השבוע אנו קוראים את פרשת ואתחנן, השנייה בספר דברים. במהלך השבוע יחול גם צום תשעה באב, ובשבת שלאחריו נקרא את הפרשה בשבת נחמו- שבת הפותחת את שבע שבתות הנחמה.
הסמיכות הזאת איננה רק עניין של לוח השנה. נדמה שהיא מספרת סיפור שלם: תשעה באב מזכיר מה קורה כאשר עם מאבד את דרכו, ופרשת ואתחנן מלמדת כיצד מוצאים אותה מחדש.
מפתיע לגלות שמשה אינו פותח את הדרך אל הארץ בדיבורים על כוח צבאי, כלכלה או התיישבות. הוא חוזר שוב ושוב על שתי מילים בלבד: זכור ושמע.
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ… פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ." (דברים ד, ט)
ומיד לאחר מכן:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל…"
לכאורה, מה הקשר בין זיכרון להקשבה? הקשר עמוק משנדמה. אדם הזוכר מאין בא, מבין שהוא חלק משרשרת גדולה ממנו. הזיכרון המשותף מעניק תחושת שייכות, ותחושת שייכות מאפשרת הקשבה. כשאנחנו זוכרים מה מחבר בינינו, קל יותר לתת מקום גם למי שחושב אחרת. הקשבה אינה מבטלת מחלוקות; היא מונעת מהן להפוך לניתוק. שתי מצוות המשלימות זו את זו. אדם שאינו זוכר את סיפורו, יתקשה גם להקשיב למשמעותו.
רבי יהודה הלוי מסביר בספר הכוזרי שהאמונה הישראלית איננה נשענת על רעיון מופשט בלבד, אלא על זיכרון היסטורי חי- מעמד הר סיני, שנחווה בידי עם שלם והועבר ברציפות מדור לדור. דווקא שרשרת הזיכרון היא שמאפשרת ל-זהות להמשיך לחיות גם כאשר התנאים משתנים.
משה יודע שהאתגר הגדול של הדור החדש לא יהיה לכבוש את הארץ, אלא להישאר נאמן למה שהוביל אותו אליה. משום כך הוא חוזר ומזהיר מפני השכחה. לא מפני שכחה של עובדות, אלא מפני שכחה של ערכים ודרך חיים. דווקא משום כך מופיעה בפרשה גם קריאת שמע. בעברית, "לשמוע" איננו רק לקלוט קול. פירושו להקשיב, להפנים ולתת לדברים להשפיע על החיים. הקשבה אמיתית יכולה לשנות את ההתבוננות של האדם. אולי זו גם הסיבה שהפרשה נקראת תמיד בסמיכות לתשעה באב.
חז"ל לימדו שבית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם (יומא ט ע"ב). אך שנאה איננה נוצרת ביום אחד. היא מתחילה כאשר מפסיקים לשמוע ולהקשיב. כאשר כל צד עסוק בלהשמיע את קולו, ופחות בלהקשיב לקולו של האחר.
הרמב"ם כותב שכאשר מוכיחים אדם, יש לעשות זאת "בינו לבין עצמו" ו"לדבר לו בנחת ובלשון רכה". תוכחה אמיתית אינה מתחילה בדיבור, אלא בהקשבה; לא בניצחון על הזולת, אלא ביצירת מרחב המאפשר לאדם להתבונן מחדש במעשיו ולבחור בתיקון. זו איננה רק הלכה, אלא תפיסת עולם.
גם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב שהקשבה היא מן הכישורים הנדירים והחשובים ביותר של מנהיגות. מי שמסוגל להקשיב באמת, מאפשר גם לאחר להרגיש שייך, וכך נבנה אמון- היסוד שעליו נשענת כל קהילה. הרב זקס הדגיש כי הראייה מראה לנו את העולם, אך השמיעה וההקשבה מחברות אותנו אל נפשו של האחר. הקשבה אמיתית דורשת מאמץ, מיקוד, והשקטת הרעשים הפנימיים שלנו כדי לתת מקום לזולת. כמו כן, הרב זקס לימד שהקשבה היא המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק לאדם אחר, והיא התנאי המקדים לאהבה ולכבוד הדדי. כאשר מישהו קשוב אלי, אני חווה שמישהו אחר לוקח אותי ברצינות, וזו פעולה מקרבת ומרפאה.
קשה שלא לראות עד כמה הדברים נוגעים גם למציאות שלנו. החברה הישראלית ששופעת בדעות ובגישות לחיים; מעולם לא היו לנו כל כך הרבה במות, רשתות, פאנלים ותגובות, ולעיתים נדמה שככל שהקולות מתרבים, ההקשבה הולכת ומתמעטת.
ייתכן שזו הסיבה שהתורה מציבה את "שמע ישראל" דווקא כאן, ערב הכניסה לארץ. לפני שמקימים מדינה, צריך ללמוד להקשיב. לפני שמנהלים ויכוח, צריך לדעת לשמוע. לפני שמבקשים להשפיע, צריך להיות מוכנים להבין.
אולי זו גם משמעותה העמוקה של שבת נחמו. נחמה איננה רק ההבטחה שהחורבות ייבנו מחדש. נחמה מתחילה ברגע שבו בני אדם שבים לראות זה את זה, לשמוע זה את זה ולהיזכר שהם חלק מאותו סיפור. אולי זהו המסר שמשה מבקש להותיר לדורות: עמים אינם נשמרים רק בזכות גבולותיהם, אלא בזכות הזיכרון שהם נושאים והקשב שהם מעניקים זה לזה. אפשר לאבד בית ועדיין לבנותו מחדש. קשה הרבה יותר לשקם חברה ששכחה להקשיב. לכן, עוד לפני הכניסה לארץ, משה אינו מבקש מן העם להיות חזק יותר- אלא להיות קשוב יותר. לפעמים, דווקא ההקשבה היא תחילתה של כל נחמה.
שבת שלום ❤️
לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.