חומש ויקרא הידוע בכינויו "תורת כהנים", עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש, והקשרו מעורר תהייה לגבי הבידוד שאנו חווים בימים אלו. כל נושא הקרבנות הוא כנראה עניין מבלבל. מסתבר שקל לבלבל בין קִרבה לקרבן, קל ללכת על טוטליוּת אמונית ולא לעצור רגע לבדק בית. מה פתאום לעצור, אין זמן וכמעט תמיד כולנו במירוץ להספיק עוד. השבוע פתחנו בחומש ויקרא שנותן לכולנו הזמנה אישית לבדוק את יחסי הקִרבה והקרבנות עם משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם מנחה, עולה, חטאת ועוד ועוד, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם.
בימים אלו, בצל הקורונה כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; בתי כנסת, איצדיונים, בתי ספר, מקומות עבודה, שדות תעופה, מסעדות, חנויות, בתי קולנוע ועוד סגורים. השתקה כמעט מוחלטת של המשק מלבד מה שמוגדר 'חיוני'. הקורונה התפשטה לכל נדבכי החיים ועצרה את רוב הפעילויות האנושיות שנעשות בתוך הבית ומחוצה לו. מה שנקרא- המגפה הכי אנטי-סוציאלית ואפילו אנטי כלכלית שהכרנו במאה השנים האחרונות ועדיין אין לדעת כיצד האנושות תצא ממנה בעידן של 'אחרי קורונה'.
אומר הרב ד"ר יונתן זקס-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." כך גם כל מערך הרפואה בימים אלו המסכן את בריאותו למעננו.
מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "
אז אילו קורבנות אנו נקראים להקריב בתקופה זו?
נראה שהקריאה שאנו מקבלים היא ללמוד להרפות ולשחרר, להבין שאין לנו שליטה על המצב. להתנתק מהתקשורת, ללמוד לסנן עיקר מהטפל, לקבל פרופורציות ראויות. לחזק את הקשר עם בני הבית וחברים, כן- להשקיע במערכות היחסים שלנו את מלוא תשומת הלב, ואם כבר אנו מצויים בחופשה כפויה אז יאלל'ה בואו ננצל ונמנף את הזמן שקיבלנו במתנה- ללמוד, לקרוא, להשלים משימות שדחינו אינסוף, לצפות בסרטים, שיחות וכתיבה, בקיצור, זוהי הזמנה להנות, ולמצות את הזמן הביתי ברוגע ובנחת. וזה כולל כמובן הענקת התמיכה, והפירגון זה לזה. הרי ברור שיום אחד נסתכל על כל זה לאחור בתהייה אם ידענו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו, ומה מכל הקורבנות שהקרבנו נטמע בנו גם לטווח הרחוק? קורבנות שיהפכו אותנו לאנשים טובים עוד יותר.
שבת שלום❤
