש השנה הממשמש ובא.
הפרשה פותחת בתפילתו הגדולה של משה רבנו, "וָאֶתְחַנַּן, אֶל- ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר". בקשתו של משה שתינתן לו הרשות להיכנס אל ארץ ישראל למרות הגזירה שנגזרה עליו. אחד הנושאים המרכזיים של הפרשה הוא ענייני התפילה… תפילתו של משה רבנו נוגעת בכל אחד מאתנו באופן ישיר… בפרשה גם מופיעות, בפעם השניה בתורה, עשרת הדיברות וכתובה בה גם קריאת 'שמע ישראל' ומצות אהבת השם, יסודות הרוח הגדולים של חיינו… עשרת הדיברות הכתובות בפרשה הן חידוש הבריאה מבראשית, גילוי מחודש של עשרה מאמרות שאיתן נברא העולם. עשרת הדיברות הנקראות מיד אחרי החורבן של תשעה באב מעידות גם על חידוש המציאות. כמו שאחרי חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים קיבלו עם ישראל את הלוחות השניים, כך אחרי החורבן של תשעה באב, אנחנו מקבלים בכל שנה מחדש את כח ההתחדשות בעצם החזרה על עשרת הדיברות. בפרשה גם מתגלה שיאה של האהבה האנושית, הציווי שמופיע בפרשה מיד לאחר הייחוד של קריאת 'שמע ישראל', "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ…" בנאומו, משה מלמד ומזכיר לעם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל את הצורך באמונה, ובחיבור למסורת ולעם. תהליך הנוצר מיראה ואהבה. האיזון בין שניהם הוא שמביא את החיבור הנפלא לארץ, לעם ולתורה.

מסביר יצחק יבלונסקי, מנהל מכינת יונתן: "ט"ו באב מהווה ציון דרך לתחילת כינון הקשר שבין חתן וכלה, ובין איש לאשתו.  היחסים החברתיים בכללותם, הכוללים גם יחסים שבין אדם לחברו ו/או לחברה ובין איש לאשתו ולבני משפחתם, ראוי כי הם יתבססו ויושתתו על יראת-כבוד ואהבה. אין הכוונה ליראה של פחד ותחושת שיתוק. אלא יראה שמרוממת את האהבה הנובעת ממנה למקום של הערכה וכבוד הדדיים, המביאים לשמחה ורוחב לב ודעת. תובנה זו של "יראהבה" ראוי לה כי תשכון קבע בעמנו. בטוחני, כי כולנו, שואפים לממש שיח מכובד שיש בו בראש ובראשונה כבוד ורגישות לצד הרבה אהבה והכלה. ט"ו באב והשבת הסמוכים זה לזו השנה, מלמדים אותנו מהי אהבה ראויה ונכונה. שנזכה לאהבה רבה ויראת הרוממות." אמן כן יהי רצון.

ט"ו באב שמח ושבת שלום💞

השבוע אנו מתחילים חומש חדש, ספר דברים, הספר החמישי מחמשת חומשי התורה.  חומש 'דברים' פותח- "(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:". חומש דברים מכיל בעיקר את צוואתו האחרונה ואת דבריו של משה רבנו לעם ישראל זמן קצר לפני כניסתם לארץ המובטחת. משה חוזר ומזכיר מצוות ואירועים רבים שכבר הוזכרו בספרים הקודמים, ולכן, ספר דברים קיבל גם את הכינוי "משנה תורה", על כך שהוא מזכיר דברים בפעם השניה.
משה פונה לכל העם, ומסכם מסע של ארבעים שנה במדבר. הוא קורא להם לקיים את מצוות האלוקים וללכת בדרכיו, תוך שהוא מונה מצוות חדשות וגם כאלו שכבר נאמרו בעבר. רעיון החזרתיות מופיע גם בגישור כאשר המגשרים משתמשים בכלי "ניסוח מחדש" ו"מיסגור מחדש"; כלומר, המגשר מנסח באופן עינייני, מעודן ואף לעיתים מרוכך את הדברים שכבר נאמרו בכדי לקדם שיתוף פעולה וחיבור של המגושרים להידברות ועשייה מועילה ומקדמת. מסגור מחדש (Reframing) הוא מושג מתחום הפסיכותרפיה שמטרתו לאפשר לבני אדם התבוננות נוספת על סיטואציות, מערכות יחסים ובני אדם אחרים. במסגרת טכניקה זו, המגשר מעניק מסגור תודעתי חדש, ונותן פתח לאפשרויות חדשות, על אף  קונפליקטים מאתגרים, ועימותים שנראה כי אין מהם מוצא. אלו כלים אשר במקום לעסוק בהאשמות, הם מרחיבים את יכולת ההכלה, הפיוס, ההקשבה הפעילה, מעודדים לעשייה חיובית, ומקרבים את הנפשות.
למעשה, המגשר כאילו מאיר עם ״פנס קטן״ אירועים שנשארו בצל סיפור הקונפליקט או לחילופין מסייע בהענקת משמעויות חדשות לאירועים מוכרים. כך משה רבנו בחומש דברים מעניק בנאומו האחרון לעם ישראל זוית חדשה, מעצימה ומקרבת אל דרך התורה, דרך המשפט והצדקה במטרה להטמיע את המסרים מהאירועים שחוו.

הכתב והעורך אריה יואלי מסביר- "המהלך הגדול של לידת עם ישראל, עליו מספרת התורה כמעט והגיע לקיצו. בארבעה ספרים עבר עם ישראל תהליך ארוך: מספר בראשית, בו הונחו היסודות והרקע של עם ישראל, דרך ספר שמות בו כבר הוא הפך מיחידים לעם, היישר לספר ויקרא בו הוא קיבל מערכת חוקים ועד הנדודים במדבר שם הוא התמודד עם קשיים. ועכשיו הגיע שלב הסיכומים.
ספר דברים, שונה מארבעת הספרים שקדמו לו. הביטוי הרווח בתורה "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" איננו מופיע בו. ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר"ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז' באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"…
ספר דברים הוא מעין חזרה על כל המסופר בשלושת הספרים הקודמים, אבל מנקודת מבטו של משה רבנו. משה מתחיל לתאר את קורות עם ישראל במדבר לא בסדר כרונולוגי, אלא לפי נושאים. הנושא הראשון הוא חטא המרגלים, הסיבה בגינה התעכב עם ישראל במדבר ארבעים שנה. זו גם הסיבה מדוע דור יוצאי מצרים, לא נכנס לארץ.
כבר עמדנו בעבר על השוני בין התיאור בפרשת שלח לבין הסיפור אותו מספר משה רבנו בספר דברים. בהמשך יתוארו מעמד הר סיני, חטא העגל, מלחמות סיחון ועוג ושאר קורות עם ישראל במדבר, כשלכל סיפור יש גם מסר מצדו, תראו לא לחזור שוב על השגיאות שעשיתם אז.
בספר דברים חוזר משה רבנו על רוב המצוות, לעיתים תוך שינויים מן הנכתב בספרים הקודמים. בד בבד, ישנן מצוות רבות שלא נאמרו עד עתה ואנו פוגשים אותם לראשונה. השינויים במצוות בין ספר דברים לקודמיו נובעים בעיקר מהשינוי שחל בעם. כבר לא מדובר בדור יוצאי מצרים, אלא בדור שבעוד זמן קצר עתיד להכנס לארץ. אנשים אלו כבר ארבעים שנה לומדים את המצוות ממשה רבנו. לכן ברור מדוע חלק מהמצוות אינן צריכות הרחבה נוספת.
דיני הקרבנות שמופיעים בספר ויקרא, כמעט ואינם מופיעים בו, אבל מאידך יש בו הרחבה על מצוות כמו תרומות ומעשרות וביכורים. מצוות הקשורות לארץ, מופיעות בו לראשונה, או מקבלות משנה חשיבות, המלכת מלך, דיני נביא ועיר הנדחת, עניינים שלא היו שייכים במדבר ויהיו שייכים עם הכניסה לארץ.
ספר דברים מבטא את המעבר מדור מדבר לדור הכניסה לארץ. צורת החשיבה בו שונה, הציוויים בו שונים, הגישה בו חדשה. ספר דברים הוא הנאום האחרון של משה רבנו לפני שהוא נפרד מעם ישראל ושולח אותם לארץ ישראל. משה רבנו, המנהיג הגדול, בשלושים ושבעה ימים מכין את עם ישראל, אל היעד החדש, הכניסה לארץ ישראל."

משה רבנו מעניק לנו מסגור מחדש או הבניה מחדש (reframing)  של הצבת מסגרת התבוננות על המציאות והאירועים שחלפו, בכדי להדגיש את הצורך בקיום החוקים והמשפטים. משה הוא מנהיג רוחני ומעשי. הוא מתווך לנו את רצון ה', ומגן על העם כשצריך. הוא מחנך והופך את בני ישראל לאומה. וכפי שמתארת נופר סימפסון, ראשת הישיבה החילונית בינ"ה בחיפה, "ספר דברים הוא מעין הסיכום של המסע הארוך שעברו יחד ויש בו גם דרישה של משה מהעם בנוגע לאיזה מין עם הם צריכים להיות בארץ ישראל. כמה חשוב לסכם במילים את התורה שעומדת ביסודו של העם שיכנס אל הארץ המובטחת בעוד רגע.
מנהיג המאחד את העם צריך שיהיו לו מילים ברורות שיבואו עם מעשים מדויקים. יותר מהכל, המנהיג צריך שיהיה לו חזון לעתיד טוב יותר." בניגוד לחומשים הקודמים, הכתובים בגוף שלישי, ספר דברים כתוב כמעט כולו בגוף ראשון. כבר בפתיחת הנאום מזכיר משה שהנאום כולל חוקים ומשפטים שעל בני ישראל לשמור כשיכנסו לארץ. והשאלה מדוע?

התשובה מתבטאת בקשר שבין תשעה באב ביום ראשון הקרוב, לבין פרשת דברים.
מסבירה נופר סימפסון, "כבר בתחילת הפרשה משה מתאר את מקומו המרכזי בתוך העם כמגשר, מפשר ומתווך ביחסים שבין אדם לאדם "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" ודורש מהעם שמעתה הם אחראיים על היחסים בתוך העם. הוא מצווה עליהם להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים שיהוו ראשי השבטים שינהלו את החברה המתהווה. בחברה הזו צריכים להיות שופטים הוגנים שירדפו את הצדק. בנוגע למהו משפט צדק, גם את זה משה מפרט: במשפט צדק אין הבדל בין הבאים למשפט – בין אם השופט מכיר את הנשפטים ובין אם לא, בין אם אחד מהם גדול או ידוע בציבור לבין אם הוא קטן, בין אם האחד מפחיד ורשע לבין אם לא.
ספר דברים, ובפרט פרשת השבוע הנוכחית, הוא הספר שמסכם את תקופת הנדודים הארוכה של בני ישראל במדבר והוא מכין את העם לשלב הבא – ההתמקמות על אדמת ארץ ישראל. דווקא בספר שמסמל את תחילת תקופת ההשתקעות על הארץ, אנו פוגשים את ט' באב שמציין את הגלויות הארוכות שאליה יצאו בני ישראל אחרי חורבנות בתי המקדש.
ט' באב הוא המועד שעל פי המסורת חרבו שני בתי המקדש והיהדות יצאה לגלות. נהוג לקרוא בליל ט' באב את מגילת איכה שמכנסת בתוכה חמש קינות על חורבן ירושלים וגלות היהודים ממנה. ירושלים, שהיא הלב הפועם, נחרבה בתהליך הארוך בו יושביה חטאו ופשעו והביאו על עצמם רעב כבד, עוני מחפיר וחוסר הנהגה צודקת. במגילה מתוארים סיפורים קשים מאד על החברה הקורסת, המעונה והגוועת, טרום חורבן בית המקדש. בהיעדר חזון משותף וברגעים של חוסר אחדות בהם כל אדם דואג אך ורק לעצמו על חשבון אדם אחר, אין בית משותף. כשבית המקדש נחרב, זה היה אקורד הסיום של הסאגה, אבל אם נקשור בין פתיחת פרשת השבוע לט' באב אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מתוך הקשר הזה הוא שעלינו להסתכל על החברה שלנו, על יחסים של שותפות בין אדם לחברו ועל הנהגה שיש לה חזון של אחדות, צדק ושלום. מעניין לקרוא את פרשת השבוע שהיא תחילת ההתמקמות על הארץ יחד עם מגילת הקינות – מגילת איכה, ולעמוד על התנועה שיש בין עם המתיישב על ארצו לבין עם הפזור בגלויות."

למשה רבנו, המנהיג שעיצב את עם ישראל מיציאתו ממצרים, ובכל שנות נדודיו במדבר חשוב רגע לפני פרידתו לחזק לעם ישראל את החיבור לתכליתו.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר אנו סופרים מ"ב מסעות שבני ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד לערבות מואב. ברוב הפסוקים מופיעים רק ציוני מקום ללא תיאור הטלטלות שהם עברו. כלומר, המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

מסבירה המחנכת מירי וסטרייך, "פרשת מסעי עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד. מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו…
הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב"ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה"נעשה ונשמע" במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:" (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות."

יתכן וזו אחת הסיבות לכך שהפרשה הקודמת, פרשת מטות, פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, משמעות ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וחשיבותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. והתכלית היא לא להפר את הברית ולא לשכוח את המסעות שאנו עוברים.
נראה כי המיקוד הוא במסעות שעברו בני ישראל ב-38 שנים שלאחר חטא המרגלים. מסעות נדרשים והכרחיים כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל. בני ישראל התמודדו עם אתגרים ותהפוכות אשר בסופו של דבר הביאו ליצירת קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. במילים אחרות, פרשת מסעי מתארת את המסע שהצליח למרות ואף על פי המשברים.

מתאר הרב דוד מנחם –
בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים. אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים".
אני עם הילדים."

אז לאן לוקח אותנו המסע שלנו? האם המשא שאנו סוחבים משרת או מעכב אותנו? האם מצבים של חוסר נוחות הם הזדמנות לפרוש או לאתגר את עצמנו? מה יהיה עבורנו פריצת דרך במסע החיים של כל אחת ואחד מאתנו?

דרך צלחה ושבת שלום🎁❤️