השבוע בפרשת מצורע אנחנו ממשיכים ללמוד את דיני המצורע ועוסקים בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.
מספר הרב שלמה אבינר-
"בשנת תר"ח פרצה בווילנא מגיפת חולירע, וכנהוג התחילו היהודים לחפש ולחטט אחרי חטאים. בא מחפש חטאים אצל הגאון רבי ישראל סלנטר וסיפר לו כי פלוני עושה מעשים חמורים אשר לא ייעשו.
השיב לו רב ישראל מסלנט: 'את המצורע משלחים חוץ ממחנה ישראל, כמו שכתוב: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), וכידוע למדונו חז"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע (ערובין טז). איסור לשון הרע הוא גם על האמת, לעומת הוצאת שם רע שהיא הפצת שקרים. אם כן חטאו של מספר לשון הרע אינו מפני שדיבר שקר, אלא מפני שחיפש חטאים רק אצל הזולת. לכן ריבונו של עולם אומר לבעל לשון הרע: אם אתה כזה אומן במציאת חטאים, צא מחוץ למחנה, התבודד עם עצמך ומצא חסרונות שלך ועוונות שלך' (עיטורי תורה, ויקרא)
גם אצל הרומאים הקדמונים היה עונש חמור כלפי מוציאי דיבה: הגליה עם עבודת כפייה. הרומאים לא היו צדיקים אשר דאגו לטהרת נפשו הפנימית של האדם, אך הם מאוד דאגו ליציבות החברתית והבינו היטב שהדיבה מסוגלת לפורר את החברה כולה. אצלנו, לעומת זאת, מדובר לא רק במוסר חברתי, אלא גם במוסר אישי, רוחני ונצחי בבחינת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא…והבאת שלום בין אדם לחברו" (תפילת שחרית). בהימנעות מלשון הרע יש תועלת מעשית בעולם הזה ויש תועלת רוחנית נצחית בעולם הבא.
שמא יאמר אדם: "אם כך אסור לדבר, אסור לבקר, אז כיצד נתקן את עוולות הזולת?". התשובה לכך היא מה שכבר אמרנו בתחילת הדברים: אל תתקן אחרים, תקן את עצמך! חוש הביקורת ניתן לנו בכדי לעשות תשובה ולא בכדי למרר את החיים לאחרים. ראוי לשים לב בעניין זה כי את הוידוי אנו אומרים בתפילה בגוף ראשון: אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו', ולא בגוף שני: אשמת, בגדת וכו' ובוודאי לא בגוף שלישי: הם אשמו, הם בגדו וכו'. בוודאי שהרבה יותר נוח להאשים את הזולת מאשר את עצמנו, וכבר אמרו חכמים: כל הפוסל במומו פוסל, כלומר אותו מום שיש בך אתה מזהה אצל אחרים…
אדם רוצה לחיות בשלום עם עצמו ואין ספק כי מדובר בשאיפה ישרה. אולם כאשר הוא בזעם ובתסכול כלפי עצמו, במקום לעשות תשובה הוא עסוק בביקורת ובלשון הרע כלפי הזולת.
כבר הוזכר כי שורש הצרעת הוא לא רק העניין החברתי, אלא ריקבון פנימי יסודי בנפש. ריקבון זה עלול להתפשט גם אל חיצוניותו של האדם. עורו מרקיב, בגדיו מרקיבים, ביתו מרקיב. כשם שהוא רקוב מבפנים, כך הוא הופך לרקוב מבחוץ. הרבה נזק גורם מספר לשון הרע לזולת, לחברה, לאומה, אך לפני כל אלה ויותר מכולם, הוא גורם נזק לעצמו…"
אז איך ניתן לעזור ולסייע למצורע לחולל שינוי שיטיב עימו ועם הסביבה, שינוי שיחולל מרפא?
מסביר הרב אבי שיש –
"יציאת הכהן אל מחוץ למחנה כדי לבחון מקרוב את מצבו של המצורע המבודד מהחברה מסמלת את דאגתה של היהדות אל כל אחד ואחד: "וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ " (ויקרא יד, ג).
במקרה שלפנינו, הכהן מייצג את הסמכות, את המנהיג. והנה הכהן איננו ממתין למצורע שיבוא אליו, אלא הוא בעצמו יוצא אל מחוץ למחנה על מנת לראות האם המצורע נרפא. כך מצינו בדברי הרמב"ן : "כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה, והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא"
האכפתיות והיחס, גם לאדם שחטא, אינה פחותה מיחס לאדם הנורמטיבי…סיבה נוספת ליציאת הכהן מחוץ למחנה על מנת לבחון האם המצורע נרפא היא ללמד את הכהן המנהיג ענווה מהי. מאחר והכהן הוא הקובע לבדו האם הנגע הוא צרעת אם לאו, הוא עלול לבוא לידי גאווה. אשר על כן הוא צריך לצאת ממקומו על מנת להרגיש בסבלו של האדם הפשוט. כך היה גם אצל משה רבינו מתחילת מנהיגתו, כשיצא על מנת לחוש ולראות בסבלם היומיומי של האנשים. על המנהיג לזכור כי מי שעלה לגדולה ונעשה ראש, צריך להיות קשור תמיד למונהגיו, כי גם ה'ראש' זקוק ל'רגליים'…"
המנהיג מרגיש אחריות וחובה כלפי מונהגיו, והרצון לעזור ולהוציא לפועל את שליחותו מחייב את החיבור בין הראש לרגליים.
ובכל זאת, מדוע מייחסת התורה משמעות כה עמוקה לכל סוגיית הלשון – הרע?
הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "…היהדות היא לתפיסתי דת של מילים ושתיקות, של דיבור והאזנה, של תקשורת וקשב. אלוקים ברא את העולם במילים – "ויאמר… ויהי" – ואנו בוראים את העולם החברתי במילים, בהבטחות שבהן אנו כובלים את עצמנו למימוש חובותינו לאחרים…
חשיבותה של סוגיית הדיבור והשפעתו על אנשים מורגשת ביתר שאת בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, המשפיעים במיוחד על ילדים וצעירים מחד גיסא ועל נימת השיח הציבורי מאידך גיסא. התעללות מקוונת היא מגפת דורנו. היא מתרחשת בשל השילוב בין הקלות המעשית של התקשורת לבין אופייה הלא-אישי. היא מספקת מצע למה שמכונֶה אפקט הסרת העכבות: אנשים מרגישים חופשיים להיות אכזרים וגסי רוח יותר מכפי שקורה במפגשים פנים אל פנים. כאשר אנו מצויים בנוכחותו הפיזית של זולת, קשה לנו לשכוח שהוא אדם חי ונושם ממש כמונו, עם רגשות כמו שלנו ופגיעויות כמו שלנו. אך באין נוכחות כזאת, כל הארס שבתוכנו עלול לדלוף – ולעיתים לגרום להרס נורא. מספר ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות של בני נוער הוכפל בעשור האחרון, ורבים מייחסים את העלייה להשפעות הרשתות החברתיות…" מוסיף הרב זקס, "אני מאמין שדיני לשון הרע חיוניים לנו היום יותר מאי פעם. המדיה החברתית שטופה בשנאה… מתפשט הנוהג לתקוף לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. דומה כי שכחנו את אשר מבקשת פרשתנו להזכיר לנו: לשון הרע הוא מגפה. הוא הורס מערכות יחסים, הוא דורס רגשות של אנשים, הוא מדרדר את הזירה הציבורית, הוא הופך את הפוליטיקה לדו-קרב בין אגו לאגו, והוא מחלל את כל הקדוש שבחיינו המשותפים. מציאות זו חייבת להשתנות."
הרב זקס זצ"ל משתף על פתרון אותו למד מלנה רסטין ז"ל, קלינאית תקשורת, שגילתה נוגדן מעולה ללשון הרע.
"היא לימדה אנשים לפתח את ההרגל לדבר טובות זה על זה. היא לימדה אותם לשבח, מדי יום, בפירוט ובכנות. מי שמשתמש בטכניקה של לנה תקופה ממושכת יירפא מלשון הרע. הנוגדן הזה הוא היעיל ביותר המוכר לי. הטכניקה הזו, כאמור, גם מחוללת תמורה במערכות יחסים ומצילה נישואים. היא מרפאת את מה שלשון הרע משחית. לשון הרע הורס יחסים. לשון הטוב מתקן אותם. זה נכון לא רק בזוגיות ובמשפחה אלא גם בקהילות, בארגונים ובעסקים. על כן: בכל מערכת יחסים החשובה לכם, חלקו שבח מדי יום. ראיית הטוב בזולת, ואמירת שבחים על כך, הופכות אתכם וגם אותו לאנשים טובים יותר, ומחזקת את הקשר ביניכם. זהו רעיון משנה-חיים ממש."
יתכן ואחד המסרים העיקרים של פרשות תזריע מצורע הינו שעלינו לפתח רגישות ואיכפתיות לסביבה שלנו בענווה, ועל ידי הטמעת 'לשון הטוב', הדיבור החיובי. כשנתרגל לדבר באופן חיובי, כן ומפרגן עם הזמן זה הופך לטבע שני שלנו. ההתבוננות בעולם נעשית יותר חיובית ויותר אופטימית ונקייה. ולבסוף, הדיבור גם ישפיע על הצורה שבה נפעל בעולם.
שבת שלום❤️
אנשים אינם מעריכים שכוח המילה – לטוב ולרע גובר עשרות מונים על כוחה של כל פגיעה פיזית.
מכת האלימות המילולית בשילוב מכת הרשתות החברתיות (שחברתיות זה הדבר האחרון שניתן לומר עליהן), הנן מכות הדור החדשות שגורמות למחלות הרוע, השנאה וההקצנת החברה.
על כן דנה, נראה לי שהכותרת שבחרת לתת השבוע ״הריפוי : מילים טובות״
הנכונה ביותר המסכמת למעשה את שצריך על מנת להירפא- חובה עלינו, על כולנו להחליף את הדיסקט לשיח שבו רק למילים הטובות ורק לראיית הטוב יש מקום ושנדע כמובן כולנו לראות מעלת חברינו.
תודה דנה ❤️
שבת שלום ומבורך