חומש במדבר- פרשת נשא וחג שבועות- "אין "אני" בלי "אנחנו"  

Image by Nino Souza Nino from Pixabay

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי- גרשון, קהת ומררי.  בעוד בסופה של הפרשה הקודמת, פרשת במדבר, התורה מתארת את תפקידי בני קהת, עתה בפרשה מוזכרות שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי. בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמשכן, למשל, במצבים של- דיני מעילה, כאשר אדם גנב אדם אחר או הזיק לרכושו, קנאה המעכירה את עולמם ומערערת את ביתם של בני זוג, ברכת הכוהנים, הציווי לברך את בני ישראל, ועוד.
וכך פותחת הפרשה- "(כא) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כב) נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ…" (במדבר ד). 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוקים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוקים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם…
על משטרים כגון אלה אנו רגילים לומר שהאנשים נעשים בהם "רק מִספּרים". ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם… התורה מאותתת לנו כך-… אנחנו עצמאיים, אבל גם תלויים זה בזה. המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו..".
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו…
עומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", מלמדת אותנו השבוע הפרשה מתבטאת ב- "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות־מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם…
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה־החיים לשבוע הזה."

השבוע אנו חוגגים את חג השבועות, חג מתן תורה. ועל פי המסורת, קיבלנו את התורה כאשר כולנו, יחד, "כאיש אחד בלב אחד", עמדנו לרגלי הר סיני. מה אימצנו והטמענו, מה היינו רוצים להוסיף ולחזק? התורה שלנו היא תורת חיים, תורה שאיננה מנותקת מחיי היום יום. הלימוד השבועי של פרשות השבוע וההפטרות במשך שנים, כל שנה מחדש, הוא לימוד אינסופי שאחד ממטרותיו הוא לחבר אותנו לרלוונטיות של מסריה וערכיה של התורה, ולהטמיעם בחיינו. זהו לימוד, אם בחברותא, או לבד, שמשפיע עמוקות על הנפש. לימוד שבאמצעותו אנו מגלים דעות, פרשנויות, גישות מגוונות, ורעיונות חדשים, בזכות נתינת מקום לאחרים.

חכמינו כבר הדגימו עבורנו כיצד הלימוד יכול לייצר מפגש פתוח, רחב, מאפשר ומכיל של קולות ודעות מרובים מהם ניתן לצמוח ולהשתדרג. מי ייתן ונצליח לייצר מפגשים אמיתיים, המאפשרים את ראיית האחר (ולא רק "האני"), מתוך רצון ואמונה כי יש לנו עוד דברים לגלות וללמוד על עצמנו, על האחר ובכלל. תכלס, עוצמתנו מצויה ביכולת שלנו לשאת את ראשי האנשים שסביבנו, כאשר בתודעתנו כל פרט הוא עולם ומלואו.

חג שבועות שמח🌾 ושבת שלום💞