קטגוריה: חומש שמות

Photo by Boris Ivanović on Unsplash

השבוע פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, ותיאור התפקידים של הכוהנים, כמו למשל, עליהם להדליק נר תמיד בכל יום, באוהל מועד. קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו?  הפרשה פותחת : "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי הפנימי הייחודי לו, למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו.

בנוסף, "אור החיים" מסביר, 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.

ה' מצווה על הכנת שמן זית עבור הדלקת הנרות במנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום, בקביעות. ההדלקה תעשה לעת ערב ועם שמן שיספיק לבעירת האש עד הבוקר. וכך כתוב הציווי בסוף פרק כ"ז, "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. .". ה' מבקש לצוות את בני ישראל לשמור שבכל יום יהיה נר דלוק בתוך אוהל מועד. ה' דואג לתאורה במשכן, בית ה'. 'נר תמיד' שיאיר כל הזמן את המשכן. המדרש בילקוט שמעוני (מלכים א, רמז קפב), מתאר את החלונות בבית המקדש ככאלה שנבנו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים – " שֶׁיִּהְיֶה הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם".
יש מפרשים כי הדלקת הנרות לפני כניסת השבת היא בין היתר, זיכרון מאותו נר תמיד שהיה במשכן ולאחר מכן במקדש. "נר תמיד" מבקש שביתינו יהיה מואר מבפנים, ושהאור הזה יאיר גם את החצר וכן, גם את העולם כולו.

אלברט אינשטיין מסביר,
"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"

תלות וחיבור הורגשו בעוצמה בשבועות הראשונים למלחמה כאשר הזמן כאילו עמד מלכת. הכל נעצר – מסגרות החינוך, עבודה, מקומות בילוי- ולמעשה כל תחום שמרכיב את שגרת החיים היום יומית הרגילה שלנו. בד בבד, המערכות חוזרות אט אט לתפקד בהתאם למצב הביטחוני. לשגרת היום יום, יש השפעה עצומה על מידת החוסן הנפשי של כולנו והמסר הוא, שעלינו לשאוף לנהל חיים נורמליים ככל האפשר לצד המציאות הלא נורמלית שנכפתה עלינו.
יתכן וזו הסיבה שהפרשה פותחת עם ציווי ה' על הכנת שמן זית זך למנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום, באופן קבוע. ההדלקה תעשה לעת ערב ויש לשים די שמן לבעירת האש עד הבוקר,על מנת לשמור על הבעירה, על האש הדולקת והמאירה.

בימים אלה, כאשר הלחימה נמשכת וליבנו נקרע על כל רגע נוסף ש- 134 החטופים והחטופות מצויים בידיהם של מרצחים, הלב גם בוכה עם כל המשפחות ששילמו בחייהם של יקיריהם כדי להשיב לנו את הביטחון והשקט. ליבנו עם הפצועים והפצועות שעוברים מסע התאוששות ושיקום מאתגרים, זאת לצד הדאגה האינסופית לכל החיילים והחיילות שעדיין נלחמים בחזית. אנו חשים גם את התסכול של כל המפונים שנאלצו לפנות את ביתם, את מבצרם, כדי להבטיח את ביטחונם. וזו ממש תחושה שהאש מכלה ושורפת.
דווקא בגלל זה, בתקופות קשות, אף יותר מתמיד, בכדי שהאש תאיר, תחמם ותלכד אותנו, יש צורך להתמיד במעשים שמבטיחים המשכיות ותחושת שייכות, כשם שהיה בעת חנוכת המקדש. יצירת שגרה, השומרת על יציבות וביטחון, מקנה תחושת שליטה. כחלק מאותה שגרה, ניתן לייצר פעילויות ויוזמות משותפות המעניקות תחושת אחדות ותמיכה. בשגרה טובה כולנו מבינים את תפקידינו, יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, זהו מרחב שבו לפחות אנו יודעים מה צפוי.

הפרשה קוראת לנו להמשיך להאיר את דרכנו, למרות הקשיים, לייצר שגרה מחזקת ומאמינה, כפרטים וכאומה, שגרה שתמשיך להדליק את האש בליבנו וברוחנו כי אין לנו ברירה אלא להילחם על עצם קיומנו. עד כה, האמונה בצדקת הדרך עם לב חפץ ומתוך ערבות הדדית הוכיחה ללא ספק, את עוצמתה ואת כוחנו בלכידותנו.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Image by Gerd Altmann from Pixabay

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה מתחילה במילים הבאות- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא')
הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. חוקי העבד העברי נוצרו בהתבסס על המציאות החברתית שהכירה במושג העבדות. והמקרא בוחר להסדיר את היחסים בין העבד לבין העברי ולהעניק לעבד זכויות.

כך מסביר הרב אילעאי עופרן,
"…הפרשה הקודמת תיארה את מעמד הר סיני – קולות וברקים, עננים ושופרות. פרשת משפטים, לעומתה היא כולה פרטים ודקדוקים הלכתיים – בין מזיק לניזק, בין עובד למעביד ובאופן כללי בין אדם לחברו. וי"ו החיבור בראש פרשת משפטים אומרת לנו למעשה כי פרשה זו היא ההמשך של אותו מעמד הר סיני. התורה מבקשת לומר שהקודש וההתגלות מחוברים בטבורם להוויה היום יומית, על פרטיה האפרוריים. לא די בקולות וברקים, דרוש גם תרגום הלכתי של ההתגלות האדירה לפרטי ההוויה שלנו…"

מרום הפסגות של מעמד הר סיני יורדים בני ישראל לקרקע המציאות של פרשת משפטים. בני ישראל מקבלים חוקים קצרים המכילים בחובם השקפת עולם מוצקה ומגובשת, הנוגעים לערכי החיים של שור ושל אדם ושל עבד.

מוסיף הרב חגי ולוסקי-
" …מדוע בחרה התורה לפתוח דוקא בדיני 'עבד עברי'? תשובה לכך…  עם ישראל, שעבר את "חוויית" העבד, כשהשתעבדו למצרים, יודע להאריך את היחס והרגישות כלפי עבד.
 התורה מורה לנו לגלות אמפתיה מיוחדת לאוכלוסיית החלשים בחברה. פסוקים רבים (ובהם גם בפרשתנו) מצווים על צדקה לעניים, יחס מיוחד למצבם השברירי של היתומים והאלמנות, כמו גם רגישות למעמדו של הגר ועוד.
לפני כעשור התקבל בכנסת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על חייו, גופו וכבודו של אדם. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם".
התבוננות בפרשת השבוע מראה שהתורה (להבדיל) כתבה זאת כבר לפני אלפי שנים, והתייחסה לכך באופן מיוחד…  העמקה והתבוננות בהוראות התורה מלמדת, שלא זו בלבד שאינו נוגד את חוק 'יסוד כבוד האדם וחירותו', הרי שמכירתו לעבד עברי רק תיטיב אתו.
התורה מסכמת את חייו של העבד אצל אדונו במילים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' (דברים טו, טז)… עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ועל כן חלה על הבעלים החובה לספק לו זכויות סוציאליות, ובהן: איסור להשפיל את העבד. אין לקרוא לו בשם 'עבד', בדרך בזיון, לא להטיל עליו עבודות ללא הגבלה בזמן או בהספק נדרש. התורה מתנגדת לעבדות ולשעבוד יהודי. ניתן לסכם את היחס לעבד, כפי שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו"."

אומרת לנו התורה, משמעות המושג "כבוד האדם" היא הכבוד הבסיסי שמגיע לאדם מעצם היותו אדם. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו 'לכבוד השוני' ניסה להתמודד עם התהייה האם אנו באמת יכולים לתת מקום לשוני, וכך הוא כתב: "זהו ספר על הגלובליזציה; על האתגרים שהיא מציבה, על הטוב שהיא מחוללת, על הסבל שהיא גורמת, על ההתנגדות ועל הכעס שהיא מעוררת"…. הנוסחה שמניח הרב זקס לגלובליזציה חפצת החיים, כוללת: "כבוד, איפוק, ענווה, הכרה בגבולות, יכולת להקשיב ולהגיב למצוקת אנוש: מידות אלו אינן מיוצרות בשוק, אך אלו הסגולות שנזדקק להן אם התרבות הגלובלית שלנו חפצת חיים היא, וכולם חלק מהמחשבה הדתית"… הרב זקס מציע הסתכלות מעמיקה ומפוקחת, וכך הוא כותב: "…הדרו של העולם שברא אלוהים מצוי בריבוי המרהיב שבו: אלפי השפות השונות המדוברות בפי המין האנושי, שלל התרבויות ומגוון הבעותיה של היצירתיות של הרוח האנושית – שברובן נוכל, אם נטה את אוזנינו, לשמוע כיצד קולה של החוכמה מספר לנו משהו שעלינו לדעת. לכך אני מתכוון באומרי כבוד השוני".

פרשת משפטים עוסקת בדינים שבין אדם לחברו עם מיקוד בכבוד האדם, שלא לבייש ולא לבזות, אלא לחפש את צלם האלוקים שבאדם. בעוד האויבים נגדם אנו נלחמים נאחזים ברוע ובאכזריות, וכך צוטטו בערוץ אל עקצא ביולי 2014, מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה: "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים! אנו אוהבים את השהאדה באופן שבו מתו מנהיגי ‪חמאס", וראש הזרוע הצבאית לשעבר של חמאס, אחמד ג'עברי: "אנחנו מכשירים דור של גברים שלהוטים למות כפי שהאויב להוט לחיות, ובזכות הדור הזה ננצח." רוח המוות היא שמייצגת את כבוד האדם אצל החמאס. בימים מטלטלים אלו, בתקופה קשה וכואבת, כולנו מתמודדים עם טרואמה אישית, חברתית ולאומית. ועדיין, החיות, הערבות ההדדית וכבוד האדם על פי המקרא הם שמשתקפים בימים אלו, ובעוצמות, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. בימי מלחמה, יותר מתמיד, מורגשת שותפות גורל ערכית וקיומית.

אילה פורקציה, שופטת בית המשפט העליון מבהירה –
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – פרקים כא-כג בספר שמות מאגדים נורמות משפט, מוסר ועשיית צדק בעולם הקדום של המקרא. אצורות בהם נורמות מתחום דיני הממונות, הנזיקין, המשפחה, העבודה, המשפט הפלילי, ואף מתחום זכויות האדם החוקתיות…
כבוד האדם – הכתוב מדבר על חובת המשפט והמוסר להכיר ולכבד את זכויות הפרט ל"כבוד האדם", בייחוד כאשר האדם נזקק להגנה מיוחדת של החברה בהיותו יתום, אלמנה, דל ואביון. כבוד האדם מחייב לא רק להימנע מניצול החלש ומהשפלתו, אלא גם לדאוג לו במיוחד… כבוד האדם וחירותו, מחייבת לא רק הגנה סבילה על כבודו של הפרט ומניעת השפלתו, אלא מצריכה פעולה של ממש מצד המדינה להבטיח את זכותו לקיום מינימלי בכבוד…
זכויות יסוד של הפרט, שנועדו להגן על האדם באשר הוא אדם, חלות בשיטתנו על כל מי שנמצא בישראל, גם אם אינו תושב או אזרח בה. זכויות אלה כוללות הגנה על החיים, על הגוף, על הכבוד, על הקניין, על החירות האישית, על החופש לצאת מישראל, על הפרטיות וצנעת החיים. בהגנה על זכות האדם באשר הוא אדם לכבוד ולחירות, נותנת שיטת המשפט בישראל ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית… עבר והווה מתמזגים לתפיסה אנושית הרמונית בחוליות הקשורות באותה שרשרת הנעה על פני דורות, ומכוונת את דרכי ההגנה של החברה על בן האנוש החי בקרבה."

חוסר ההסכמה על הרפורמה המשפטית יצר פה קיטוב שחילחל עמוק לכל מגרש בישראל, ועם זאת, כשפרצה המלחמה והפתיעה אותנו, האחדות וההתגייסות הכוללת של העם להלחם ולתמוך לא בחרה צד ולא זרם מסוים, כולם נרתמו! הפרשה מזכירה לנו שגם אם דעותינו חלוקות, על כולנו לשמור על כבוד האדם. והוא מתחיל בכבוד שלנו כלפי עצמנו בדיבור ובמעשה. איך אנו מתנהלים בעולם הזה, איזה דפוס של אנשים היינו רוצים לראות, ומה יחשוף את צלם האלוקים שבנו, ובחברה שלנו על אף הלחצים, המתחים והדאגה האינסופית. אחרי הכל, אנו רוצים לקיים חברה שיש בה ערכי יסוד של כבוד, חסד, צדק וחמלה. ולכן, תחילה, אנו מחויבים למציאת ערוצי ההידברות והדיאלוג שיקדמו אותנו כאומה וכפרטים, וישאירו אותנו מאוחדים. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות. מסופר לנו כי בתחילת חודש סיון בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. הפרשה נקראת על שמו של יתרו, חותן משה רבנו.
יתרו, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה בתו, ושני נכדיו, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל במדבר סיני. משה מקבל את פניהם בשמחה, ומספר ליתרו על גאולת ישראל ממצרים וכל הניסים שאירעו להם.יתרו שמח מאוד על נס ההצלה של עם ישראל, הוא מודה לאלוקי ישראל, ואף מקריב לה' עולות וזבחים.

במרכז הפרשה השבוע, האירוע המכונן ורב החשיבות בתולדות עם ישראל – מעמד "מתן-תורה". סיפור מעמד הר סיני וקבלת התורה מצוי בפרשה הקרויה על שם כוהן מדייני, והוא גם זה שמקים את מערכת המשפט הישראלית במדבר. התורה בפירוש מציגה תפקיד חשוב זה שממלא אותו כוהן מדייני, יתרו, ומעניקה לו מקום של כבוד והערכה. הרב שניאור אשכנזי ציין כי יתרו הוא למעשה ה"חסיד אומות עולם" הראשון שהאמין, שמע על גדולתו של ה', ובא אל מחנה ישראל, למרות שהוא גר ואינו יהודי.
חסיד אומות עולם הוא איננו יהודי, ובהגדרה הוא גר שמסכן את חייו, חירותו ובטחונו, כדי להציל יהודי אחד או יותר, מסכנת מוות, או מגירוש למחנות המוות, מבלי לבקש תמורה. במהלך ההיסטוריה וגם כיום, סיפורים אלו נוטעים בנו תקווה בעיקר בימים הכי חשוכים.

במסכת סנהדרין פרק ד', משנה ה', יש ביטוי לערכו הרב של חיי אדם יחיד, וכך נאמר: "…כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." לחייו של אדם יחיד ערך שלא יסולא בפז ואינו בר מדידה, כפי שאין דרך למדוד את ערכו של "עולם מלא". רעיון זה נובע מבריאת האדם, יחידי ובצלם אלוקים, כפי שכתוב בבראשית פרק א'.
בתקופה מאתגרת זו, כאשר כל המדינה מגויסת, חזית ועורף גם יחד, אנו מצויים במלחמת קיום, הגורמת לפגיעה בתחושת הביטחון האישי והקולקטיבי. רגשות של פחד, עצב, תסכול, חוסר אונים, זעם, וכאב עמוק שמציפות את כולנו. והעולם- כיצד הוא מגיב למתקפה הרצחנית של חמאס, ולתגובה עליה הכריזה ממשלת ישראל- מלחמת החורמה למיגור יכולותיו הצבאיות ושלטונו של חמאס ברצועת עזה? ומה לגבי החטופים?

נראה כי בתחילת המלחמה קיבלנו תמיכה חסרת תקדים ממנהיגי העולם שבחרו בעמדה מוסרית. אך, לצערנו, בימים האחרונים נראית היחלשות דרמטית בתמיכה בנו; ישראל נתפשת כמדינה חזקה שנלחמת נגד אוכלוסייה אזרחית הנחשבת חלשה. אנו עדים להתפרצות גלי אנטישמיות ברחבי העולם. "שנאת ישראל הישנה לובשת צורה חדשה בדמות התנגדות חריפה לישראל והצגתה באור שלילי, עד כדי ערעור על עצם זכות הקיום שלה. כל זה מלווה בגילויי שנאה ואלימות כלפי יהודים ברחבי העולם, שהפכו למטרות חיות…"
אזרחים רבים עושים מאמצים אקראיים ולא מנוהלים בכדי להתמודד עם השנאה לישראל ברשתות החברתיות ובתקשורת הגלובלית. אך, הם לא הפתרון למלחמה הקשה על דעת הקהל הבינלאומית. ואין ספק שיש לנו מה ללמוד ולשפר בעבודה ההסברתית של מדינת ישראל. יחד עם זאת, אני רואה לנכון להבליט את אותן דמויות שאינן יהודיות ופועלות באופן אינטנסיבי ואמיץ להשכיל, ליידע, ולהסביר בתקשורת הגלובלית מה באמת קורה?!באילו תחומים אחרים ניתן לפגוש חסידי אומות עולם שפועלים ללא תמורה למען עם ישראל?

השבוע פנו משפחותיהם של חסידי אומות עולם לתושבי עזה בעצרת למען החטופים: "כמו ההורים שלנו, שכנגד כל הסיכויים הצילו יהודים וסיכנו את חייהם מול הנאצים, כך אתם תושבי עזה יכולים להציל חיי חטופים ולהירשם בספרי ההיסטוריה שבחרתם בצד הנכון". מתאר הכתב, יענקי פרבר,"בעצרת הענק שהתקיימה הערב בכיכר החטופים…הוקרנו מסרים מצולמים ממשפחותיהם של חסידי אומות עולם שפונים ישירות לתושבי עזה ומבקשים מהם להיות בצד הנכון של ההיסטוריה…"

ובהקשר הזה, השבוע בחרתי את העיתונאי דאגלס מאריי, 'חסיד' משמעותי שפועל עבורנו בעולם והוא איננו יהודי.
"דאגלס מאריי?! אני לא מאמינה שזה באמת אתה!", זועקת אחת האורחות במלון התל אביבי שבו שוהה מאריי. "תודה לך! תודה על כל מה שאתה עושה!", עיניה מתמלאות דמעות והיא מבקשת בנימוס להתחבק ולהצטלם עם האיש שמיטיב להגן על ישראל בימים אלה בתקשורת העולמית. מאריי (44), עיתונאי ופרשן בריטי, סגן עורך כתב העת הבריטי השמרני וסופר מצליח, התפרסם בציבור הישראלי בזכות סרטון ויראלי שנפוץ בימיה הראשונים של המלחמה, כשנשאל על ידי מראיינת Talktv האם התגובה הישראלית לטבח 7 באוקטובר "סבירה, פרופורציונלית ומוסרית". "יש איזו סטייה עמוקה בבריטניה בכל פעם שישראל מעורבת בעימות וזו המילה שהרגע השתמשת בה – פרופורציה, פרופורציונלי, פרופורציונליות", השיב הבריטי בחדות למראיינת, "רק בריטניה אובססיבית לגבי זה, שמעתי את זה שוב ושוב בימים האחרונים. אבל נניח שאנחנו רוצים לדבר על פרופורציה," ממשיך מאריי: "זה אומר שבתגובה למה שחמאס עשה, ישראל צריכה לאתר פסטיבל מוזיקה בעזה – ובהצלחה עם זה – ולאנוס בדיוק את מספר הנשים שחמאס אנס, ולהרוג בדיוק את מספר הצעירים שחמאס רצח. הם צריכים למצוא עיירה בערך בגודל של שדרות ולוודא שהם עוברים דלת-דלת ורוצחים בדיוק את המספר הנכון של תינוקות שחמאס רצח בשדרות… מידתיות בסכסוך היא בדיחה". 
בעולם שבו כלי תקשורת לגיטימיים מהדהדים פייק ניוז, מיליונים צועדים עם דגלי פלסטין וגל אנטישמיות מתעורר בכל מקום על פני הכדור, אפשר להבין למה ליבם של הישראלים מתרחב כשהם חוזים בעיתונאי בריטי מוערך מפריך בזו אחר זו את הטענות שצצות נגד ישראל ויוצא נגד ה-BBC והניו יורק טיימס.

"כל מה שניסיתי לעשות מאז הטבח של חמאס… הוא להגיד את האמת, ולנסות להזכיר לאנשים בבריטניה ובמערב מי התוקפים כאן", אמר בריאיון מיוחד ל-ynet. "…מה שאמרתי הוא כל מה שחשבתי שאדם הגון – שנמצא מחוץ לסיטואציה הזו, לא יהודי- צריך היה לראות ולהגיד. בכנות, אני מבויש והמום מתגובותיהם של אנשים רבים, שתיקתם של רבים שנמצאים מחוץ לישראל ומחוץ לזוועות האלה… זאת בעיה, ולא בהכרח בעיה רק עבור ישראל – אלא בעיה עבור מדינות כמו זו שאני מגיע ממנה, בריטניה, ומדינות נוספות במערב". "ישראל מתמודדת עם איום מתמשך שלא נגמר, ומאז 2005 המצב בעזה בלתי נסבל לדעתי. לצערי הישראלים נאלצו להכיל את המצב הזה – הם עמדו בפני הטילים, אבל למה שישראל תכיל מתקפת טילים נגדה? לא היינו מכילים מתקפת טילים מהמדינות השכנות שלנו".
"…אני חושש שאנטישמיות היא המקור של רבים מהם. יש דור של צעירים שהם בורים לחלוטין בנוגע להיסטוריה של ישראל ו-1948, ובכלל בנוגע להיסטוריה של העם היהודי בהקשר של האדמה הישראלית… יש בוגרי קולג' שחושבים שהם יודעים הכול לגבי העולם והם מאמינים שהעולם מחולק לכובשים ונכבשים… זה עיוות גרוטסקי של המציאות, וזו נגזרת נוראית של מערכת החינוך במערב, הם כל כך בורים וגזעניים"… גופי תקשורת רבים מושחתים מוסרית, אולי כשזה יגיע אליהם הביתה, כמו שקרה בישראל, הם ישנו את הערכים שלהם לטובה. אני מקווה שכן"… "אני מקבל איומים כל הזמן, זה לא מזיז לי". תודה מאריי!

מחמם את הלב לקבל חיבוק ומעטפת הסברתית מפרגנת שמפיצה סופסוף את האמת בעולם. יתרו, אומנם היה הגר צדק הראשון של עם ישראל שלימד אותנו את אמנות ההקשבה, לשמוע לא רק את הקול החיצוני, אלא הקשבה והאומץ ללכת אחר הקול הפנימי, אך במהלך השנים, אנו זוכים לשליחים טובים ונוספים שעומדים בנחישות לצידנו. הם מזכירים לנו להתייחס ברצינות רבה יותר להסברה התקשורתית ברחבי העולם, ולהמשיך לעמוד באומץ ובגבורה על זכות קיומנו. עם ישראל חי🙏🏼

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Sandie Clarke on Unsplash

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן ולבסוף המלחמה בעמלק.
פרעה רודף אחרי בני-ישראל, ומוצא אותם כשהם חונים על פני הים. בני ישראל חוששים, זועקים אל ה', ומתלוננים למשה. משה מרגיע אותם, וה' מורה למשה להרים את מטהו על הים וכך הים נבקע, ומאפשר לבני-ישראל בדרך נס ללכת בתוך הים ביבשה…
ברפידים, לקראת סוף הפרשה, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה מאתגרת, ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק.

מסביר האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר:
"המלחמה בעמלק ראויה להימנות בין אבני הדרך המשמעותיות בהתפתחות עם ישראל. זוּ הייתה, בראש ובראשונה, מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנָס על נפשו ונזקק לנִיסִים שיצילוהוּ מרודפיו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, חל מהפךְ. בני ישראל קמוּ, נלחמוּ וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם. זוּ הייתה מלחמת הבכורה של בני ישראל כעם. הם השכילוּ למצות 4 מרכיבים הכרחיים לניהול מלחמות והשגת ניצחונות:
1.) מנהיגות אזרחית – משה מורה על יציאה למלחמה, בוחר מפקד צבאי שיוביל אותה ומפיח רוח לחימה בכוחות "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל" (יז, יא). משה אינו מנהיג לבדו אלא נעזר בשותפים המחזקים אותו – "ואהרון וחור תמכו בידיו" (יז, יב) – בדרךְ לניצחון.
2.) פיקוד צבאי – מוכשר, שעמד במבחן התוצאה וממושמע. "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק" (יז, י).
3.) לוחמים – הנבחרים בקפידה ע"י מפקדם על פי כישוריהם והתאמתם לקרב "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להלחם בעמלק" (יז, ט).
4.) תחקיר – לאחר הניצחון נאמר "כתֹב זאת זִכּרון בסֵפֶר" (יז, יב). עמלק נוצח אךְ לא הושמד. ההבנה שידרש להלחם בו בעתיד חייבה תחקיר המלחמה, יישום לקחיה ובניית מוכנות טובה יותר למלחמה בעתיד…"

כבר למעלה משלושה חודשים שישראל נלחמת מלחמה שנכפתה עליה; שוב, אותם אויבים שאינם מרפים ומתגלים כל פעם מחדש באכזריותם ובפערי התרבות והאמונות, כפי שצוטט ראש הזרוע הצבאית של החמאס, מוחמד דף, "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבנו, ישראל, אוהבים את החיים." החודשים הללו מוצפים בסיפורים ומראות של אבל, שכול, כעס וחוסר אונים עד כי נדמה שהנפש כבר איננה יכולה להכיל ולשאת. כאב וצער בלתי נתפסים. במקביל, עדים אנו לסיפורי גבורה של הצלה וניצחונות מרגשים שמזכירים לנו שאנו מוקפים בגיבורים שהקריבו את חייהם, ועלינו להיות ראויים להם. זו המלחמה של כולנו. המלחמה על הציונות והיהדות, על הזכות שלנו לאושר, לנחת, לאהבה, ולחיים מלאי משמעות. ואם לא נהיה כאן חזקים וביחד, אז פשוט לא נהיה.

וכך צוות קהילת "מתחדשות" של סיוון רהב מאיר מטיב לתאר, "ט״ו בשבט באמצע המלחמה: ירוק מול שחור, אור מול חושך…
אז מאמש בערב – ט"ו בשבט, חג האילנות. מה הוא אומר לנו, דווקא השנה?
1.) חזרנו אל האדמה, אל השורשים.
השנה הרבה יותר מרגש לאכול את פירות ארץ ישראל. נזכרנו שבין הקניון לחניון, בין המעלית למכונית, יש גם אדמה. ויש לנו קשר עמוק למקום הזה דווקא, לארץ היקרה הזו.
ופתאום אנחנו מבינים שכל חקלאי בגבול הדרום או בגבול הצפון הוא גיבור, וכולם מתנדבים ובאים לעזור לו.
2.) להאמין בתהליך.
ט"ו בשבט מזכיר לנו שצריך סבלנות בחיים. אם רוצים שדברים יצמחו ויפרחו, זה לוקח זמן וצריך להשקיע. 
הטבע מלמד אותנו שעלינו לזרוע ולשתול ולהשקות ואז לחכות, וגם להתפלל ולקוות, כי מדובר בתהליך.
גם המלחמה ברוע לוקחת זמן. וכל דבר בעל משמעות – מבניית זוגיות לחינוך ילדים ועד לימוד תורה – לא קורה ברגע. צריך לקחת נשימה, להאמין, להמשיך. בסוף הכול יצמח.
3.) תעודות מחצית.
בט"ו בשבט מחלקים תעודות. השנה צריך לחלק כאן מיליוני תעודות הצטיינות –למורים, מנהלים, הורים, תלמידים, גננות וכל המעגלים שמסביב. תודה רבה.
4.) ביקרתי לפני כמה ימים בבית ספר שנפתח בירושלים לילדי העוטף.
הם כולם צריכים לקבל "ציון לשבח" במקצועות החשובים של חיים -גמישות, אמונה, יצירתיות, תקווה והתחדשות…"

השבוע בפרשה, מול עמלק, בני ישראל נדרשו לראשונה ליטול אחריות אקטיבית לגורלם ולשאת חרב בידם. מאז נטמנו אותם זרעים ראשונים, נשאנו חרב אינספור פעמים, והנה שוב אנו מוצאים את עצמנו במלחמת הישרדות, נלחמים על הקיום שלנו. ההתגייסות של האזרחים עדיין עוצמתית ומעוררת השראה, לעזור, לתמוך ולעטוף את הלוחמים בכל מה שנדרש כדי שיוכלו להתמקד בלחימה. והלוחמים כולם, מגלים אומץ לב ונחישות להגן עלינו, על כולנו, גם במחיר של היקר להם מכל. גילויי סולידריות וערבות הדדית באופן הכי טבעי שיש- זה העם שלנו באמת. זכינו! שרק נהייה ראויים.

מסיים האלוף אמיר אשל,
"…במסע מעבדות לחירות, הייתה המלחמה בעמלק תפנית. מנהיגות אזרחית חזקה ומאוחדת, מפקדים ולוחמים מוכשרים, היו היסודות לניצחון. כלל המרכיבים, בתוספת תחקור מקצועי, תקפים בחלוף אלפי שנים, גם היום."

ט"ו בשבט של התחדשות ושבת של שלום 🇮🇱🌳💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון

Image by Heiner Sollermann from Pixabay

פרשת בא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות עד שמתרצה פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.

נשיא מדינת ישראל, מר יצחק הרצוג, משתף:
"כשאני קורא את התיאור המקראי של יציאת מצרים, עולה בעיני רוחי התמונה שבה משה דורש מפרעה לשחרר את בני ישראל, העבדים, ובכך מחולל את הגדולה שבמהפכות העולם העתיק. הבשורה שבתמונה הזו מחייבת את הדורות כולם. התורה שלנו מתקוממת נגד מוסד העבדות. היא אומרת לא לעבדות באשר היא: בתקופה הקדמונית ובימינו אנו.
כשקוראים את פרקי המאבק של משה בפרעה אנו מגלים, להפתעתנו, שלא רק פרעה התקשה לשחרר את בני ישראל, גם הם עצמם, השבויים במצוקתם, התקשו לשמוע ולהפנים את בשורת הגאולה… לעתים נדמה שגם בני דורנו התרגלו להיות שבויים. נדמה שהפכנו לבני ערובה של החרדה הקיומית, של הפסימיות והפסיביות. שנשבינו בשלשלות הפחד…"

בפרשה זו ובכלל בחומש שמות, ניכר כי השחרור מעבדות הוא לא רק פיזי אלא גם מנטלי. כאשר ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, מה הכוונה ומה המשמעות? נראה כי השחרור העצמי שלנו מהעבדות מחייב התוודאות לסיפור האישי והלאומי שלנו.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- הסיפור המשפחתי-
המחבר האמריקני ברוס פיילר פרסם רב־מכר עיוני ושמו 'הסודות של המשפחות המאושרות'. זהו ספר מרתק המשתמש במחקרים מתחומי הניהול, כגון טיפוח צוותים, פתרון בעיות ויישוב סכסוכים, ומציע ליישם את תובנותיהם גם בין כותלי הבית – באופן שיסייע למשפחה להיעשות ליחידה מלוכדת הנותנת מקום לצמיחה אישית של הפרט.
אולם ככלות הכול, בסוף הספר הוא משמיע טענה מפתיעה: "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק". הוא מצטט מחקר שנעשה באוניברסיטת אמורי, ועל־פיו ככל שילדים מכירים יותר את סיפור משפחתם "כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת".
סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת־זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה־מעלה.
משה רבנו… רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות ע"י כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות…
המסע הארוך אל החירות, רומזת פרשתנו, אינו רק עניין של היסטוריה ופוליטיקה, ודאי לא רק סדרה של ניסים. הוא כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. הוא עובר בסיפור־סיפורים, בהנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור. הוא מסע אל הרגשת נוכחותו של אלוקים בחיינו. הוא דורש מאתנו לפנות בחיינו מקום לשֶׂגב, לפליאה, להכרת תודה, לענווה, לאמפתיה, לאהבה, לסליחה ולחמלה– והטקס, השיר והתפילה עוזרים לנו לעשות זאת. על־ידי כך אנו מקנים לילדינו ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם. האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית."

במלחמה הזו התערער לנו הבית. רבים מאתנו איבדו מישהו שחשוב ויקר לו. הרצון הוא לחיות את החיים, ולא לתת לאנשים שאיבדנו להישכח כי הם חיים בתוכנו. אנחנו חייבים לחיות למענם, למעננו ולמען הדור הבא. אנחנו חייבים לספר את סיפורם וסיפורנו.
אנחנו חיים עם פחדים, רגשות אשמה, כעסים, קנאה וכו'. מצבים רגשיים שיוצרים דאגות ומזינים מחשבות שהופכות להשקפות, דעות ואמונות. במלחמה הזו אמיתות האמונות של האויבים בהם אנו נאלצים להילחם מבוססת על שנאה וקנאות דתית שיוצרים רוע בלתי נתפס ותאווה הזויה לכוח ולשליטה.

כלומר, בנוסף למלחמה החיצונית שנכפתה עלינו, אנו מנהלים מלחמות פרטיות ב- כנסת, קהילה, בעבודה, במשפחה ובעיקר עם עצמנו. אלו מלחמות שכיחות ותכופות שגורמות גם לכאב, פירוד וסבל, הכובלים ומעוורים אותנו.
האם ניתן למנוע מלחמות? כנראה שלא. המציאות מדברת בעד עצמה. איננו יכולים לשנות את מצבם הפנימי של אנשים אחרים הגורם להתנהגות זו, בפרט כאשר ההתנהגות לא אנושית, וזוועות השבת השחורה הולכות ונחשפות לנגד עינינו, מעבר לכל דמיון. רוע בהתגלמותו. אך, אנו יכולים לשנות את עצמנו, את התודעה שלנו. במצב כזה מורכב וכאוב אין טעם לעדן ולנסות לעבד רגשות ובדרך להילחם בעצמנו. אלא, פשוט להיות בהכלה, ללא שיפוט, לאפשר למה שמבעבע בנו להיות, כי יש אינספור רגעים של הצפה רגשית ותחושת חוסר אונים. פשוט לחוש חמלה לצער העמוק, לפחד, לייאוש ואפילו לשנאה. עדיף לארח אותם במרחב הפרטי שלנו, לפני שהם גולשים למרחב הציבורי… כך ננתב את כוחות החיים שלנו לחיות את החיים.
הדאגה ללוחמים שלנו, הכאב העצום על הנרצחים והנופלים, הדאגה המכרסמת כל חלקה טובה לחטופים שעדיין לא הוחזרו, והדאגה למשפחות המפונים שעדיין לא יכולים לשוב לביתם. בצפון ובדרום אינספור ערים שהפכו לערי רפאים. כולנו, כפרטים, וכעם חווים טראומה, החוסן והביטחון שלנו התערערו. ולכן, יותר מתמיד, כדי לא לכבול את עצמנו ולשעבד את חירותנו לעצב ולכאב שמשתקים ומסיחים את דעתנו, עלינו להמשיך לחזק ולמסד את הסולידריות החברתית כמו שהיא באה לידי ביטוי במהלך כל התקופה הזו. עלינו להטמיע בשגרה את אותן עוצמות מרגשות, תומכות ומחברות, שבסופו של דבר שומרות על חירותנו. 

ממשיך הנשיא, יצחק הרצוג:
"…עלינו לשחרר את החברה הישראלית מהחרדות ולהשיב לה את התקווה, את הניצוץ בעיניים ואת האמונה בעתיד טוב יותר. יחד נצא לדרך אחרת. דרך שתשיב אותנו ליסודות המובילים, היוזמים והעצמאיים, יסודותיו של עם שהקפיד תמיד לקחת אחריות על גורלו. נחזיר את האתוס היהודי הציוני שיכנס את כל מגזריה ושבטיה של הארץ ויקנה תחושת שייכות וערבות הדדית לכולם.
כי המפתח לחירות אמיתית נמצא בידינו.
כנכדו של הרב הראשי; כבנו של נשיא המדינה שינק מהמקורות מרכיבים רבים בהשקפת עולמו, אני מאמין שהמאבק על עתיד המדינה ניטש בשדה הזהות היהודית. אני סבור שהעם שלנו נמצא בצומת דרכים היסטורי, ושהשליחות שלי היא לקחת אחריות ולעשות כל הדרוש והאפשרי כדי לשמור על עתידם של החלום הציוני והמדינה היהודית. מדינת ישראל תגיע לפסגות מופלאות, אבל היא תגיע לשם רק אם נחליט לעצב את גורלנו ולהוביל מהלכים אסטרטגיים שיבטיחו את המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא תגיע לשם רק אם נדע לאחד לבבות, לגשר על הפערים, להדביר אפליה ולהוביל לשוויון אמת בין כל חלקי הפסיפס המרהיב של העם והארץ שלנו. ליצור כאן "בית" של אמת: מקום שבו כל האזרחים, כל חלקי האוכלוסייה, יכולים להרגיש שייכים אליו.
זו תכלית היהדות.
זו תכלית החלום הציוני."

שבת שלום ובשורות טובות 💞🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by Dayne Topkin on Unsplash

השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, להוציאם מעבדות לחירות, ולהשיבם לארץ כנען. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר ולהודיע לבני ישראל, כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה אומנם מדבר עם העם, אך הם עייפים מהעבדות המפרכת, ולא פנויים להקשיב לו. וכך מתואר בפרשה, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

מסביר הרב יהודה זולדן,
"אחד מיסודות טבע האדם קובע כי ישנם שתי דרכים להוציא לפועל כוחות שטמונים באדם… דרך אחת היא לתת לדברים לזרום מעצמם, באופן חופשי, כפי שהם. הדרך האחרת היא, ללחוץ, לעצור ולמנוע, מה שגורם לעוצמות הצפונים לפרוץ החוצה בשטף גדול ובעוצמה חזקה. הדבר דומה לקפיץ שדורכים אותו. ככל שהלחץ גדול יותר, אזי לכשישוחרר הקפיץ הוא יזנק למרחק גדול יותר. בדומה לכך אנשים, קבוצות ועמים, מגלים כוחות ותעצומות נפש דווקא ברגעי משבר בהם הכול נראה אבוד ושאין סיכוי. הלחץ ומצבי הקיצון הם אלו שמאפשרים לאדם ללמוד על עצמו דברים חדשים שמעולם לא ידע שקיימים בתוכו, ומתוך כך הוא מגלה יכולות ונכונות לעשות דברים שלא חשב שביכולתו להשיגם…
אין משמעות הדבר כי אנו מייחלים לצרות ולמשברים ש"יעזרו" לנו לחשוף כוחות שלא הכרנו בתוכנו. אין ספק שנח הרבה יותר לזרום בנחת עם החיים, אולם מתברר כי גם לקשיים ולמצוקות יש תפקיד. גם אם אלה באים שלא מתוך בחירה ורצון, החכמה והתבונה היא לאסוף את כוחות הנפש והגוף, ולהתמודד עם הרף הגבוה המונח לפתחנו, וכשמתמודדים נכון אזי גם הירידה והנפילה הן לצורך עליה. כך יש להתמודד עם קשיים בחיים הלאומיים, החברתיים או האישיים של כל אחד מאתנו…
ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל יכולה לשמש "מודל" מצוין לצורך כך. פעם אחר פעם לאורך ההסטוריה, נדמה היה כי סופו של עם ישראל קרוב וכי הוא עומד להיות מובס ונכחד. מאז הגלויות דרך מסעי הצלב, הגירוש מספרד, רדיפות האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים וכלה בשואה האיומה, עמד עם ישראל במצבים קשים, ולאחר מכן, מצא את עצמו מתחדש. התחדשויות אלה הן גם מה שהביא אותנו עד הלום. גם בימים אלו אנו מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים: מלחמות, טרור, איומים קיומיים, מצוקות חברתיות ועוד… אנו לא מרימים ידיים מלממש ולמלא את יעודנו… ויודעים כי בכדי להצליח אנו נדרשים לאורך רוח ולא ל"קוצר רוח". סבלנות, התבוננות מעמיקה ואמונה כי יש מה לשפר ולקדם, יוציאו אותנו, כמו אז, גם היום מן המייצרים אל המרחב.”

בפרשה הקודמת כאשר משה מבשר לעם על הגאולה הקרבה, העם מביע אמון לדבריו, אך בהמשך כאשר פרעה מוסיף ומכביד את עולו, אין להם פניות ויכולת לראות או לשמוע את בשורת הגאולה. בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה ואימת השלטון המצרי, בקושי מצליחים לנשום מרוב מאמץ, וכאמור למי יש פנאי ואמונה להבטחות עתידיות, ומורשת עתיקה; הם מבקשים רק רגע לשבת ולהסדיר נשימה.  גם בימים אלו, רבים מאתנו חווים את העול והכאב הכבד, תחושת קוצר רוח ומועקה לאחר שלושה חודשי לחימה על הבית, מלחמה שנכפתה עלינו, ושאת קיצה, לצערנו, אנו מתקשים לראות. ע"פ הדיווחים בעיתונות, עלות הלחימה עלתה ל-217 מיליארד שקלים, המפונים עדיין לא רואים את החזרה לבתיהם הן בדרום והן בצפון. חטופים רבים עדיין בשבי החמס. יש כבר יותר מ-12,000 פצועים שטופלו ומטופלים, והידיעה "הותר לפרסום…" מרסקת את ליבנו כל פעם מחדש.  בנוסף, יש עלייה באנטישמיות ברחבי העולם (והאבסורד הכי גדול- הזימון להישפט בהאג…). נראה שמלחמת חרבות ברזל, ככל שתימשך, תהיה היקרה במלחמות ישראל, הן לצבא והן לעורף ולמשק. ישראל מתמודדת עם קשיים שמעולם לא נאלצה להתמודד איתם.
תחושות הייאוש, אי הוודאות, הזעזוע הנפשי, אבדן שליטה על החיים, ואף חוסר תקווה וביטחון, יכולות לשאוב אותנו בקלות לתהומות חשוכים וזוללי אנרגיה, ולכן, עולה צורך אדיר במציאת דרכים לבניית חיים חדשים עם משמעות, אמונה ותקווה.
הכאב, כשם שהוא מניע לפעולה, יכול גם לשתק, להכעיס ולעורר זעם שאינו מנותב לעשייה מקדמת, להיפך, עלול להוביל להתנתקות וויתור על יצירת שינוי. הפרשה מבהירה לנו שאם נרצה לממש את אותן הזדמנויות חבויות מאחורי הכאב העצום הזה, עלינו ללמד את עצמנו להחזיק ראש מעל המים, לפתח אורך- רוח (תיקון לקוצר רוח) וליישם עבודה פנימית (מקום שבו יש לנו שליטה ובחירה) של התבוננות, סבלנות, אמונה ותקווה שביכולתנו כפרטים וכאומה ליצור שינוי, להתרומם ולשנות את המציאות.
נראה לי שתמצית החוסן היא לקבל את עצמנו עם המורכבות, ולא להאבק בעצמנו. לחפש ולייצר איים של טוב (אנו בפתח ראש חודש שבט, שנשמע בשורות טובות).

הרמח"ל במאמר הקיווי מלמד אותנו לקוות לטוב, מהי כוחה של התקווה, כח התקווה בנפש האדם, כח מניע ומעורר חיות. לתקווה תפקיד חשוב ומשמעותי בקבלת החלטות בפרט בעתות משבר, טראומה ומצוקה, שכן היא מטמיעה גישה חיובית ופרספקטיבה לעתיד. התקווה ממוקדת יותר בסיכויים מאשר בהפסדים. האוטומט שלנו הוא להישאב ולעסוק בחסר, בהפסד ובקושי, והתוצאה היא שהפחד עובר להתגורר אצלנו, ואנחנו נחלשים. לכן, החלופה היא להרחיב את התודעה ולזכור שמחשבה יוצרת מציאות, למילים שלנו יש כח. יותר מזה, ברגעי משבר, מסתבר, שאנו מגלים בתוכנו פנימה כוחות של חיים חבויים עם הרבה סבלנות לדרך ארוכה. ואני מתפללת ומקווה שיהיה לנו את מלוא הסבלנות והערבות ההדדית להיות ראויים לשבת ולחיות בחוסן, בשמחה ובשלום בארצנו הקטנה, ארצנו היחידה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וראש חודש טוב שופע בשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Image by Aritha from Pixabay

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדה, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.

מפרט הרב משה שיינפלד-
"חומש "שמות" כולל בתוכו אירועים מכוננים ומשמעותיים ביותר של העם היהודי, כמו גלות וגאולת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה, ניסי המדבר ובניית משכן השם.
שם החומש נקבע על שם המילה השנייה הכתובה בו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א'), ושם זה מבטא את הנקודה המהותית ביותר של התוכן המובא בו. 
התפקיד הראשון שאלוקים הטיל על אדם הראשון הוא לקרוא שמות לבעלי החיים – "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב', כ').
השם מבטא את המשמעות, התוכן והייחודיות של אותה בריאה ספציפית… קריאת השם מבטאת את הערך המיוחד והמשמעות האינדיבידואלית שיש לכל אחד מן הפרטים. המילה המסכמת של האירועים הכל כך חשובים שבספר שמות היא: "שמות"…
כשמשה נשלח לגאול את בני ישראל, שואל משה על עצמו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג', י"א). "מי אנוכי"? מה הזהות שלי? מה הייחודיות שלי? והוא שואל את בורא עולם: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג', י"ג). אם ישראל ירצו לדעת מה המהות המיוחדת של גאולת מצרים ומהי מטרתה, מה אענה להם?
כשהשם גלוי ומובן, זו התחלת הגאולה. כדי להיגאל יש לדעת מה הוא השם שמכוחו פועלים, מהי השליחות שהאדם ממלא…
במישור האישי, כאשר אדם מכיר את שמו, כלומר, כאשר הוא יודע מה מטרתו וייעודו בחייו, הוא במצב של גאולה…כל עניינו של ספר שמות הוא "מתן שמות" והענקת משמעות רוחנית ואמתית לבריאה ולבני האדם. על כל אדם לחשוב ולשאול את עצמו – האם אני מכיר את שמי? האם אני מתעסק בדברים חסרי משמעות או שאני "קורא שם" לכל דבר הנקרה בדרכי?"

לפני כשלושה חודשים מלחמת חרבות ברזל פרצה לאחר הטבח של מחבלי חמאס ביישובי ובבסיסי עוטף עזה. יותר מאלף ישראלים נרצחו ונהרגו בקרבות בעקבות מתקפת הפתע. השבוע אני מקדישה את הפרשה לנעדרים, לחטופים, לחיילים, לפצועים, ולכל אותם שמות ששילמו בחייהם, שכל שם הוא עולם ומלואו.

ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים… שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו תחושה של מחויבות ושייכות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.
ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. יש גם מי שטורח להחליף את שמו מסיבות- בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו' בתקווה לייצר שינוי. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש. השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון.
הרב צבי אלון שיתף עדות של זרח טאוב, ניצול שואה מ"תאומי מנגלה", סיפור ששמע מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש סיפור שהוא איננו מצליח להשתחרר ממנו, ולסלוח… זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"
מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.
מדינת ישראל ניחנה בזיכרון ארוך וייחודי של הנופלים במערכות ישראל, של הפצועים, הנעדרים והחטופים, הזיכרון חי בלבנו תמיד. זהו זיכרון יצוק של שותפות גורל, תחושת הזדהות והכרה בכאב. זיכרון שמבטא את הכבוד, ההוקרה והמחויבות שרוחשים המדינה ואזרחיה לכל מי שחייו נקטעו טרם עת והקריב את חייו, לפצועים ולחטופים, כולם.

משתפת במקצת השמות…
-על תושבת העוטף שנרצחה, מנוחה חולתי ז"ל, כותבת ליאת לוי: " מורתי הנצחית שבזכותה סיימתי בית ספר! תמיד תמכה, עזרה, חיבקה. יש אנשים בעולם הזה שישאירו בך חותם לכל החיים! מנוחה היא אחת כזו!"
-על החייל סמ"ר דביר חיים ז"ל, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, שנפל בקרב ב-7 לאוקטובר לאחר שעות של לחימה עם מחבלים בגבורה, וחברו לצוות של בני, משתפת רוית אימו של דביר: "דביר היה ילד שלימות, ילד נחת. בן בכור למשפחה, עם דורות של בנות. ילד מדהים, עדין, צנוע, מקסים ויפה תואר."
-מוריס אוחנה משתף על החיילת שיראל מור שנפלה במילוי תפקידה: "פסנתרנית מחוננת שרצתה להיות גולדה מאיר השניה ולעשות חוקים טובים – שרתה כבר שנה כתצפיתנית ובבוקר ה7 באוקטובר היתה במשמרת בחמ"ל של מוצב נחל עוז. אמא שלה, עדנה מור, קיבלה בחזרה שרשרת זהב חרוכה. נוחי בשלום ילדה יפה."
-יפעת משתפת על החייל אלכס שפיץ שנפל במילוי תפקידו: "הכי שפיץ שיש. כואבים את מות חברינו ושותפינו לאגף בעבודה מזה 14 שנים אלכס שפיץ שנפל בערב שבת בחאן יונס… אלכס היה צ'ארמר ,היהלום והעוגן שבחבורה: חזק וקשוח אבל ג'נטלמן הכי רך ולבבי שיש, אסרטיבי ובולט אבל גם ביישן וצנוע, מקצוען בכל דבר שנוגע בו גם בעבודה וגם בלחימה… על אף גילנו המתקדם התעקש אלכס לשרת בקו ראשון בחזית כי ככה זה אצל לוחמים… קשה לשחרר…"

גם מאחורי כל שם של חטוף וחטופה שאנו מתפללים לשלומם, יש סיפורי חיים, יש פנים, יש אישיות, ורצון עז להשיבם אלינו הביתה. וכך משתפת איילת לוי-שחר, אמה של נעמה לוי, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר: "נעמה רק בת 19, אבל תמיד תהיה התינוקת שלי. ילדה שמאמינה בטוב הלב של כל בני האדם. נעמה אוהבת אתלטיקה וחולמת על קריירה בדיפלומטיה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה היא לעזור לנזקקים. כילדה, היא הייתה חברה במשלחת 'ידי השלום', המפגישה צעירים אמריקאים, ישראלים ופלסטינים כדי לקדם שינוי חברתי עולמי…"

בסופו של דבר, מאחורי כל אחד ואחת מהנעדרים והחטופים שלנו בעזה, עומד סיפור על חיים שנעצרו במפתיע, משפחה מוטרפת מדאגה ועם שלם שמצפה בהקדם לשובם. במלחמת "חרבות ברזל", במקביל, מאחורי כל התושבים, כוחות הבטחון, הפצועים, ומאחורי כל הלוחמים שנפלו בהגנתם על המולדת, יש גם סיפור חיים, וסיפורי גבורה שעל הרבה מהם עדיין לא שמענו, פשוט מכיוון שהם רבים כל כך. עלינו לנצור ולזכור כי מאחורי כל שם יש סיפור חיים שלם מלא בגעגוע וכאב.
כל אדם, גם זה שמאריך ימים הוא כחרס הנשבר, (מהפיוט "ונתנה תוקף", "אָדָם – יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר…)  ודווקא משום כך מוטלת עלינו המשימה והאחריות להעביר את מורשתנו לדורות הבאים. אחרי הכל, יש לנו, לכל אחת ואחד שם ייחודי, וסיפור וייעוד משותפים.

שבת שלום ובשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשות ויקהל-פקודי, הפרשות האחרונות בחומש שמות. בשנה רגילה, לא מעוברת, פרשות 'ויקהל' 'פקודי' נלמדות ונקראות יחד. הציווים על הקמת המשכן, הכנת הכלים ובגדי הכוהנים שפורטו בפרשות 'תרומה' ו'תצוה' באים לכלל ביצוע ומימוש בפרשות האחרונות של ספר שמות, 'ויקהל', ופרשת 'פקודי' החותמת את חומש שמות. "(א)וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה). תרומת החומרים וכן ההקמה וההכנה היו פתוחים לכל. כל אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם, וכל איש ואשה 'חכמי לב' יכלו למצוא את מקומם במלאכה.

במשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, (נכתב על-ידי ינקי טאובר), מוסבר כי,
"ויקהל משמעותו "התכנסות" ו"קהילה", ואילו המילה "פקודי" קשורה להתפקדות של פרטים ולאינדיבידואליות. כך ששתי הפרשות הללו, אשר מופיעות בתורה בזו אחר זו ובשנים מסוימות אפילו מתחברות יחדיו ליצירת פרשה אחת, מבטאות את הקונפליקט, האינטראקציה והפרדוקס של שני המרכיבים הללו של הנפש האנושית: א) הצורך שלנו והתשוקה שלנו להתחבר יחד תחת זהות קהילתית אחת; ב) הצורך והתשוקה שלנו לזהות אינדיבידואלית הנבדלת משל אחרים וייחודית לנו…
פרשת ויקהל פותחת ומספרת כיצד משה כינס את העם כדי לצוות עליהם לשמור את השבת ולעשות משכן לה'… אבל שאר הפרשה מלאה בפרטי הקמת המשכן.
ואילו פקודי פירושו "חשבונות", והפרשה פותחת בהצהרה, "אלה הם פקודי המשכן…" השורש האטימולוגי של פקודי – "פקד" – פירושו לספור, לזכור ולמנות – כולם ביטויים למושג של חלוקה לפרטים, של מתן תשומת לב מיוחדת לפרטים. (והרי המילה "פקיד" מתארת בימינו את תפקידו של הבירוקרט העוסק בניהול אינספור פרטים)… כאשר חלק גדול מן הפרשה מוקדש לבניית המשכן. בפרשת פקודי מסופר בתורה כיצד המרכיבים הרשומים ומתוארים בפרשת "ויקהל" הורכבו יחדיו ויצרו משכן… חוברו והפכו קולקטיבית למשכן השלם.
במילים אחרות, פרשת ויקהל עוסקת בטבעם האינדיבידואלי של חלקי המשכן, ואילו פרשת פקודי מתארת כיצד חברו להם חלקים אלה כדי ליצור מבנה גדול יותר – ההפך הגמור מפירוש שמה של כל אחת משתי הפרשות אלו!
השיעור הראשון: יש לנו שתי זהויות ואנו זקוקים לשתיהן… הצורך שלנו בקהילה ושאיפתנו להיבדלות אינדיבידואלית שניהם גם יחד מרכיבים חשובים ורצויים בנשמה האנושית.
השיעור השני: אנו יכולים וצריכים להשיג סינתזה של שתיהן… העובדה שבשנים מסוימות מצרפים את הפרשות ויקהל ופקודי לפרשה אחת, מלמדת אותנו שאנו מסוגלים וצריכים להגיע לסינתזה של השתיים: קהילה שאינה מסה אנונימית אלא קהילה של אינדיבידואלים, שכל אחד ואחת מהם תורמ/ת את אישיותו ויכולותיו/ה הייחודיות לטובת המטרה הקהילתית, כאשר הקהילה בתורה מספקת את המסגרת שבתוכה יכול כל אחד לשאוף לטוב ביותר שהוא או היא מסוגלים אישית להגיע עליו.
השיעור השלישי: עלינו לטפח גם כל אחת מן השתיים כדבר בעל ערך בפני עצמו… העובדה שהפרשות ויקהל ופקודי מופיעות בתורה גם כשתי פרשות נפרדות, מלמדת אותנו כי בנוסף למטרה של מיזוג בין השתיים – בין קהילתיות לבין אינדיבידואליות – הרי כל אחת מהן מהווה גם תכלית חשובה בזכות עצמה. מושלמות ברמה האינדיבידואלית, יש לה ערך בנפרד מן האופן בו היא תורמת לטובת הכלל; ויצירת קהילה מהווה אף היא מטרה בפני עצמה, שכן היא מהווה מצב הוויה הגדול מסכום כל חלקיו הבודדים.
השיעור הרביעי: כל אחת מורכבת מן השנייה. ראינו כיצד קהילה ("ויקהל") ואינדיבידואליות ("פקודי") מייצגות כל אחת מטרה רצויה, וכיצד אפשר למזג אותן וליצור מודל שלישי, קהילה של אינדיבידואלים ("ויקהל–פקודי"). אבל התורה מרחיקה לכת אף יותר. היא אומרת לנו, שאפילו כאשר כל אחת מן השתיים נחשבת למטרה בפני עצמה, הרי השתיים כרוכות זו בזו ללא הפרד…
הרי הקהילה המושלמת ביותר היא קהילה המורכבת מאינדיבידואלים אשר מחוברים לגמרי עם האינדיבידואליות שלהם ונותנים לה ביטוי (כפי שפרשת "ויקהל", אפילו כפרשה בפני עצמה, מורכבת מחלקים שהם לגמרי אינדיבידואליים). כמו כן אומרת לנו התורה, שאפילו כאשר המטרה היא אך ורק הגשמת הפוטנציאל האינדיבידואלי, הרי אינדיבידואל יכול לממש את ייחודיותו בצורה אופטימאלית אך ורק כחבר בקהילה (כפי שפרשת פקודי כוללת יצירה של קהילה).
השיעור החמישי: אינדיבידואלים בלתי מושלמים יוצרים קהילה מושלמת… התורה מציבה את פרשת ויקהל לפני פרשת פקודי, ובכך מלמדת אותנו, שההפך הגמור הוא הנכון. כפי שמסכם הרבי: מטרתנו הראשונה היא להביא אנשים יחד, ללא קשר למצבם האינדיבידואלי. שלמות אישית תגיע לאחר מכן, כשהיא זוכה לטיפוח הודות לאהבה ולאחווה שאנו מגלים זה כלפי זה."

בימים אלו כאשר הרוחות סוערות, וכולנו מוטרדים לאן פנינו מועדות, יש לי צורך להאיר את הדברים הטובים שקורים. "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", "אנשים אחים אנחנו", אלו רק חלק מהיוזמות המבורכות שקמו. מיזמים המקיימים עשרות שיחות עם חברים לדרך, דתיים, חילונים, ממגוון דעות החברה הישראלית. ניכר כי יש צימאון גדול לשיח מחבר ומכבד. יש המון ערנות פוליטית. אנשים רבים שבד"כ אדישים לשיח פוליטי ומשפטי, לפתע מגלים עיניין, ידע, ועוסקים בסוגיות פוליטיות ומשפטיות. חשובה הערנות הפוליטית, היא מביעה אכפתיות וסולידריות שיכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר. בסופו של דבר, לכולנו חשובה מאוד הארץ שלנו. מדובר בשותפות למטרה חשובה של אחדות וערבות הדדית בחברה הישראלית.

בימינו, ההבנה וההטמעה כי לא תמיד מסכימים, אבל נפגשים ומדברים מגיעה מלמטה, מהאנשים. לכן, יש הזמנה פתוחה לכולם ליזום ואו להשתתף במעגלי השיח הרבים: דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים, נשים וגברים, תומכי ומתנגדי הרפורמה וכו'. לשבת יחד במעגלים ולשוחח. כי חשוב שנדבר. התזכורת שאנו מקבלים השבוע מהפרשות היא לגלות אחווה אחד כלפי רעהו, וכי השלם, האחדות שלנו, גדול מסך כל חלקיו.

בשורות טובות ושבת שלום💞

השבוע פרשת תצווה, הפרשה השמינית בספר שמות, והיא פותחת בפנייה למשה רבנו "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז') אך ללא אזכור שמו. זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות, ויקרא, ובמדבר שלא מוזכר בה שמו של משה כלל.
פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, ותיאור התפקידים של הכוהנים. בנוסף, מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים. בגדיו של אדם משפיעים עליו, ולכן הכהן צריך לעטות עליו בגדי קודש נכבדים ומפוארים. לפיכך, הלבשת הכהן בבגדים מיוחדים מלמדת על הכבוד והחשיבות שהתורה מייחסת לו.

מודל המנהיגות הרצוי– מפרט הרב אברהם קנאי,
"במבט ראשון ושטחי, אין בפרשת "תצווה" מסר רלוונטי לחיינו בכלל, ולתחום המנהיגות בפרט. הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכוהנים בעת עבודתם במשכן ועל תהליך חניכתם לעבודה. מה לכל זה ולחיים במאה ה- 21? מה לזה ולמנהיגות? אולם, עיון מעמיק חושף מסר מהותי על מודל המנהיגות הרצוי בתחום הדתי, הפוליטי והעסקי; ולמעשה לכל תחום בו נדרש השילוב בין "מנהיגות מעצבת", כזו המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
התורה מפרטת שמונה בגדים שהיו לאהרן, הכהן הגדול. שני הבגדים הראשונים המוזכרים בפרשתנו הם האפוד והחושן. האפוד נלבש כשצמוד אליו, מעליו, רכוס החושן. החושן היה לוח ובו משובצים שנים עשר אבנים טובות. על כל אבן היה חרוט שמו של אחד משנים עשר השבטים של עם ישראל… שמותיהם של בני ישראל חייבים להיות על לבו של אהרן, מבלי שתהיה אפילו מראית עין כאילו הסיח את דעתו מהם ולו לרגע אחד. החושן חייב להיות מוצמד ומהודק לאפוד במיוחד כאשר אהרן מתקרב אל ה', נכנס אל הקודש ועסוק בעבודתו המכפרת על עם ישראל כולו, על כל גווניו ושבטיו…
אהרון הוא האדם היחיד שנבחר להיכנס אל קודש הקודשים. במקביל אהרן הוא גם מי שמשכין שלום בין אדם לחברו. עם כל מעלתו הרמה וקרבתו הגדולה לקב"ה, הוא מתעניין באנשים, רגיש למצוקותיהם וקשוב למריבותיהם. אהרן ניחן לצד מעלותיו כאיש קודש, גם ביכולת לתווך ולהשכין שלום…
מחקרים מראים כי אינטליגנציה רגשית גבוהה מגבירה אפקטיביות ארגונית. אהרון ללא ספק ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה. המשנה מלמדת אותנו כי אינטליגנציה רגשית אמיתית, אינה נעשית לשם האפקטיביות הארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר, לתוצאות גם ברמה המערכתית. אהבה פשוטה של הבריות, לא זו בלבד שאיננה סותרת דבקות בחזון ואת היכולת להוביל אליו. היא עצמה הגשמת החזון ודוגמא אישית ליישומו.
העובדה שאהרון לא שוכח לרגע את העם, גם בזמן היותו עסוק בעבודת הקודש, מבטאת את ענוותנותו. זהו מודל ההנהגה המשותפת, שבה אהבה נטולת אגו, כמו זו שהייתה בין שני האחים המנהיגים – משה ואהרון, מהווה מופת לכל העם. נקווה כי המודל המנהיגותי שפרשתנו ודמותו של אהרון מציבים לנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה."

כיצד אהרן היה מגשר בין לבבות רחוקים? בימים אלו בפרט, מורגש חסרונו הגדול. ידוע כי מעלתו של אהרון הכהן הייתה הבאת שלום לכל אדם. בכלל, האחים, מרים, משה ואהרון, הציבו משמעות חדשה לגמרי ליחסים המשפחתיים. הנהגה משותפת, אכפתית ותומכת, כזו שרואה את טובתו של העם לנגד עיניה. שורש הקשר ביניהם עמד על ההכרה במעלות הייחודיות של כל אחד ואחת מהם. הם, בהנהגתם, ניצבים יחד ובשיתוף פעולה מלא.

פרופסור מירון ח. איזקסון מצטט את דברי הלל הזקן שאומר: ""הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרקי אבות, א', י"ב). אהרוֹן נוֹתר בתודעתנו כסמל השלום…. לא כל אוהב שלום הוא גם רודף שלום ולא כל אוהב בריות מקרבן בהכרח לתורה, שאחרת לא היה צריך הלל לפרט את כל התכנים האלה. בדרך-כלל נוהגים לפרש אמירה זאת בקשר לסגולת אהרון להביא שלום בין אדם לחברו. לענ"ד קודמת לכך יכולתו לחיות בשלום עם אחיו ואחותו במסגרת המשימה הקשה של הנהגת ישראל…
העיסוק המתמיד בעבודת הקודש במשכן עלול להיות מקור להסתבכויות וחיכוכים. ידוע לכל אחד מעִמנו שעבודה ציבורית בכלל ועבודת "קודש" בפרט מעוררות לא פעם לא רק סיפוק גדול, אלא גם מחלוקות ותסכולים. לעתים קשה להאמין לוויכוחים הנשמעים סביב פעילות חינוכית ולימודית או בקרב הפעילים בבית-כנסת.  אהבת השלום של אהרון פירושה, שבאופן נוכח ותמידי הוא תופס את עבודת המשכן, כהשכנת שלום על העם. הוא נושא את גורל העם על לִבוֹ כחלק ממשאוֹ הרוחני ככהן הגדול…"

נראה כי תחום מיומנותו של אהרון היה גישור ופישור. מסתבר שאף אחד לא הצליח לחבר בין לבבות שבורים כמו אהרון הכהן. הוא גילה מסירות נפש למען קירוב הלבבות. כיום, ברחבי הארץ פועלים מרכזי גישור קהילתיים ופרטיים לפתרון מחלוקות ובעיות בדרך של הידברות והסכמה. הלוואי ונלמד לפתוח את הדלת להידברות.

כיצד מוסברת היעדרותו של משה מהפרשה?
אחד מההסברים מביא הרב שניאור אשכנזי ממדרשי תורה (הקדוש שלמה אנשתרוק מחכמי ברצלונה במאה ה-13), "משה זז הצידה בפרשה הזו, כדי להעניק את מלוא הכבוד והמקום לאהרן אחיו… וכיון שכך, אין מתאימה מהפרשה הזו כדי לדון באותה תכונה ייחודית שאפיינה את אהרן והעצימה את גדלותו אפילו לעומת אחיו, איש האלוקים, משה רבנו."

מוסיף הרב אשכנזי, "בכל הדורות אנחנו שואלים את עצמנו, מה אנשים רוצים? מה מניע אנשים לרוץ מהבוקר עד הערב? מה בעצם מבקש אדם מעצמו ומה הוא מצפה לקבל מבן הזוג שלו? יש אומרים שאנשים מחפשים הנאה, יש אומרים שאנשים מחפשים כוח, יהיה מי שיאמר שאנשים מחפשים כסף או איכות חיים. אך האמת העמוקה היא, שאנשים מחפשים הערכה. כל המרוץ להשגת עוצמה וכסף נועד להיות כיסוי כדי לגבש כבוד והערכה עצמית. אנשים רוצים להיות ראויים ונחשבים… כאשר אהרן שמע על שותפים שהסתכסכו או בני זוג שהתרחקו זה מזו, הוא לא היה עושה שום דבר מהטקטיקות המוכרות. הוא לא היה מנסה לרקום פשרה ביניהם או לערוך הסכם ממון שירצה את שני הצדדים, אהרן היה נוקט בפעולה אחרת לגמרי. הוא היה מפיץ דברי שבח והערכה הדדיים…
כאשר אדם שומע שהצד השני מעריך ואוהב אותו – כבר נפתרה חמישים אחוז מהבעיה. משום שמחמאה מחוללת אהבה. מחמאה היא הדבר שאנשים זקוקים לו יותר מכל ולכן היא הדרך הטובה ביותר לדלג על הפער בין אנשים ולחבר לבבות רחוקים. הענקת מחמאה לזולת, נושאת עוד מעלה עצומה: היא מניעה לפעולה ודוחפת לשיתוף פעולה הדדי… בלי הערכה אין אהבה, ובלי מחמאה אין קשר. אנשים מתחתנים בראש ובראשונה כדי לזכות בתמיכה רגשית ובקבלה ללא תנאי, אך השותפות בין בני הזוג הופכת להיות בעיקרה טכנית, בניהול הבית והילדים, ואילו הבסיס האמתי של הנישואים – הקשר הרגשי – נשמט הצידה. איך מתחילים להעצים? מאיפה מתחילים להעריך ולבטא שבח?"

מסתבר שהמקום הטוב ביותר הוא הכרת הטוב. יתכן שבהתחלה יהיה לנו מאתגר לפרגן; יהיה גם חשש שמא הפרגון מעיד כי אנחנו חייבים משהו למישהו, אבל, מוסיף הרב אשכנזי- "למעשה אין מחיר יקר מדי ליצירת קשר רגשי. אנשים שמתרגלים להחמיא ולשבח, הופכים בהדרגה את צורת החשיבה שלהם ולאט לאט הראש שלהם עובר לחפש דברים טובים לשבח עליהם. מאנשים נרגנים שאינם מרוצים מכלום, הם הופכים להיות טיפוסים מאושרים."

נראה כי כולנו זקוקים למלט, מסיים הרב אשכנזי. השימוש העיקרי של המלט הוא לריצוף אריחים, להדבקת לבנים. כלומר, מל"ט הינו קיצור ל-מילה טובה, וממש כמו בשיר של יעקב גלעד, "לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה". הלוואי ונשכיל ללכת בדרכיו של אהרון הכהן, המגשר הראשון שהביא שלום בן אדם לרעהו.

שבת שלום וחג פורים שמח ושופע מל"ט💞