השבוע פרשת אמור שהיא הפרשה השמינית בחומש ויקרא. הפרשה מפרטת את כל המועדים החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן הפסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים.
הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי העומר על שם מצוות ספירת העומר המופיעה בפרשתנו: "(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם;" (ויקרא כג). חז"ל הסבירו שהמצווה היא לספור בפה 'יום אחד לעומר', 'שני ימים' וכדומה.
אורי שכטר, מראשי ארגון רבני צהר, מסביר,
"אחד מהנושאים המובאים בפרשתנו הוא ספירת העומר. פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. כידוע 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו."
כמו כן, בכל שבוע יש גם עבודה יום-יומית על מידה ספציפית אשר מתייחסת למידה השבועית, למשל, ביום הראשון של השבוע הראשון, זו עבודת החסד שבחסד, ביום השני זו הגבורה שבחסד וכך הלאה.
ממשיך הרב שכטר,
"השבוע הראשון המייחד את ספירת החסד, מסמל אהבה ונתינה אין סופית.
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה המסמלת צדק ומשמעת.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת המסמלת הרמוניה ורחמים.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח המסמלת סבלנות.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד המסמלת את הענווה.
השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד המסמלת התקשרות. לאחר שהמנהיג תיקן את מידותיו חייב המנהיג להיות מחובר לעצמו אך גם לערכים שמעליו.
השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות (השפעה, מנהיגות) – רק לאחר שתדע להנהיג באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור לערכים רק כך יקבלו את מנהיגותך ותוכל להיות מנהיג שהשפיע על המשך התקדמותו של העם היהודי בדרכו."
ספירת העומר מלווה אותנו בתהליך של בניית מידות אישיותנו, תוך שהיא נותנת משמעות לכל יום בדרך. לא ניתן לקפוץ מההתחלה לסוף, פשוט כי אין קיצורי דרך. כל יום מקבל את ערכו בתהליך, ולכן המיקוד תמיד על מה שהשגנו ולא עוד כמה חסר לנו כדי להשיג את מטרתנו.
בחרתי להתמקד על הקשר בין אהבה לכבוד. בפרשה הקודמת נפגשנו עם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והשבוע הרב שניאור אשכנזי בהתייחסותו לספירת העומר בפרשת 'אמור' מחדד כי לא מספיק לאהוב, צריך גם לכבד. מה ההבדל בין אהבה לכבוד? ולמה "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו"? ומה קרה בדיוק לתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד?
מסתבר כי היכולת לאהוב ולהשפיע את האהבה תלויה ב"כבוד". יישום תיקון המידות שלנו מתבטא ביכולת שלנו להעניק "כבוד".
זאב, מאתר כיפה מרחיב, "אכן, יפה הוא הדבר ו"כל הכבוד" שהרעיון קיים, אבל האם אנחנו באמת יודעים איך להשתמש ב'כבוד' ככלי החשוב ביותר, והאם אנו מודעים לעוצמתו הרבה? היכולת לאהוב, להעניק, לתת ולהיות מאושרים, כיצד זה מתקשר?
…הכבוד האמיתי נמצא דווקא היכן ש"לא נוח" לנו לכבד והיכן שקשה לכבד, כי מחויבים אנו להשתמש בכבוד לכל אורך הדרך ובכל אשר קורה אותנו בסביבותינו. וכאן מגיעה העבודה הקשה ויישום תיקון המידות מהכוח אל הפועל – הרי איך אפשר לכבד אדם בכל מצב, הרי בדרך כלל מה שקורה, שהאדם לא נותן לנו כבוד, לא מקשיב באמת, לא מתייחס, יוצר ביקורת ומחפש תמיד את הדברים השליליים.
ובכן, ראשית ליישום הכבוד הוא "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" – ומה זה אומר – שבהתייחסותנו אל האדם, אל לנו לחפש את הדברים השליליים שבו (כפי שאנו רגילים), אלא לחפש את אותם הדברים הטובים שבו, ורק ואך ורק דרך אותם דברים טובים לדון אותו ולשפוט אותו.
כי הרי כולנו מכילים את הטוב ואת הרע ועל כן מחובתנו לחפש את הטוב שבאדם ולא את הרע שבו כי זה בלתי אפשרי לכבד רע ועל כן אנו נלמד לכבד את האדם דרך הטוב שבו ו"לפרגן" ולשבח ולהאדיר את אותם מידות טובות ועל יד זה אנו בעצם מעודדים את האדם על מידותיו הטובות. וראה זה פלא – לפתע הוא מקשיב לך ואף מתייחס אליך – דרך האמת עושה את העבודה… ואהבה אמיתית תיווצר בעלת שורשים יציבים – דרך הערכה וכבוד הדדי."
הרב אשכנזי מוסיף כי בהלכות אישות פרק טו, הלכה יט, הרמב”ם פסק להלכה וכתב: “וכן ציוו חכמים שיהא האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן”. הרמב”ם הפך את הסדר שיש בגמרא, וכתב קודם ‘מכבדה יותר מגופו’ ואח”כ ‘אוהבה כגופו'” יתכן כדי ללמדנו שהכבוד הוא היסוד לכל. כאשר אדם נותן מקום ויחס של כבוד והערכה לאשתו” אזי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”.
בהקשר זה, התלמוד מספר גם כי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה. יש מפרשים המדגישים שהחסר לא היה באהבה אלא חסר במתן כבוד ראוי אחד לרעהו. ומגיפת מחלת הדיפתריה הביאה למותם. בעקבות מותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר הפכו מימי שמחה וציפייה למתן תורה לימי אבל לאומי, ועל פי המדרש, המגיפה פסקה בל"ג בעומר.
ניכר כי חיים בונים על כבוד והערכה הדדיים, ועל זה מוסיפים אהבה. והלוואי ונדע לממש זאת גם במרחב הציבורי, בפרט בימים אלו- לכבד, לייקר את האחר ואת הקולות המגוונים, לדעת לעשות מקום. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום💞