חודש: מאי 2023

Photo by Yoav Aziz on Unsplash

השבוע מתחילים חומש חדש- ספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. והפרשה הראשונה היא פרשת במדבר. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א'), בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.
האם נחוצה חלוקה זו לשבטים? האם חלוקה זו לא הנציחה הלכה למעשה את השונה במקום את המאחד ואת המשותף, ולא בעצם הפכה בכייה לדורות? לאיזו אחדות אנו חותרים?

מסביר פרופ' ועו"ד יובל אלבשן- 
"החברה הישראלית ייחודית מאוד בגיוון הרב שמצוי בה, גם ביחס לחברות מרובות תרבויות אחרות. אנחנו נחלקים גם על פי זהות לאומית (יהודים וערבים), גם על פי מוצא אתני או עדתי (אשכנזים, מזרחים, עולי אתיופיה ויוצאי רוסיה וכולי בקרב היהודים; ערבים, דרוזים, בדואים וקבוצות נוספות בקרב האוכלוסייה הלא יהודית), וגם על פי זהות דתית (חילונים, דתיים וחרדים – בקרב היהודים; מוסלמים ונוצרים על כל כיתותיהם – בקרב הערבים).
שלושת התבחינים (קריטריונים) לחלוקה הללו, אשר מצטלבים זה בזה ובזה, יוצרים אין סוף שבטים עם זהות ייחודית. הייחוד הישראלי נובע גם מכך שבניגוד לחברות אחרות (למשל זו האמריקנית) שבהן השאיפה היא שבשלב כלשהוא כולם יהפכו לאחד (לאמריקנים), הרי שבישראל המושג "ישראלי" מעולם לא הוברר עד תום וגם אין כלל הסכמה שזה היעד הנשאף. להפך, ככל שאנו מתרחקים ממודל כור ההיתוך הבן גוריוני, רק מתגברת הביקורת על שאיפה מעין זו.
אם כך הוא מצב הדברים, אזי החנייה השבטית שמתוארת בפרקנו ראויה להיות מודל לחיקוי לחברה הישראלית של ימינו: מחד, השבטים "חנו לדגליהם", כלומר: כל שבט במקומו הוא, אוהליו נפרדים משאר השבטים. מאידך כל השבטים חונים במרחק שווה מסביב למשכן, לאוהל המועד (למעט הלוויים). רוצה לומר – אף שבט לא עדיף על משנהו. אין תרבות שהיא עליונה על האחרות. שום שבט אינו נישא. לכולם נגישות שווה להשראת השכינה ולמוקדי הכוח המרכזיים של החברה. השוני השבטי לא פוגם בשוויון. ההפרדה השבטית לא ייצרה מדרג של עליונות, שאפשר השתלטות של קבוצה הגמונית אחת על טוב החברה אגב ניצול חולשתן של קבוצות אחרות. להפך. המגוון יצר עושר של שווים. "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" (לד), הלוואי שכך נצליח לחנות ולהתקדם גם אנחנו."

אכן, עם ישראל מתכונן במדבר למסע משותף, לצעוד בדרך משותפת אחת, ויחד עם זאת, כל אחד משבטיו נושא צבע וגוון ייחודי, ובו בזמן, גם שייך לאותו בסיס, נושא את אותו מכנה משותף. ללא ספק, המורכבות והגיוון יוצרים מחלוקות שמהן ניתן להיבנות כל עוד הן "מחלוקות לשם שמיים". כלומר, כל עוד אנו מקיימים מחלוקות ועימותים במטרה לברר, לכבד, וללמוד, אותן ריבוי דעות וגיוונן מוביל לתחרות בריאה ולהפריה הדדית בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".

בחודשים האחרונים, אנו עדים לווכחנות המלווה בהלבנת פנים, שנאת חינם, התרסות ועלבונות. אלפי שנים חלפו, ועדיין גם בימינו, עם ישראל מורכב מפאזל אנושי ייחודי, הרכב של עדות, גוונים, תפוצות שונות, עם מנהגים וסממנים תרבותיים יוצאי דופן. ובתוך כל אלו ישנם גם מי שאינם יהודים, ומייצגים במדינת ישראל הרכב אנושי מגוון. השילוב הזה של מסורות ותרבויות, מחייב אותנו לזכור כי אומנם "הדגלים" מסייעים לנו בסימון ייחודם של כל אחת ואחד מאתנו, ועם זאת, לא מוציאים איש_ה מהמחנה בשל שוני של הדגל.

לקראת מצעד הדגלים היום, ביום ירושלים, בחגיגות לאיחוד העיר תחת ריבונות ישראלית, הפרשה מזכירה לנו כי אנו, כולנו, נושאים באחריות לחנך לקבלת האחר והשונה, להיאבק בגזענות, ולזכור כי כולנו נבראנו בצלם אלוקים. כל תרבות היא עולם ומלואו ועלינו, העם היהודי על כל גווניו, להתייחס בכבוד ובענווה אחד לרעהו בכדי שנצליח לצמוח ולהתקדם במעלה ההר, במסע המתמשך והמשותף של כולנו במימוש ייעודנו להיות "אור לגויים", כפרטים, כעם וכמדינה.

יום ירושלים שמח ושבת שלום🏳️💞🏳️

Image by Tania Dimas from Pixabay

בפרשת בהר מצוינות מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. בשנת השמיטה גם החובות מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
ובפרשת בחוקותיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא, הנושאים העיקרים כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.

הרב שניאור אשכנזי, בוחן מדוע עלינו לעמול ולהתייגע במהלך חיינו, ומה הקשר לברכות? והוא מפנה את תשומת הלב לפרשת בחוקותי הפותחת, "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…" (ויקרא כו).
מחדד רש"י כי "אם בחקותי תלכו", המשמעות היא "שתהיו עמלים בתורה". עלינו להתאמץ ולא להסתפק במה שבא לנו בקלות. כי השכר מצוי בקיום וההליכה אחר החוקים. לכן, עלינו, "עם הספר", להתייגע במגמה להתקדם, ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו לא לוותר, ולצאת מאיזור הנוחות שלנו. הפרשה קוראת לנו ל"עמל תורה", כלומר, כל הזמן להתבונן, לבחון, להעמיק, לברר, להתאמץ, ולעשות יותר ממה שאנו רגילים.
רש"י מחזק ומוסיף (כמובא במגילה ו' ב'), "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי'- אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי'- אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין'. מדוע הדרישה היא לעמל, למאמץ, בכדי לזכות בברכות? הנטייה של האדם היא מדידת הצלחה והערכה ע"פ הישגים, ותוצאות. כאשר הברכה, למעשה, מצויה בעצם היציאה מאיזור הנוחות, בדבר שהשגנו מתוך מאמץ והשקעה. כאשר נלחמנו עבורו והשקענו אנרגיות להשגתו… רק אז, הדבר הופך להיות יקר ומשמעותי עבורנו.
וכך מוסבר ב-ליקוטי שיחות יז318-9/ והערות : 28-9, "צריך לומר בדברי רש"י שהעניין של 'עמלים בתורה', רמוז כבר במילים 'בחקתי תלכו'. ההסבר בזה: חקיקה צריכה הרבה יותר כוח ומאמץ מאשר כתיבה, ואולם החקיקה שנעשית באבן הטובה גורמת שינוי באבן עצמה. כך המצות שקרויות 'חוקים' מלשון חקיקה: קיום דבר שאינו מונח מצד השכל ועד שהוא היפך השכל, הוא עבודה קשה, הרבה יותר מקיום דבר שמונח על פי שכל. ואולם הקיום גורם שינוי בנפש הבהמית עצמה. וכך כאשר לומד אדם באופן של 'עמל תורה', שמצריך יגיעה ומאמץ קשה, הדבר חוקק את הלב שלו ואפילו לב האבן נחרט ונימוח באמצעות עמל התורה, וכהסיפור הידוע על רבי עקיבא שראה כיצד אבנים שחקו מים."

במילים אחרות, אומר הרב שניאור אשכנזי, הדרישה מאתנו ומילדנו להתייגע, היא לגמרי מתנה גדולה לחיים טובים וממומשים. זוהי דרישה המעודדת לגילוי כוחות ויכולות כמוסים הטמונים בנו, פוטנציאל שעדיין לא הגיע לידי גילוי. כך, נקבל ביטחון עצמי ואמונה כי "יכול נוכל". ולכן, מוסיף הרב אשכנזי, " העובדה שיהודים הסתובבו במדבר ארבעים שנה, נועדה כדי להעלות אותם במדרגה… על ידי הנסיעות והניסיונות שהם עברו."

כולנו מכירים, את התחושה ש"אנו לא מסוגלים יותר", הגענו לגבול היכולת. תחושה שיכולה להתעורר אצלנו גם בסוף ההליכה למכון הכושר, עוד לפני שנכנסו פנימה. ד"ר סמואל מרקורה, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ מאוניברסיטת קנט, אנגליה, יוצא נגד התפיסה שתחושת הקצה נובעת מכך שהשרירים הגיעו לקצה יכולתם. "המחקרים שלי מוכיחים שהדבר שגורם לנו להגיע לתחושה של סוף יכולת הסיבולת הוא לא המאמץ השרירי אלא תפיסת המאמץ." מה שנקרא, המודל הפסיכוביולוגי שגורס כי לאמונות ולתפיסות שלנו יש חלק ניכר ומשמעותי בבניית התחושה ש"אני לא יכול יותר. הגעתי לקצה!" בעצם- "אני לא יכול יותר" היא תחושה סובייקטיבית שלא באמת משקפת את המציאות הפיזית.

ספר שמות הסתיים כאשר המשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה'. וספר ויקרא פותח כאשר ה' מזמין את משה לבוא אל הקודש. קיימת תנועה מעולם החול של האדם לעבר עולם הקודש של אלוקים. אנו נדרשים להכניס קדושה בחיינו, "קדושים תהיו", באמצעות "עמל תורה", היגיעה, לגילוי ומימוש היכולות והפוטנציאל שבנו. כאשר, החוקים והמצוות שבתורה, מלשון הוראה, הינם הדרכה והכוונה לחיים ערכיים, משמעותיים ומטיבים עם הפרט ועם הכלל.

שבת שלום🏆

Photo by arty on Unsplash

השבוע פרשת אמור שהיא הפרשה השמינית בחומש ויקרא. הפרשה מפרטת את כל המועדים החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן הפסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים.
הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי העומר על שם מצוות ספירת העומר המופיעה בפרשתנו: "(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם;" (ויקרא כג). חז"ל הסבירו שהמצווה היא לספור בפה 'יום אחד לעומר', 'שני ימים' וכדומה.

אורי שכטר, מראשי ארגון רבני צהר, מסביר,
"אחד מהנושאים המובאים בפרשתנו הוא ספירת העומר. פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. כידוע 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו."

כמו כן, בכל שבוע יש גם עבודה יום-יומית על מידה ספציפית אשר מתייחסת למידה השבועית, למשל, ביום הראשון של השבוע הראשון, זו עבודת החסד שבחסד, ביום השני זו הגבורה שבחסד וכך הלאה.

ממשיך הרב שכטר,
"השבוע הראשון המייחד את ספירת החסד, מסמל אהבה ונתינה אין סופית.
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה המסמלת צדק ומשמעת.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת המסמלת הרמוניה ורחמים.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח המסמלת סבלנות.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד המסמלת את הענווה.
השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד המסמלת התקשרות.  לאחר שהמנהיג תיקן את מידותיו חייב המנהיג להיות מחובר לעצמו אך גם לערכים שמעליו.
השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות  (השפעה, מנהיגות) – רק לאחר שתדע להנהיג באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור לערכים רק כך יקבלו את מנהיגותך ותוכל להיות מנהיג שהשפיע על המשך התקדמותו של העם היהודי בדרכו."

ספירת העומר מלווה אותנו בתהליך של בניית מידות אישיותנו, תוך שהיא נותנת משמעות לכל יום בדרך. לא ניתן לקפוץ מההתחלה לסוף, פשוט כי אין קיצורי דרך. כל יום מקבל את ערכו בתהליך, ולכן המיקוד תמיד על מה שהשגנו ולא עוד כמה חסר לנו כדי להשיג את מטרתנו.
בחרתי להתמקד על הקשר בין אהבה לכבוד. בפרשה הקודמת נפגשנו עם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והשבוע הרב שניאור אשכנזי בהתייחסותו לספירת העומר בפרשת 'אמור' מחדד כי לא מספיק לאהוב, צריך גם לכבד. מה ההבדל בין אהבה לכבוד? ולמה "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו"? ומה קרה בדיוק לתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד?
מסתבר כי היכולת לאהוב ולהשפיע את האהבה תלויה ב"כבוד". יישום תיקון המידות שלנו מתבטא ביכולת שלנו להעניק "כבוד".

 זאב, מאתר כיפה מרחיב, "אכן, יפה הוא הדבר ו"כל הכבוד" שהרעיון קיים, אבל האם אנחנו באמת יודעים איך להשתמש ב'כבוד' ככלי החשוב ביותר, והאם אנו מודעים לעוצמתו הרבה? היכולת לאהוב, להעניק, לתת ולהיות מאושרים, כיצד זה מתקשר?
…הכבוד האמיתי נמצא דווקא היכן ש"לא נוח" לנו לכבד והיכן שקשה לכבד, כי מחויבים אנו להשתמש בכבוד לכל אורך הדרך ובכל אשר קורה אותנו בסביבותינו. וכאן מגיעה העבודה הקשה ויישום תיקון המידות מהכוח אל הפועל – הרי איך אפשר לכבד אדם בכל מצב, הרי בדרך כלל מה שקורה, שהאדם לא נותן לנו כבוד, לא מקשיב באמת, לא מתייחס, יוצר ביקורת ומחפש תמיד את הדברים השליליים.
ובכן, ראשית ליישום הכבוד הוא "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" – ומה זה אומר – שבהתייחסותנו אל האדם, אל לנו לחפש את הדברים השליליים שבו (כפי שאנו רגילים), אלא לחפש את אותם הדברים הטובים שבו, ורק ואך ורק דרך אותם דברים טובים לדון אותו ולשפוט אותו.
כי הרי כולנו מכילים את הטוב ואת הרע ועל כן מחובתנו לחפש את הטוב שבאדם ולא את הרע שבו כי זה בלתי אפשרי לכבד רע ועל כן אנו נלמד לכבד את האדם דרך הטוב שבו ו"לפרגן" ולשבח ולהאדיר את אותם מידות טובות ועל יד זה אנו בעצם מעודדים את האדם על מידותיו הטובות. וראה זה פלא – לפתע הוא מקשיב לך ואף מתייחס אליך – דרך האמת עושה את העבודה… ואהבה אמיתית תיווצר בעלת שורשים יציבים –  דרך הערכה וכבוד הדדי."

הרב אשכנזי מוסיף כי בהלכות אישות פרק טו, הלכה יט, הרמב”ם פסק להלכה וכתב: “וכן ציוו חכמים שיהא האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן”. הרמב”ם הפך את הסדר שיש בגמרא, וכתב קודם ‘מכבדה יותר מגופו’ ואח”כ ‘אוהבה כגופו'” יתכן כדי ללמדנו שהכבוד הוא היסוד לכל. כאשר אדם נותן מקום ויחס של כבוד והערכה לאשתו” אזי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”. 
בהקשר זה, התלמוד מספר גם כי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה. יש מפרשים המדגישים שהחסר לא היה באהבה אלא חסר במתן כבוד ראוי אחד לרעהו. ומגיפת מחלת הדיפתריה הביאה למותם. בעקבות מותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר הפכו מימי שמחה וציפייה למתן תורה לימי אבל לאומי, ועל פי המדרש, המגיפה פסקה בל"ג בעומר.

ניכר כי חיים בונים על כבוד והערכה הדדיים, ועל זה מוסיפים אהבה. והלוואי ונדע לממש זאת גם במרחב הציבורי, בפרט בימים אלו- לכבד, לייקר את האחר ואת הקולות המגוונים, לדעת לעשות מקום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞