פורים- איך נכון לשמוח השנה בפורים?

השנה חג הפורים מגיע בזמן המלחמה, בצל השכול הכבד וכש-134 חטופים עדיין בשבי האויב. אנו נקרעים בין הכאב הגדול לרצון לחגוג את פורים בשמחה. אז איך ייראה החג בצל המלחמה?

הכתב חנן גרינווד מביא את דבריו של הרב יובל שרלו, שהתייחס בפסק הלכה מיוחד לדרך הנוהג הנדרשת מצד הקהילות השונות לאור חגיגות חג הפורים השנה זאת בהתייחס לריבוי המשפחות אשר חוו אובדן בחודשים האחרונים, והגידול במתמודדי הנפש.
"פורים עומד להיות האירוע הקהילתי הראשון והמשמעותי שהמלחמה תנכח בו בהיקפים עצומים" פתח הרב. "אין קהילה שלא מתלבטת בשאלה כיצד לחגוג השנה את פורים, וכיצד להביא לידי ביטוי את הכפילות – לא לתת לאויבינו לנצח את עולם החיים שלנו, ובד בבד ההכרה כי לא ניתן להפטיר כדאשתקד, ולציין את פורים כפי שעשינו בשנים הקודמות. נראה כי הדרך הנכונה לעשות זאת היא אכן לפסוע בשני מסלולים – לחגוג את פורים ולציין אותו ב'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', ובד בבד להיות רגישים, לצמצם, לוותר על עניינים לא הכרחיים, ובעיקר – להתמקד בתוכן המשמעותי והפנימי של פורים" מסביר הרב.
המשך פסקו מוסיף הרב כי הקהילות נדרשות להיערך לחג פורים במהלך המלחמה בהיבטים נוספים. להיזהר ב'הכאת המן' בזמן קריאת המגילה מרעש שעלול לעורר כאב להלומי הקרב. יחס מיוחד במשלוחי המנות וסעודות הפורים ליתומים ומשפחות שכולות. ומבט קהילתי רחב על מצוות 'מתנות לאביונים' על מנת לתת מענה למשפחות אשר נשבר מטה לחמם.
בסיום מתייחס הרב שרלו לריבוי מתמודדי הנפש בקהילה ובכלל, ואומר כי נדרש "לתת את הדעת על המצוקה הנפשית, על מתמודדי הנפש ומשפחותיהם, על נושאי הפוסט-טראומה ועל שבורי הלב. לא רק בתוך הקהילה עצמה, המהווה מסגרת תמיכה ומלחיצה כאחד, אלא גם מודעות עמוקה לכלל החברה הישראלית, וכל המתמודדים. זו תהיה משמעות מיוחדת השנה לילך כנוס את כל היהודים", בתקווה ובציפייה עצומה להארת הסתר הפנים, ולחיבור אמיתי וכן עם כולם."

בחודש אדר יש כוח מיוחד שנקרא "ונהפוכו", וחשוב לזכור גם כי למילים יש כוח עצום, בואו נדבר את הטוב ונחזק אחד את רעהו. השמחה היא אנרגיית חיים שנותנת כוח ואמון לפעול ולתת. יש ביטויים רבים לשמחה והיא משתנה מאדם לאדם, כך כותבת רחלי אסולין, שמחה היא שקט פנימי, חיבור… שמחה היא לא אושר (תלוי באישור) שמחה היא לנצח, שמחה היא לא הנאה, היא הנעה, היא תנועה פנימית של ניקוי, של התרת הספקות, של גילוי. שמחה היא שקט פנימי, נוכחות…"

גם הרב יהודה גינזבורג, יו"ר חב"ד בחיפה, סבור שעל אף השעה הקשה יש לחגוג את חג הפורים, גם אם במתכונת מעט שונה… יש הבדל בין לחגוג ולחשוב רק על עצמך ובין לחגוג ולחשוב על הצלת העם כולו, שאז ביחד עם השמחה יש גם רגש של עצב ותקווה לעתיד טוב יותר.
"אם נסתכל בהיסטוריה של העם היהודי, אפשר לראות שגם בשעות הכי קשות, העם היהודי עשה הכול על מנת לחגוג את חגי ישראל. גם במלחמת העולם השנייה, בגיטאות, יהודים נלחמו כדי לחגוג את החגים כמיטב יכולתם. יש סיפורים על מה שהורים עשו כדי לחגוג בר מצווה לילדים, וכך צריך להיות גם עכשיו".
הרב גינזבורג מוסיף יחד עם זאת, שהשמחה של חג הפורים צריכה להיות מותאמת למציאות סביבנו:
"אי אפשר לכפות על אנשים בכוח את חגיגות הפורים. מאוד חשוב להיות רגישים. השמחה צריכה להיות מותאמת לימים של מלחמה. יש אולי אנשים, שזקוקים למוסיקה יותר נמוכה. כמובן, מטרת החגיגות היא לא לעשות דווקא למי שקשה לו לחגוג. צריך להתאים את החגיגות למציאות".

מי ייתן ואף בעת הזו נצליח להיות בשמחה, נשפיע לטובה על כל מי שסביבנו, ונשלח אנרגיות טובות ומחזקות להתמודד עם כל הכאב, העצב והאתגרים שעוד ניצבים לפתחנו 🙏

חג פורים שמח ושופע בבשורות טובות️♥

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

חומש שמות- פרשת תרומה- "משנכנס אדר מרבין בשמחה"

Photo by Sander Weeteling on Unsplash

השבוע פרשת תרומה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והראשונה שעוסקת במשכן. הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד- הציווי של ה' למשה על בניית המשכן.
הפרשה פותחת-
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…" (ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם."

מבהיר הרב יאיר בינשטוק,
"בציווי על בניית המשכן ריבונו של עולם מגלגל את הכדור לידיים שלנו. הפעולה של הנתינה ומסירות הנפש למען המטרה הגדולה שהצבתי לעצמי מבטלת את גבול החומריות, ומראה עד כמה הגבולות שהצרו עלי היו אזיקים דמיוניים ששמתי על עצמי כשהתעקשתי לחשב את פעולותיי על פי משוואות של 'מה אני מפסיד ומה אני מרוויח'.
פעולת התרומה מראה לי עד כמה מקור של הכוח והעוצמה שלי אינו חיצוני ונטוע בקדושה שמגיעה רק ממרחק השמיים. אני בונה משכן ואני יוצר מקום מפגש של שמים וארץ. הנתינה, העשייה והתרומה הן בונות את המשכן, כלומר יוצרות מקום בנפשי שמאפשר לאור האלוקי לשכון בתוכו, עד כדי כך שהאור כבר לא מגיע אליי מבחוץ אלא יוצא ממני לעולם."
כלומר, תחילה יש לגייס תרומות מהעם לבניית המשכן. ה' אומר למשה לבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו להקמת המשכן. התורה קוראת לנו לעורר ולפתח את תכונת הנדיבות והנתינה כי היא זו שתמלא אותנו בשמחה והתרוממות הרוח. וזהו מסר לדורות, איך רותמים ציבור שלם לעשיה חיובית.

מוסיף הרב גור גלון-
"הבקשה האלוקית אלינו היא לתרום. לתרום לא מתוך הציווי והחובה, אלא מתוך רצון הלב העמוק, הרצון לתת, הרצון להעניק, הרצון להתנדב. ואכן עם ישראל מגלה את הרצון האדיר והגדול שלו לתת, ותוך פחות מיומיים מובאת יותר תרומה מהנצרך…
זכינו השבוע להיכנס לחודש אדר. חלק משמעותי משמחת אדר היא שמחת הנתינה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"… המצוות המיוחדות לפורים הם מצוות של נתינה, כי זו השמחה הגדולה ביותר- לתת!
ישנם שני סוגים של שמחה:
השמחה האחת היא שמחה מחוץ לחיים, שהאדם חי את חייו, ובכדי לשמוח הוא מפסיק את שגרת חייו, ועוצר בכדי לשיר, לרקוד או להרים כוסית משקה עם חבריו, וזו היא שמחתו. אני נוהג לכנות שמחה זו כ"שמחת הנופש" – אדם עובד בעבודתו, ואז כדי לשמוח, הוא יוצא לחופשה-לנופש, וכך הוא חי מנופש לנופש, מחופשה לחופשה. שמחה זו איננה בעשייה היום יומית, אלא ביציאה מן השגרה.
השמחה השנייה היא שמחת החיים, שהאדם שמח בעשייתו היום יומית… הוא מלא בתחושת שליחות ועשייה בעבודתו וכך הוא שמח בחייו, יום יום, שעה שעה. הוא חי בשמחה. זו השמחה אליה אנו מייחלים, זוהי שמחת אדר ופורים…"

מסתבר שהתכונה הכי חשובה להצלחה בחיים, אומר הרב שניאור אשכנזי, היא השמחה. תכונה זו מכריעה את העתיד שלנו. אדם שמח הוא אדם אופטימי, אדם שרואה בכישלון מבוא להצלחה, ואיננו "זולל" אנרגיה, להיפך, הוא מייצר אנרגיה טובה סביבו. שמחה, למעשה, מביאה את הכוחות שלנו לשיא, ולגילוי היכולות שבנו.  אין בתורה פסוק המצווה לשמוח, יחד עם זאת, השמחה מביאה לקיום כל המצוות.
כל צורת החיים שלנו כיום הינה חיים של אנטי שמחה, רבים סביבנו צורכים תרופות נגד דיכאון, מדגיש הרב אשכנזי,  כל צורת החיים שלנו מכוונת לדבר אחד- להשיג! אנחנו במרוץ אינסופי של להשיג עוד.

אנו חיים בעידן של שפע ומתנהלים ממקום הישרדותי, מקום של חסר. הדהוד חזק של "אין לי", רצון למה שיש לאחר, מה שיש- לא מספיק וכו'. זוהי נוסחה מובטחת לעצבות ותסכול המעוורת את היכולת להוקיר ולהעריך.

מסביר הרב אשכנזי כי שמחה משפיעה גם על גישתם של הדורות הבאים. כאשר אנו בוחרים בשמחה, אנו מלמדים את ילדנו להאמין בחיים ובעולם הזה. כלומר, נראה כי לא הכישורים הם שיכריעו בהצלחה רוחנית או גשמית אלא מי שיש לו אנרגיה ואמונה בטוב שיש.

אנחנו לא נולדים שמחים, שמחה זו החלטה שמחזקת את תחושת הערך שיש לנו לחיים. היא מלמדת אותנו להתבונן בעין טובה ולהוקיר, וממלאה אותנו בתחושה ש"יש לנו", וכי שום דבר איננו מובן מאליו. הערך של הכרת הטוב משנה חיים. שמחה מתחילה מהדיבור והתנועה בנפש. הדיבור הטוב מציף רגשות, ומעצב לנו את התודעה והמחשבה, ויוצר גישה חיובית לחיים. שמחה זה חיבור לחיות, לאופטימיות ולכוחות עצומים.
בכל בוקר כאשר אנו מתעוררים, אנו מקבלים תזכורת בתפילת "מודה אני." השמחה, הנתינה, ההוקרה וראיית הטוב זו בחירה שיש בה הזנה הדדית.

שבת שמחה💞

פרשת כי תבוא- הודיה או הודאה?

Image by MoneyforCoffee from Pixabay

השבוע הפרשה פותחת בפרשיית הביכורים (כו, א-יא), מדוע היא לא צורפה באופן טבעי לפרשיות החגים שהוזכרו קודם לכן, בפרק טז, בין שבועות לסוכות?
פרי האדמה שאנו מצווים להביא כביכורים לירושלים  מבטא את ראשית היותנו לעם. בעצם הכניסה שלנו לארץ ישראל וההשתקעות בחיי העבודה ובחיי החומר, עלולים  הם להביא לפירוק השותפות הישראלית, ולראיית כל אדם כאדם לעצמו, ללא עבר וללא עתיד משותף. לכן, התורה בפרשייה זו מצווה אותנו לבוא לפני ה' להודות ולהתפלל, ובתפילתו האדם רואה עצמו כחלק מהיסטוריה גדולה ומשותפת ע"י הכרת הטוב והודיה. כמו כן, הפרשה מתארת לנו כי בכדי לזכות בברכות עלינו לקיים את המצוות בשמחה-
"(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ." (דברים כו)

הרב שניאור אשכנזי מרחיב- כשמקיימים מצוות בהידור אבל עם אנחה וצער ללא אנרגיות, אנו נענשים מעצם ההתנהלות הזו שלנו. כנראה שזו הסיבה לכך שאנו כל הזמן בהודיה על כל צעד ושעל מהבוקר עד הערב, "ברוך אתה ה'… ברוך אתה ה'…" מסתבר שהודיה אחת, רק בראש השנה, איננה עושה את העבודה. הכרת הטוב הראשונה מתחילה במצוות הביכורים, בבחירת הפירות הראשונים והמובחרים והעלתם לירושלים, "סלינו על כתפינו" בשמחה ובהתלהבות. נתינת תרומה לכוהנים כביטוי להוקרה על כל הטוב שזכינו בו. כיום למשל, במקום קורבן תודה אנו מגיעים לבית הכנסת בכדי לברך הגומל.

אז מה רעיון של מצוות הביכורים? עד היכן מגיעה מצוות הכרת הטוב?

מבהיר הרב אשכנזי, למעשה, אנחנו חושבים שאנו מודים רק לה' אבל אנו בעצם מודים לכל מי שגמל לנו טובה, ואפילו לדומם, לחפץ, שלא מרגיש ולא מגיב. דוגמא לכך מתבטאת כבר במכת הדם במצרים, כשאהרון הוא זה שמכה על היאור, כי משה שניצל ע"י היאור לא יכה במי שעזר לו.  ובכל זאת שואל הרב, מדוע הנטייה שלנו להתרכז במה שלא עובד ופחות במה שכן השגנו ובטוב שיש לנו? הרי יש לנו כל כך הרבה על מה להודות, ובכל זאת אנו ממוקדים ונואשים מבעיה אחת, שהופכת להיות מוקד העניין. מדוע איננו רואים שהחיים שלנו מלאים בפלאי פלאות, גם אלו שסובלים, עדיין יש הרבה טוב שעוטף (בריאות, אוכל, ילדים, משפחה, בית, חברים וכו'). מסתבר, אומר הרב, שאנו מתוכנתים לא לראות את הטוב שיש לנו, זה לא שאנו שוכחים, או חלילה כפוי טובה, אלא יש כוחות אדירים שכובלים אותנו להתמקד דווקא ברע, במה שמעיק עלינו. למה? מדוע נשקע במקום להמריא?
עונה הרב שניאור אשכנזי,
סיבה ראשונה- היא השרדותית. אנו מתוכנתים לזהות סכנות ולא הצלחות. רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא סכנות בכדי שנציל את עצמנו. פספוס של הצלחה לא מאיים עלינו כמו פספוס של סכנה שיכול להביא לסוף שלנו. לכן, רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא ולזהות סכנות. מה לא טוב? מה מאיים עלינו? טרדות כמו, איך נצליח בעוד מספר שנים לרכוש השכלה גבוהה, לקנות בית, לגדל ולחתן ילדים וכו, כל אלו ועוד מאיימים עלינו. במקביל, את העובדה שהיום למשל יש הכנסה מסודרת, קורת גג, וסה"כ טוב, אנו מתקשים לראות ולחוות.

סיבה שנייה- אנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים. אין לנו את התכונה של לחגוג דברים קיימים. מה שאנו משיגים לא מייצר נחת, וגם אם כן זה לטווח זמן קצר. רכישת טלפון חדש למשל מובילה למחשבה של הרכישה הבאה, מעודכנת ומשודרגת יותר. מדוע נבראנו כך? בכדי שנברא, נתפתח ונתקדם, לא נשב על זרי הדפנה אלא נשאף לעלות מדרגה ולצמוח. הבעיה שהרצון להתקדם עם כל מה שכרוך בו מסיחה את דעתנו ממה שכבר הצלחנו להשיג.

והסיבה השלישית- היא שאנו לא רוצים להכיר טובה, מדוע? כי המילה 'תודה' מקטינה אותי. כשאני אומר תודה, אני בעצם מודה שנזקקתי לעזרה של איש מקצוע, חבר, משפחה וכו'. אני מודה שאני חייב למישהו, וחלק מההצלחה שלי למעשה מיוחסת עכשיו גם למישהו אחר. הדבר שאנחנו הכי שונאים זה להיות חייבים, ולהודות שלא השגנו הכל בעצמנו. האדמור הזקן מוסיף שהמילה 'הודאה' יש לה כפל משמעות בעברית, הודאה מלשון הודיה, הכרת הטוב וגם הודאה מלשון הודאה ב'אשמה', הודאה בכוונה של הכנעה. כל הכרת הטוב כרוכה בהרכנת הראש, הודאה בכך שאנו זקוקים לעזרה ולא יכולים לעשות הכל בעצמינו, זקוקים להכוונה, ומודים בכך שאנו מוגבלים. ולכן, המשמעות היא שבטבעי אדם מוכוון לפספס את הטוב שבחיים שלו; במילים אחרות, לחיות חיים בתחושה שאין לנו, שחסר לנו, שאנחנו צריכים להגיע ליעד הבא בכדי לחוות הצלחה, טוב ונחת.

אז מה עושים בכדי לפתח לנו את הכרת הטוב?
הרב אשכנזי מסביר- עלינו לחגוג את ההצלחות הגדולות, ומתוכן נצליח לשנות את המשקפיים שיאפשרו לנו לראות גם את ההצלחות הקטנות. לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו שאנו מבינים שהחיים שלנו מתנה, כמו חולה שנתרפא. ועלינו לחגוג את הרגעים הללו, לחגוג את ההבנה שהחיים האירו לנו פנים, שהצלחנו, שהחיים טובים אלינו. ומתוך אותם רגעים גדולים ומאירים נצליח לראות גם את הרגעים הקטנים. הם יסייעו לנו להתגבר על הצורך וההסחה לראות את ההישג הבא במקום לראות ולחוות את ההישג הקיים. ההבנה שנטענו והצמחנו פירות זה לא ברור מאליו, וזוהי מהות מצוות הבאת הביכורים. התשומת לב שלנו למה שכבר השגנו היא שתאפשר לנו לראות את כל הטוב שיש לנו, ותפתח בנו את הכרת הטוב וההודיה.

מצוות הביכורים באה לחנך אותנו, כמו גם הברכות השונות לפני אכילה ושתייה, זהו ביטוי הכרת הטוב בעקביות ובשוטף שיכול לשנות לנו את הראש, ולפתח תודעה לכל הרגעים הטובים שמלווים אותנו בכל רגע גם כשהצבנו כבר יעדים חדשים. והציווי לעשות זאת בשמחה הוא זה שיביא למאור פנים, נותן עזרה ראשונה לאחרים, ומביא להרחבת התודעה והוקרת הטוב שבחיינו. וכך גם נתמלא באנרגיות טובות, מחודשות לעשייה טובה מצמיחה ומקדמת.

שבת מבורכת 🙏🏼💞

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד." (שיחות הר"ן, מג, רבי נחמן מברסלב)

פרשת שלח- אור בקצה המנהרה

Image by svetlanabar from Pixabay 

השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).

מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"

במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.

ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"

במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.

הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.

מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".

כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.

פרשת וירא- עצב זה צער? ומי מתעלה?

Image by Bellinon from Pixabay

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

שלמה המלך מוסיף לנו שמחה בסוכות

Image by alteredego from Pixabay

חז"ל הורו לנו לקרוא את מגילת קהלת דווקא בסוכות כי זהו זמן שמחתנו. מסביר המשנה ברורה: "ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת "ולשמחה מה זו עושה”." מגילת קהלת שכתב שלמה המלך מבררת מהי השמחה האמיתית ומהי המדומה. קהלת איננו ספר מדכא, אלא ספר רצוף שאלות קיומיות, נוקבות וקשות על תכלית החיים ומשמעותם. קוראים את קהלת בחג הסוכות כדי להוסיף שמחה.

בסוכות אנו יוצאים לדירת ארעי, את הדירה אנו חווים כקבע ואת הסוכה כארעי; בא חג סוכות לברר מהי האמת, הקבע, החולף, ההבל, הנצח, ומהו ערך אמיתי.

למעשה, הסוכה מלמדת אותנו להכיר את הערך האמיתי לחיים, להוקיר על כל הטוב שיש בחיינו, ומתוך כך את כל השמחה שיש בחיינו. מסביר הרב חיים נבון: "קהלת קורא להתמסר למשהו שגדול ממך"- "מגילת קהלת קוראת לך לשנות את המוקד של החיים שלך. לפעמים אנחנו חושבים שאם נעשה דבר כזה או אחר, אני אצליח – וככה שמי ייזכר לנצח. שלמה המלך המפוכח אומר שלא יחיה לנצח. המגילה מבטאת את התהייה שלו. חשבתי, אומר שלמה, למצוא משמעות בחיי הנאה, חוכמה ותהילה וכל זה הכזיב אותי. אבל המגילה לא מסתיימת בתחושה שזה לא שווה כלום, אלא שהכל יישמע. אתה כן יכול למצוא מוקד לחיים שלך אבל בתנאי שאתה יכול להתמסר למשהו שגדול ממך. לאלוקים. לעולם שיש בו טוב ורע, שאתה לא המוקד של העולם. אם אתה מוכן למצוא מוקד אחר ולהתמסר לעולם של טוב ורע, לעולם שיש בו ערכים ושאיפות מוחלטות – בעולם הזה תמצא גם משמעות לחיים שלך.

שבת שלום ומועדים לשמחה💐

סוכות וקהלת, ומה שביניהם?

נהוג לקרוא בשבת חול המועד סוכות, בשבת הקרובה, את מגילת קהלת. מתבקשת השאלה- מה הקשר בין קהלת לסוכות? הרב בני לאו מסביר- "שמו של חג הסוכות במקרא הוא "החג". עליו נאמר "ושמחת בחגך". החברה המקראית, שברובה הייתה חקלאית, חגגה את חגיה בהתאם ללוח השנה הטבעי. על פי לוח זה חג הפסח הוא חג האביב, שבו מתחילה התבואה להבשיל, חג השבועות הוא חג בכורי החיטה, שהוא עיקר מזונו של האדם וחג הסוכות הוא חג של סיום העונה החקלאית, לאחר עבודת הקציר של האביב והבציר של ענבי הקיץ. חג האסיף הוא זמן עצירה והתבוננות בסיפוק עצום אחרי חצי שנת עמל. בסוף שנת יבול מתבונן החקלאי בגאווה ומתמלא בשמחה. זוהי, בתקציר, משמעות השמחה של החג.

לעומת השמחה הזו מתנגנים פסוקי מגילת קהלת בדיכאון מסוים. כביכול המסר הכללי העולה ממגלת קהלת הוא ש"הבל הבלים הכל הבל". "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" שואל קהלת. ולאורך כל המגילה הוא מחפש את התשובה לשאלה המביכה הזו… שאלות מסוג זה מערערות את כל השמחה ויכולות לשמש כמו קוץ המפוצץ בלון…"

חכמים רבים מסבירים שיש מהלך מוסרי של התורה, בכתב ובעל פה, שמטרתו לרסן ולהעמיד את האדם המצליח במקום ראוי יותר תחת השמים. בסוף שנת היבול לאדם יש תחושת גאווה על הישגיו, תחושה שעלולה להביאו לידי שכחה והאלהת עצמו, "כוחי ועוצם ידי". לכן, דווקא בחג האסיף מחייבת אותנו התורה לצאת לדירת ארעי, לצאת אל הסוכה. היציאה מדירת קבע, מהנוחות, וההרגלים, וההכרה בארעיות שלנו בעולם, מסייעים לנו להכיר שהעושר שצברנו הוא בהחלט שכר לעמלנו אך מקורו במתת שמים.

מסביר הרב בני לאו- "זוהי תכלית היציאה לסוכה ועל פי זה ניתן לומר שזוהי תכלית הקריאה של מגילת קהלת דווקא בעונה זו. להזכיר לאדם המתעצם שבעצם הוא ומעשיו – הבל. השאלה שמעמיד קהלת בראש ספרו "מה יתרון לאדם" נשארת פתוחה כמעט עד סופו… ומשאירה אותנו בתחושת אפסות וארעיות. אולם על גבי השכבה הפרשנית המקורית הזו צמחה פרשנות מוסרית שביקשה להפוך את השאלה של קהלת ולהמיר את תודעת האפסות של האדם דווקא לאתגר…

האדם הפך להיות מנוכר ובהבלו מחשיך את עולמו. בא קהלת ושואל אותנו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" לאן כל זה הולך? אם אני חי בתוך בועתי אז "למי אני עמל ולמי אני מחסר את בשרי?" "

ותשובתו של קהלת … "שיעמול תחת השמש!" למילה "תחת" בעברית יש מילים נרדפות, אחת החלופות היא המילה "במקום". "מה יתרון לאדם בכל עמלו"? והתשובה "שיעמול תחת השמש" = במקום השמש. (מתוך ספר "בינה לעיתים" שכתב הרב עזריה פיגו, מרבני ונציה בראשית המאה ה – 17) .

מסכם הרב בני לאו-

"… היתרון של האדם על פני האדמה הוא שיש לו את היכולת להיות מקור אור, מזור ותקווה טובה. כך גם סיימה דבורה הנביאה את שירתה הגדולה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה לא), כל עמלנו אינו אלא להאיר ולהטיב לסובב אותנו. להיות "תחת השמש". בחג האסיף איננו עסוקים עוד בחשבונות של עבר, הוצאנו מעמלנו את כל מה שיכולנו ועכשיו אנחנו עומדים עם ברכת היבול והאסיף ופנינו אל השנה שלפנינו."

שתבוא עלינו שנה טובה ומאירה, שנה של בשורות טובות. אמכי"ר. שבת שלום🌞

חנוכה- פרשת מקץ- ויהי אור!

״המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר” (במדבר רבה, פרשה י”ג)חג החנוכה מתקיים בכל שנה בפרשת השבוע- “מקץ”, יוסף נמצא בבית הסוהר ומחכה לשחרורו מהכלא. בפרשת “מקץ” בא הקץ למעמדו כאסיר וניתנת ליוסף ההזדמנות הנדירה לפתור את חלומות פרעה ובכך לשים קץ לחושך בחייו ולהפכו לאור.וזוהי למעשה מהות חג החנוכה, עלייתו של יוסף מהבור החשוך למעמד חדש. לאחר תהליך ארוך של למידה, התמודדויות והתנסויות מאתגרות, יוסף מאיר בתבונתו וביכולתו המופלאה את פרעה ואת מצרים כולה.“הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם, ויחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו.שילוב הכוחות של כולנו עם משפחתנו, חברנו… וכלל האנושות, הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וההתרחבות במלואה, שימלא את ליבנו שמחה ותקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, דרך ארץ, אמונה ואורה. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר 

🕯

מדוע קוראים קהלת בשבת חוה"מ סוכות?

חז"ל הורו לנו לקרוא את מגילת קהלת דווקא בסוכות כי זהו זמן שמחתנו. מסביר המשנה ברורה: "ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת "ולשמחה מה זו עושה”." מגילת קהלת שכתב שלמה המלך מבררת מהי השמחה האמיתית ומהי המדומה. קהלת הוא ספר רצוף שאלות קיומיות, נוקבות וקשות על תכלית החיים ומשמעותם. זוהי מגילה שהפכה לאהובה במיוחד, וקוראים אותה בחג הסוכות כדי להוסיף שמחה וחיוניות לחיינו.

כידוע, בסוכות אנו יוצאים לדירת ארעי. בעוד את הדירה/בית שלנו אנו חווים כקבע ואת הסוכה כארעי; בא סוכות לברר מהו האמת, הקבע, החולף, ההבל, הנצח, ומהו מביניהם הינו ערך אמיתי.
מסופר על החפץ חיים שפעם עשיר אחד התארח בעיירה שלו. ראה את עניותו ואת דירתו הדלה. התפלא, והציע לבנות לו בית גדול. שאל אותו החפץ חיים איפה הוא מתארח ואיך תנאיו, והעשיר ענה שהוא רק מתארח בבית מלון וזה לא ביתו, ענה לו החפץ חיים, שגם הוא חי בבית מלון, בעולם הוא כאורח…
הסוכה מלמדת אותנו להכיר את הערך האמיתי לחיים, להוקיר על כל הטוב שיש בחיינו, ומתוך כך את כל השמחה שיש בחיינו.

מסביר הרב חיים נבון: 'קהלת קורא להתמסר למשהו שגדול ממך'-
"מגילת קהלת קוראת לך לשנות את המוקד של החיים שלך. לפעמים אנחנו חושבים שאם נעשה דבר כזה או אחר- נשיג הצלחה, וכך נטמיע רשמים והשם שלנו ייזכר לנצח. שלמה המלך המפוכח אומר שלא יחיה לנצח. המגילה מבטאת את התהייה שלו. חשבתי, אומר שלמה, למצוא משמעות בחיי הנאה, חוכמה ותהילה וכל זה הכזיב אותי. אבל המגילה לא מסתיימת בתחושה שזה לא שווה כלום, אלא שהכל יישמע. אתה כן יכול למצוא מוקד לחיים שלך אבל בתנאי שאתה יכול להתמסר למשהו שגדול ממך. לאלוקים. לעולם שיש בו טוב ורע, שאתה לא המוקד של העולם. אם אתה מוכן למצוא מוקד אחר ולהתמסר לעולם של טוב ורע, לעולם שיש בו ערכים ושאיפות מוחלטות – בעולם הזה תמצא גם משמעות לחיים שלך.
זה גם קשור בעיניי לסוכות. אנחנו בונים סוכה ומשקיעים בה כל כך הרבה, ומקשטים וכל זה בשביל שבעה ימים, לא בשביל הנצח. זה לא יחזיק מעמד לשנים ולא לשנה. ובשביל השבוע הזה טורחים כל כך הרבה. ככה גם החיים. יש לחיים משמעות בלי להתיימר להשיג זיכרון נצחי ותהילת עולם אם אתה מוכן לעגן אותם במשמעות שגדולה מהן. במגילת קהלת יש הרבה פסוקים קשים. עדיף כבר לא לחיות, הוא אומר. אבל מה שמיוחד בקהלת היא שהוא לא מביא אותך ישר לשורה התחתונה אלא מזמין אותך לכל המסע. וכך צריך לראות את הפסוקים. זו לא השורה התחתונה אלא תחנות. הוא מזמין אותנו לתהליך החשיבה שלו. אלו הרהורים שעולים במוחו של כל אדם רגיש, גם בתקופתנו. הערך הרוחני הגדול הוא שהם מסירים את האשליה של כוחי ועוצם ידי. של ווינריות. שאני יכול להשיג הכל. שאחיה לנצח…"

יחד עם זאת, שלמה המלך באמצעות קהלת מגיע בסופו של דבר למסקנה שיש טעם ויש תכלית, ו-"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת פרק ג' פסוק א'). באפשרותנו לחפש ולמצוא משמעות לעשייה ולשליחות שלנו בעולם, ולהיות אור מטיב לנו ולסובבים אותנו.

מועדים לשמחה ושבת שלום🥰

יום כיפור- ההזדמנות!

בשבוע שעבר השתתפתי בערב קסום, ערב סליחות עם שירה וניגונים ועם נשים נפלאות (שהרבנית אושרה קורן יזמה במדרשת מתן ברעננה). ואמש התקיימו רצף של שיעורים לקראת יום כיפור שהועברו ע"י מורים נפלאים גם כן במתן. ההתכנסויות הללו (שעסקו בנושאים כמו מהי תשובה, אמונה, תפילה, שירה, כיפור וכו') נגעו במקומות עמוקים שבי ומילאו אותי בתחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף.
לכולנו יש נפילות, ולעיתים אנו מחטיאים את המטרה במודע, או לא במודע… בכל מקרה, היכולת לבקש סליחה והיכולת לסלוח אלו מעלות וגדולות של האדם. הסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש לתפילה משותפת, כשכולנו חוברים יחד מתוך הידיעה שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מאילו סיבות, כולנו עכשיו פה לחזק אחד את השנייה ולהיטהר.
יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שאנחנו שותפים, ואנחנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, פשוט כי אנחנו יכולים!
מדהים שיום כיפור מצד אחד הוא יום שמח, כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל- "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", משום שביום כיפור מתקיים תהליך של סליחה, ואנחנו מקבלים הזדמנות נדירה להתחיל מחדש. לכן, מומלץ לבוא לחג בתחושה חגיגית. גם הארוחה מפסקת היא סעודת חג לכל דבר. יש מצווה לאכול בערב יום כיפור במשך כל היום, כדי להתכונן לקראת הצום, ובמיוחד בסעודה הזו.
שמחה וממש יום של חג ולכאורה לא קשור כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו נדייק ולא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי ומצוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה ביכולת וברצון של כולנו לבקש את הסליחה ולסלוח.
הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בוודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ולא תמיד פנויים לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, יום שקורא ומזמין אותנו להתעורר, ולהתייחס למעשינו בפרט אלו שבין אדם לחברו בכובד ראש.
צום קל ומאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה רבה את ההזדמנות שה' נותן לנו ביום הכיפורים. אמכי"ר.