חומש ויקרא- פרשת מצורע- מחליפים מילה

Photo by Mohammad Metri on Unsplash

השבוע פרשת מצורע שהיא הפרשה החמישית בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה את דיני המצורע מפרשת תזריע, ועוסקת בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.
כשנקבע אדם כמצורע עליו לצאת מחוץ למחנה, כלומר, אסור לו להיכנס ל- מתחם המקדש, למחנה מגורי הלווים ואף ליישוב של כל ישראל. רק כשסר ממנו הנגע יוצא אליו הכהן שיכול לפסוק כי אכן חלף נגע הצרעת, ואז מתחיל תהליך טהרתו של המצורע.

הצרעת היא ביטוי לגאווה, לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים. אבל תכל'ס, מה הבעיה לזרוק בשיחה אישית כמה משפטים על השכנה המעצבנת מלמעלה, או על רופא המשפחה שלא יודע לתת שירות ללקוחות, או על קולגה לעבודה שזרקה הערה ממש חצופה? בסה"כ משחררים קצת קיטור, זה אפילו לא נראה מזיק או פוגע באיזושהי דרך, אז מה הבעיה?
לשון הרע מפלג, משפיל, מפריד ומתמקד בכשלים, ובשליליות. כאשר יש ניכור או הוצאת דיבה, יש אובדן אמון, סבל רגשי, פגיעה בזהות, בביטחון ובדימוי. מפרשים רבים טוענים כי הסיבה העיקרית ליציאת עם ישראל לגלות ולחורבן הבית היא חטא לשון הרע. החפץ חיים, למשל, מסביר כי, "כל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר בגלל מעשה המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ"…  ממדי הנזק של לשון הרע עלולים להיות אדירים כמו שנאמר "חיים ומוות ביד הלשון". נראה כי מאז החורבן ועד ימינו, צרות גדולות נגרמו בשל חטא זה.

אכן, עברו עלינו אלפיים שנות גלות, וקמה התנועה הציונית, שבנו וחזרנו לארצנו והקמנו והפרחנו אותה מהריסותיה; הקמנו מדינה עצמאית חופשית לעמנו היהודי בפעם השלישית בהיסטוריה, והמדינה הזו שהוקמה בדם, יזע ודמעות נעשתה משך 76 שנות קיומה…בקרוב ממש, יום העצמאות ה-76 למדינה.
 בטקס יום הזיכרון בשנת 2022 בהר הרצל, התייחס ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, על דפוס האובדנות שחזר על עצמו במלכויות ישראל הראשונה והשנייה, בשנות ה-70 לקיומן. כשהוא מצביע על 70 פלוס שנות קיומה של המדינה – מלכות ישראל השלישית, ולאור הקיטוב והשנאות שאנו חווים כאן, והוא מזהיר מפני חזרה בשלישית על אותו דפוס התנהגות.

וכך תיאר נפתלי בנט,
"…גבורת לוחמינו מלווה אותנו מתעוזת אבותינו הקדומים, דרך שחר הציונות ועד ימינו אלו, כחוט שני… כל החללים שלנו, הותירו לנו צוואה. במותם, הם ציוו לנו את החיים ביחד. אחיי ואחיותיי, אם לא נהיה ביחד – לא נהיה בכלל. אין לנו קיום כשבטים מסוכסכים, אלא רק כאומה מגוונת ומאוחדת.
אחינו ואחיותינו קבורים באדמת ארצנו, ומעמיקים את שורשי החיבור שלנו כאן, כדי שאנחנו נמשיך להצמיח כאן עץ חיים. עץ עם ענפים רבים ומגוונים… כאשר, כל הענפים וכל העלים מחוברים לגזע אחד, לעץ אחד. ביחד.
כמה העם שלנו משתוקק לאחדות. כמה הערבות ההדדית טבועה בנפש שלנו. רואים זאת ברגעי משבר, רואים זאת גם ביום זה…
ההשתתפות האדירה הזו היא עדות למחויבות שלנו כאומה לנופלים, ולערבות ההדדית המפעמת בעורקיה של החברה הישראלית. זו עדות לערך החברות ולכבוד שאנו רוחשים, למי שמסר את נפשו, למען המדינה, למעננו. זו שבועת אמונים, ברית, שלנו כעם. זו הצהרה שבמסע הישראלי הזה – מסע של גבורה, מסע של אבל וכאב, מסע של מסירות ועוצמה – כולנו שותפים. כולנו יחד כאן. עם גורל אחד. עם ייעוד אחד.
זר לא יבין זאת. אבל כאלה אנחנו – עקשנים, נחושים, חדורי מטרה, מלאי אמונה בצדקת הדרך. כשאתה פועל בשכם או תופס קו במוצב בצפון, כשאתה פוגש לוחמים-אחים ונלחם איתם, כשאתה מכיר אחד את השני, הנפשות נקשרות…  
לומדים לפעול כמו גוף אחד, נכונים למסור את נפשנו איש עבור חברו, לא משנה איפה גדלנו, וכיצד חשבנו שנכון לעצב את המדינה הזו, היקרה לכולנו כל-כך.
אזרחי ישראל, אנחנו נלחמים מול אויב אכזר ותאב-מוות. יום אחרי יום אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהמסע טרם הושלם. אויבנו, במקום לבנות את חייהם ועתידם, לא מרפים מהרצון שלהם להרוס את חיינו… התשובה שלנו לאויבינו: קיר ברזל של עוצמה…"

במילים אחרות, עוצמתה של חברה, משתקפת ביכולתה לשמר את הלכידות החברתית ואת מחוייבותם של כל אחד מחלקיה לשמר לכידות זו. זו הסיבה, על פי פרשת השבוע שלנו, להשלכות של לשון הרע – ההרחקה של מוציא הרע (המצורע) מהחברה. לשון הרע כאמור, הורס את המרחב החברתי, פוגע בכבוד האנושי ומשבש את יכולת השיפוט בין אמת ושקר ובין טוב לרע.

וכך מסביר הרב משה שיינפלד,
"בשנה מעוברת, פרשת מצורע נקראת לפני חג הפסח, אשר נסוב אף הוא סביב עניין הדיבור. נשים לב, שלאורך שנות גלות בני ישראל במצרים, הם כמעט ולא מדברים. התורה כותבת שבני ישראל צעקו, נאנקו, נאנחו, התלוננו, אולם כמעט ולא מופיע שהם דיברו… חג הפסח נקרא כך מלשון "פה – סח". פה מדבר. בחג הפסח יש מצווה לספר ביציאת מצרים, "והגדת לבנך", כנגד ארבעה בנים דברה תורה – כל בן והדיבור המתאים לו, כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. העבודה הרוחנית בפסח היא להשתמש בדיבור באופן הראוי ביותר, דיבור של "יציאת מצרים" – של יציאה ממיצר, דיבור שמביא לידי ביטוי את נשמת האדם האינסופית, וזה ההיפך הגמור ממצורע שנענש להיות בהסגר ובתוך מיצר, כי הוא דיבר דיבורים של צרות עין ודיבורים שגרמו לסגור על מישהו אחר. יש דיבור שמוביל לסגירות ויש דיבור שמוציא לחירות."

מעודדות ומחזקות כל אותן יוזמות חברתיות ליישוב מחלוקות וליצירת חיבורים בחברה הישראלית. למשל, על רקע שיאי הפילוג של החברה הישראלית, הנשיא הרצוג יצא בתוכנית חברתית־פוליטית ראשונה מסוגה, "מחליפים מילה". המטרה: בית הנשיא יהיה מוסד הגישור המרכזי ליישוב מחלוקות ולאיחוי קרעים. התוכנית מתוכננת להימשך עד לשנת ה־80 של מדינת ישראל, ותאפשר למוסד הנשיאות לתרום ליכולתו של הציבור הישראלי ושל נציגיו, מנהיגיו ונבחריו להצליח ולהטמיע את היכולת לחלוק לשם שמיים, מתוך כבוד, מתוך שיח מצמיח, ומתוך הפרדה בין אי־הסכמה גורפת עם דעותיו של אדם לבין ההכרח לכבדו.

כך מסיים נפתלי בנט את נאומו, "יותר מתמיד, אנו נדרשים לחזק את הרקמה האורגת את כולנו לאומה אחת. להוכיח שאפשר לפעול ביחד לא רק בשדות הקרב, אלא גם במרחבי החיים. האחדות היא יסוד העוצמה שלנו. "

חג הפסח אם כן, הוא חג פי החירות. נתפלל לחירות שלימה של  הפה והדבור, לדיבורים מקרבים ומאירים, לדיבורים המוציאים גם את השומעים אותם לחירות. אמן כן יהי רצון.
שנזכה להיות ראויים, ולשחרורם ולחירותם של כל השבויות והשבויים האהובים במהרה, ממש בימים אלו. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום וחג פסח מאיר ושופע בשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

חומש ויקרא- פרשת תזריע- זרעים של תקווה

Image by Nature Nomad from Pixabay

השבוע פרשת תזריע שהיא הפרשה הרביעית בספר ויקרא ורובה עוסק בדיני טומאה, טהרה ונגע הצרעת.
הפרשה תזריע והפרשה הבאה, מצורע, עוסקות באותם דינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר. הצרעת היא ביטוי לגאווה, לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים.

פרשות 'תזריע' ו'מצורע' קוראות להרחיק ולבודד את המצורעים והנגועים, יחד עם זאת, בו בזמן, האדם נדרש להתכנס אל עצמו להתבונן ולבחון את מעשיו. המצורע נשלח לעשות חשבון נפש במטרה לשוב ולהתקרב אל עצמו ואל החברה, כפי שנאמר-  "מעשיך יקרבוך- ומעשיך ירחקוך."

כשמדינת ישראל הייתה בת 60, הרב רפי פוירשטין כתב,
"פרשת השבוע, פרשת 'תזריע' עוסקת במצורע ובצורך לשלוח אותו לבידוד מדכא מחוץ לגבולות הישוב. הצרעת איננה מחלה ככל המחלות שכן מעבר לתסמינים הגופנים שבה היא מבטאת מצב רוחני מקולקל. קלקול זה גם דורש את ההרחקה מהמחנה… השאלה מיהו 'המצורע'…? פוקו, הוגה הדעות החשוב, לימד אותנו שהמצורע הוא ה'אחר'… 
בכל דור ודור ישנם 'אחרים' המפחידים את החברה… והנה רשימה חלקית: כשאני קורא את תיאור 'המתנחלים' בכלי התקשורת אני רואה את 'מתנחלי חברון' שהם מבחינה זאת "המצורעים שבמצורעים". "פאנטים" , 'זוללי פלסטינים לתיאבון'. מנגד בכלי התקשורת של הימין הופך לא פעם השמאל למצורע האולטימטיבי, שכן הם כולם "בוגדים", "אנטי ציונים", "גיס חמישי" וכו'. "החילוניים" הם המצורעים בשיח החרדי. כולם "חומרניים", "חוטאים", "נגועי ניאוף וסמים". "החרדים", לעומת זאת, כשהם מוצגים בתקשורת ה"חילונית" הם לא יותר מ"משתמטים", "נצלנים", ו"טפילים ופרימיטיבים"… "הציונות הדתית" היא בכלל "ימנית קיצונית", "משיחית" ו"אנטי דמוקרטית" וכן הלאה.
אחרי 60 שנות קיומה של מדינתנו הפכנו להיות "מדינת כל מצורעיה". אמנם כולנו עדיין מחכים "ליום הבשורה הגדול" שבו שלום, בטחון, זהות יהודית-ישראלית, צמצום פערים כלכליים, שגשוג ועוד כל מיני איחולים טובים יתגשמו, אולם על הדרך אנו מסמנים את אבני הנגף כצרעת. מדוע נסרב לשתף את 'האחר'/המצורע' במאמץ לקדם את 'יום הבשורה'? והאם לא הגיע העת שננסה לרקום יחד, חלום משותף?"

השבוע וגם בשבוע הבא אנו מקבלים תזכורת למחיר שאנו משלמים יותר מתמיד, על לשון הרע, וההשתלחות שלנו אחד ברעהו. בעוד אנו מתקוטטים, החיילים שלנו נלחמים, ונראה כי החמאס וחיזבאללה במיקוד על אימונים. יתכן כי צרעת היא גם מלשון צר-עת, בעת הזו, הדרך בה אנו צועדים נעשית צרה ומצירה על הבחירות וההשלכות שלנו כפרטים וכאומה. יותר מתמיד ניכר כי שלמותה של החברה תלויה במוצא פיו של האדם וגם שלמות חייו ואיכותם.
קבוצות שונות וזרמים שונים בחברה הישראלית ושל משפחות חטופים נוקטים בפעולות מחאה רבות ושונות, בחלקן אף קראו להדחתו או החלפתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האם המחאה מסיתה את הפוקוס? חוסר הידיעה איך מהלך כזה או אחר ישפיע תורם רבות לשסע החברתי, פוליטי והמדיני. יש תחושה של עצב ומועקה רבה לאחר חצי שנה לאירוע וחטופים רבים שעדיין לא שבו, פצועים וחללים רבים, ובנוסף לכך, סופה של המלחמה עדיין לוטה בערפל. אז, כיצד זורעים ויוצרים חלום משותף שמעניק קרן של תקווה?

מסביר הרב רפי פוירשטין,
"בכדי לרקום 'חלום משותף' עלינו לעמול על שתי משימות. משימתנו הראשונה היא להכיר בחיוניותו של ה"אחר" למרקם הכללי. רק בצורה שכזאת נוכל להוריד ממנו את "הצרעת". אפשר וצריך להתווכח ואפילו בלהט, אולם עלינו לבטל את הדמוניזציה של 'האחר'. רק באמצעות החזרת הפנים האנושיות לכל אחד בחברה, נכיר בעובדה כי את 'יום הבשורה' ניתן להביא רק ביחד. הדרך למצב שכזה מתחילה בדיבור משותף ומציאת המשותף, ולא רק את המפריד."  

בשורות טובות, שנזכה לרקום חלום משותף, ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

חומש במדבר- פרשת בהעלותך- לשון הרע או חופש הביטוי?

Photo by Ben White on Unsplash

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב, ובהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
הסיפור החותם את הפרשה השבוע הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. וההשלכה לדבריה של מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. נראה כי התנהגותה של מרים אנושית מאוד, ואף מוכרת לכולנו. הדיבור אודות אחרים, ולרוב אודות הקרובים לנו, ובמילים אחרות, לעסוק בעניינם של אחרים גם כשהכוונות טובות ומבטאות דאגה.  

מרחיב השופט נועם סולברג- מה העיקר?
"…פרשני המקרא חלוקים בדעתם לא רק אם האישה הכושית יפה הייתה או כְּעוּרה, אלא גם בשאלה מי היא האישה הכושית: האם זו ציפורה המדיינית, או אישה אחרת מארץ כוש; האם ציפורה מתה והאישה הכושית נלקחה תחתיה, או נוספה עליה; ועוד מחלוקות רבות בכאן.
נשארנו, איפוא, נבוכים. איננו יודעים אל-נכון את פרטי הדברים שאמרה מרים על משה… ואפשר שזהו בדיוק המסר: לא משנה מה בדיוק אמרה מרים. לא פרטי הסיפור – עיקר; עיקר הוא עצם קיומו של סיפור. גם אישה (כושית!), וגם גאווה מעמדית;
"והאיש משה עָנַו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג). איש זה, שעליו מעיד ה' "בכל ביתי נאמן הוא", עלול להפוך באחת, לאחד-האדם, לאבד את סמכותו המוסרית להנהיג את העם, ולא להיות עוד אדון כל הנביאים. על סף מדרון חלקלק נדרשה התערבות א-לוהית…
הרי לנו פגיעתן הרעה של דברי-רכיל: "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה; אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב).
בדברי מרים היה גרעין של אמת. אילו עמדה למשפט בבית דין של מטה, בודאי טוען היה סניגורה להגנת "אמת דיברתי" שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ומוסיף וטוען שהיה בפירסום "עניין ציבורי". התורה עצמה מאשרת שאכן כך הוא, אמת, כדברי מרים – "כי אישה כושית לקח". בזכרוננו כבר דבק במשה משהו מעניין פרידתו מאשתו, עד שלְקָחָה יתרו "אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), והביא אותה ואת שני בניה, אל משה.
שומעי לשון הרע לא יאמינו למשמע דברים שכולם שקר. אך דרכם של מספרי לשון הרע לפתוח בדברי אמת, שאז כשימשיכו לדבר בשקרים, יאמינו להם. "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). כל שומע יוסיף נופך משלו, מהרהורי ליבו או ממה שעלה במחשבתו, ונמצא 'זמזום', רחש-בחש, עננה שמלווה את 'גיבור' הסיפור, מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין טפל לעיקר.
כאמור, אילו סיפרה לנו התורה במדויק מה היו פרטי הדברים שבפי מרים, כי אז היינו מתמקדים באלה, ב"צהוב", והמסר העיקרי היה נמוג.
לשון הרע-
בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, נעשה איזון בין זכות היסוד בדבר חופש הביטוי, לבין זכות היסוד לשם טוב. במעשה-החקיקה ניכרת השפעת המשפט העברי…
הנשיא א' ברק עמד על כך ש"במורשתנו היהודית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח, ע"ב), ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. במקורותינו צויין, כי 'לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (רמב"ם, דעות ז, ב)." גם השופט חשין, בדעת מיעוט (שם), תומך יתדותיו במשפט העברי… בקובעו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר"…
חירות הביטוי-
מאידך, גם חירות הביטוי שבמקורותינו משמשת לא אחת נר לרגלי שופטי ישראל, כדברי השופט מ' אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו…מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור…
כך או כך, יהא משקלם היחסי של ערכי-היסוד המתנגשים במשפט העברי כאשר יהא, לשון הרע איננו איסור מוחלט. במערכת אנושית לא יתכן כדבר הזה. כדי שיתקיים "וחי בהם" – וכדברי החפץ חיים בהקדמה לספרו: "אי אפשר לחיות חיי תֵבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם" – קיימות דרכים הלכתיות להתיר, ואף לחייב, "לשון הרע לתועלת". החפץ חיים מבאר, בחיל וברעדה, "באיזה אופן מותר להיות רכיל לכתחילה אם המספר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין. ומהשם אבקש שלא אכשל בדבר הלכה".
דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי."

מרים דיברה אמת, ויתכן שדבריה אף היו חייבים להיאמר. הבעיה היא האופן שבו בחרה להתבטא. למשל, מרים יכלה לגשת למשה ולהוכיח אותו, לחילופין, לשוחח איתו, ביחידות על מעשיו ולא לערב אנשים נוספים. לא מספיק להיות בעל כוונות טובות, חשוב גם לממש את הדברים נכון. בסופו של דבר, רכילות היא פרסום מידע מחייו הפרטיים של אדם אחר, סוג של הצצה אסורה אל חיי הפרט.

רכילות וטבע האדם-
אבינועם בן זאב, פילוסוף וסופר, מוסיף,
"די אם נתבונן בעצמנו בשעת רכילות כדי להבין את הנקודה הזו. אנחנו דואגים שלא ייוודע ברבים שאנחנו המקור, ואנחנו לוחשים או מסתובבים עם הגב ובכל מקרה משביעים את קהל השומעים שלנו שלא להסגיר אותנו. ליתר ביטחון, אנחנו מוסיפים לפעמים הצדקות שלא ממין העניין. "אני דואג לו", מקובל להגיד כשמרכלים על חבר טוב… 'אני לא מרכל, אלא מוציא החוצה את מה שיושב לי על הלב.'  יחד עם זאת, מי מאתנו לא מרכל. גם אם הרכילות פוגעת, דומה שאיסורה מבוסס על מוסר עילאי שמעולם לא הייתה לו אחיזה במציאות. לא ראוי ולא נאה לרכל, אבל זה טבע האדם…
רכילות אכן ממלאת פונקציות חברתיות חשובות, אלא שלדעתי, נזקה רב מתועלתה. היא אולי שומרת לנו על המוסר והנורמות המקובלות, אבל גם זורעת חשדנות וחוסר אמון. מצד אחד היא מגבשת את החברה, מצד שני היא סכסכנית גדולה."

נראה כי הפרשה רוצה ללמד אותנו את חשיבות המידתיות והרגישות שנדרשות הן מהמפרסם והן מהנפגע. בסופה של הפרשה אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת.

חשיבות נשיאת האחריות של כל אחד ואחת מאתנו בדיבור ובעשייה מוסברת על ידי הרב זקס בתחילת ספרו 'לכבוד השוני'. הרב מביא מדרש המתאר את צעדיו הראשונים של האדם בעולם, "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, קלקלת אין מי שיתקן אחריך."

מי ייתן ונצליח כפרטים וכחברה להכיל את ריבוי הדעות והשונות, להכיר בזכותו של האחר לקיום בכבוד, ולשאת אחריות על הדרך שבחרנו לתקשר.

שבת שלום📣💞

חומש ויקרא- פרשת תזריע מצורע- לשון טובה

כוחה והשפעתה של מילה טובה– Image by Mary Pahlke from Pixabay

השבוע פרשות תזריע-מצורע בחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות, כמו השנה, קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע. הפרשות עוסקות בדינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר.
מחלת הצרעת מופיעה כעונש לאדם שחטא בריכול ולשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלו אנשים שאיננו מכיר. כשהמחלה פורצת, כל גופו או ביתו או בגדיו נגועים בצרעת. הכהן מטפל באדם שנגע הצרעת בא עליו, ועל אותו אדם לקבל את הוראותיו של הכהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר. הכהן אחראי להכריז שאותו אדם חלה וטמא אך גם אחראי לטהר אותו ממחלתו.

מסביר הרב שניאור אשכנזי שאומנם השימוש בלשון הרע הוא חטא מוכר וידוע, אך גם ההימנעות מלומר מילה טובה כאשר יש לנו הזדמנות, היא חטא. כאמור, כולנו זקוקים למל"ט, מילים טובות. והסיבה- לשון הטוב משפיעה על התודעה והמציאות של כולנו. הדיבור שלנו משפיע על המעשים, הרגשות והמחשבות שלנו ובאופן טבעי על הסביבה. וכאשר "מדברים טוב מרגישים טוב".

מרחיב הרב אשכנזי, "אחד התענוגות הגדולים בחיים הוא פטפטת. אין כמו להזמין חברים הביתה, להוציא מהמקרר בירה ופיצוחים ולרכל על הכול. 'זה קנה, זה מכר, זה התחתן, זה התגרש, והפוליטיקאי ההוא שוב מסתבך…' ובכל זאת, למרות השכיחות של התופעה, תורת ישראל מקפידה על כך. חז"ל אומרים שכל הדיבורים היוצאים מהפה במהלך החיים, נדבקים בנפש ויעלו ויציפו אותנו כשנעשה את החשבון בעולם הבא."

גם בחג הפסח, שזה עתה סיימנו לחגוג, כל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור. תחילה דברי אכילה הנכנסים לפה, מצה, מרור ויין. בהמשך, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה, מצוות 'והגדת לבנך', ה-מצווה לספר ביציאת מצרים, "וכל המרבה לספר הרי זה משובח". האר"י הקדוש מבהיר כי המסר הזה נמצא בתוך המילה "פסח"  שהוא "פה-סח", פה מדבר. אחד מענייני חג הפסח הוא תיקון הלשון.
ממשיך הרב אשכנזי, "וכאן שבה השאלה ונשאלת: מדוע מתייחסת התורה כל כך ברצינות לגלגולי הלשון? וגם, מה אדם אמור לעשות בזמנו הפנוי? רק ללמוד תורה או לשתוק?! למעשה, האדם אינו אמור לשתוק. התורה בהחלט מכירה בכך, שהאדם הוא יצור מדיני וחברתי וצריך להעשיר את עולמו האישי והחברתי… אולם התורה שוללת דברים בטלים, כלומר, דברים שלא מקדמים את האדם למקום מעשי. הם לא מלמדים אותו כלום, לא מעשירים אותו בכלום וסתם ממלאים את החיים בזילות וריקנות.
הרמב"ם מחלק את עולם הדיבור לחמשה חלקים: חלק שמצווה לדבר אותו, חלק שאסור לדבר בו, חלק שהוא בטל ונמאס, זה שהוא אהוב ורצוי, וזה שהוא מותר.

למעשה, הצרעת לא באה רק על הלשון הרע הקלאסי. מחדד הרב אשכנזי כי, "…אסור לחסוך במילים טובות שהרי בסוף הן מתגשמות. מילים סוחפות את הנפש. דיבור הוא לא כוח סתמי, שחולף ועובר בלי להשאיר עקבות, אלא הוא אש בוערת הנותנת עידוד ותקווה (וכך להיפך חלילה). כאשר אדם מדבר על משהו, הוא מתמלא בו. הדיבור מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. כל עוד אנו רק מהרהרים במוח אודות משהו, הדבר יכול להישאר מונח במוח, אך כאשר מדברים על זה, הופכים להיות לוהטים ומוצפים בו…
זאת הסיבה, אומר הרבי, לסדר המעניין של הופעת הצרעת. בתחילה, היא מופיעה רחוק, על הבית. אם האדם לא מבין את הרמז וממשיך לדבר רכילות, היא מתקרבת אליו יותר ומופיעה על הבגד. אם האדם לא קולט את הרמז, היא מתקרבת אליו עוד יותר וצומחת על גופו. סדר הדברים הללו הוא רמז לכך, שדיבורי רכילות מדרדרים את הנפש בהדרגה. הדיבור הראשון הוא סתם פטפטת לא מעניינת. אבל המוח כבר מתרגל לצורת החיים הריקנית הזו, ואז הדיבור השני הוא יותר נמוך, והשלישי עוד יותר נמוך, עד שמגיעים חלילה ללשון הרע ממש.
… בהתחלה הדיבור הוא חיצוני לגמרי, שלא נוגע לו, אחר כך הדיבור סוחב אותו יותר לתוך הרע ונוגע בפנימיותו. לכל מטבע יש שני צדדים. וכשם שדיברנו על ההיבט השלילי של הדיבור, כך הרבי מוצא בפרשיות הללו רמז גדול על הכוח החיובי של הדיבור…כאשר האדם מדבר דיבורים טובים, של לימוד, תפילה והודאה, הוא מרומם את כל חלקי האישיות עד בלי די. ההוראה של הפרשיות הללו היא, אם כן, לא רק על המניעה מדיבור שלילי, אלא גם ובעיקר על הכוח העצום של הדיבור החיובי, שיכול להביא את האדם למקומות הכי נעלים."

בתקופה האחרונה אנחנו נפגשים יותר ויותר עם שיח כוחני ואגרסיבי בין אנשים, בין אם בדו שיח ישיר פנים אל פנים, או באמצעות התקשורת לסוגיה השונים ואו בתגובות ברשתות החברתיות למיניהן. בשיח זה, לרוב, אין התייחסות מכבדת ועניינית לגופו של ענין כי אם התייחסות לאדם עצמו, למהות שלו, ועם הרבה כעס ואפילו טינה. מיקוד הצדדים הוא להשתיק, להחליש ולערער את הנאמר, והמטרה של כל צד היא להוכיח את צדקתו. הלשון הטובה, הפתיחות, וההקשבה נעדרים מהדו-שיח.
למילים יש כוח. הרבה כוח והשפעה על כולנו. יש להן כוח להעליב, לפגוע, להשפיל, לבזות, לזלזל, ללעוג, ובקיצור להרוס. ומנגד, יש להן כוח לכבד, להכיל, לקבל, ולתת מקום לאחר. לכולנו יש צורך להרגיש משמעותיים, מוכשרים, חשובים, מוצלחים, וטובים. אנחנו זקוקים לקבל אישור והכרה מהסביבה שלנו על מי שאנחנו, על כל יתרונותינו וחסרונותינו. כולנו כמהים להיות אהובים בפרט ע”י האנשים הקרובים לנו.
פעמים רבות, אנחנו אפילו לא מודעים או שמים לב שאנו מדברים בתוקפנות, בזלזול, בשיפוטיות, התנשאות, ומעליבים את הסובבים אותנו. אנחנו לא רוצים להיות שקופים אך כך אנו נוטים לעיתים ,להתייחס לאחרים. מערכות יחסים תקינות ובריאות הן כאלו שאינן מתבססות על פחד, האשמות, תלות כעס וטינה.
לכן, הפרשות השבוע מפנות את תשומת ליבנו ל'לשון שלנו'. האם אנו קשובים לדברי האחר מתוך המשקפיים שלו או מתוך המשקפיים שלנו? האם אנו מתקשרים את הצרכים שלנו ללא נזיפה וביקורת ומשאירים דלת פתוחה להכלה והכרה? והאם הדיבור שלנו חיובי?
הרעיון הוא לשמור ולפתח מערכות יחסים בריאות עם שיתוף פעולה, כבוד ואכפתיות הדדיים, ללא יצירת עוינות והפעלת כוחנות על האחר תוך שאנו מאבדים את קרבתו. נזקי לשון הרע ידועים, יחד עם זאת, מסתבר כי לא פחות חשוב הוא השימוש בפרגון, במילה טובה, באופן אותנטי, מידתי, ובעיתוי הנכון. פרגון הוא פעולה של עידוד ותמיכה שמטרתה הפגנה של נדיבות, חיבה, אמפטיה ושמחה אמיתית. והלשון הטובה היא הנכונות לומר את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. חשוב שנדע להתאמץ ולאמץ גישה חיובית כדי לתרום ולקדם לתקשורת מקדמת ומיטבית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת מצורע- הריפוי: מילים טובות!

השבוע בפרשת מצורע אנחנו ממשיכים ללמוד את דיני המצורע ועוסקים בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.

מספר הרב שלמה אבינר-
"בשנת תר"ח פרצה בווילנא מגיפת חולירע, וכנהוג התחילו היהודים לחפש ולחטט אחרי חטאים. בא מחפש חטאים אצל הגאון רבי ישראל סלנטר וסיפר לו כי פלוני עושה מעשים חמורים אשר לא ייעשו.
השיב לו רב ישראל מסלנט: 'את המצורע משלחים חוץ ממחנה ישראל, כמו שכתוב: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), וכידוע למדונו חז"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע  (ערובין טז). איסור לשון הרע הוא גם על האמת, לעומת הוצאת שם רע שהיא הפצת שקרים. אם כן חטאו של מספר לשון הרע אינו מפני שדיבר שקר, אלא מפני שחיפש חטאים רק אצל הזולת. לכן ריבונו של עולם אומר לבעל לשון הרע: אם אתה כזה אומן במציאת חטאים, צא מחוץ למחנה, התבודד עם עצמך ומצא חסרונות שלך ועוונות שלך' (עיטורי תורה, ויקרא)
גם אצל הרומאים הקדמונים היה עונש חמור כלפי מוציאי דיבה: הגליה עם עבודת כפייה. הרומאים לא היו צדיקים אשר דאגו לטהרת נפשו הפנימית של האדם, אך הם מאוד דאגו ליציבות החברתית והבינו היטב שהדיבה מסוגלת לפורר את החברה כולה. אצלנו, לעומת זאת, מדובר לא רק במוסר חברתי, אלא גם במוסר אישי, רוחני ונצחי בבחינת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא…והבאת שלום בין אדם לחברו" (תפילת שחרית). בהימנעות מלשון הרע יש תועלת מעשית בעולם הזה ויש תועלת רוחנית נצחית בעולם הבא.
שמא יאמר אדם: "אם כך אסור לדבר, אסור לבקר, אז כיצד נתקן את עוולות הזולת?". התשובה לכך היא מה שכבר אמרנו בתחילת הדברים: אל תתקן אחרים, תקן את עצמך! חוש הביקורת ניתן לנו בכדי לעשות תשובה ולא בכדי למרר את החיים לאחרים. ראוי לשים לב בעניין זה כי את הוידוי אנו אומרים בתפילה בגוף ראשון: אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו', ולא בגוף שני: אשמת, בגדת וכו' ובוודאי לא בגוף שלישי: הם אשמו, הם בגדו וכו'. בוודאי שהרבה יותר נוח להאשים את הזולת מאשר את עצמנו, וכבר אמרו חכמים: כל הפוסל במומו פוסל, כלומר אותו מום שיש בך אתה מזהה אצל אחרים…
אדם רוצה לחיות בשלום עם עצמו ואין ספק כי מדובר בשאיפה ישרה. אולם כאשר הוא בזעם ובתסכול כלפי עצמו, במקום לעשות תשובה הוא עסוק בביקורת ובלשון הרע כלפי הזולת.
כבר הוזכר כי שורש הצרעת הוא לא רק העניין החברתי, אלא ריקבון פנימי יסודי בנפש. ריקבון זה עלול להתפשט גם אל חיצוניותו של האדם. עורו מרקיב, בגדיו מרקיבים, ביתו מרקיב. כשם שהוא רקוב מבפנים, כך הוא הופך לרקוב מבחוץ. הרבה נזק גורם מספר לשון הרע לזולת, לחברה, לאומה, אך לפני כל אלה ויותר מכולם, הוא גורם נזק לעצמו…"

אז איך ניתן לעזור ולסייע למצורע לחולל שינוי שיטיב עימו ועם הסביבה, שינוי שיחולל מרפא?
 מסביר הרב אבי שיש –
"יציאת הכהן אל מחוץ למחנה כדי לבחון מקרוב את מצבו של המצורע המבודד מהחברה מסמלת את דאגתה של היהדות אל כל אחד ואחד:  "וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ " (ויקרא  יד, ג).
במקרה שלפנינו, הכהן מייצג את הסמכות, את המנהיג. והנה הכהן איננו ממתין למצורע שיבוא אליו, אלא הוא בעצמו יוצא אל מחוץ למחנה על מנת לראות האם המצורע נרפא. כך מצינו בדברי הרמב"ן : "כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה, והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא"
האכפתיות והיחס, גם לאדם שחטא, אינה פחותה מיחס לאדם הנורמטיבי…סיבה נוספת ליציאת הכהן מחוץ למחנה על מנת לבחון האם המצורע נרפא היא ללמד את הכהן המנהיג ענווה מהי. מאחר והכהן הוא הקובע לבדו האם הנגע הוא צרעת אם לאו, הוא עלול לבוא לידי גאווה. אשר על כן הוא צריך לצאת ממקומו על מנת להרגיש בסבלו של האדם הפשוט. כך היה גם אצל משה רבינו מתחילת מנהיגתו, כשיצא על מנת לחוש ולראות בסבלם היומיומי של האנשים. על המנהיג לזכור כי מי שעלה לגדולה ונעשה ראש, צריך להיות קשור תמיד למונהגיו, כי גם ה'ראש' זקוק ל'רגליים'…"
המנהיג מרגיש אחריות וחובה כלפי מונהגיו, והרצון לעזור ולהוציא לפועל את שליחותו מחייב את החיבור בין הראש לרגליים.

ובכל זאת, מדוע מייחסת התורה משמעות כה עמוקה לכל סוגיית הלשון – הרע?

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "…היהדות היא לתפיסתי דת של מילים ושתיקות, של דיבור והאזנה, של תקשורת וקשב. אלוקים ברא את העולם במילים – "ויאמר… ויהי" – ואנו בוראים את העולם החברתי במילים, בהבטחות שבהן אנו כובלים את עצמנו למימוש חובותינו לאחרים…
חשיבותה של סוגיית הדיבור והשפעתו על אנשים מורגשת ביתר שאת בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, המשפיעים במיוחד על ילדים וצעירים מחד גיסא ועל נימת השיח הציבורי מאידך גיסא. התעללות מקוונת היא מגפת דורנו. היא מתרחשת בשל השילוב בין הקלות המעשית של התקשורת לבין אופייה הלא-אישי. היא מספקת מצע למה שמכונֶה אפקט הסרת העכבות: אנשים מרגישים חופשיים להיות אכזרים וגסי רוח יותר מכפי שקורה במפגשים פנים אל פנים. כאשר אנו מצויים בנוכחותו הפיזית של זולת, קשה לנו לשכוח שהוא אדם חי ונושם ממש כמונו, עם רגשות כמו שלנו ופגיעויות כמו שלנו. אך באין נוכחות כזאת, כל הארס שבתוכנו עלול לדלוף – ולעיתים לגרום להרס נורא. מספר ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות של בני נוער הוכפל בעשור האחרון, ורבים מייחסים את העלייה להשפעות הרשתות החברתיות…" מוסיף הרב זקס, "אני מאמין שדיני לשון הרע חיוניים לנו היום יותר מאי פעם. המדיה החברתית שטופה בשנאה… מתפשט הנוהג לתקוף לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. דומה כי שכחנו את אשר מבקשת פרשתנו להזכיר לנו: לשון הרע הוא מגפה. הוא הורס מערכות יחסים, הוא דורס רגשות של אנשים, הוא מדרדר את הזירה הציבורית, הוא הופך את הפוליטיקה לדו-קרב בין אגו לאגו, והוא מחלל את כל הקדוש שבחיינו המשותפים. מציאות זו חייבת להשתנות."

הרב זקס זצ"ל משתף על פתרון אותו למד מלנה רסטין ז"ל, קלינאית תקשורת, שגילתה נוגדן מעולה ללשון הרע.
"היא לימדה אנשים לפתח את ההרגל לדבר טובות זה על זה. היא לימדה אותם לשבח, מדי יום, בפירוט ובכנות. מי שמשתמש בטכניקה של לנה תקופה ממושכת יירפא מלשון הרע. הנוגדן הזה הוא היעיל ביותר המוכר לי. הטכניקה הזו, כאמור, גם מחוללת תמורה במערכות יחסים ומצילה נישואים. היא מרפאת את מה שלשון הרע משחית. לשון הרע הורס יחסים. לשון הטוב מתקן אותם. זה נכון לא רק בזוגיות ובמשפחה אלא גם בקהילות, בארגונים ובעסקים. על כן: בכל מערכת יחסים החשובה לכם, חלקו שבח מדי יום. ראיית הטוב בזולת, ואמירת שבחים על כך, הופכות אתכם וגם אותו לאנשים טובים יותר, ומחזקת את הקשר ביניכם. זהו רעיון משנה-חיים ממש."

יתכן ואחד המסרים העיקרים של פרשות תזריע מצורע הינו שעלינו לפתח רגישות ואיכפתיות לסביבה שלנו בענווה, ועל ידי הטמעת 'לשון הטוב', הדיבור החיובי. כשנתרגל לדבר באופן חיובי, כן ומפרגן עם הזמן זה הופך לטבע שני שלנו. ההתבוננות בעולם נעשית יותר חיובית ויותר אופטימית ונקייה. ולבסוף, הדיבור גם ישפיע על הצורה שבה נפעל בעולם.

שבת שלום❤️

הפטרת פרשת תזריע- בידי מי המפתח לריפוי?

ההפטרה היא במלכים ב' פרק ד', ובפרק ה' (מ"ב ועד פסוק י"ט). ההפטרה עוסקת בנביא אלישע אותו פגשנו בהפטרת פרשת וירא.
פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. הסיפור בהפטרה מורכב משתי עלילות: ריפוי נעמן מצרעתו (א-יט) והדבקת גיחזי בצרעת (כ-כז)
נעמן, שר צבא מלך ארם, איש גדול ומצליח, חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשה שלנו השבוע, פרשת תזריע.
הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו. הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית שבאה על עבירות שונות – לשון הרע, גאווה ולכן, גם התרופה לה אינה תרופה טבעית. מצוין שנעמן חולה בצרעת, ולא מפרטים את הסיבה, אבל נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי.
בפרק ה' מסופר על משרתת, שהיא נערה קטנה שבויה מישראל שהיה לה רעיון- "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן", הוא "יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" (מלכים ב', פרק ה' פסוק ג). מה שמוביל לבסוף שמלך ארם שולח את נעמן עם צו למלך ישראל שיטפל בעניין. מלך ישראל נלחץ: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ. כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (פסוק ז). ואלישע הנביא שולח לו מסר מרגיע: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ח). נעמן אכן מגיע, ואלישע שולח לו הוראות לריפוי– שעליו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים. נעמן, שציפה למשהו אחר, כועס וכמעט נוטש מבלי לטבול ובלי להירפא.
אך עבדיו של נעמן, שיודעים איך לדבר על ליבו, משכנעים אותו לעשות כדבר הנביא, ואז – "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (פסוק יד). נעמן בריא יותר, עניו יותר ומאמין יותר. הוא חוזר אל אלישע ומכריז "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל " (פסוק טו).
בסיפור השני, אלישע מסרב לקבל מתנות מיד נעמן, וגיחזי נערו של אלישע, מתקשה להשלים עם וויתורו של אלישע על תמורה מנאמן בעבור ריפויו. ולכן, הוא משקר לנעמן, ולוקח ממנו מתנות ללא ידיעתו ואישורו של אלישע הנביא. עונשו שזרעו נפגע בנגע צרעת נעמן.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר ש- "עיקר עיסוקה של ההפטרה; מאמציו של נגוע להירפא. בדרך אל הריפוי פועלות דמויות אחדות: הנערה השבויה מארץ ישראל; מלך ארם; מלך ישראל והם מוליכים את הנגוע אל הנביא שבידו לכאורה מפתח הריפוי. דבר ראשון הנלמד מן ההפטרה הוא, כי התופעה כתופעה מצויה גם אצל אומות העולם. זו כביכול מחלה חשוכת מרפא, שאין לה מזור בדרכים רפואיות מקובלות. והמבקש להיפטר ממכה זו נזקק בעל כרחו לדברים מופתיים בלתי שיגרתיים." בפרשות תזריע מצורע אנו פוגשים את הכהן שבידו לטמא ולטהר, ובהפטרה אנו פוגשים את הנביא שיכול לסייע בהסרת הצרעת אבל גם בקבלת הצרעת. בשני המקרים אנו למדים כי הן הכהן והן הנביא מסייעים ומכוונים את האדם בתהליך הריפוי מהצרעת וחזרה לשורש נשמתו.
אך המסר שלנו השבוע מעלה את השאלה ביד מי באמת המפתח לריפוי המלא?
נראה שהמפתח האמיתי הוא למעשה ביד הנגוע בעצמו, הנביא מכוון ומדריך את נעמן מה לעשות, אבל הוא הנגוע נדרש לעשות זאת בעצמו. וזה ההבדל בין מה שנעמן חשב שהנביא יעשה לבין מה שאלישע הנביא אמר לו בפועל לעשות. הנביא ראה את תפקידו רק כמכוון ומדריך: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן" (ה, י) ואם לא היה נעמן רוחץ כפי שייעץ לו הנביא לא היה נרפא. בנוסף, הזכרנו קודם לכן שנאמן כנראה נענש על חטא הגאווה, לכן הנביא אלישע אפילו לא יוצא לקראתו, למרות שהיה שר צבא גדול במעצמה אדירה. כבודו של נאמן נפגע מאוד אבל גם זה מהווה חלק מאותו תהליך ריפוי. הנביא שובר לנאמן את הגאווה, ובנקודה זו מתחיל גם הריפוי מבפנים.
למרות שיכולת הריפוי בסופו של יום אצל הנגוע עצמו, חז"ל הרי קבעו ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן, התורה שולחת אותנו אל הכהן- לקבל מבט של עין טובה ומדויקת שהיא מחויבת לתת סיוע לכל אחד ואחת לעשות טוב עם עצמו ולרפא את הנגע. הכהן שלי לעיתים הוא בעלי, לעיתים ילדיי, חברה טובה, וכל אותם אנשים טובים שעוזרים לי לראות את הנגע שלי. העיקר הוא- הנכונות שלנו לייצר שינוי בכדי לרפא את הנגע, ולחזור לשורש נשמתנו.
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל- "אמור מעתה: האדם הוא שצריך לפעול בעצמו כדי להירפא, ואם לגבי נעמן אמורים הדברים ברחצה במימי הירדן, הרי לגבי אדם מישראל אמורים הדברים ברחצה במימי הדעת ותשובה והישמרות מלשון הרע ושיחה בדברי תורה וחכמה."
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומטיב, ומעשים טובים שיצמיחו חברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת תזריע- מה עניין הטבילה במים וטיהור?

פרשת תזריע- מה עניין הטבילה במים וטיהור?
מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?
טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.
כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!
המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.
בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.
הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. התורה מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו גם היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). ההבנה שבחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.
כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.
בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.
שבת מבורכת❤

פרשת בהעלותך- תקציר!

השבוע פרשת בהעלותך שהיא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון שמקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים, ושאר הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה שלהם.
בהמשך מתוארת ההזדמנות הנוספת לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, פסח שני, לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.
עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')

כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכנס את העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה, ושוב מציינת כל שבט ושבט בשמו ובשם נשיא השבט.
למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. ובתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה. בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו.
הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. אין לנו מושג אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת, גם אין לנו מושג מה בדיוק נאמר, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. כתוצאה מלשון הרע שדיברה מרים אודות משה היא נענשת קשות בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים ומשה אומר את תפילתו המפורסמת " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

פרשת תזריע מצורע- מהי בעצם טומאה וטהרה?

הפרשות שלנו השבוע, תזריע מצורע, עוסקות בדיני טומאה וטהרה. והשאלה- מהו הדבר שגורם והופך אדם להיות טמא? כיצד אישה שיולדת הופכת מיד אחרי הלידה להיות טמאה? הרי זו מסירות נפש ללדת, מדוע היולדת צריכה לעבור 80 יום של טהרה במקרה שילדה בת ו-40 יום במקרה שילדה בן? בשתי הפרשות הללו מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה. הפרשות מרחיבות על המצורע ובעצם מדברות על הדיבור, היציאה מפה-רע (פרעה) לפה-סח (פסח) וכל זה במשך 40שנה במדבר, שוב אותיות דיבור. בנוסף, כולנו מכירים את 4 המצבים- דומם, צומח, חי ומדבר- שזהו האדם; כאמור נקרא מדבר וזה מה שמבדיל אותו מהחי. משמעות עצומה לכח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז)" לרוח ממללא" (אונקלוס). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה- "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".
הצרעת שעליה מדברת התורה, היא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו. הגמרא (מסכת ערכין דף ט"ז) אומרת, שמחלת הצרעת הנה תוצאה ישירה של לשון הרע, שדיבר האדם על חברו. כמו מרים הנביאה, אחותו של משה, שדיברה לשון הרע ומיד לאחר מכן לקתה במחלת הצרעת.
ריה"ל, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי (מאמר ב אות ס) מסביר "שאפשר שטומאת הצרעת וטומאת הזיבות הן תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, וכן האבר הנגוע בצרעת הוא כמת, וכן הזיבה היא זרע שנפסד שהיה מוכן להיווצר ממנו יצור אנושי. לפי "הכוזרי" הסיבה המשותפת לכל הטומאות היא המוות… תוצאה של שלילת החיים, שמהמצב הקודם שלהם יכלו להיווצר חיים חדשים ועכשיו היא נשללה."
וכמו רבי יהודה הלוי, חכמים רבים אימצו הגדרה זו ל-מהי טומאה. הרב שרגא סימונס מסביר- "הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים".
סוגי הטומאות השונים קשורים למוות או לניתוק הקשר עם מקור החיים. המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. הרש"ר הירש מבאר- "כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות."
למרות שגוף אדם מת נקראת "אבי אבות הטומאה", ברור שאין הכוונה לפגוע ואו להעליב את המת או חלילה להטיל כתם על ערכם של החיים והמתים. הרי חשוב שנזכור שהטיפול במת, הלווייתו וקבורתו נחשבים למצווה גדולה, מצווה הנקראת "גמילות חסד של אמת".
למעשה המילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים. הגוף שהתנתק מהנשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל על ידי המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן הוא טמא. הפירוד המהותי הזה שנוצר הוא מקור ה"טומאה". גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.
כך גם ניתן להבין את טומאת אישה נידה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה ביכולתו ליצור חיים חדשים. מותו של גרעין זה הוא גורם הטומאה.
בנוסף לכך, בפעם הראשונה בתולדות האנושות הופיע המוות בעקבות חטאו של האדם הראשון. כלומר, בגופת המת יש תזכורת לחטא הראשון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני שבין האדם לאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, "טומאה".
הרב שניאור אשכנזי מסביר מהי טומאה כיום, טומאה היא בעצם בלבול, כשהאדם מאבד את הכוח ואת משמעותם של החיים; בלבול תודעתי, במילים אחרות, בלבול פסיכולוגי ונפשי, לא מבין מה קורה בחייו? לשם מה הוא חי? חווה מאבקים מבלי להבין לשם מה הוא נלחם? כשהאדם חווה ריקנות הוא מאבד את הנחישות והרצון להתאמץ ולהפוך את חייו למשמעותיים. במצב נפשי של התרוקנות וחולשה הסכנה היא שכל דבר יכול למלא אותה, ולרוב בדברים הלא טובים, ייאוש, עצבות וכד'. המצבים שבהם האדם הוא ללא כוח אלו המצבים שבהם האדם פגיע וחלש יותר להיאבק ולהתגבר. לכן, עלינו לזכור שכמו שהמוות שהוא הפסד של הגוף, איבוד החיות, משותף לכל הטומאות, כך אנו מרגישים כשאנו מרוקנים, אטומים וללא חיות, והתרופה המומלצת באותם רגעים היא לא לעסוק בעצמנו וברצונות שלנו אלא להסיח את הדעת ולעסוק בעזרה לאחר, בקריאה ולימוד, לא להתבוסס ולעבור 'לגור' בריקנות ובקושי.
ללא ספק, זהו תהליך הדורש מאתנו עבודה בשוטף, סילוק עשבים שוטים של רכילות ולשון הרע, החלפה לאנרגיה חיובית לזרעים של פרגון, מחשבות חיוביות ומילים טובות. וכמו כל עבודת גינון, גם פה יש צורך בהתמדה ובעקביות של הנהגת המחשבות שלנו המובילות למילים היוצאות לנו מהפה ובסופו של דבר למעשים, כן, המחשבה שלנו מייצרת מציאות🤓
אז מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?
טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.
כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!
המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.
בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.
הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. אני מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). בחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.
כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.
בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומעשים טובים שיובילו לחברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.