חומש דברים- פרשת כי תבוא- אמון זה ה-מפתח

Photo by Dragonfly Ave on Unsplash

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה, כך אנו נערכים לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, לשאת אחריות ולנקות את מעשינו.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחריו בניית מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים שוב, אמן.

הרב גור גלון מפרט-
"בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא –
"(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ." (דברים כח)
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם.
אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה.
כפי שמבאר זאת ר' צדוק בפרשתנו:
"…וזה גם כן מה שנאמר בהתוכחה ולא תאמין בחייך שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של הקדושה אבל באמת שחיות של הקדושה ישנו בעצם בכל נפשות ישראל ומעולם לא יופסק איך שיהיה".
…וכמו שכותב הרב קוק (אורות התורה יא ב):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא…"
בדברים אלה של ר' צדוק והרב קוק, מונחת גם התשובה לשאלה הגדולה, איך יגיע האדם לאמון בחייו, לאמונה בכוחותיו וביכולתו? – התשובה היא אמונה בה' יתברך."
ממשיך הרב גלון ומביא את הסברו של הרב סולובייציק:
"האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות…את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות…"
באותו פסוק עצמו נמצא גם שורש התשובה. שלוש פעמים באותו פסוק אומרת התורה שמדובר בחיים שלך. חייך, לך, ושוב חייך. ובאמת, בחיים האנושיים האלו אפשר לאבד אמון.
אך מתוך ההבנה שהחיים שלך, מקורם ושרשם אלוקי, יש אמונה ויש אמון… רק מי שיאמין בכוחות הטובים שבו, בעוצמות החיים שלו, בכוח האלוקי שמופיע דרכו ועל ידו, יוכל לפעול לתקן, לשפר ולרומם."

הפרשה מבהירה לנו כי כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כוח ואנרגיות להתקדם, והוא מאפשר נינוחות, פתיחות וקבלה. לאמון שאנו מעניקים זה לזה, יש כוח השפעה רב. הוא מחזק את הדימוי העצמי שלנו ואת הרצון שלנו להוציא לפועל ולממש את שליחותנו.
נראה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם, הם ילדינו. האמון שלנו בטוב שבהם, ביופי, בעוצמתם-הוא התוסף מזון החזק ביותר להצלחתם. כשאנו משדרים לילד, שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו זה הוא באמת, אנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי והביטחון שלו, ומספקים לו משמעות ותכלית לעשייה.
בסופו של דבר, לא משנה מה עובר על כל אחד ואחת מאתנו, האמונה בנקודה הפנימית הטובה, השלמה והיפה שבנו היא מפתח משמעותי וחיוני עבור כולנו לעשיה, למימוש ולצמיחה.

שבת שלום❤️