"(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו')
בני ישראל התמודדו עם מאבק יומיומי של הישרדות, עבודה קשה, סיפוק צרכיהם הפיזיים הבסיסים ביותר, אכילה, שתייה, שינה וכו'. הם חוו עבדות הדורשת מאמץ פיסי לספק את צרכי קיומם, וויתור על השגה של יכולות רוחניות ואקדמיות. לא נותר מקום בחייהם לרוח ותקווה, ובטח להגשמה עצמית. גם היום, בעולם המודרני, ובפרט לאור הנגיף שמשתולל בעולם כולו כבר כשנה, אנשים רבים חווים מאבק הישרדותי, עסוקים בלקיים את עצמם ולרוב באופן שלא מביא לידי ביטוי את היכולות והכישורים שלהם. נוסיף לזה את העובדה שעומדים אנו בפני בחירות רביעיות בתוך שנתיים, ולא נראית הנהגה ראויה שבאמת ובתמים רואה לנגד עיניה את טובת הציבור, האם בעת שכזו ניתן לשמוע דברי עידוד ולהפנים הבטחות לעתיד וורוד יותר?
בחיים של הישרדות פיזית מאתגר ממש לייצר מקום לתקווה, ומקום למנהיגים שמבטיחים עתיד טוב יותר. בחיים כאלו אין לנו את הפנאי הנפשי, הרגשי לתקווה. העיסוק בעיקר הוא לצוף מעל פני המים. התקווה מובילה ושולחת אותנו לנסות לשנות את המציאות, והשינוי דורש הקדשת אנרגייה ומשאבים שממילא חסרים לנו. נראה כי התקווה והחלום הם זכויות יתר ובונוס בחיים של עבדות והישרדות.
הכשרת הלבבות לשחרור עם ישראל ממצרים התנהל במספר ערוצים – ערוץ משה-פרעה, ערוץ משה- בני ישראל, ערוץ משה – ה', וערוץ משה עם עצמו. איזו משימה מאתגרת יותר? במילים אחרות, שליחות משה היא לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל, ובמקביל להכין את בני ישראל ולהכשירם להשתחרר אחרי שנים כה רבות מכבלי העבדות, ולא לשמר את הקיים והפחד מהשינוי.
בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה ואימת השלטון המצרי, בקושי מצליחים לנשום מרוב מאמץ, וכאמור למי יש פנאי ואמונה להבטחות עתידיות, ומורשת עתיקה; הם מבקשים רק רגע לשבת ולהסדיר נשימה. אבל נראה כי משה לוקח באופן אישי את אי ההקשבה של בני ישראל- "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', יב'). ה' בתגובתו איננו מתייחס כלל לסיבה שמעלה משה אלא ממשיך את תיאור המורשת והבטחת ה' לאבותנו, הדהוד המסר החוזר שה' יוציא את בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, ובעצם תגובת העם איננה אישית למשה.
כשאנו בהישרדות המחשבות מציפות לנו את הראש. אנחנו ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים על המנהלים על הקולגות בעבודה, ועל כל מי שסביבנו. יכולת הקשבה לקויה והדרך קצרה לקוצר הרוח שסוגר אותנו.
השבוע המאבק בין משה לפרעה מתחיל, שבע מכות מככבות בפרשה. בחסידות מסבירים כי בכל אחד מאתנו יש גם את ה”משה” וגם את ה”פרעה”, ואת שניהם אנו מקיימים בתוכנו. ר’ שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד” (1812-1745) שכתב את ספר ה”תניא”, מסביר שהמלחמה העיקרית מצויה בעיקרה בלב שלנו, בין שני כוחות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכן, עלינו לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו ינהיג אותנו. איך עושים את זה?
ענווה. היא הביטוי לידיעת מקומי בבריאה; על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם. הענווה היא ידיעת הגבול והסופיות והכרת מגבלותיי כאדם. בפרשת וארא מבקש ה' ממשה לרדת למצרים ולתבוע מפרעה לשחרר את עם ישראל. ומשה חוזר ואומר לה' שאין ביכולתו לבצע את המשימה כי ערל שפתיים הוא וכבד פה.
במילים אחרות, כיצד יעביר משה את דברי ה' לעם ללא כישורי דיבור ראויים?
כל אחד ואחת מאתנו לפני צאתנו לדרך מרגישים כי איננו כשירים למסע אליו יועדנו, וע"כ אנו בבחינת "ערל שפתיים". ולמרות זאת, עלינו להתחיל את המסע ולצאת לדרך גם כשחסרים לנו או לא חשפנו עדיין חלק מהכלים הנדרשים, ב- הורות, צבא, הוראה, פוליטיקה ובכל מרחב אחר. ה' אומר למשה- "וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (שמות ד’ טו). זו כנראה המשמעות של לעשות מקום בתוכנו לאלוקות, לדעת להיות גם ככלי ריק, עניים, מחוסרי כל בכדי שנצליח לקבל, להרפות, לעשות מקום לאחרים, לראות אותם, ולהרגיש את הצרכים של הסביבה שלנו.
יש רגע בחיים שבו האסימונים יורדים, ואנחנו מבינים שרק ענווה יכולה להתמודד עם האגו שלנו שמנהל אותנו ומתחפש לרוב ליצר הטוב. הרמב"ן מסביר- " שורש מידת הענווה ביראת שמים ובגדלות הלב ולא בשפלות הנפש… ענווה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש ועיניים מושפלות על הקרקע".
בספר אורחות צדיקים בשער הענווה יש הסבר כי הענווה מקנה סובלנות שמביאה שלום, הענווה בורחת מן הגדולה והכבוד, והאדם שמח בחלקו, ומסיים ב- "ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתורה לחכמה ולעבודת הקדוש ברוך הוא. "
כלומר, במצב נפשי שבו אני טרוד, וקצר רוח ככל שאני מצליח לעשות יותר מקום בתוכי לאלוקות כך אני מצליח להיות פחות משועבד לאגו שבי שבאופן עקבי משתדל לנהל אותי ומונע ממני את הבחירה החופשית. צמצום האני האגואיסטי, ההבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה, בתוך העולם כולו.
שבת מבורכת💞
לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל
