השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).
מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"
במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.
ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"
במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.
הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.
מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".
כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.
שבת שלום💞
מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.