עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!
כוחה של אמונה: השיר שסבתא כתבה בתום המלחמה – זוכה כעת לביצוע מרגש- מאת דניאל ברונשטיין
"איש מבני משפחתה של סטפניה פבריקנט לא ידע לאורך השנים כי נשאר לאחר מותה מקבץ שירים ויומן מסע ישן שלה. כשהנכד, המוזיקאי עידן טולדנו, מצא את אותה אסופת כתבים, הוא הופתע עוד יותר לגלות ביניהם את השיר "אמונה" (ויארה בפולנית). סבתו לא היתה דתייה, והמילה אמונה חדרה אליו כסימן שאלה… כל מי שאהבה בחייה – האיש שלה, הוריה, אחותה וילדתה היחידה אז, אביבה, שנלקחה על ידי ד"ר מנגלה (שבעיניו התבוננה ברגעי האימה שבהם חטף את בתה) – נספו… פרט לאח אחד שניצל ונשאר עד כתיבת שורות אלו בברלין, לא נותר זכר ממשפחתה הגרעינית. "אני עד עכשיו לא מבין איך היא כתבה את השיר הזה מייד אחרי המלחמה, זה מטורף", אומר טולדנו, "איך אישה שעוברת כאלה זוועות במקום שבו איבדו כל צלם אנוש, כותבת טקסט שכולו מסר על אמונה באנושיות ובטוב האדם". את השיר, ללחן שאותו כתב, מבצעת כיום מקהלת "צליל", המורכבת מזמרים וזמרות פולנים, על אדמת ורשה ליד הקרמטוריום הנורא… באוסף הכתבים שמצא, בולט תמלול יחיד של שיחה בין קציני צה"ל לבין סבתו, שבה גוללה את סיפור חייה ב-2004 בשתי השפות, שנשזרו זו בזו, ואת מילות השיר ויארה/ אמונה, שתורגם יחד בעזרת אמו: "כמה טוב ונעים לאלה שמאמינים, אלא שמאמינים בטוב העבר, אלא שמאמינים למען העתיד, אלה שמאמינים בעולם הבא, אלה שמאמינים ברוח העם. הבה נאמין! והחיים יחסכו לנו קשיים, הבה נאמין! והחיים יוסיפו לנו מעוף, הבה נאמין בשם! ושם זה נקרא – אנושיות", מקריא טולדנו בקול."
מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל