דנה בפרשה

השבוע הפרשה מפרטת את כל המועדים החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן הפסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים.
הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי העומר על שם מצוות ספירת העומר המופיעה בפרשתנו: "(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; " (ויקרא כג). חז"ל הסבירו שהמצווה היא לספור בפה 'יום אחד לעומר', 'שני ימים' וכדומה.

מפרט אורי שכטר, מנהל אגף 'שורשים' בארגון רבני צהר,
"אחד מהנושאים המובאים בפרשתנו הוא ספירת העומר. פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. כידוע 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו.
השבוע הראשון המייחד את ספירת החסד, מסמל אהבה ונתינה אין סופית. לא ניתן להנהיג אם לא אוהבים את האנשים המונהגים. כשסיימתי את קורס הקצינים, אמא שלי לקחה אותי לחדרי בבה"ד 1 ואמרה לי: "זה שאתה קצין זה נחמד, אבל כדי להנהיג אתה חייב לראות בחיילים שלך לא רק מספר אישי, אלא נשמה. לכל אחד מהם יש אבא ואמא. כדי להנהיג אותם אתה חייב לאהוב אותם באמת".
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה המסמלת צדק ומשמעת. מנהיגות היא לא רק אהבה אלא גם גבורה, אבל גבורה יהודית בבחינת "איזהו גיבור הכובש את יצרו" . גבורה פירושה שליטה עצמית. מנהיג חייב לדעת לשלוט בעצמו. כתוב בספר משלי פרק ט"ז פס' ל"ב  "טוב ארך אפים מגבור, ומשל ברוחו מלכד עיר". אדם מתון, יודע להאריך את אפו ולהתגבר על כעס פנימי, טוב יותר מגיבור מלחמה היודע להתגבר רק על אויב חיצוני.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת המסמלת הרמוניה ורחמים. מנהיגות אמתית מסוגלת להתיר את התסבוכת שנוצרת, לא פעם, בין החסד לגבורה, בין פופולאריות זולה שמוכנה לתת ללא גבול לכולם בלי הפרדה בין טובים ורעים, לקשיחות המוכנה להעניק רק לפי הדין היבש. מידת התפארת לא מפשרת בין החסד והגבורה. היא מקבלת את הביקורת והקפדנות, אך מבקשת לנהוג במידת הרחמים ולתת גם למי שאינו ראוי.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח המסמלת סבלנות. מנהיגות אחראית ונחושה מבינה ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אלא צריך להיות נחושים בעלי יכולת עמידה.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד המסמלת את הענווה. מידת הענווה היא הבסיס לכל מנהיגות, בוודאי למנהיגות יהודית . משה רבינו אמר לקב"ה:  "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים". דוד שהיה מלך על ישראל, מנהיג צבאי, איש קדוש, בעל רוח הקודש אמר על עצמו: "אנוכי תולעת ולא איש". זהו תנאי בסיסי למנהיג אמתי. מנהיג שפועל מכוח העם ולא מהצד האישי שלו. זו אישיות כלל ישראלית. השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד המסמלת התקשרות.  לאחר שהמנהיג תיקן את מידותיו חייב המנהיג להיות מחובר לעצמו אך גם לערכים שמעליו . מידת היסוד מסמלת את החיבור של המנהיג למה שלמעלה ממנו. מנהיג שמחובר רק לחיצוניות ולא לדברים הערכיים והחשובים באמת לא יוכל להנהיג. בהיותי מפקד במילואים באזור חברון, נכנסתי פעם ללשכתו של מח"ט חברון דרור וינברג וראיתי בהערכה רבה את ערמת הספרים שהייתה על שולחנו, מצד אחד מנהיג צבאי נחוש ומקצועי ומצד שני מנהיג ערכי ומחובר.
השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות  (השפעה, מנהיגות) – רק לאחר שתדע להנהיג באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור לערכים רק כך יקבלו את מנהיגותך ותוכל להיות מנהיג שהשפיע על המשך התקדמותו של העם היהודי בדרכו."

השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מרכינים ראש לזכר כל חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. שיברון הלב והגעגועים הינם יומיומיים על מי שהם היו, ועל מי שהם כבר לא יוכלו להיות, ולא רק ביום הזיכרון. אנו חיים במציאות שקוראת לכל אחד ואחת מאתנו לעשות מעשה. זוהי המחויבות שלנו לזכרם של הנופלים, לדאוג שהחברה שלנו תהיה חברה מוסרית, אכפתית וערכית באמצעות המעשים, המעורבות והבחירות שלנו גם כיחידים וגם כחברה. השבוע כל אותן מידות המוזכרות במהלך ספירת ימי ספירת העומר מהדהדות בעוצמה. בזכות הנחישות, האומץ והמסירות שלהם שעלתה להם בחייהם, זכינו לנס העצמאות והתקומה.

הספירה מלווה אותנו בתהליך של בניית בניין חיינו, והיא מעניקה משמעות לכל יום במסע של כל אחד ואחת מאתנו. ואין קיצורי דרך, לא ניתן לדלג מההתחלה לסוף. כל יום מקבל את ערכו בתהליך, ולכן, עלינו להסתכל על מה שהשגנו ולא על מה שעוד חסר בדרכנו להשגת מטרתנו. מצד אחד, הספירה מציבה לנו מטרה, יחד עם זאת, היא נותנת לכל ציון דרך שלנו ערך כשלעצמו.
היום כ-עם חופשי בארצו, וכ-אומה עצמאית אנו מקבלים הזדמנות להתבונן ולעבוד על המידות שלנו. הזדמנות להפוך לאנשים טובים יותר ממה שהיינו אמש. כך, ניתן יהיה להפוך את אותו מסע של דורות המלווה במחיר חיים כבד ושל נדודים, למסע שכל כולו תקווה והגשמה. אמן כן יהי רצון.

יהי זכרם ברוך, ורפואה שלמה ומלאה לכל פצועי הגוף והנפש,
בשורות טובות, וחג עצמאות שמח ❤️

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח הערב. לפני מספר שנים שיתפתי את סיפור גבורתה של לילי קשיטכר ז"ל, ניצולת שואה. לימים יצרה איתי קשר הבת היקרה שלה, דניאלה סלה, שהתרגשה מהשיתוף וחיזקה שזו הייתה צוואתה של אמה, להפיץ ולספר. וכך מתעדת הנכדה, לילי בן עמי-
"בהגעתה למחנה אושוויץ בירקנאו, לילי, צעירה ובודדה בת 21 ,שרדה את הסלקציה ונבחרה לחיים. בתוך אושוויץ בירקנאו היא הפכה לאסירה חפה מפשע. כל חפציה, בגדיה ושיערה נלקחו ממנה. היא קיבלה סט אחד של מדי אסיר מפוספסים וניסתה להשיג מטפחת שתכסה את ראשה הקירח. מעט המזון היה מרק מים אפורים עם אבנים; מזון שלא ראוי לבהמות כך סיפרה. היא התגעגעה מאד למשפחתה ודאגה להם. הייתה מאד מאוד רעבה. סדר היום היה שעות ארוכות של עמידה במסדרים בקור או תחת השמש הקופחת. הייאוש היה גדול והיו שהתאבדו על גדרות התיל החשמליים…
בלאגר בבלוק 3 נולד כעת תינוק קטן. הוא הביא אור לחיינו. כולן רצו להציל את התינוק ולמנוע מהגרמנים לדעת מהתינוק! אבל איך מסתירים תינוק? כנראה שחייל S.S הגרמני ידע על התינוק, כי לפתע הוא החל לעשות חיפושים במגורינו בכל בוקר ובכל ערב. התינוק הוסתר בפינה חשוכה, אבל אי אפשר היה להציל יותר את הקטן. מספיק שאת אמו, היולדת, יכולנו להציל. כי ההרגל היה שאת האם ואת תינוקה ביחד לוקחים לכיוון השער על עגלה קטנה. אנו האסירות היינו מאוחדות מאוד. החלטנו למסור את התינוק לידי חייל ה S.S הגרמני מבלי שהוא יידע של מי התינוק. עטפנו את התינוק בשמיכה והנחנו אותו בחוץ ליד דלת הכניסה לבלוק. בכל רגע יכול היה לבוא הגרמני הרשע. התינוק העטוף נשם בכבדות. הרמתי בזרועותיי את הנולד הרך האומלל, וראיתי שבכף ידו הקטנה יש קו חיים ארוכים." מתוך יומן זיכרונות מאושוויץ, לילי קשטיכר, 1951
כדי לעודד את האסירות, לילי קראה להן גורלות בכף היד. האסירות התגודדו סביב לילי שהשתדלה לעודד אותן ב"נבואותיה". "רציתי לעזור לנשים שם, התעסקתי ב'נבואות' למיואשות, דיברנו על ארץ ישראל בעתיד וחיברנו למנגינת 'התקווה' מילים וחרוזים." "פעם קראתי את הספר 'היד המדברת' מאתMajleuy Jozsef  קריאה בכף היד ופענוח כתב היד ביסודו היה הפתגם: 'אם תעזרי לעצמך, גם ה' יעזור לך' וזה באמת הרבה פעמים הצליח." מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים.
"פעם הקאפו הגרמנייה ביקשה גם לדעת מכף ידה את גורלה. היא קראה לי בפנים קודרות לבוא אליה. היא הגיעה עם כלב הזאב ובידה מקל. היא הרביצה לי בחוזקה על גבי ועל כתפי. עמדתי מולה עם קרחת, בבגד האסירות המפוספס. "בואי" צעקה ולקחה אותי לעליית הגג. רק שתינו היינו שם. היא הושיטה לי את כפות ידיה. עצמות ידיה היו חזקות. הסקרנות בערה בה. כנראה פנתה אלי לשמוע טובות על עצמה ועל חייה. היא הבהילה אותי בשאלותיה:
"האם היטלר יצליח במלחמתו?" אלוהים ייתן לי רעיון להינצל התפללתי בתוכי "'האם היטלר ינצח במלחמה? רק מכף ידו של היטלר אני יכולה לראות את זה ולענות לך' ותכף המשכתי ודיברתי על האהוב שלה שבוודאי הוא בחזית (כל הגברים היו שם). היא התפלאה שקראתי את מחשבותיה הנסתרות, שכחה את המדים שלה, תווי פניה התרככו. האם אהובה אוהב אותה עדיין? האם יגיע ממנו מכתב? רק זה עניין אותה. היא אמרה שתביא את מכתביו ומכתב ידו אפשר יהיה לדעת יותר. למחרת, שחררה אותי מהעבודות ומהמסדרים המייגעים ובקשה ממני לעטר את מכתביה בלבבות צבעוניים. כך הגעתי לצבעים! ידעתי, שכל עוד אני עובדת עבורה, היא לא תשלח אותי לסלקציה, לאש של תנורי הגז וההשמדה. אבל אין לדעת מתי היא שוב תשתגע. מתוך המאמר "איך נשארתי בחיים?" לילי קשיטכר הירט, ירושלים 13.2.1951
"הקאפו והגרמנים לא חשבו שאנחנו כותבות שירה בזמן הזה, הם חשבו שאנחנו עסוקות בניקיון אישי ובהשמדת כינים. עודדתי את חברותי לבטא את עצמן בכתיבה ובציור, למחות נגד המשטר הגרמני ונגד אי הצדק של הגרמנים. גם נתנו פרס אחת לשנייה. בקשתי מהאחראית שמחלקת את האוכל להשאיר בקערה כמה כפות מרק ותפוחי אדמה כפרסים. את הפרס קיבלה מי שהוציאה פתק עם שמה. את היצירות סימנו במספרים, שחס וחלילה לא יישאר שם על הדף. השחלנו את הדפים בחוט כדי לשמור אותם ביתר קלות. מעל למיטה שלי, לילי, הייתה תלויה קופסא על חבל ושם התרכזו ה"כתובים" של ימי הראשון. אם הגרמנים היו מוצאים את זה, זה היה מוות בטוח. אז לקחתי על עצמי שהכל שלי. … לכל אחת היה מספר מזהה, היו בנות שסיפרו בעל פה ולא כתבו." מתוך המאמר "מה ששמרתי לבני" / לילי קשטיכר, 1950
"בין השירים והסיפורים, נמצאו דפים דהויים וקרועים הנוגעים בנושא יוצא דופן הקשור ישירות לחייהן של האסירות היהודיות. בדפים אלו, לילי מתווה כללי התנהגות הומאניים ברורים בתוך חברת האסירות. הטקסטים כתובים בשפה ההונגרית והם כוללים מחשבות בדבר הצורך להתחשב האחת בשנייה, להגיע להבנה, לדעת לקבל ביקורת כי היא נובעת רק מאהבה ומדאגה. כמו כן, מובאים כללי התנהגות של העמידה בתור במשך זמן רב. "אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמור על כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו." כללים אלו נקבעו על ידי האסירות, למרות הכל ואף על פי כן, בניגוד וללא שום קשר לכללים שקבעו מפקדי המחנה. על פי החיבור – הדרך לשרוד היא באמצעות שיתוף פעולה."

השבוע פותחת פרשת קדושים- "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ": (ויקרא יט, ב).הרב מאיר משה מסביר- "בלשון פשוטה יותר: להיות קדוש משמע להיות מותאם, כל אשר בך – החומרי הרגשי והרוחני כולם פועלים בהתאמה על פי קוד מוסרי אחד. האדם הקדוש הוא אדם פשוט במובן זה שאין בו מורכבות, אין בו סתירות בין מחשבה למעשה, בין פנים שונות שבו. הוא אדם אותנטי, שתוכו כברו." ובאותו הקשר הפרשה ממשיכה- "(יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט).

ללא ספק, קדושים היו הם, תוכם כברם. להיות קדושים בתנאים הזויים וכל כך לא אנושיים זה אומר להיות ממש אלוקיים. תכניתם של הנאצים הייתה לרצוח ולהשמיד את היהודים באשר הם, ועד האחרון שבהם. אנחנו מצווים לזכור ולהנציח את כל אלו שניספו וגם אלו שניצלו מאותן זוועות. בדבריהם האחרונים ובכתביהם הם הרבו לבקש- "אל תשכחו". הזיכרון היהודי אינו רק אקט של זכירה, אלא פעולה שיש בה עדות ומתווה דרך על-דורי. "זכור"- זוהי מצווה של הנצחה וזיכרון לשם המשך הקיום של כולנו. בדבריהם יש סוג של צוואה חיה שמורה דרך לדורות הבאים. ניצולים כמו לילי קשטיכר ז"ל מעוררים בנו השראה ומעבירים לנו מסר חשוב- בידנו הבחירה לחיות את החיים ולגלות תעצומות נפש ואומץ לב. הם שביטאו גילויי עוצמה אנושית שהצליחה לשמור על המוסר, ראיית האחר, התרבות והאנושיות גם במקום הכי אפל שיש. בזכותם אנו לומדים להעריך יותר את המשמעות והערך של ה-חיים, ואת היותנו במדינה עצמאית וריבונית. יהי זכרם ברוך.

שבת רגועה ומבורכת❤

מחר בערב נחגוג את שביעי של פסח, חג הפסח כולל יום טוב בראשו ויום טוב בסופו, כשבתווך ימי חול המועד. כלומר, שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, שמהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח. שביעי של פסח חותם את "יציאת מצרים" הפאסיבית והאקטיבית. לאחר עשר המכות שהשיא שלהן הינו במכת בכורות ויציאת עם ישראל ממצרים, מגיע שביעי של פסח יחד עם המכה האחרונה על המצרים- הטביעה במימי ים סוף. על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף. לכן, על פי מסורת זו נהוג לקרוא ביום שביעי של פסח, את שירת הים. בני ישראל עוזבים את מה שהיה בית עבורם במצרים, ובוחרים ללכת כ-עם לארץ ישראל עם כל האתגרים הכרוכים בכך.

במקביל השבוע, הפרשה עוסקת בתחושת האחריות הקהילתית שמפותחת מאוד בקרב עם ישראל. הרצון להמשיך את שושלת ומסורת העם שלנו תוך הנצחת האידיאלים שלו מהווה כוח מניע חזק ביותר. יש לנו אחריות כלפי עצמנו, כלפי משפחותינו, כלפי בני עמנו, וכל המחויבויות הללו מסוגלות להתקיים בעת ובעונה אחת בשלום ותוך הפרייה הדדית. וכל זאת אנו יכולים ללמוד מהכוהן הגדול שדאג על פי הסדר ככתוב-" וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז). ללא ספק, מחוייבויות אלו שולחות את כולנו לקריעת ים סוף פרטית וגם כללית.

הרב יהודה זולדן מסביר-
"שביעי של פסח מביא אותנו אל אחד השיאים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. זהו מעמד מיוחד שבו עומד עם ישראל על גדת ים סוף, לאחר שהמים חזרו למקומם והטביעו את המצרים הרודפים אחריהם כשהם מורידים עמם למצולות את כל מרכבותיהם ורכושם. זהו שלב סיום של פרק משמעותי בהליך הבניין והיצירה של עם ישראל: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), ולקראת כניסה לפרק חדש- ההליכה במדבר בדרך לארץ ישראל.
הביטוי של אותה רוח מיוחדת מתגלה בהתפרצות הספונטאנית של שירה אחידה שיוצאת מכולם. זוהי שירה נבואית המרוממת את הכל, כשהשמחה והאווירה המיוחדת חוצה גבולות. אנשים פשוטים שקולם לא נשמע מעולם בשיח הכללי, מגיעים לקומות רוחניות נשגבות, ובתיאורים המופלגים של חז"ל: "אפילו עוברים ממעי אימותיהן היו אומרים שירה", ללמדך שהמציאות כולה נסחפה באותה אוירה נעלה.
רגעי השיא הללו, מביאים לא רק להודות על העבר, אלא אף להצביע על בקשות העתיד, על התכלית והייעוד של אותם נסים מיוחדים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלת מכון לשבתך… ה' ימלוך לעולם ועד"- ההגעה לארץ ישראל והמלכתו של הקב"ה למלך על המציאות כולה.
די בתיאור זה בכדי להבין כי ישנם מצבים בהם השגרה, טרדות היום יום, המריבות וחילוקי הדעות, מוסטים לצד, ובמקומם באה רוח גדולה ומעוררת, המניעה פעילות למען הכלל, החברה המדינה. הכל עוזרים מסייעים זה לזה, שמים כתף ותומכים, מוותרים ומשתפים פעולה, כי מה שעומד על הפרק, גדול וחשוב יותר מכל העניינים האישיים והקטנים. סוג של מחיצה שמכסה את התוך הפנימי של הטוב והיפה שבנו נעלמת, ואז מתגלים שורשים בריאים וחזקים מלאי חיים ואנרגיות חיוביות, כוחות של אמונה ונחישות. 
השאלה הגדולה מכל היא איך משמרים ומעצימים את הרוח המרעננת הזו? כיצד מצליחים לקחת את עוצמות חג הפסח ולחזור לשגרה מבלי להיגרר לאפרורית, לפוליטיקה הקטנונית, להכפשות והשנאות הידועות? האם מדובר בגזירה לפיה לא ניתן לשמר לאורך זמן רגעים ומעמדים בעלי פוטנציאל רוחני גבוה? האם האמירה "החיים חזקים מהכל", פירושה שלה ניתן להישאר בפסגה לאורך זמן ואין אפשרות להחיות, ולו  באופן מלאכותי, רגעי חסד גדולים?
גם אם לא נענה לעת עתה על שאלות הללו, וגם אם התשובה עליהן היא שלילית, עדיין חובה עלינו להכיר בעובדה ש"יש לנו את זה"!
לעיתים קרובות נדמה שהחברה שלנו כה מושחתת ורקובה מבפנים, ושרק עניינים חומריים ונהנתנים מרכיבים אותה, עד שאין עוד מקום לאידיאלים. מול חשיבה שכזאת מגיעות השעות הקשות, המיוחדות ומלמדות כי בזמן אמת נחשפים כוחות חבויים אצל כל אחד ואחת כמו גם אצל עם ישראל כולו."

 נראה כי גאולתם של ישראל במכת בכורות ובחג הראשון של פסח היתה גאולה יותר פאסיבית ורוחנית של העם. המצרים המשעבדים הכירו בכוחו של אלוהי ישראל. יחד עם זאת, בני ישראל גם היו זקוקים לגאולה אקטיבית רוחנית וגשמית, בכדי להביא לניתוק מוחלט בינם לבין מצרים. ולכן, היה צורך בקריעת ים סוף, ובביטוי התעוזה והאומץ של עם ישראל כשחצה את הים. ראשיתו של פסח הינה אפוא בגאולה פאסיבית רוחנית וסופו בגאולה אקטיבית רוחנית וגם גשמית.
מה שמקשר אותנו לפרשה השבוע, 'אחרי מות', ב- פרק יח אנו מקבלים תזכורת איך עלינו לנהוג, כפי שהרב יהודה זולדן ציין, "יש לנו את זה", "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כו-כח).
הדימוי של הארץ המקיאה את יושביה מתאר את הקשר הרוחני בין הגאוגרפיה, הפיזי, הגשמי, לתורה, לרוחניות והמוסר. עם ישראל חי במדינת ישראל ומצווה לנהוג על פי קוד מוסרי מחייב. לא הארץ שייכת לעם אלא העם צריך להיות שייך לארץ.
ההתעלות הראשונית שלנו מצויה במרחב הפרטי ביותר – בבית שלנו. פרק יח' בפרשה עוסק באותם מרחבים שבהם אדם יכול לכאורה להתנהג כאוות נפשו וללא ערעור על התנהלותו. אך גם במחוזות המשפחה האינטימית שלנו עלינו לאמץ תודעת ענווה שרואה ומרגישה גם את האחר- אחים, שכנים, חברים וכו' ומפתחת את האחריות הקולקטיבית אחד לרעהו. כשתודעה זו תהיה נוכחת בבית, היא תתפשט גם על פני הארץ כולה. אמן כן יהי רצון.

חג שביעי של פסח שמח ושבת שלום🍷❤️🏘️

השבוע בפרשת מצורע אנחנו ממשיכים ללמוד את דיני המצורע ועוסקים בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.

מספר הרב שלמה אבינר-
"בשנת תר"ח פרצה בווילנא מגיפת חולירע, וכנהוג התחילו היהודים לחפש ולחטט אחרי חטאים. בא מחפש חטאים אצל הגאון רבי ישראל סלנטר וסיפר לו כי פלוני עושה מעשים חמורים אשר לא ייעשו.
השיב לו רב ישראל מסלנט: 'את המצורע משלחים חוץ ממחנה ישראל, כמו שכתוב: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), וכידוע למדונו חז"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע  (ערובין טז). איסור לשון הרע הוא גם על האמת, לעומת הוצאת שם רע שהיא הפצת שקרים. אם כן חטאו של מספר לשון הרע אינו מפני שדיבר שקר, אלא מפני שחיפש חטאים רק אצל הזולת. לכן ריבונו של עולם אומר לבעל לשון הרע: אם אתה כזה אומן במציאת חטאים, צא מחוץ למחנה, התבודד עם עצמך ומצא חסרונות שלך ועוונות שלך' (עיטורי תורה, ויקרא)
גם אצל הרומאים הקדמונים היה עונש חמור כלפי מוציאי דיבה: הגליה עם עבודת כפייה. הרומאים לא היו צדיקים אשר דאגו לטהרת נפשו הפנימית של האדם, אך הם מאוד דאגו ליציבות החברתית והבינו היטב שהדיבה מסוגלת לפורר את החברה כולה. אצלנו, לעומת זאת, מדובר לא רק במוסר חברתי, אלא גם במוסר אישי, רוחני ונצחי בבחינת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא…והבאת שלום בין אדם לחברו" (תפילת שחרית). בהימנעות מלשון הרע יש תועלת מעשית בעולם הזה ויש תועלת רוחנית נצחית בעולם הבא.
שמא יאמר אדם: "אם כך אסור לדבר, אסור לבקר, אז כיצד נתקן את עוולות הזולת?". התשובה לכך היא מה שכבר אמרנו בתחילת הדברים: אל תתקן אחרים, תקן את עצמך! חוש הביקורת ניתן לנו בכדי לעשות תשובה ולא בכדי למרר את החיים לאחרים. ראוי לשים לב בעניין זה כי את הוידוי אנו אומרים בתפילה בגוף ראשון: אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו', ולא בגוף שני: אשמת, בגדת וכו' ובוודאי לא בגוף שלישי: הם אשמו, הם בגדו וכו'. בוודאי שהרבה יותר נוח להאשים את הזולת מאשר את עצמנו, וכבר אמרו חכמים: כל הפוסל במומו פוסל, כלומר אותו מום שיש בך אתה מזהה אצל אחרים…
אדם רוצה לחיות בשלום עם עצמו ואין ספק כי מדובר בשאיפה ישרה. אולם כאשר הוא בזעם ובתסכול כלפי עצמו, במקום לעשות תשובה הוא עסוק בביקורת ובלשון הרע כלפי הזולת.
כבר הוזכר כי שורש הצרעת הוא לא רק העניין החברתי, אלא ריקבון פנימי יסודי בנפש. ריקבון זה עלול להתפשט גם אל חיצוניותו של האדם. עורו מרקיב, בגדיו מרקיבים, ביתו מרקיב. כשם שהוא רקוב מבפנים, כך הוא הופך לרקוב מבחוץ. הרבה נזק גורם מספר לשון הרע לזולת, לחברה, לאומה, אך לפני כל אלה ויותר מכולם, הוא גורם נזק לעצמו…"

אז איך ניתן לעזור ולסייע למצורע לחולל שינוי שיטיב עימו ועם הסביבה, שינוי שיחולל מרפא?
 מסביר הרב אבי שיש –
"יציאת הכהן אל מחוץ למחנה כדי לבחון מקרוב את מצבו של המצורע המבודד מהחברה מסמלת את דאגתה של היהדות אל כל אחד ואחד:  "וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ " (ויקרא  יד, ג).
במקרה שלפנינו, הכהן מייצג את הסמכות, את המנהיג. והנה הכהן איננו ממתין למצורע שיבוא אליו, אלא הוא בעצמו יוצא אל מחוץ למחנה על מנת לראות האם המצורע נרפא. כך מצינו בדברי הרמב"ן : "כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה, והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא"
האכפתיות והיחס, גם לאדם שחטא, אינה פחותה מיחס לאדם הנורמטיבי…סיבה נוספת ליציאת הכהן מחוץ למחנה על מנת לבחון האם המצורע נרפא היא ללמד את הכהן המנהיג ענווה מהי. מאחר והכהן הוא הקובע לבדו האם הנגע הוא צרעת אם לאו, הוא עלול לבוא לידי גאווה. אשר על כן הוא צריך לצאת ממקומו על מנת להרגיש בסבלו של האדם הפשוט. כך היה גם אצל משה רבינו מתחילת מנהיגתו, כשיצא על מנת לחוש ולראות בסבלם היומיומי של האנשים. על המנהיג לזכור כי מי שעלה לגדולה ונעשה ראש, צריך להיות קשור תמיד למונהגיו, כי גם ה'ראש' זקוק ל'רגליים'…"
המנהיג מרגיש אחריות וחובה כלפי מונהגיו, והרצון לעזור ולהוציא לפועל את שליחותו מחייב את החיבור בין הראש לרגליים.

ובכל זאת, מדוע מייחסת התורה משמעות כה עמוקה לכל סוגיית הלשון – הרע?

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "…היהדות היא לתפיסתי דת של מילים ושתיקות, של דיבור והאזנה, של תקשורת וקשב. אלוקים ברא את העולם במילים – "ויאמר… ויהי" – ואנו בוראים את העולם החברתי במילים, בהבטחות שבהן אנו כובלים את עצמנו למימוש חובותינו לאחרים…
חשיבותה של סוגיית הדיבור והשפעתו על אנשים מורגשת ביתר שאת בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, המשפיעים במיוחד על ילדים וצעירים מחד גיסא ועל נימת השיח הציבורי מאידך גיסא. התעללות מקוונת היא מגפת דורנו. היא מתרחשת בשל השילוב בין הקלות המעשית של התקשורת לבין אופייה הלא-אישי. היא מספקת מצע למה שמכונֶה אפקט הסרת העכבות: אנשים מרגישים חופשיים להיות אכזרים וגסי רוח יותר מכפי שקורה במפגשים פנים אל פנים. כאשר אנו מצויים בנוכחותו הפיזית של זולת, קשה לנו לשכוח שהוא אדם חי ונושם ממש כמונו, עם רגשות כמו שלנו ופגיעויות כמו שלנו. אך באין נוכחות כזאת, כל הארס שבתוכנו עלול לדלוף – ולעיתים לגרום להרס נורא. מספר ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות של בני נוער הוכפל בעשור האחרון, ורבים מייחסים את העלייה להשפעות הרשתות החברתיות…" מוסיף הרב זקס, "אני מאמין שדיני לשון הרע חיוניים לנו היום יותר מאי פעם. המדיה החברתית שטופה בשנאה… מתפשט הנוהג לתקוף לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. דומה כי שכחנו את אשר מבקשת פרשתנו להזכיר לנו: לשון הרע הוא מגפה. הוא הורס מערכות יחסים, הוא דורס רגשות של אנשים, הוא מדרדר את הזירה הציבורית, הוא הופך את הפוליטיקה לדו-קרב בין אגו לאגו, והוא מחלל את כל הקדוש שבחיינו המשותפים. מציאות זו חייבת להשתנות."

הרב זקס זצ"ל משתף על פתרון אותו למד מלנה רסטין ז"ל, קלינאית תקשורת, שגילתה נוגדן מעולה ללשון הרע.
"היא לימדה אנשים לפתח את ההרגל לדבר טובות זה על זה. היא לימדה אותם לשבח, מדי יום, בפירוט ובכנות. מי שמשתמש בטכניקה של לנה תקופה ממושכת יירפא מלשון הרע. הנוגדן הזה הוא היעיל ביותר המוכר לי. הטכניקה הזו, כאמור, גם מחוללת תמורה במערכות יחסים ומצילה נישואים. היא מרפאת את מה שלשון הרע משחית. לשון הרע הורס יחסים. לשון הטוב מתקן אותם. זה נכון לא רק בזוגיות ובמשפחה אלא גם בקהילות, בארגונים ובעסקים. על כן: בכל מערכת יחסים החשובה לכם, חלקו שבח מדי יום. ראיית הטוב בזולת, ואמירת שבחים על כך, הופכות אתכם וגם אותו לאנשים טובים יותר, ומחזקת את הקשר ביניכם. זהו רעיון משנה-חיים ממש."

יתכן ואחד המסרים העיקרים של פרשות תזריע מצורע הינו שעלינו לפתח רגישות ואיכפתיות לסביבה שלנו בענווה, ועל ידי הטמעת 'לשון הטוב', הדיבור החיובי. כשנתרגל לדבר באופן חיובי, כן ומפרגן עם הזמן זה הופך לטבע שני שלנו. ההתבוננות בעולם נעשית יותר חיובית ויותר אופטימית ונקייה. ולבסוף, הדיבור גם ישפיע על הצורה שבה נפעל בעולם.

שבת שלום❤️

הגענו ליום השמיני, היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום הגדול, יום ההכתרה, ראש חודש ניסן. בניית המשכן הושלמה, והכוהנים ובראשם אהרון מוכנים לעבודתם. אלא שאז בני אהרון, נדב ואביהוא, שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם". " והתגובה מיידית- "(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י), אש יצאה מִלִּפְנֵי ה' והם מתו. מהי אותה אש זרה? במה ואם בכלל חטאו נדב ואביהוא?

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "… מתוארות שתי שיחות בין משה לאהרן, הראשונה, מיד עם האסון, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י, ג).
משה אמר, ואהרן שתק. ככלות השיחה החד-צדדית הזאת ציווה משה לפנות את גופות המתים, ולאחר מכן הורה לאהרן ולבניו הנותרים את דיני האבלות. על כך הוסיף הנחיות למניעת הישנות מקרים כאלה, ומשם עבר לבדיקה אם קורבנות היום הוקרבו. הוא גילה שאהרן ובניו שרפו את שעיר החטאת במקום לאכול אותו כפי שנצטוו…
הצד הפסיכולוגי בשיחות הללו מרתק. בראשונה ביניהן, משה מנסה לנחם את אחיו שאך זה עתה איבד שניים מבניו. הוא אומר לו שה' אמר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", כלומר בקרב הקרובים אליי אַראה את קדושתי. רש"י מפרש, על פי המדרש: "אמר לו משה לאהרן, 'אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום [אנשים הקרובים לקב"ה] והייתי סבור או בי או בך; עכשיו רואה אני שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך'". ככל שאדם קדוש יותר, כך גבוהות דרישות של ה' ממנו.
לו האריך משה בדבריו אל אהרן, דומה שהיה אומר לו כך: "אחי, אל תוותר עכשיו. הלכנו כברת דרך ארוכה. העפלנו לפסגות. אני יודע שליבך שבור. גם ליבי. הרי שנינו חשבנו, אתה ואני, שהצרות מאחורינו; שאחרי כל מה שעברנו במצרים ובים סוף ובמלחמה בעמלק ובחטא העגל, הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. והנה קרה הדבר הנורא הזה. אהרן, אל תוותר. אל תאבד אמונה. אל תתייאש. בניך מתו לא מפני שהיו רשעים אלא מפני שהיו קדושים. הם עשו מעשה פסול, אבל כוונתם הייתה טהורה. הם פשוט התאמצו יתר על המידה". אבל למרות מילות התנחומים הללו, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרן שתק. ביגונו הנורא לא מצא מילים.

בשיחה השנייה, משה דואג לדבר-מה אחר: לעם, ששעיר החטאת אמור היה לכפר על חטאותיו. כאן, אם יורשה לנו שוב לפתח בדמיוננו את הנוסח התמציתי שבתורה, הוא כמו אמר לאהרן: "אחי, אני יודע שאתה נתון ליגון כבד. אבל אינך רק אדם פרטי. אתה גם הכוהן הגדול. העם זקוק לך שתבצע את חובותיך, יהיו רגשותיך אשר יהיו". ואהרן השיב, אם לחזור על דבריו בפסוק במילים שלנו, "הרי רק היום קרה לי האסון, ובניי שהקריבו חטאת ועולה לה' מתו. האומנם היה טוב בעיני ה' לו אכלתי היום, במצבי, את קרבן החטאת?". את משמעותה המדויקת של אמירה זו אנו יכולים רק לשער. אולי זה פשר הדברים: "אני יודע שבדרך כלל אסור לכוהן הגדול להתאבל כאילו היה אדם רגיל. זו ההלכה, ואני מקבל אותה. אבל לו התנהגתי ביום זה של חנוכת המשכן כאילו לא קרה דבר, כאילו לא מתו עליי בניי, האם לא הייתי נראה בעיני העם כאדם חסר לב, כמי שחיים ומוות הם כקליפת השום בעיניו? האם העם לא היה מסיק שעבודת ה' כרוכה בוויתור על האנושיות?" הפעם, משה הוא ששתק. אהרן צדק, ומשה ידע זאת.

בחילופי דברים אלה בין האחים מתבטא אומץ מרשים, בשני כיוונים. האומץ של אהרן להתמסר לאבלו ולא לשעות לתנחומים קלים, והאומץ של משה להמשיך הלאה למרות האבל. כפילות זו היא תצורה רגשית חדשה שעתידה לאפיין את עם ישראל לאורך הדורות. עם ישראל הוא עַם שסאת סבלו נגדשה מעל ומעבר. אך כמו אהרן, העם הזה לא איבד את האנושיות שלו. הוא לא ניסה להרדים את יגונו, לנוון אותו, להקהות אותו. הוא חי אותו במלוא חריפותו. ועם זאת, הוא גם לא איבד את היכולת להמשיך, להביט קדימה, לקוות. כמו משה, עם ישראל לא איבד את אמונתו. אך כמו אהרן, הוא לא נתן לאמונה לאלחש את רגשותיו, את פגיעותו האנושית… "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". ככלות כל ההסברים והתנחומים הכאב נותר נורא כשהיה. אלמלא כן, לא היינו אנושיים.

ועם זאת, כמו משה, העם היהודי מצא את הכוחות לקום על הרגליים, לתַקֵּף את התקווה לנוכח הייאוש, לאשר את החיים אל מול פני המוות. שלוש שנים בלבד לאחר שניתן בכפו של מלאך המוות הצליח העם הזה להקים את מדינת ישראל – האישור המובהק ביותר, זה אלפיים שנה, לכך שעם ישראל חי.
משה ואהרן הם כשתי המיספֵרות במוח היהודי: הרגש האנושי מצד אחד, והאמונה באל, הברית והעתיד בצד האחר. אלמלא האחרון, היינו מאבדים את תקוותנו. אלמלא הראשון, היינו מאבדים את אנושיותנו. לא קל לשמור על האיזון הזה, על המתח בין הקטבים. אך הדבר חיוני. האמונה אינה מחסנת אותנו מפני אסון, אך נותנת לנו את הכוח להתאבל ואז, למרות הכול, לקום ולהמשיך ללכת."

אז מה מסתתר מאחורי דומייתו של אהרן? האם יש בה ביטוי של צער עמוק ורצון להבין ולהכיל? האם יש בה סוג של קבלת הדין והשלמה, או אולי הלם וחוסר אונים? כנראה, שלעולם לא נדע בוודאות את פשר שתיקתו של אהרון. וכנראה גם לא כל דבר נבין בשכלנו. ניכר כי הביטוי לרגשות והתחושות שלנו גם באמצעות שתיקה הינם ביטוי אנושי להיותנו במקום מוחלש ומתאבל. יחד עם זאת, מסבירה לנו הפרשה כי האמונה בדרך ובמסע שלנו מחזקת ומעניקה לנו את התקווה במציאת מקורות נחמה וכוח להמשך חיים משפיעים ומשמעותיים.

שבת שלום ❤️

לעליית נשמת יהודית בת משה, אישה יקרה שהייתה מנהיגה ומקור השראה. יהיה זכרה ברוך.

בעוד שעות ספורות נחגוג את חג הפורים בסעודת פורים, כלומר, ביטוי שיאה של השמחה יתרחש בסעודה. במגילה נאמר (פרק ט): "וַיִּכְתֹּב מָרְדְּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים, אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִיש לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".

אכן, פורים הינו חג חברתי, נראה לי יותר מכל החגים. חג שבו התחפושות מבטלות מעמדות חברתיות, ונופלות המחיצות בין אדם לרעהו. חג של משתה ושמחה, חג שבו אנו מצווים לתת- מתנות לאביונים, ומשלוחי מנות לסובבים.

מסביר הרב חגי גרוס,
"… התיקון לחטא הפירוד הוא חיזוק האחווה והחברות בין חלקי העם השונים. פורים הוא החג היחיד בו מצווה האדם לתת מתנות לאביונים. מצוות הצדקה היא מצווה יום יומית בעם ישראל. כל השנה מצווה היהודי לעזור לאחיו הנמצא בצרה. אולם כמצווה המיוחדת לחג, היא נמצאת בפורים בלבד. והדברים נכונים גם לגבי משלוח המנות. כלומר הנתינה כערך, באה לידי ביטוי דווקא בפורים כמצווה מחייבת. יפים דברי הרמב"ם במיוחד לזמננו. דברים המהווים מעין תמרור המורה לנו את הדרך להבחין בין עיקר וטפל בין חשוב לחשוב פחות. "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים אלמנות וגרים…"(רמב"ם הלכות מגילה)"

נראה כי החיבור של פורים לפרשת צו הינה הכרת הטוב שבחיינו, קרבן התודה כביטוי להתקרבות וההכרה שלנו. קרבן התודה מופיע בפרשת צו (ויקרא פרק ז', יב-טו), "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". כשנחרב בית המקדש תקנו חכמים את ברכת הגומל  כתחליף לקרבן תודה. היום, בחג הפורים, לאחר שקראנו את המגילה, שלחנו משלוח מנות, ונתנו מתנות לאביונים, אנו ניגשים לסעודת הפורים שתכליתה הכרת תודה וחיבור. הסעודה מתחילה בשעות הצהריים המאוחרות, ומסתיימת לאחר צאת הכוכבים, בלילה שאחרי פורים.

ועל כך מוסיף הרב אמנון דוקוב,
"בשני אופנים יכול לבוא קרבן התודה – כמבטא וכמחולל.
בראשון, הקרבן הוא ביטוי להלך הנפש. השפע שקיבלתי בחיי ממלא אותי הכרת טוב, ואני מלא ברצון להביא אותו לידי ביטוי בהבעת תודה אל המקור שממנו הגיע הטוב הזה. קרבן התודה כאן פורץ באופן טבעי. אולם פעולת התודה יכולה להופיע גם כמחוללת.
כי אני יודע שהאדם נוטה להלין כאשר הדברים אינם מתנהלים לשביעות רצונו, אולם לקבל כמובן מאליו כשהכול מתנהל כשורה. ואני יודע שהפרספקטיבה הזו היא גם מוטעית וגם מאמללת. מוטעית – כי שום דבר לא מובן מאליו. כי גם הדברים הכי בסיסיים של החיים הם נס אחד גדול. מאמללת – כי מכיוון שאת הטוב אני לא סופר, החיים נראים רק כרצף של כשלים.
פעולת התודה כאן היא פעולה מכוונת של נתינת הדעת על המתרחש, התבוננות פנימה לראות עד כמה הקב"ה נמצא, תשומת לב למלאות של המציאות, הבניה עצמית של פרופורציות נכונות. היא מחוללת שמחה עמוקה של חכמת חיים. סעודת התודה של קרבן השלמים היא הבסיס למה שמכונה "סעודת מצווה" – אני לוקח את הפעולה היום יומית של האכילה, זו שנעשית לעתים בחטף ובמהירות יתר, לעתים בתאוותנות של העיניים שאוכלות הכול, ודרך הקישור שלה לשמים ולזולת, אני טוען אותה בכל הטעם הטוב של החיים."

להזכירנו, ישנן 4 מצוות בחג הפורים- קריאת מגילה, סעודה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. אין אפילו חג אחד שבו מחצית ממצוות החג מופנות אל הזולת, מצוות שניתן לקרוא להן "חברתיות". מעבר להגדרת מצוות מתנות לאביונים כמצווה הבאה לשמח את העני, הדגש הוא שהדרך בה יש לשמחם היא הסעודה, סעודת פורים. זוהי סעודה עשירה ב- בשר, דגים, וכל מיני מטעמים, המתקיימת באווירה של שמחה והודאה לה' בשירות ותשבחות. הסעודה איננה פורקן לתאוות אכילה והוללות, אלא מטרתה להוות 'כלי להכלה' לחוויה והתעלות רוחנית. השמחה בפורים איננה שמחה פרטית, ועלינו לדאוג שלכולם יש הזדמנות ראויה לכך. אחרי הכל, האדם לא נברא בשביל להיות יצור פסיבי שאינו עושה ואינו יוצר, אלא תפקידו העיקרי של האדם הוא לשכלל ולהשלים את העולם. פרשת צו וחג פורים מצווים את האדם להיות שותף פעיל בתיקון עולם.

חג פורים שמח ושבת שלום🤡🍷❤️