השבוע מתחילים את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. 40 שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה רבנו שמסקר-
*אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר.
*מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם.
*מחויבות עם ישראל.
בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לכיבוש הארץ וישובה.
משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו- "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב וכך הלאה.
משה מזכיר להם גם את חטא המרגלים אשר סופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.
נשאלת השאלה מדוע בוחר משה בנאום הפרידה שלו להוכיח את עם ישראל? דווקא עכשיו, זמן קצר לפני מותו?
משה מנצל את ההזדמנות להפיק לקחים מהעבר, כדי שהדור החדש, דור ההמשך, ילמד מהם, ויבנה עתיד טוב יותר. משה רוצה לחזק את העם ולהכין אותו לקראת האתגרים עם הכניסה לארץ ישראל.
ערב מותו של מנהיג חשוב כמו משה, הוא עיתוי משמעותי שבו העם מקשיב בצורה מיוחדת ומוכן לקבל את דברי המנהיג. העם גם יודע שלא ישמע זאת שוב מפי משה. מסביר הרב שניאור אשכנזי, הנאום של משה הוא מוסר כללי, תוכחה של פעם אחת שלא חוזרת שוב ושוב; זהו נאום אזהרה כללי של למידה מהכשלים של ההורים.
משה איננו מוכיח את העם מתוך רצון לפגוע או להעניש, אלא מתוך אהבה ודאגה לעתידם. ההוכחה של משה היא חלק מהמנהיגות שלו – הוא דואג לא רק לניצחונות ולהישגים המיידיים, אלא גם לבניית תשתית מוסרית, רוחנית וערכית שתסייע לעם להצליח בטווח הארוך. בכך הוא מוודא שהמסע הארוך והקשה במדבר יביא בסופו של דבר לכניסה מוצלחת לארץ המובטחת ולהקמת חברה יציבה וצודקת.
כיצד אנו מעוררים אדם לשתף פעולה להכיל ולהטמיע דברי תוכחה, ביקורת, ויותר מזה, כיצד אנו מוודאים שהמסר חדר ללב ועדיין יש אהבה כלפי המוכיח וההוכחה. ואיזו סוג של תוכחה משפיעה ומקדמת, ומשאירה את הצדדים ידידים ואף קרובים?
אחרי הכל, הביקורת מערערת אותנו ומאיימת עלינו. היא מקטינה אותנו ומעבירה לנו מסר- ״שעשינו משהו לא בסדר״. הביקורת דורשת מאתנו להשתנות, וגם לרוב יהיה לנו קושי עם העיתוי. לכן, מסביר הרב אשכנזי, תוכחה חייבת להתחיל מכבוד, ממילה טובה(מל״ט) מיצירת מצע של קרבה, אמון ואכפתיות. ביקורת מוצלחת מגיעה מאהבה ממקום שבו הצדדים מצויים בידידות ולא באיבה וכעס כי הקירבה מאפשרת פתיחות והקשבה. הרב שניאור אשכנזי מחדד שכדי להוכיח אדם בצורה אפקטיבית ואמיתית, יש לעשות זאת מתוך חיבה ודאגה אמיתית לאותו אדם. גישה זו מושרשת בערכים היהודיים של אהבת הזולת וערבות הדדית, ומבוססת על כבוד לזולת. הוכחה משפילה או מעליבה עלולה לגרום לנזק יותר מאשר תועלת. הוכחה אמיתית צריכה לבוא מתוך רצון כן לעזור ולשפר. אם המוכיח פועל מתוך כוונות נסתרות או אנוכיות, התוכחה לא תהיה יעילה.
הדברים נוגעים גם לאירועים עכשוויים כמו התפילות ביום כיפור בתל אביב. עמיחי אתאלי ב-YNET קורא לכולנו לגדלות רוח והכנסת אורחים, ולשיתוף פעולה בין הצדדים השונים בחברה. התוכחה שלו במקרה זה היא על הצורך במידתיות, הבנה, ופיוס במקום קונפליקט ואיבה. וכך הוא כותב , "…אפשר בקלי קלות להיכנס עכשיו לקרב אגרופים נוסף לקראת תפילות במרחב הציבורי ביום כיפור בתל אביב, אבל זה מה שאנחנו רוצים?
לא ככה. לא ככה לעזאזל. לא ככה בשם אלוהים, בשם הדמוקרטיה, בשם הליברליזם, בשם העם היהודי…
אני מכיר את הדס רגולסקי, חברת מועצת העיר תל-אביב שהפכה לפרזנטורית של מניעת התפילה האורתודוקסית במרחב הציבורי בעיר. לא דיברנו כמה שנים, אבל אני יודע היטב שיש לה לב ענק, שהיא לא אדם של כיפופי ידיים, שגם היא הייתה רוצה שיתופי פעולה. רגולסקי, כמו כולנו, פשוט עברה יותר מדי בשנתיים האחרונות. אפשר בקלי קלות להיכנס עכשיו לקרב אגרופים נוסף. כרגע יהיה זה קרב וירטואלי, וביום הכיפורים, בעוד חודשיים ושבוע מהיום לפי הלוח העברי, נדאג כולנו להפוך אותו לקרב פיזי.
רגולסקי תבוא עם גדודי הליברלים שלה. הם בוודאי יכולים להיות לא מעט, בתל-אביב יש מהם הרבה. חלקם הגדול גם מתאמן בחדר כושר. הם יבואו עם דגלי גאווה, זמבורות ומגפונים שבאמצעותם יחרבו כל שמץ של תפילה.
מהצד השני בקלות אפשר להרים הפגנת כוח לא פראיירית בכלל. המוני מתנחלים עם עבר צבאי עדכני. טכנית אפשר בלי יותר מדי בעיות להרים מאה מנייני כיפופי ידיים, עם 50 איש בכל אחד. מה תעשה העיריה מול 5,000 מתפללים עטופים בטלית במאה מוקדים שונים?
אבל זה מה שאנחנו רוצים?
האמת היא שאישית אני באמת יכול להבין את שני הצדדים. הליברלים באמת מבועתים מהשתלטות על המרחב הציבורי במעוז הליברליזם. מעוז לא מאוד גדול ולתפיסתם גם לא מאוד יציב ובטוח כנראה.
מהצד השני, יש באמת אנשים שרוצים להתפלל בתל-אביב. יש כאלה שבאמת רוצים לעשות זאת בחוץ. יש כאלה שלא מסוגלים להעלות על הדעת את זה שביום הכי קדוש לעם ישראל, אי-אפשר יהיה לערוך תפילה ציבורית המונית במרחב ציבורי במדינת ישראל.
מה שנדרש יותר מהכל ביחסים בין השבטים בחברה הישראלית זאת מידתיות. מרוב בהלה, טראומה וסטרס, בישראליות העכשווית יש דחף בלתי נשלט לנהל את הכל בקצוות. לו באמת הייתה לנו המידתיות והכנסת האורחים שאנחנו ראויים להם, עיריית תל-אביב והדס רגולסקי היו מכריזות: "בואו בשלום אחים יקרים". או אז יפעלו בכיכר שני מניינים מקבילים שלא יפריעו איש לרעהו. מניין אורתודוקסי ולצידו מניין שוויוני. רגולסקי עצמה תדרוש דרשה באורתודוקסי. היא תדבר על היום הקדוש, על החיבור לעצמנו, על חשבון נפש. בלי מילה אחת של התרסה. ובתפילה השוויונית ידרוש ישראל זעירא מארגון "ראש יהודי". הוא לא ירמוז פירור של ניסיון להחזיר בתשובה, רק יעביר את המסר של פיוס בין אדם לעצמו ולחברו.
עשר דקות אחרי צאת הצום יפרקו השניים ביחד את מתחמי התפילה. הצמים והלא צמים יערמו בשיתוף פעולה את הכיסאות, יחבקו איש את רעהו ויקבעו להתראות לכל המאוחר כאן בכיכר בעוד 364 יום.
למה לא? לעזאזל, למה לא?"
הוכחה אפקטיבית נעשית בצורה הטובה ביותר כאשר יש קשר אישי חזק בין המוכיח למוכח. האדם המוכח צריך להרגיש שהוא מובן ומוערך, שיש תקשורת פתוחה ובריאה, הכוללת הקשבה והבנה של הצד השני. מוסיף הרב אשכנזי כי יש לשלב בתוכחה גם דברי חיזוק ועידוד. להדגיש את הנקודות החיוביות ואת ההתקדמות, ולא רק להתמקד בשלילי.
וכמובן, כאשר המוכיח מהווה מודל לחיקוי, התוכחה שלו נתפסת כיותר אמינה וראויה. משה רבנו, המנהיג שהקדיש את חייו לעם ישראל, בדברי התוכחה שלו בחומש דברים, מהווה דוגמא למנהיג שמוכיח את עמו מתוך אהבה ודאגה כנה, ומכין אותם באופן המיטבי לאתגרים שלפניהם.
שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.