קטגוריה: חומש שמות

פרשות ויקהל ופקודי הן פרשות ´צו פיוס´. לאחר המשבר הנורא של חטא העגל ה' משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם. הפרשות מבהירות לנו כי עלינו לקחת את הדברים לעצמנו ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משבר מסוים ושניתן לחבר ולפייס.
מי מאיתנו לא התמודד עם תחושות כישלון בשלב כזה או אחר? חווית הכישלון הינה חלק מהחיים, ולעיתים אנחנו אפילו לא מודעים אליה, אך היא חשובה מאוד לתהליך הלמידה ולהצלחה שלנו. הדחף הטבעי אחרי חווית כישלון הוא האשמה עצמית והרגשת בושה. יתכן שאנו מתקשים להתמודד עם תחושת אי-הנוחות הנפשית, אך אם נדע לשנות את תפיסת החשיבה הזו ולהסתכל על הכישלונות כבעלי ערך ולא כמביישים, אז נוכל באמת להבין שרק דרכם ניתן ללמוד ולהצליח. 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.ּ מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַ יַ קְ הֵ ל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, " (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לה), הופיעה גם בפרשת השבוע שעבר, אך בבניין דקדוקי אחר, כתחילתה של הבעיה: "(א) …וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות לב). ההבדל בין שתי ההיקהלויות הללו הוא שהראשונה הובילה לפריעה, והשנייה (בפרשה השבוע) לסדר.
 יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה. הפסיכולוגיה של ההמון הייתה נושאם של מחקרים מפורסמים עוד בשחר ימיו של מדע הפסיכולוגיה…
מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני. הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק…
כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן. בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת. את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה."

כך גם במעגל האישי והפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, טעויות וכישלונות כאמור, הינם חלק מהחיים, אך כשהם מתרחשים אצלנו, קשה לנו להתגבר עליהם ולדעת עד איפה להלקות את עצמנו, האם להודות בשגיאה, ומה כדאי לנו ללמוד מהם? לפעמים הכישלונות שלנו גורמים לנו להישאר באזור הנוחות שלנו ואנו צריכים עזרה כדי לשנות הרגלים מזיקים. כולנו יכולים לבחור לא ללמוד מהכישלונות שלנו, או לחילופין, אנו יכולים לבחור להעצים את עצמנו על ידי הפיכתם לעוצמות, כאלו שיובילו אותנו לאופק ועתיד טובים יותר. העובדה שנכשלנו בדבר מה לא הופכת אותנו ל-כישלון.

לכן, בכדי להקהיל ולאסוף את כל כוחות הנפש שלנו אל תוך כוח אחד מאוחד שיקדם את העשייה שלנו, הפרשה נותנת לנו מענה איך עושים זאת בשני שלבים?
תחילה ניתנת מצוות ה-שבת שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. ציווי לפסק זמן מששת ימי המעשה , "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'…" (לה, ב), ששה ימים שבהם נעשית (שימו לב לניקוד) המלאכה על ידנו, ודרכנו, יש פה ביטוי לשותפות שבה אנו עושים את המיטב. בשבת זו העת שבה אנו מתכנסים למהות ולתכלית שלנו. השבת אוספת ומשיבה לנו את כוחותינו. זהו השלב שבו אנו מתמקדים במנוחה ובהבנה שכל העשייה שלנו במהלך ששת הימים חשובה ומשמעותית ובה בעת איננה ביטוי ל- "כוחי ועוצם ידי", להיפך, ההכרה שיש לנו שותפים, ושלא הכל תלוי רק בעשייה שלנו.

השלב השני, בניית המשכן ממקום מחובר ומכוון. לאחר איסוף כוחות הנפש שלנו, יש מיקוד המאפשר לנו לבנות את המשכן, לפעול, ולקחת אחריות מהתודעה וההבנה שאנחנו לא לבד, ויש לנו תפקיד בשותפות. לתפקיד זה מתייחס הרבי מליובאוויטש- "להקהיל ולחבר מתוך הבנה כי התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו – עומד בתוקפו… כל אדם מישראל נדרש – להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית-המקדש' הפנימי." אחד הנושאים המורכבים ביותר שעל האדם להתמודד עמם הוא נושא ההשתדלות. מהי מידת ההשתדלות הרצויה, עד כמה אדם צריך לפעול על מנת להשיג את מטרותיו בחיים?

מצד אחד,  האמונה בהשגחה פרטית מאת ה',  מצד שני אנו חיים בעולם המעשה, עובדים ומשקיעים בכדי להשיג את המטרות שהצבנו לנו. היכן נמצא גבול העשייה של האדם, ומתי מגיע השלב שבו עלינו להרפות? מפרשים מסבירים כי משמעות המונח השתדלות היא: השתתפות. ההשתדלות היא ההשתתפות שלנו ב- בניית האמצעים, הכלים, התפילה, היכולת לראות את הטוב גם כשהוא נסתר, לראות את הטוב בנסיבות החיים שהוא פרי הפרשנות שלנו, והוא שישפיע בהמשך על הבחירות שלנו. הפתרון לכך הוא להמשיך להציב מטרות, הרב זקס זצ"ל קרא להן, "מטרות קונסטרוקטיביות", ובמקביל חשוב עוד יותר להגדיר את הנקודות שנצטרך לעבור בדרך להשגתן. כפי שבני ישראל לאחר הכישלון בחטא העגל התמקדו בהשתדלות ובעשייה מקדמת בבניית המשכן. העשייה היומיומית חשובה, בדיוק כמו מנוחת השבת שמקהילה ומחברת אותנו ואת כוחות הנפש שלנו. והגדולה האמיתית טמונה בעקביות ולמשך זמן – כי כך נצליח לבנות משכן שמקהיל אל כל כוחותינו המתבטאים במחשבה, דיבור ומעשה. במילים אחרות, האופן שבו אנו מבטאים ומממשים את עצמנו בעולם.

שבת שלום💞

השבוע בפרשה מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים. אהרון, הכהן הגדול, ילבש אפוד ועליו החושן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל, שתמיד מלווים את הכהן כשהם קרובים לליבו ובתודעתו. כמו כן, יש פרטי לבוש נוספים שילבש אהרון-  הכהן הגדול, מעיל אפוד, כותונת תשבץ, מצנפת, ועליה ציץ זהב. שואל הרב דוד סתיו-
"מדוע הכהן הגדול זקוק לבגדים מפוארים כל כך האם לא מתאים יותר להתהלך בפשיטות?  בגדי הכהן הגדול מפוארים ביותר. מה פשר ההופעה המאוד מהודרת הזאת? האם לא היה ראוי לבקש מהכוהנים, ובייחוד מהכוהן הגדול, שיופיעו בבגדים פשוטים יותר, ללא זהב ואבנים יקרות, ממש כפי שהכוהן הגדול היה עושה ביום הכיפורים, כשנכנס לקודש הקודשים? התורה מסבירה את מטרת הבגדים כך: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב). דהיינו, הלבוש אמור ליצור מראה מכובד ופאר. הרמב"ן, בפירושו לפסוק זה, מוסיף ומחדד את מגמת הפאר וההדר במילים אלו: "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים… כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה… והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים".
אבל זו הרי השאלה, מדוע הכוהנים אמורים להתלבש כמנהג המלכים? הרי הם אינם מלכים. הם עובדי המקדש, ומדוע ילבשו בגדים לא להם?
יש מחכמינו שביקשו לטעון כי הבגד שהאדם לובש יוצר בו את תחושת גודל המעמד ואת תודעת השליחות שלה נועד… אדם המבקש לצרוב בתודעתו את חשיבות מעשיו, אחד הכלים שיכולים לסייע לו הוא הבגד שילבש. לכן ימליצו יועצי תעסוקה לאדם המבקש להתקבל לעבודה שיופיע בלבוש ההולם את התפקיד. מראהו החיצוני של האדם והרושם הראשון שייצור יכולים לגזור את גורל המפגש. הלבוש משפיע גם על הלובש עצמו. התורה תובעת מהכוהנים רצינות מלאה בעבודתם, וממילא הדבר מתבטא גם בהופעתם החיצונית. במקומות רבים בעולם קיימת דרישה דומה מעובדים משרתי ציבור: עליהם להופיע בלבוש המכבד אותם ואת לקוחותיהם.
יחד עם זאת, יש גם סכנה בהתמקדות רבה מדי בהופעה החיצונית. פעמים, מרוב עיסוק בלבושנו נשכח מהו רצוננו הפנימי האמיתי. האם ייתכן שלפעמים אנו רוצים להרשים את הזולת או את עצמנו במעשה מסוים, אבל אין זה באמת מי שאנחנו? אפשר שנצליח להרשים את הכול, אבל את האני האמיתי שלנו נשכח.
אם נשכיל לרתום את "הכבוד והתפארת" לעגלתה של הפנימיות, נזכה להשתמש בשתיהן כראוי ולזכות להשראת שכינה בתוך תוכנו."

בפרשה השבוע אנו ממשיכים את המיקוד משבוע שעבר, העיסוק ב- 'חומר', והפעם- פרטי פרטים של לבוש הכהן. למעשה הלבוש שלנו הינו התזכורת לתפקידים שלנו בחיינו, שלא נשכח מהיכן באנו ומה עלינו לעשות. יחד עם זאת, שלא ניתן למעמד, לשררה, ולתלבושות היוקרה לבלבל את דעתנו.

עוד נאמר לנו כי- בשולי מעילו של הכוהן הגדול מצטווה משה לתלות פעמוני זהב ורימונים שתפקידם, בשונה משאר הקישוטים והעיטורים, אינו 'לכבוד ולתפארת' אלא להשמיע קול: "(לה) וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ–וְלֹא יָמוּת." (שמות כח). מפרשים מסבירים כי צלצול הפעמונים בשולי מעיל התכלת,  גם כן נועדו להזכיר לכוהן הגדול עצמו את תפקידו ואת מעמדו המחייבים אותו להתנהגות ההולמת את שליח ציבור. השבוע אנו מקבלים קריאה להתבונן במלבושים ובבגדינו, ואם להודות, אני לגמרי שייכת לאותה קבוצה שהייתה שמחה לקנות את אותו בגד בכמות, ולא להתחבט כל יום מה ללבוש. עם זאת, לכולנו יש בגד מושלם או שניים, מהסוג שיושב עלינו בול ומדגיש את כל הצדדים היפים שלנו. ההשפעה של ביגוד על התודעה ועל הרגש נחקרה רבות, ואנו משתמשים בבגדים לא פעם כדי לשפר את מצב הרוח ואת הביטחון העצמי. לפעמים, אנו לובשים בגדים סתם כך, פשוט זה היה הדבר הראשון שהיד שלפה מהארון, או סתם משום שבאותו יום לא ראינו צורך להשקיע מחשבה מיוחדת בלבוש. האם במקרים הללו יש ללבוש השפעה שאנו אפילו לא מודעים אליה? מה קורה במוח שלנו בזמן שאנו לובשים פריטים מסוימים, וכיצד מושפעות מכך ההתנהגות וההחלטות שלנו? כשאנחנו יושבים בחדר המתנה ומבחינים באדם שלבוש באופן חריג מהקוד המוכר והמקובל, כנראה שיהיו לנו הנחות לגביו, ויותר מזה, יתכן שאפילו ניצור עבורו פרופיל הכולל רכיבי אישיות ועיסוקים… "מה יחשבו עליי" היא מחשבה נפוצה בהקשר זה, ולגמרי הגיונית.

אז כן, מסתבר שכולנו נוטים לגבש תפיסה על אחרים בהתאם להופעה החיצונית. לכאורה, אנחנו אותו אדם, בין אם נשים עלינו חליפה או פיג'מה, ועם זאת, מה שאנחנו לובשים משפיע על המציאות שלנו. יש ציווי בפרשה שמבהיר מי יכול להכין את בגדי הכהן- "(ג) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי." (שמות כח') כלומר, מכיני המלבושים, החייטים, חייבים להיות 'חכמי-לב'. מה זה אומר חכמי-לב? שהרי הלב והמוח הן שתי מערכות שונות בתפקיד ובתפקוד שלהן. התלות ההדדית שלהם האחת בשנייה, היא המשמעותית והחשובה ביותר בגוף האדם. נראה כי, להכנת בגדי הכהן נדרשת תכונה ייחודית זו של חכמת הלב. מסביר הרב מרדכי מלכא, "…משכן חכמתו הוא במוח ולא בלב, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אחרת שיש שילוב של הלב לתואר של 'חכם לב' כי יסוד החכמה של התורה הקדושה מתחילה בלב ולא בשכל… אין חכם בלי לב טוב כי דרך ארץ קדמה לתורה ובלי מידות טובות לעולם לא יכול להיות גדול בתורה, אולי יהיה לו ידיעות כמחשב, אבל אינה תורה הקדושה אשר מאצילה ומעדנת את האדם ומיישרת את דרכו והנהגתו עם הבריות…".

אנו חיים בעולם של חומר ולא מצופה מאתנו להתעלם או להתכחש לו, להיפך, שנכיר בכוחו ובהשפעתו של החומר ומתוך זה נצליח לשמור על האיזון שבין חומר המניע אותנו נאמנה לשליחותנו ופועלנו לבין הפנימיות והרוח, כפי שהטיב לתאר זאת הרב סתיו, "בכדי שנזכה להשראת השכינה בתוכנו." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🧥👚👕

השבוע בפרשה ה' נותן הנחיות למשה לבניית המשכן, וכליו. הוראות ההכנה הן מהפנים החוצה – כלומר ראשית ההנחיות הראשונות מתייחסות למקום הפנימי ביותר והקדוש ביותר- הארון, ורק אחרי כן ה"עטיפות" שלו הכפורת והכרובים, ואז השולחן והמנורה. בהמשך עוסקות ההוראות במשכן עצמו ולבסוף במזבח. והעם בתגובה- מעניק משלו, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), כל אחד תורם ומנדב כמיטבו.

וכך כותב הרב אילעאי עופרן – "התורה מתארת את בניית המשכן שלוש פעמים – קודם הציווי על הבנייה לפרטי פרטים, אחר כך בניית הכלים, אחר כך הקמת המשכן. בכל אחד מן התיאורים חוזרת התורה על כל הפרטים מן המסד עד הטפחות.
כשנצטווה משה על הבנייה, הוא מצווה קודם על בניית הכלים ואחר כך על בניית המשכן עצמו, אך כשהוא מקים את המשכן הוא קודם בונה את המשכן ורק אחר כך מכניס את הכלים. כך בונים בית – קודם בונים את המסגרת ורק אחר כך ממלאים אותו בתוכן, אין בררה – אי אפשר לרהט את הסלון לפני שקירותיו עומדים. אך בית יכול להפוך להיות משכן מקודש, רק אם בשלב התכנון הפנים קודם לחוץ. רק אם עוד בטרם נבנו הקירות כבר היה התוכן הרוחני של הבית ברור ומתוכנן לפרטי פרטים…"

בפרשה אנו ממשיכים וקוראים  את הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". חז"ל עמדו על כך שהניסוח 'ושכנתי בתוכם' – ולא 'בתוכו', רמז לכך שעיקר עניינו של הבית בהשראת השכינה בלבבות כולנו. בית ראשון ושני חרבו בגלל היחסים העכורים שבין אדם לחברו ושנאת חינם. בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת בונים את המשכן הארעי במדבר. "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים" (כה, ד-ה). נראה כי העם זקוק למשהו מוחשי. העם רוצה להרגיש את הקדושה- לראות, להריח למשש, מה שיתבטא ביתר עוצמה בהמשך עם סיפור "חטא העגל".

מסביר פרופסור מירון ח' איזקסון –
"בדומה לַבית, גם המשכן הוא מקום של חפצים. חפצי הבית מיוצגים במשכן באמצעות התודעה האנושית אשר תמיד חותרת להבחין במה שסובב אותה. זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, שמן ואבנים טובות. כל אלה מוכרים לנו מחיי השגרה. העובדה שכלי המשכן עשויים מחומרי חיינו היא משמעותית ביותר, שהרי גם במובן זה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). אין להתפעל מהמקדש מפני שיש בו חומרים מהיסודות שהכרנו, להפך, הפלא הגדול הוא שהחפצים והחומרים של בתֵי חיינו הם שמרכיבים את המשכן. "המראה מההר" הציווי שאנו מקיימים, העבודה שאנו עושים, הם ההופכים את חומרי השגרה למשכן.
ובמשכן עצמו נבנים היחסים שבין המרכיבים בשתי דרכים עיקריות. דרך אחת מתבססת על חיבורים וצירופים. "ויצקת לו ארבע טבעות זהב … והבאת את הבדים בטבעות אל צלעות הארון… וציפית אותו זהב טהור …" (יא-יד) ועוד. כאן נלקחים מרכיבים שונים ומתאגדים יחדיו. זאת גם הדרך המוכרת לנו בעניינים רבים אחרים: בניית בתים, הקמת מפעלים, ייצור ספרים ועוד. אבל ישנה גם דרך אחרת לפיתוח – כאשר נוטלים חומר מסוים וממנו מגלפים ומפתחים צורה מורכבת. שיטה זאת באה לידי ביטוי במשכן פעמים מספר. הנה למשל בפרקנו ביחס למנורה: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תֵעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (לא). כאן יש בעיניי מטפורה לכל ההתפתחות האנושית אשר באה מ"החומר" האנושי ונותרת בו. כמו ההתבגרות הבאה מתוך הגוף ונשארת בו, או כמו המחשבה המתרקמת במוח ונשארת לתמיד חלק חיוני בתוכו. המשכן מבטא באותה עת גם את צירופי חיינו המתבססים על חיבור ומיזוג, וגם את פיתוחי חיינו המגיעים מתוך עבודה פנימית נמשכת.
…את הפרק פתחנו בבני ישראל ובחומרים הרבים המגיעים לבניין המשכן דווקא מבתיהם. עבודת ההקמה של המשכן מחזירה אותנו בסוף הפרק לעשייה על-פי המראֶה, לריבוי ששואף להדביק את פרטיו וליחיד שזוכה להתפתח בתוכו."

הפרשה מזמינה אותנו להקדיש תשומת לב לחפצים ולחומרים שאנו נוטים לצבור, ולמשמעותם ותפקידם בחיינו. ה' נותן לנו רשימה של חומרים שונים- זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן ומדגיש- כל אחד מאתנו נותן ועושה ככל שהוא יכול. וכל נתינה ערכה שווה בפני ה', כי הערך של הנכונות-לתת כערך בפני עצמו מוערך ולא התרומה כשלעצמה, המשקפת את החומר. למעשה, כשאנו מצליחים לחבר ולמזג את החומר בחיי היום יום עם הרוח, ומלווים את עבודתנו הפנימית בתוכן ערכי ומשמעותי הכולל רגש לקיומו של האחר, אז אנו זוכים לחיות בידיעה ובתחושה של מציאות רוחנית ואלוקית.

במשך כל שנות קיומנו, עוד מימי אברהם אבינו, ה' שוכן במשכן ובתוכנו. יחד עם זאת, פיתויים, תאוות, חוסר ערבות הדדית וסולידאריות חברתית משעבדים ומרחיקים אותנו מהמהות הפנימית שלנו. במילים אחרות, כשאנו עושים עבודה פנימית גם כפרטים וגם כחברה, אנו מפנים את האגו לנוכחות אלוקית לשכון בתוכנו.

שבת מבורכת❤️🏡

הפרשה השבוע ממשיכה את פרשת יתרו. השבוע, בפרשת משפטים, בני ישראל מקבלים השלמה למצוות שניתנו להם במעמד הר סיני. מעניין שהנושא הראשון שפותח את הפרשה הינו: "עבד עברי", מדוע?

יתכן שהסיבה נעוצה בכך שדיני עבד עברי מהווים במידה רבה רגישות חברתית שמצריכה מאתנו כוחות נפש גדולים של עבודה על המידות. במרכז הגישור האקדמי הראשון בישראל שבאוניברסיטת בר אילן, כחלק מהתוכנית ליישוב וניהול סכסוכים זכיתי לגשר בתיקים שהמרכז מקבל מבית הדין לעבודה. התיקים משקפים קונפליקטים בין העובד למעביד, ולהיפך. כמה טבעי לכעוס ולרצות לסגור חשבון על ממון שמגיע לי, סביבת עבודה לא מוגנת, תקשורת לקויה, תחושה וחוויה של אי- הוגנות ואי מימוש הציפיות ועוד. רגש הנקמנות הוא רגש טבעי לגמרי שמתעורר בנו כשאנו מרגישים שנעשה לנו עוול. התורה מסבירה לנו שמקום עבודה הוא גם ביטוי לזהות שלנו, מקום שמייצר עבורנו משמעות ומגדיר אותנו.

לכן, התורה פותחת ומבקשת מאתנו לעשות עבודת מידות – הראשונה לסלוח לגנב, ואז- להעסיק אותו כפועל על חשבון ערך הגניבה, ולבסוף להעניק לו בתום עבודתו גם זכויות סוציאליות. הפרשה שלנו השבוע עוסקת ברובה במסגרת המחויבות החברתית של "מצוות שבין אדם לחברו". מצוות חברתיות שמקיפות את כל תחומי החיים הן מצד הממון, כמו בדיני נזיקין, והן מהצד הערכי-רגשי, כמו בדיני אלמנה ויתום. הדאגה והחשיבה על היותר מוחלשים בחברה.

דפנה ברק-ארז, שופטת בבית המשפט העליון, שואלת- "עד כמה אחראים השופטים לשינויים חברתיים?" ותשובתה- "הצלילה אל "המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א), מלמדת כי האתגרים שמציב החוק המקראי דומים לאלה של שיטות משפט בנות ימינו, ובהן המשפט הישראלי. אתייחס בקצרה לשניים מהם: אתגר הפרשנות ואתגר הצדק החברתי.
אתגר חשוב ראשון, שבולט ממרחק השנים, נסב על התפקיד המרכזי, שלא לומר הקריטי, של הפרשנות המשפטית. הנורמה הבסיסית של עשרת הדיברות – נותרת בעינה. לעומת זאת, היישום והפרשנות של המשפטים הנובעים ממנה עוברים שינויים של ממש. דיני עבד עברי עשויים לשמש כיום מקור השראה לדיני עבודה המבוססים על הגינות, ולא לכינונם של דיני עבדות הגונים. העיקרון של "עין תחת עין" פורש עוד לפני דורות רבים כמכוון ל"ממון", כלומר לפיצוי.
גם בשיטות משפט מודרניות התפתחות המשפט מבוססת במידה רבה על פרשנות (שמתבצעת בידי בתי המשפט וגם בידי מלומדי משפט), ולא רק על חזרה למחוקק. התפתחותו של המשפט העברי היא דוגמה מצוינת לשיטת משפט שבה לפרשנות יש מעמד מרכזי – דווקא משום שהחזרה להליך החקיקה הראשוני אינה אפשרית.
אתגר נוסף נוגע לחתירה לצדק חברתי באמצעות המשפט. החוקים שבפרשתנו מטילים מגבלות על ניצול חולשתו של העני, למשל באמצעות גביית נשך או תפיסת שמלתו של העני לעת ערב. עם זאת, גם דל אין להדר בריבו. האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. מגבלה נוספת הנוגעת ליכולת להשיג צדק חברתי באמצעות המשפט נוגעת למתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה.
חוקי עבד עברי נקבעו לרקעה של מציאות חברתית שהכירה בעבדות. החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. אף זוהי דוגמה לאתגר המתמיד שניצב בפני מחוקקים ושופטים: עד כמה ניתן להנהיג שינוי חברתי באמצעות המשפט, ומהן המגבלות על היכולת להנהיג שינוי כולל כזה, להבדיל משינוי חלקי בלבד, בכלים משפטיים."

אכן, היהדות היא שילוב נפלא שמתבטא בפתיחת הפרשה ב-וו החיבור " (א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות כא) שבין עשרת הדברות לפרשת משפטים, בין הלכות מעשיות לערכים נצחיים. התורה היא אורח חיים אבל גם דרך מחשבה. פרשת משפטים לאחר פרשת יתרו מחברת אותנו מהרעיונות הגדולים לחיי המעשה.

אילה פורקציה גם כן שופטת בבית המשפט העליון, מוסיפה- "פרקים כא-כג בספר שמות מאגדים נורמות משפט, מוסר ועשיית צדק בעולם הקדום של המקרא. אצורות בהם נורמות מתחום דיני הממונות, הנזיקין, המשפחה, העבודה, המשפט הפלילי, ואף מתחום זכויות האדם החוקתיות. הם עוסקים בכללים לעשיית משפט צדק, ובכלל זה בעקרון שוויון הכול בפני החוק.
ממקבץ הנורמות הללו אעסוק בשני נושאים שבהם בולטת זיקת הדין הקדום למשפט של ימינו: האחד – זכות היסוד של הפרט "לכבוד האדם", ובמיוחד זכותו של החלש לכבוד אנושי; והשני – עקרון שוויון הכול בפני החוק, המחייב כי הירידה לחקר האמת ולעשיית משפט צדק ייעשו ללא משוא פנים וללא העדפה של החלש או החזק, שכן הכול שווים בפני החוק.
…בעיני המשפט הישראלי המודרני, הזכות החוקתית לכבוד האדם, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייבת לא רק הגנה סבילה על כבודו של הפרט ומניעת השפלתו, אלא מצריכה פעולה של ממש מצד המדינה להבטיח את זכותו לקיום מינימלי בכבוד… זכויות יסוד של הפרט, שנועדו להגן על האדם באשר הוא אדם, חלות בשיטתנו על כל מי שנמצא בישראל, גם אם אינו תושב או אזרח בה. זכויות אלה כוללות הגנה על החיים, על הגוף, על הכבוד, על הקניין, על החירות האישית, על החופש לצאת מישראל, על הפרטיות וצנעת החיים. בהגנה על זכות האדם באשר הוא אדם לכבוד ולחירות, נותנת שיטת המשפט בישראל ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. …הכתוב מדבר על החובה לנהל משפט צדק כדי להגיע לחקר האמת – "לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס: לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטת: ודל לא תהדר בריבו" (כג, א-ב); ו"לא תטה משפט אביונך בריבו" (ו). הכתוב מדבר בחובה לקיים משפט צדק, לצד האיסור להיות עד שקר המעיד לטובת הרשע, יש לקיים את עקרון השוויון בפני החוק והאובייקטיביות השיפוטית: לא לנטות אחרי הרבים בפסיקת הדין, ומנגד, לא להטות משפט לטובת האביון, שכן הכול שווים בפני החוק.
ערכי כבוד האדם ושוויון הכול בפני החוק משתלבים אלה באלה למערכת ערכים הרמונית. לרוב ולמיעוט בחברה, לחזק ולחלש, לתושב ולזר – לכולם נתונות זכויות אדם בסיסיות שהמשפט מגן עליהן. החלש, העני והזר, החשופים לניצול הרוב החזק, זקוקים להגנה מיוחדת של המשפט באין אחר שיגן עליהם. עם זאת, באכיפת החוק ובפסיקת הדין הכול שווים, ואין להבחין בין חזק לחלש בבירור האמת. וכך מתמזגת תפיסת הדין הקדום את זכויות האדם וטוהר ההליך השיפוטי עם תפיסת המשפט החוקתי הישראלי המודרני. עבר והווה מתמזגים לתפיסה אנושית הרמונית בחוליות הקשורות באותה שרשרת הנעה על פני דורות, ומכוונת את דרכי ההגנה של החברה על בן האנוש החי בקרבה."

המעבר המבורך לחברה שאינה מקבלת כיום את מציאות השימוש בעבדים מהווה דוגמא לשינויים החברתיים שחלים בחברה עם הזמן. על אף השינויים הללו המבדילים את החברה המקראית מזו של היום, אנו רואים שהסוגיות המשפטיות החברתיות עימן התחבטו קובעי החוק אז והיום אינן שונות באופן מהותי והתורה רלוונטית מתמיד עם התייחסות למציאות חיינו כיום. לא נותר אלא לקוות שעם כל צעד נוסף שאנו עושים כחברה מתוקנת ששואפת להנהיג שינוי חברתי באמצעות משפט, גישור או כל הליך מקובל לפתרון סכסוך וקונפליקט, נצליח לצמצם את הפער שבין מתח מציאות החיים לבין האידאל המוסרי להשגת צדק חברתי במגמה לקדם את החברה ולהבטיח את שלומה ובו בזמן להגן על זכויות האדם ושלטון החוק. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום ⚖️

בפרשה השבוע תחילת חודש סיון, בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. ויתרו, חותנו של משה, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה בתו, ושני נכדיו, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל.
יתרו מגלה כי על משה מוטלות כל הבעיות של בני ישראל, והוא למעשה שופט יחיד שיושב מבוקר עד ערב ומתמודד לבדו עם כל אתגרי העם שעדיין משועבד ברוחו ומחפש את התשובה מהמנהיג היחיד שעומד מולו- משה רבנו. לכן, יתרו מציע לו למנות לשופטים אנשים שהוא סומך עליהם, כאלה שאינם רודפי בצע, אנשים ישרים, שיעבדו תחתיו, וכך יוקל לו ויתאפשר לו לתת מענה ראוי לעם.

וכך מסביר הרב חגי גרוס,
""וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ." (שמות יח, כא-כב) אחת הדילמות המלוות כל מנהל בכל ארגון היא השאלה כמה אחריות לקחת על עצמו וכמה סמכויות ניתן להאציל על הכפופים לו.
הנטייה הטבעית של האדם היא לסמוך רק על עצמו. אדם מכיר היטב את תכונותיו, לכישרונותיו ויכולותיו ועל פי הכרות אישית זו הוא בונה את הסביבה הניהולית המתאימה לו. מאידך לכל אדם יש גם את מגבלות היכולת. אף אחד אינו מסוגל לעבוד רצוף ללא מנוחה, שלא לדבר על תקופות של לחץ שפוגמות  ביכולת קבלת ההחלטות ובכמות הפעולות המשמעותיות שאדם מסוגל לקבל בצורה נכונה ומושכלת.
 אולם לריכוזיות היתר של מנהלים יש מאפיין נוסף והוא החשש שמא העברת הסמכות והשיתוף יתפסו על ידי הכפופים להם כסימן של חולשה; כמאפיין של חוסר יכולת לנהל ולנווט ומכאן גם כגורם שעלול לפגום בסמכות כלפי הכפופים להם. האם הדבר נכון ? האם האצלת סמכויות פרושה חולשה או שאולי להיפך פרושה דווקא עוצמה? בפרשת השבוע, פרשת יתרו, עובר משה שינוי תפיסתי בדיוק בנקודה המתוארת, וכל זאת בעקבות עצת יתרו- חותנו, שכבר אז משכיל לראות את הדגם הרצוי לניהול מודרני.
יתרו שצופה במשה מן הצד ורואה כיצד משה נוטל על עצמו לבד את כל העבודה מזהה מהר מאוד את הבעיה ומעיר למשה כי בצורה כזו לא רק שהוא לא יצלח כמנהיג, או במילותיו: " לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… נָבֹל תִּבֹּל",  אלא הוא אף מזהיר את משה כי התוצאה הישירה של קריסתו תבוא לידי ביטוי גם אצל העם: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ".
יתרו מאיר את עיניו ואת תשומת לבו של משה בצורך להאציל סמכויות ולפזר אותם בין אנשים מוכשרים שיכולים לעזור ולסייע לו בנשיאת הנטל. משה לא רק שמקבל את העצה, אלא הוא אף מפנים במהירות ובאופן חיובי את הביקורת הבונה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר"…
ההפנמה של משה מוחלטת עד כדי כך שעשרות שנים מאוחר יותר באחד מהמקרים בהם עם ישראל שב ומתלונן כלפיו, משה שב ונזכר בהערה של יתרו ומבין כי מנהיג איננו יכול להנהיג את העם לבדו. " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי.  … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא]
שם משה כבר מבין לבדו שכתפיו שלו צרות מידי בכדי שיוכלו לשאת עליהן את משא העם כולו והוא מיוזמתנו פונה אל ה' ומבקש ממנו סיוע שבא בציווי של ה' לאסוף את שבעים הזקנים שמאותו היום והלאה סייעו בידו של משה בהנהגת העם."

אני זוכרת שבצבא היה לנו סעיף במשוב שהתייחס להאצלת סמכויות, וזה היה נראה לי מתנה ממש, אני אתן לאחרים משימות שיבצעו אותם, והעומס שלי יפחת… האצלת סמכויות נתפסת על ידי רבים כפעולה ניהולית פשוטה- לתת למישהו אחר, בדרך כלל זוטר ממני, לעשות משהו שבמקור אני אחראי לו. מדובר ב"שחרור" מודע של סמכות ותחומי עיסוק לטובת אחרים שיתפתחו, ילמדו ויקדמו את הארגון או את הפרויקט המשותף תוך כדי הביצוע. מסתבר, א-נשים בכל הדרגים נמנעים או נרתעים מלהאציל סמכויות, וגם כשהם כבר עושים זאת, זוהי "כאילו האצלה", שאיננה משיגה את האפקט המיטבי האפשרי. רבים מאתנו תופסים את החיים כ"משחק סכום אפס". כלומר, אם אני "מוריד" מעצמי משהו, בפרט סמכות, ומישהו אחר "לוקח" על עצמו את אותו משהו, אני הפסדתי והוא הרוויח. זה עלול להיתפס כצמצום הסמכויות שהיו לי, ולהיחלשות שלי.

בנוסף, רבים מייחסים למעשה האצלה פגיעה ביכולת השליטה שלהם, מה שאומר שאנחנו פגיעים וחשופים יותר לתקלות, והתפשרויות על איכויות. כך נוצר מצב שרבים מאתנו שומרים הכל קרוב ללב ולשלחן העבודה שלנו, מה שיוצר עומס עבודה ואחריות כבדה, כי "עד שאני אסביר את זה למישהו, כבר יכולתי לעשות אותו בעצמי, ובטוח בחצי הזמן". אז למה בכלל כדאי להאציל?
מסתבר ששביעות הרצון של העובדים תלויה מאוד במידת המחויבות שלהם למקום העבודה ולממונה עליהם. הם ותפקודם יושפעו רבות ממידת העצמאות והסמכות שמתאפשרת להם, במילים אחרות, האצלת סמכויות, תגרום ליותר מעורבות ותייצר יותר אכפתיות, יצירתיות, סיפוק וחיבור של העובד למקום. ואלו יגבירו את תחושת המחויבות והמסירות של העובד. מחקרים רבים מעידים כי האצלת סמכויות מגדילה את הזמן החופשי של המנהל המאציל, ומאפשרת לו התמקדות בדברים החשובים כפי שהוא רואה, שבהם השפעתו היא מירבית, וכישוריו בהם טובים משל אחרים. כמו כן, האצלת סמכויות מאפשרת טיפול מהיר, יעיל ומדויק יותר.

ממשיך הרב חגי גרוס-
"אולם עדיין נותרה השאלה האם מנהיגותו של משה נפגעה כתוצאה משיתופם של אחרים בהנהגה? האם באמת האצלת הסמכויות גרמה לזלזול כלפיו מצד מהעם או מדרגי הפיקוד? בהקשר הזה ראוי לקרוא את המדרש המתאר את האצלת הסמכות של משה לזקנים שמספר: " והם (הזקנים) כולם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה ומשה לא חסר כלום כאדם המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (מדרש רבה) אם ניקח את המדרש צעד אחד הלאה נגלה כי אור המנהיגות, כמו אורו של הנר, לא רק שאיננו נפגם כהוא-זה מהאצלת סמכויות, אלא אדרבה מנהיגות שכזאת רק הולכת מתחזקת ומתחסנת.
 שיעור המנהיגות הראשון בהיסטוריה נטע את הזרעים לפיתוח תורות ייעוץ ארגוני מתקדמות בעתיד. המסר העיקרי הוא השיתוף האצלת הסמכויות . היכולת לסמוך גם על אחרים מביאה לתוצאות טובות יותר גם למנהיג וגם לעם, או במילותיו של יתרו: " וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.""

שבת שלום❤️

השבוע במרכז הפרשה נס קריעת ים סוף שבו עבר עם ישראל ולעומתם המצרים שרדפו אחריהם וטבעו במצולות. בפרשה זו אנו למדים בפעם הראשונה על מצוות השבת. למעשה, בני ישראל, עם בהתהוות, חווה אחרי כל כך הרבה שנות עבדות- אינספור ניסים, 10 המכות שפוגעות במצרים אך לא בהם, היציאה ממצרים, ההצלה מרדיפת המצרים, כאמור חציית ים סוף, ומענה למים המרים ולרעב במדבר. ובכל זאת- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד, יא-יב) למרות כל הניסים, בני ישראל מתלוננים ונראה כי האמונה של בני ישראל נבחנת שוב ושוב אל מול, מצד אחד, הספק המכרסם, ומצד שני הנכונות לקחת אחריות ולפעול כעם עצמאי וחופשי.

מסביר הרב דוד סתיו-"פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד.
כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה. 
פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים. 
עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים. הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ…
גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה… היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים."
ואני מוסיפה, קשיבות בכלל הינה נכס חשוב בחיים. ממשיך הרב סתיו- "פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה. גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא, שבינם ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם."

בימים אלו כשהקורונה שוב מתפרצת ביתר עוז, ותחושת דאגה וחרדה מתפשטת, מתגנב אותו ספק שמזהה הזדמנות לערער את הבטחון שיהיה בסדר. בני ישראל בצאתם ממצרים נושאים את עיניהם אל המצריים, ולא השמיימה, רק בהמשך כשהם זועקים לישועה מה'. החיים שלנו ארציים וחומריים אך אם נשכיל לאזן אותם עם חיי רוח ואמונה, נקבל כוחות, ממש כפי שמסתיימת הפרשה בנצחונם של בני ישראל את עמלק (בגימטריא- ספק). מעניין לראות את התהליך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ ודאגה, כשיש יום אחד בשבוע שבו אנו מצווים לנוח מהמרוץ היום-יומי. ביום-יום כולנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ונסיון להספיק עוד. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי, הספקים והישגיות, מתחים כלכליים, מבחנים, נגיף הקורונה שמשתולל, ומחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן שלא נדע, כמה מאתנו מחפשים מרגוע באמצעות שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול וכו'?

במסע מעבדות לחירות, המלחמה בעמלק הייתה ה-תפנית. המלחמה בעמלק הינה אבן דרך משמעותית בהתפתחות עם ישראל. זו הייתה מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנס על נפשו ונזקק לניסים שיושיעו אותו מאויביו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, אך עם אמונה רבה חל מהפך. בני ישראל קמו, נלחמו וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם.

מבהיר האלוף גרשון הכהן, "פעולתו של יהושע התרחשה בעולם הטבעי הגלוי לעין. אולם משה שעלה לראש הגבעה והניף ידיו השמימה, כונן צורת חיבור ייחודית בין חומר לרוח: בין מעשה האדם הנעשה באורח טבעי, לבין ישועת אל עליון המתממשת במעשה ידיו. על ידי משה המונפות כתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (יז, יב) ואונקלוס מתרגם ומפרש שהיו ידיו פרושות בתפילה.
אבקש להציע הדגשה פרושית מעט שונה: בתרגומי התנ"ך המוכרים לי, לא מצאתי תרגום ישיר למילים "ויהי ידיו אמונה". אם באנגלית נהוג לתרגם את המילה "אמונה" במושג Belief/Faith, לא מובן כיצד הידיים עצמן היו האמונה. זו כמובן מטפורה וכידוע אין למטפורה תרגום מילולי ישיר. בכל זאת מצוי כאן להבנתי, פתח לברור מושג האמונה בהקשר הלשוני-תרבותי התנכי. בשונה מן המקובל בתרבות המערבית-נוצרית, "אמונה" לא מכוונת כאן לציון תוכן תאולוגי אליו מייחסים אמונה כמצב תודעה, אלא כמרכיב בכוח הפעולה, ככוח המתחולל מן החיבור הנעשה על ידי אדם בין החומר לרוח. זו ההתהוות המתחוללת על ידי אדם המתהלך לפני ה' בארצות החיים. באורח הזה של פרוש האמונה ככוח לפעול גם במצוקת גיא צלמוות, בצפייה לישועה, מוטל אור על הפסוק הידוע בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר…וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג-ד). בדרך זו, בהתהלכות מעשית מתוך אמונה, מכונן משה במלחמת עמלק, את כניסתו של עם ישראל לפעולה על במת ההיסטוריה האנושית הטבעית."

האמונה, מקור לכח, לחיזוק ולמילוי המצברים שלנו, היא ביטוי לאמת פנימית חזקה שמתורגמת החוצה במעשים, מלשון אומן המבטא את אומנותו, את האמת הפנימית שלו באמצעות גילוי ומעשה. אבותינו חוו זאת בקריעת ים סוף, ובקרוב גם במעמד מתן תורה. אלו רגעים של חיבור פנימי לאמת הפנימית שטבועה בנו, והיא החיבור לאלוקות לצד האמונה בנו וליכולת של כל אחד ואחת לייצר שינוי. אומר לנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל. ( מוסר אביך, מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' קג)

בריאות ושבת שלום💞

הפרשה פותחת בתיאור שלושת המכות האחרונות על מצרים, ובכך היא משלימה את כל  עשר המכות.  המכות האחרונות- ארבה,חושך ומכת בכורות כולן במוטיב של חשיכה והסתרת השמים. וכך נאמר על מכת ארבה – "(ה) וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ;" (שמות י') על מכת חושך- "וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים." (שמות י', כב) ומכת בכורות שהתרחשה ב- "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם." (שמות יא', ד') החשיכה בכולן מבדילה אותן מ-שבע המכות שהוזכרו בפרשה הקודמת. יתכן ומטרת משמעות היעדר האור ושמים במכות האחרונות הינו להדגיש לנו שלמרות המכות והבקשות החוזרות והנישנות של משה ואהרון, פרעה ואנשיו עיוורים למציאות שסביבם ומצויים בהכחשה.
ולכן, חשיבות המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל, מצוות קידוש החודש מיד לאחר מכת בכורות. המצווה לגילוי האור מן החושך בכל חודש, בסימן החידוש וההבחן בין המציאות החומרית והארצית למציאות הרוחנית של אור ושמים.

בפרשה זו מתוארות הלכות הפסח. מריחת הדם על סף הדלת, צליית קורבן הפסח, חג של שבעת ימים ואיסור החמץ- לדורותיכם! כמו גם מצוות הנחת התפילין ופדיון הבכורות. וכך מסתיימת הפרשה,"(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:  כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם." (שמות יג'), התפילין, ביטוי לזיכרון שלנו, בין השאר לזכור את הציווי של היציאה ממצרים, אירוע מכונן, יציאה שנעשתה ב-"יד רמה" ובעוצמה. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", כלומר, הצורך בזיכרון ובו בזמן הצורך בעשייה.

מתאר ושואל הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- " "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז)… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (יג, ח)… וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (יג, יד).
בני ישראל עוד לא יצאו ממצרים, וכבר מורה להם משה איך לספר את סיפור יציאת מצרים. זוהי תופעה יוצאת מגדר הרגיל. מדוע כבר עכשיו? מה פשרה של ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת עם סיפור סיפורים?"
והרב זקס עונה-
"התשובה הפשוטה ביותר היא שאנו הננו הסיפור שאנו מספרים… אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). משכנעים דבריו של הפילוסוף ג'רום ברונר כי הסיפור הוא עמוד תווך בהבניית המשמעות, וכי המשמעות היא אשר מאצילה על האדם את אנושיותו. מחשבים אינם צריכים להשתכנע באשר לתכלית חייהם כדי לעשות את אשר הם נדרשים לעשות. גֶנים אינם צריכים שום עידוד ושיחות מוטיבציה. עוד לא שמעתי על נגיף הנזקק למאמן אישי. גם אנו איננו צריכים להידרש למערכי ליבם של כל אלה על מנת להבין מה הם עושים ואיך, שכן אין להם מערכי לב. אבל לבני אדם יש. אנחנו פועלים בהווה בגלל דברים שעשינו או קרו לנו בעבר, ומתוך כוונה לגבי העתיד. לכן, להסביר מה אנו עושים, ואפילו על קצה המזלג, הוא לספר סיפור. קחו שלושה אנשים האוכלים סלט במסעדה; אחד מפני שהוא צריך להפחית משקל, השנייה מפני שהיא צמחונית אידיאולוגית, והשלישי מטעמי כשרות. לפנינו שלושה אנשים הפועלים באופן דומה כלפי חוץ, אך כל אחד מהם שייך לסיפור אחר ונושא משמעות אחרת.
ועדיין, מדוע דווקא סיפור יציאת מצרים?
מכל הדברים שקראתי על מהות הקיום היהודי, אחד המאלפים ביותר הוא זה שכתב הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו בחיבורו 'על דבר הממשל בפולין' משנת 1772. חיבור בכותרת כזאת איננו המקום הצפוי למצוא בו תובנות על המצב היהודי, אך הנה כי כן הדברים אמורים דווקא שם. רוסו מדבר על המנהיגים הדגולים בהיסטוריה. הראשון בהם, לדבריו, הוא משה, אשר "תכנן וביצע מפעל מדהים: כינון גוף לאומי מתוך נחיל של פליטים עלובים שאין להם לא אומנות ולא נשק, לא כישרונות ולא סגולות ולא אומץ; פליטים שאין להם ולו שעל אדמה אחד משלהם, נוכרים בכל מקום שכף רגלם תדרוך בו".
משה, לדבריו, "העז להקים מתוך עם נוודים זה, שבתודעתו עודנו עם-עבדים, ישות פוליטית, אומה חופשית. בעת שנדד עם זה במדבר, ורק אבן למראשותיו בלילות, הכין לו משה מכון לשבתו, משענת חזקה משיני הזמן, מתהפוכות המזל ומצבאות כובשים, ומאז, זה חמשת אלפים שנה, כל הקמים על עם זה להכריתו אינם מצליחים אפילו להחלישו". עם מיוחד זה, הוא אומר, ששנים רבות כל כך הוא משועבד ומפוזר, "הצליח למרות הכול להתקיים עד ימינו, מפוזר בין עמים אחרים מבלי להיטמע בהם לעולם".
גדולתו של משה, הוא אומר, טמונה במצוות התורה ששמרו על היהודים כעם אחד גם בהיותם מפורדים בתפוצות. אבל התורה והמצוות הם רק מחציתו האחת של הסיפור. המחצית האחרת נמצאת בפרשתנו, בכינון מוסד סיפור-הסיפורים כחובה דתית יסודית, המזכירה ומחַייה מדי שנה את מאורעות יציאת מצרים, ומעמידה את הילדים במרכז. ארבע פעמים חוזרת הוראה זו בתורה (שלוש בפרשתנו, והרביעית בפרשת ואתחנן), ובשלוש מהן מוצגים הילדים כשואלים שאלות. חז"ל גזרו מכך את מתכונת ליל הסדר, הפותחת בקושיות מפי הילדים. אם אנחנו הננו הסיפור שאנו מספרים על עצמנו, כי אז זהותנו תישמר לנו כל עוד יחיה הסיפור…
האדיר שבכל אלה הוא סיפור יציאת מצרים, שמסגרתו והקשרו מוצגים בפרשתנו. הוא העניק ליהודים את הזהות הנחושה ביותר שהחזיק בה עם מן העמים. בעיתות דיכוי, הוא נתן להם את תקוות החופש. בשנות גלות, הוא הבטיח להם שׁיבה. הוא לימד מאתיים דורות של ילדים יהודים מי הם וחלק ממה הם. סיפור זה נעשה לסיפור-העל של החירות לעולם כולו, שכן אימץ אותו מגוון מדהים של קבוצות, מהפוריטנים במאה ה-17 עד האפרו-אמריקנים במאה ה-19 והבודהיסטים הטיבטים כיום.
אני מאמין שאני דמות בסיפור של עמי, עם פרק משלי שאני מוזמן לכתוב בו, וכך גם כל אחד מכם. להיות יהודים הוא לראות את עצמנו כחלק מהסיפור הזה, לחיות אותו בזמננו שלנו, ולעשות כל שביכולתנו להעבירו אל אלה שיבואו אחרינו."

הפרשה שלנו מסיימת עם הנחת תפילין. ע"פ ההלכה נהוג להניח תפילין ביום ולא בלילה, יתכן וזה המענה, התיקון, לאותן 3 מכות אחרונות שהיה בהם את מוטיב החשכה, הצורך בגילוי האור מהחושך. בנוסף, כנראה שחירותו האמיתית של עם נובעת מיכולת השליטה שלו לנהל את הזמן בערכיות, ובו בזמן לייצר זיכרון, להטמיעו, ולהעבירו הלאה. לעבדים אין יכולת לשלוט בזמן, מי ששלט בעבדים היו המצרים, המעבידים. לכן, מצוות חידוש החודש כה משמעותית, החובה לקדש לעצמנו את הזמן. לזכור שהזמן הינו ערך חשוב ומשמעותי, ובכל ראש חודש אנו מקבלים תזכורת לחדש את העשייה שלנו, לקחת אחריות על ניהול הזמן שלנו, לנצור את המורשת שלנו ולהעבירה הלאה לדורות הבאים. השבוע קידשנו את ראש חודש שבט שהינו בסימן- שיהיו בשורות טובות.

שבת שלום🏘️

לעילוי נשמת איציק (יצחק) בן מאיר וחסיה (חריט) שנפטר בטרם עת. יהי זכרו ברוך.

השבוע הפרשה מעבירה אותנו ממצב של שיעבוד למצב של תחילתה של הנהגה והתערבות אלוקית המכה במצרים, והפעם בפרשה, שבע המכות הראשונות. עם שלם המצוי תחת משא העבדות, ומשה ואהרון מגיעים לבשר לו על גאולתם, יציאתם מסיבלות מצרים. אך, פרעה שמכביד את ידו ואף מעצים את עומס העבודה על עם ישראל, גורם לכך ש- " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו, ט). משה מגיב לדברי ה' כי בני ישראל לא הקשיבו לו אז איך פרעה יקשיב לו, מה עוד שהוא, משה, ערל שפתיים. אלא שאז מגלה ה' למשה- " "(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז).

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- "השאלה עתיקה. אם ה' הקשה את לב פרעה, כי אז ה' הוא שגרם לכך שפרעה יסרב לשלח את עם ישראל, לא פרעה עצמו. ואם כן, איפה הצדק? איך אפשר להעניש את פרעה ואת עמו על סדרת החלטות שהם לא קיבלו באופן חופשי? תנאי לענישה הוא אשמה. תנאי לאשמה הוא אחריות. תנאי לאחריות הוא חופש. איננו מאשימים אבנים בכך שהן נופלות, ולא את השמש על שהיא זורחת. כוחות הטבע אינם בחירות הנעשות מתוך בחינת חלופות. רק האדם חופשי. טלו ממנו חופש זה, ונטלתם את אנושיותו. איך אפשר אם כן לומר, כאמור שוב ושוב בפרשתנו, שה' הקשה, חיזק והכביד את לב פרעה? כל המפרשים הוטרדו משאלה זו. גישה אחת היא זו של הרמב"ם ואחרים, המצביעים על מאפיין מפליא של הסיפור. בחמש המכות הראשונות מסופר שפרעה עצמו הקשה את לבו. רק אחר כך, בחמש המכות האחרונות, מסופר שה' עשה זאת. ואם כן, אפשר להבין שחמש המכות האחרונות היו עונש על חמשת הסירובים הראשונים שפרעה נקט מרצונו החופשי…
אובדן החופש שלנו מתרחש בהדרגה, ולפעמים איננו מבחינים בו כלל. התורה מדברת על כך עוד מבראשית. ההצהרה הקלאסית על הרצון החופשי מופיעה בסיפור קין והבל. בראות אלוהים שקין כועס על דחיית מנחתו, הוא אומר לו- "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ." (בראשית ד, ז). בלשון פשוטה: אם תעשה את הטוב, מנחתך תירצה. ואם לא, החטא יארוב לך וישתוקק להכשילך, ועליך להתאמץ למשול בו. כדי לשמור על הרצון החופשי, בייחוד בעת הצפה רגשית כגון בזמן כעס, נדרש כוח רצון. במקרים כאלה עלול להתחולל מה שהפסיכולוג דניאל גולמן מכנה "מחטף האמיגדלה", שבו התגובה היִצרית באה במקום החלטה מושכלת, ואנו עושים דברים שמזיקים לנו וגם לאחרים.  זהו האיום הרגשי על החופש.
וישנו גם איום חברתי. אחרי השואה נעשו כמה ניסויים פורצי דרך שביקשו לבחון את כוחם של הקונפרמיזם ושל הציות לסמכות… הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל הראה כי אנשים רגילים מוכנים לתת מכות חשמל מכאיבות להחריד (לא אמתיות, אך הם חשבו שכן) לאדם המצוי בחדר סמוך כאשר דמות סמכותית, הנסיין, אומר להם לעשות זאת. "ניסוי הכלא של סטנפורד", ככינויו של ניסוי שערך פיליפ זימברדו, היה משחק תפקידים שבו חולקו המשתתפים ל"אסירים" ול"סוהרים". בתוך ימים ספורים  ה"סוהרים" החלו לנהוג ב"אסירים" באכזריות ואף באלימות. זימברדו נאלץ לקטוע בתום שישה ימים את הניסוי, שתוכנן להמשך שבועיים. אכן, כוחו של הקונפורמיזם עצום. נראה לי שזו הסיבה שאברהם נצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו. הארץ, המולדת ובית האב, כלומר התַרבות, הקהילה ושנות החיים הראשונות, הם שלושת הגורמים התוחמים את החופש שלנו.  היהודים לאורך הדורות נמצאו בחברה אך לא היו כפופים לה. להיות יהודי משמעו לשמור מרחק מכויל מהזמן ומאליליו. בשביל חופש דרושים זמן לחשיבה מדודה ומרחק של ערנות ביקורתית.
האיום המוסרי הוא הטרגי מכולם. לפעמים אנחנו שוכחים, או אפילו לא יודעים, שכמו בני ישראל גם המצרים חוו עבדוּת במצרים… כשהחיים נעשים זולים ובני אדם נתפסים כאמצעי במקום כמטרה, כשתועבות מתורצות בשם המסורת ושליטים נהנים מכוח מוחלט, המצפון נשחק והחופש אובד כי התרבות יצרה מרחב מבודד שצעקת הנדכאים אינה נשמעת בו.  
לכך מתכוונת התורה באומרה שה' הקשה את לב פרעה. השליט ששעבד אחרים השתעבד בעצמו. הוא נעשה שבוי בידי הערכים שטיפח. החופש במובנו העמוק, החופש לעשות את הטוב והישר אינו ניתן מעצמו. אנחנו רוכשים אותו או מאבדים, בהדרגה. בסופו של דבר, רודנים מביאים על עצמם את חורבנם, ואילו בעלי כח הרצון, האומץ והנכונות ללכת נגד הזרם זוכים בחופש מזהיר. זו היא היהדות: הזמנה לחופש, שהדרך אליו עוברת בהתנגדות לאלילים ולשירת הסירנות בנות הזמן."

הפרשה מחדדת לנו את חשיבות כוחו של החופש, הסכנות שטמונות בקונפורמיזם, בציות לסמכות ללא הפעלה של חשיבה ביקורתית, והצורך באומץ כדי ללכת נגד הזרם כשנדרש לייצר שינוי להשגת החופש. יתכן שזה ההסבר לצורך בארבע לשונות גאולה- "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" כפי שהן מופיעות בפרשה-
"(ו) לָכֵן, אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם עֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם." (שמות ו, ו-ז)

שבת שלום❤️

מוקדש לרפואתה השלמה של תקוה בת חביבה בתוך שאר חולי ישראל. אמן כן יהי רצון

השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את חומש, 'שמות', סיימנו את ספר 'בראשית' ונראה כי כל תקופת האבות עם כל גודלם, ועוצמתם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר שמות מתגשמת בפועל תכלית ההבטחה לאברהם אבינו – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, לשבטים, לעם. לכן, רשימת בני ישראל החוזרת על עצמה איננה חזרה סתמית כי אם הגדרת מעמדם החדש של בני יעקב. מעמדם בספר שמות שונה באופן מהותי מזה שבספר בראשית. בני יעקב בספר שמות הם כבר חלקים של הווית חיים לאומית, כללית ושלמה שהיא עם ישראל. מעניין שהראשון שקלט את הוויתו של עם ישראל היה דווקא פרעה- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ." (בראשית א, ט).

הרבי מליובאוויטש מסביר על פי תורת החסידות "…"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה". השם מצרים הוא ממשמעות מיצר והגבלה. רק ההארה של נשמות ישראל, ה'שמות', ירדה למצרים, למצרים ולהגבלות של העולם הזה, לגלות הקשה והאיומה; לא הנשמה עצמה במלוא כוחותיה… הנשמה עצמה לא הלכה לגלות. היא אינה מוגבלת על-ידי העולם הגשמי ותלאותיו. היא נשארת בת-חורין… בכוח זה יכלו בני-ישראל לעבור את כל קשיי גלות מצרים, ולהישאר נאמנים ליהדותם ואף לשמור על שמותיהם המקוריים… יש בכך משום הוראה נצחית: חלילה להירתע מפני הקשיים, חלילה להתייאש. עלינו לזכור שהנשמה עצמה מעולם לא הלכה לגלות. היא אינה כפופה למוראות הגלות, והיא המעניקה לנו כוח…" (הספר "שלחן שבת", לקוטי שיחות כרך ג, עמ 843)

מוסיפה ומסבירה על כך הרבנית נעמה מנוסי, "אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א), אכן על פי הפשט כל אחד מהבנים הצטרף ויצא עם כל בני ביתו, בגופו ובגופם. יחד עם זאת, בעומק הדברים, מצרים הינה מלשון מייצרים, הצרות והאתגרים של העולם הזה, החרדות, הלבטים, הפיתויים, המתח, הכאב, העצב וכל אותם הסחות דעת, זו הגלות שבה אנו מצויים, ובכדי לצאת ממנה עלינו להתחבר תחילה ל'שם' שלנו שמייחד אותנו לזהות ולשליחות שלנו. רק כשהאדם יראה את עצמו כפרט, מתוך חוויה אותנטית ואישית, מתוך מימד הדיבור האישי שלו/ה בעולם, ומתוך חיבור לנשמתו, הוא יוכל להתחבר באופן ראוי לכלל. השם שלנו מקנה הכרה ותוקף לנראות שלנו. מה שמתבטא גם עם המיילדות, שפרה, מלשון שיפור, ופועה מלשון 'פעייה' שפועה ומדברת, הן אותן נקודות טובות ופנימיות שבנו, שבנפשנו, שנותנות לנו את הכח, מעודדות ומחזקות אותנו.
במילים אחרות, לכולנו יש בית פנימי, "וּבֵיתוֹ", שיכול לעטוף ולהגן עלינו בנפשנו פנימה. בבית הפנימי הזה נרגיש הכי מוגנים והכי רצויים ואהובים, וכך גם נצליח לעבור את התלאות ביומיום, בשוטף. מעניין לראות שהקשרים שאנו יוצרים משקפים לנו כיצד אנו מרגישים כלפי עצמנו.

אז איך יוצאים מהמצרים?
החוקרת קריסטין נף מציעה את כלי "החמלה העצמית", פיתוח גישה סובלנית ביחס למצוקות, לחולשות ולפגמים שלנו. זה כולל את הנכונות לקבל, להכיל את רגשותינו, ולטפל בעצמנו, במקום “להיתקע” בהאשמה עצמית מופרזת במצבים של כאב, חולשה או כישלון. ללא שיפוט מחמיר וביקורתיות. הכרה בכך ש”כולנו בני אדם”, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, ושחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים. המרכיב הזה של חמלה עצמית, מסבירה החוקרת קריסטין נף, כולל תחושת מחוברות ליתר האנושיות בשונה מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם. למשל, מילים טובות מייצרות קרבה וחיבור עם עצמנו, ועם הסביבה. היציאה שלנו מכל אותם מייצרים, קולות מחלישים וכד' מתאפשרת כשאנו עושים שינוי פנימי, מייצרים שמחה והכרה באמצעות האור הייחודי שכל אחד ואחת מאתנו מביא/ה לעולם. אחרי הכל, כשאנו משנים משהו מבפנים משתנה גם משהו בחוץ, החיבורים מתחזקים ומאפשרים ש"אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א)

לסיום, כולנו צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב ועם זאת זה סיפור של אנשים פרטיים בתוך סיפור של דור המתמודד כאילו הוא/היא יצא/ה ממצרים. התכלית של המכות עליהם נלמד בפרשות הבאות ובכלל של ספר שמות הוא להעיר ולעורר אותנו לצאת ממצרים שאחרת לאן אנו יכולים להדרדר- לניתוקים ולעבדות. 'שמות' שולח אותנו לבנות את ביתנו פנימה והחוצה, ע"י השתקת כל אותם קולות מחלישים ומסיחים, ויותר מזה ע"י העצמת הכוחות הייחודים שבנו. כך יתאפשר לנו לראות את הטוב והשפע שמצוי בעולמנו ולהיות במוכנות ובמסוגלות ('עם סגולה') לממש אותו. ספר שמות שולח אותנו להגשים ולממש את ייעודנו כפרטים וכאומה ישראלית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞