השבוע ספר דברים בפרשת כי-תבוא מחדד לנו שעם ישראל מצוי בתווך, במקום גבולי, הוא כבר לא במדבר אבל עדיין גם לא בארץ. וכך גם מצבו הרגשי והרוחני, עם שראה עצמו כעם של עבדים, עומד לפני קבלה של ריבונות ועצמאות שמעולם לא חווה קודם לכן, ולכן משה רבינו חוזר ואומר מספר פעמים – "היום",
" (טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (יז) אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: …" (דברים כו')
מסביר יאיר אגמון, סופר ובמאי קולנוע-
ולמה למשה חשוב כל כך לפמפם את "היום" הזה, את ההווה, את הרגע. כי הוא מבין משהו על החיים האלה. הוא מבין שעם שאין לו מרחב פיזי או תודעתי להתנהל בו הוא עם רך ונימוח, שאפשר להשפיע עליו ושצריך לגונן עליו. לכן הוא דורש מהם להתפקס לכאן ולעכשיו, לא לחשוב על מה שהיה או על מה שיהיה, להפך- פשוט להיות, להיות ברגע, ברגע הזה ממש.
זו דרישה מרגשת. פשוט להיות ברגע. ואם גם החיים שלי נמצאים מתישהו בין לבין, בתחום אפור מסויים, לא פה ולא שם- יש מצב שמשה מכוון את "היום" הזה גם אלי. יש מצב שהתורה תובעת את הסטייט אוף מיינד הזה גם ממני."