מחבר: admin

הפרשה נקראת חיי שרה, ובכל זאת היא פותחת במות שרה אימנו ומסיימת במותו של אברהם. אז מדוע נקראת הפרשה חיי שרה? מסלול חייהם של שרה ואברהם הותווה על ידי ה' כאשר ציווה את אברהם "לך לך". הם נדרשו לעזוב את ביתם, את משפחתם וארצם, ולצאת אל יעד לא ידוע. ללכת ולהתגורר בארץ שבה הם היו גרים לאחר שעזבו את העוגנים והמבטחים בחייהם. אברהם ושרה צוו לחיות חיים של צדקה, משפט ואמונה שלמה בכך שהם אלו הצועדים את הצעד הראשון בבניית עם וארץ.

התורה לא מרחיבה בפשט כיצד הרגישו שרה ואברהם בצאתם לדרך "לך לך" לארץ לא נודעת, "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב). הם מקבלים הבטחה לעתיד של עולם ומלואו, אך אין פירוט להרגשתם כולל זו של יצחק כשהלכו בציווי "לך לך" להר המוריה. 'ה' בירך את אברהם בכל', אך, בציווי העקידה נראה היה כי לכאורה נלקח ממנו הכל. בעוד הציווי הראשון היה ללכת לעתיד מבטיח, הציווי השני בחן את המוכנות להקריב את כל מה שצבר ואף היווה את הגרעין למימוש אותו עתיד מובטח. מה פשר אותה אמונה בלתי מותנית שהניעה את אברהם אבינו? מה משמעותה?

במלאות שנתיים לפטירתו של ד"ר הרב זקס, דרשו חז"ל, "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, ע"א.) אנשים אשר השאירו לנו חותמות של נצח כאן, בעולמנו, חותמות המשאירות אותם בחיים, לכן, גם במותם הם נקראים חיים. הביטוי לחיים איננו נמדד על פי משך שנותיו של כל אחד ואחת מאתנו, כי אם על פי התוכן והמשמעות שאנו יוצקים בזמננו. לכן, נקראת הפרשה חיי שרה ולא מות שרה. לצערנו, הרב ד"ר יונתן זקס כבר איננו אתנו, אך מסריו ותורותיו הגדולות נלמדות ועוד ילמדו שנים רבות- כבר אמרנו, "צדיקים במיתתם קרויים חיים".

מסביר הרב זקס זצ"ל, "לאורך חייהם של אברהם ושרה, ה' הבטיח להם שוב ושוב שני דברים: ילדים וארץ… למרות כל זאת, כאשר שרה מתה אין לאברהם אפילו אמה על אמה של קרקע משלו, ויש לו רק ילד אחד הממשיך את בריתו עם אלוהים, יצחק, שעוד לא התחתן. שום הבטחה לא הוגשמה. עתה מובן לנו הפירוט יוצא הדופן בשני הסיפורים המרכזיים של פרשת חיי שרה, סיפור קניית השדה וסיפור חיפוש האישה ליצחק. שתי ההבטחות הגדולות מתחילות להתגשם, והתורה מאטה את העלילה כדי שלא נחמיץ את הלקח הכרוך באופן התגשמותן.
ה' מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול. ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים מספור, אבל לשם כך אברהם צריך לדאוג שבנו יתחתן, ושיתחתן עם אישה שתחיה איתו את חיי הברית — כך שיהיו לו, בלשון ימינו, נכדים יהודים. ה' מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו. בריאת העולם הייתה מעשה של צמצום: ה' פינה מקום לעולם. בבריאת האדם הוא הצטמצם כדי לפנות מקום לחופש הבחירה של האדם. בעצם הצמצום הזה הוא נתן לנו אחריות; ורק על ידי יישומה אנחנו מגיעים למלוא מעמדנו כבני אדם. אלוהים הציל את נח מהמבול, אך כדי שזה יקרה נדרש נח לבנות תיבה… אלוהים נותן לנו את הכוח לפעול, אבל את המעשה צריכים לעשות אנחנו. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את ייעודנו, איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו. את זאת מבינים מנהיגים. ועל כן היה אברהם למנהיג הראשון בעם ישראל. מנהיגים לוקחים אחריות… הם אינם סבילים כי אם פעילים — אפילו בזקנתם, כמו אברהם בפרשת השבוע… אבל הלקח החשוב ביותר הוא אולי שהבטחות גדולות — ארץ, ילדים לאין ספור — מתממשות באמצעות התחלות קטנות.
מנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל הם גם יודעים שהמסע מכאן עד ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין בו קפיצת דרך, וגם אילו הייתה מוטב לה שלא הייתה… אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו… הוא התחיל. כי הוא השאיר לדורות העתיד תשתית שיוכלו לבנות על גביה. שינוי גדול הוא תמיד פרי עבודתם של כמה דורות. איש מאתנו לא יזכה לראות בחייו את מלוא הפירות שלעמל דורנו. מנהיגים רואים את היעד, מתחילים במסע, ומטפחים להם ממשיכים. די בכך כדי להטעין את חייהם באלמוות."

במרכז הגותו הדתית של הרב זקס נמצא מושג האחריות. ההדגשה כי העבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת א-לוקים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. 'דתיות יהודית' היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש סיוע ותמיכה לחלשים שבינינו. הרב יונתן זקס, מציג את היהדות כדת מהפכנית. קיומו של העם היהודי, למרות הגלות והרדיפות, מבטא מחאה נגד עולם של שנאה, אלימות ומלחמה. אומר הרב זקס, היהודים, שכרתו ברית עולם עם א-לוקים אבל ארץ ועוצמה פיזית אין להם, יצרו לעצמם זהות מחלומם המשותף על חירות, צדק, כבוד וזכויות האדם… לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי". 

הפרשות האחרונות למעשה, מדגימות לנו כיצד אברהם ושרה ביטאו עוצמות אנושיות אלה כאשר עמדו בכל האתגרים שהוצבו במסע שלהם. למסע זה התלוו תחושות של ייעוד, משימתיות, שייכות, ומשמעות ככוח מניע בדרך החיים החדשה אותה הביאו לעולם והנחילו לדורות הבאים. חלק בלתי נפרד מדרך זו הוא האמונה האיתנה בפועלם ובצדקת דרכם. ההבנה שהם אלה שצריכים לפעול ללא המתנה שמלאכתם תעשה על ידי ה', מהווה חלק מירושה יקרת ערך אותה הם העניקו לנו.

שבת שלום❤️
לזכרו של ד"ר הרב יונתן זקס, הרב יעקב צבי. יהי זכרו ברוך.

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל– הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

השבוע ה' מצווה את אברם, "לֶךְ-לְךָ", שתי מילים שבצידן ה' מעניק לאברם ברכה, ייעוד והבטחה. הצו הוא לעזוב את המולדת וללכת אל ארץ לא נודעת, " אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"…, שהיא הייעוד, ואברם אשר יהיה לעם, "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פסוק ז), ההבטחה, יביא ברכה לאנושות. נראה כי פרשת בראשית ופרשת נח משמשות מעין מבוא קצר לתנ"ך כולו; ואילו עיקרו של התנ"ך מתחיל, כאמור, ב"לך לך". שתי מלים קצרות אלו בתחילתו של הפרק אשר מבטאות את התהליך הנפשי והפיזי של התנתקות והגירה:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא ל- פיזי.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם- רוחני ונפשי.

 וכך כתב הרש"ר הירש (1808-1888): "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההליכה לבד קשה. נדרשים אומץ לב, אמונה וחזון כדי ללכת עם האמת שלנו.

 השבוע, ביום שלישי, פעמיים כי טוב, ניגשנו, אזרחי ישראל, לקלפיות לבחור בבחירות לכנסת ה-25. חוויה שהפכה מוכרת מידי. חמש מערכות בחירות בתוך פחות מ-4 שנים, מי היה מאמין. חודשים של קמפיינים, שוב צועדים לקלפי, ושוב משאים-ומתנים קואליציוניים מייגעים. אנחנו, עם ישראל, לא מצליח להגיע להכרעה מי יהיה המנהיג שיקים ממשלה ויוביל אותה ואותנו עד לתום הקדנציה. הבחירות לכנסת ה-25, הסיבוב החמישי, מגיעות אחרי שנה וכמה חודשים של כהונת ממשלה שהוקמה באופן שנוי במחלוקת.  איך ה"לך לך" הביא אותנו עד הלום? בסופו של דבר, הרוב מבקש לחיות בכבוד תוך שמירה והקפדה על ערכי החוק והדמוקרטיה. האם הכנסת הולכת עם האמת שלה ? האם שכחנו קצת מה הייעוד ומה התכלית?

מסבירה הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי,
"הקב"ה פונה לאברהם ומצווה עליו ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע שאין לו יעד ברור. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הגזירה לנוע בעולם מוכרת לנו מאדם הראשון שגלה מגן עדן ממקום מבטחים, ומקין שרצח את אחיו ונדון לגלות. במובן האישי הפנימי, הנדידה מולידה אובדן זהות והקשר. היא עוקרת את העוגן הבטוח, ומערערת את היציבות.
אולם, הקב"ה מבטיח לאברהם כי יתברך בכל המובנים: הוא עתיד להתעשר, להתברך בזרע ולזכות בשם טוב. " ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה  ברכה…" רש"י מעיר שהברכה באה כעידוד וכמענה לחששות המלווים את האדם הנודד…
הנדידה משנה את אופיו של האדם. הוא חווה זעזועים ומתחים. קצב החיים שלו אינו אחיד יותר, וכל התרחשות קלה נותנת את אותותיה על מהלך חייו. הוא חייב להיות קשוב יותר למתרחש, הוא לומד להאזין לצרכים המשתנים של אנשים שונים. הוא מזהה תפיסות ורעיונות. והוא מפתח חדות הבחנה באשר למניעים של אלו העומדים מולו. הדברים הללו מסבירים את תיאור המאורעות השונים שעל אברהם לעבור והמתוארים בפרשתנו. במצרים עם פרעה, בהחלטה להיפרד מלוט, במלחמת המלכים, בשיחה עם מלכיצדק ומלך סדום, ובהכרעה על גירוש הגר. כל המאורעות הללו אינם מתרחשים אלא למי שנודד בעולם ופוגש תרבויות ואנשים…
ערכה של הקביעות הוא בביטחון וביציבות. ערכה של נדידה הוא בערנות, ברעננות ובעימות. האדם ב"גולמיותו", ללא הגנה של חברה וסביבה, עומד נוכח מצבים שונים ומוצא עצמו מחויב למידה של חמקנות, תושייה ועצמאות, יושר, נדיבות וגם עמידוּת. גיוון האירועים מאפשר להוציא את הטמון בו אל הפועל.
המהלך האלוקי המוציא את אברהם מהקשרו פועל שתי פעולות. הוא מסייע בידו לזהות ולחדד את האיכות העברית, אך גם הופך אותו לאב המון גויים. לקוסמופוליטי. קוסמופוליטיות היא תוצאת לואי של הנתק מהשייכות המקורית. היא מעוררת להכיר באינטרסים השונים של כל עם, להנכיח את אנושיותו ואת זכותו לקיום. לספוג רב תרבותיות. בסופו של דבר היא גם מניחה יסודות למחשבה על אחדות וסולידריות  בעולם. בזכות כל אלו אברהם הוא המודל של מנהיג הבריות כולן. "אב המון גויים".
גורלו של העם היהודי אינו שונה בהרבה מזה של אברהם. הגלויות השונות הנספגות בו במשך הדורות צובעות את הגרעין היהודי בצבעים מרובים ומגוונת את תגובותיו. אלו גם מאפשרות הותרת החותם של עם ישראל בעולם כולו ומזככת בנו את הקריאה למחויבות ואחריות לאהבת אדם ולהובלת העולם למקום טוב יותר."

הציווי האלוקי שנאמר לאברם- "לך לך", בעצם נאמר לכל אחד ואחת מאתנו, ללכת אל עצמנו, אל המהות האמיתית והייחודית שבנפשנו. ללכת מהארציות שלנו, כלומר מ- תבניות החשיבה, הרהורים כמו, "מה היה אילו?", אמונות ותפוסי התנהגות שבהן הורגלנו והמעצבים את אישיותנו, ל-ברור אמיץ ואמיתי, "האם כך אנחנו באמת רוצים להתנהג, להרגיש ולחשוב?" הציווי הזה מאפשר לנו להכיר ב'ירושה' שקיבלנו מהבית, והסביבה, ובעצם לבחור את המידות שאנו רוצים לאמץ ולהטמיע כי הן אלו המשקפות את הערכים, האמת ו"האני מאמין" שלנו. אלו המידות שיסייעו לנו להגיע לייעוד, האישי והלאומי.
תכל'ס, הגיע הזמן שלנו כפרטים וכאומה לצאת למסע של מציאת המשותף בינינו. בכל אחת מ-5 מערכת הבחירות התמודדנו עם מספר רב של מפלגות. האם טובת הציבור היא זו שמנחה כל אחד ואחת ממנהיגי המפלגות השונות? האם ניתן להתאחד ולייצר מספר מפלגות מצומצם אך רחב וכולל מגוון דעות המייצג את הציבור הבוחר? האם התכלית היא לצאת למסע שבו נצליח להתאחד תוך שמירה על הייחודיות של כל אחד ואחת? 

וכך מוסיף יצחק אהרון, סופר ומרצה לקבלה, "הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך נדע כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להתקדם.  דעו כי על האדם לנוע תמיד אל עבר מדרגה חדשה. הקבלה מלמדת שכדי לחיות חיים מלאים ומספקים חייבים להתמלא שני תנאים הכרחיים- צמיחה והתחדשות. וכאשר אלה נעדרים האדם חש בתקיעות ותחושת מרירות מתגנבת ומציפה אותו. לכן המסר העיקרי הוא ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית. להדיר את הפחדים מעל במת חיינו, ולזכור שהגיבור אין לו פחד כי עיקר הגבורה בלב ומי שליבו אמיץ וחזק ואינו מתיירא מדבר ממלא את הציווי "לך לך"  והציווי גומל לו בתמורה בחיים מלאי משמעות, עניין והערכה."

 על אחת כמה וכמה הציווי "לך לך" חל על ההנהגה המוליכה ומובילה את הממשלה ואת המדינה כולה. הנהגה המחויבת להגדיר מהו היעד והתכלית, כאשר טובת הציבור לנגד עיניה, היא צועדת קדימה ומאחדת את ישראל מבפנים. כפי שהטיב בנט לומר בנאומו ביד ושם, "אסור לנו לאפשר לאותו גן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת ועם אחד – עם ישראל."

שבת שלום🚶🏻‍♀️❤️🚶🏽‍♂️

בשבת הקרובה נקרא את פרשת נח. וכך כתוב בפרשה, "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." נראה כי העולם הפך להיות מושחת ובני האדם נהגו ברוע, ברשעות ובחמס אחד כלפי רעהו חוץ מאדם אחד, ושמו נח, שהיה איש 'צדיק תמים'. בהמשך, מתואר לנו כי ה' מצווה את נח לבנות תיבה על פי הוראות מאוד ברורות, למשל,  "…(טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו'). מפרשים רבים מסבירים כי צוהר זהו חלון המהווה פתח והפצה לאור, בעוד 'תיבה' משמעותה מילה. לאור דברי חכמינו, נראה כי למילים שלנו יש כח בפתיחה של צוהר, חלון, המאפשר לעולם להאיר לנו דרכו.

וכפי שהרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר,
"'האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה'.
המבול ממשמש לבוא ולהחריב את העולם, נח מתגייס לבנות את תיבת ההצלה, ובין ההוראות שהאל נותן לו בבנייתה מבצבץ פרט מעניין: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה" (בראשית ו, טז). זו הופעתה היחידה של המילה "צוהר" במקרא, ועל כן תהו עליה המפרשים. הכול מסכימים כי הצוהר משמש לתאורה בתוך התיבה; אבל מהו בדיוק?
רש"י מצטט ממדרש בראשית רבה (לא, יא) מחלוקת חכמים: "יש אומרים: חלון. ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם". אם זו אבן טובה, יש בה סגולה פלאית: היא מייצרת אור וזורחת בחשכה… חזקוני ומפרשים אחרים סבורים ששני הדברים נמצאו בתיבה: גם חלון, הנזכר בהמשך (בראשית ח, ו) כאשר נח משלח ממנו את העורב, וגם סוג כלשהו של תאורה מלאכותית הנחוץ לימי המבול עצמם, כשהשמיים מכוסים בעננים.
מדוע, בעצם, משקיעים חכמי ישראל את זמנם ומרצם בשאלה שאין לה השלכות מעשיות? הרי לא יהיה עוד מבול. הבורא הבטיח זאת במפורש. לא יהיה נח שני. ישנם איומים שונים על שלום כוכב הלכת שלנו, אך בשום מקרה תיבה הצפה במים לא תספיק להצלת האנושות. למה אם כן חשוב לדעת מהו מקור האור שהתקין נח בתיבתו בימים הסוערים ההם? מהו הלקח לדורות?"

הרב זקס מציע כי התשובה אכן מצויה בשפה העברית. בתקופה המקראית והן בזמננו, המילה "תיבה", משמעותה "ארגז", או לחילופין, "קופסה". ממשיך הרב זקס, "אולם, בלשון חז"ל קיבלה המילה הוראה נוספת. "תיבה" פירושה גם "מילה". נראה לי שחכמי המדרש, בבארם מה היה הצוהר, ביקשו לומר דבר-מה על התורה, על דבר-האל, יותר משביקשו לבאר את ענייניה הטכניים של תיבת נח. לנגד עיניהם עמדה שאלת יסוד: מהו מקור האור המאיר את התיבה, את התורה? ומהו מקומו? האם התורה מוארת רק מתוכה, או גם מבחוץ? האם קיבלנו את התורה עם חלון – או עם אבן יקרה?
היו מן החכמים שסברו שהתורה מספיקה לעצמה…  במבט היסטורי, זו כנראה דעת הרוב. הגישה הרווחת, לאורך רוב השנים, הייתה שאין מה ללמוד בחוץ. התורה מוארת באבן יקרה המצויה בה ומחוללת את אורה בעצמה…   
אך היו גם דעות אחרות. בייחוד ידועה גישתו של הרמב"ם. הוא סבר כי פתיחת חלון אל הידע המדעי והפילוסופי חיונית להבנת דבר השם… טיעוניו של הרמב"ם במאה ה-12, שנים רבות לפני המהפכה המדעית, משכנעים שבע-שבעתיים כיום לנוכח מבול המידע החדש על טבע היקום. כל תגלית חדשה על גודלו הכביר של הקוסמוס ועל נפלאותיו של המיקרו-קוסמוס ממלאת את הנפש ביראה… הרמב"ם לא חשב שהמדע והפילוסופיה הם דיסציפלינות חילוניות… הם היו בעיניו חלון אשר אורו של העולם שברא האל בוקע מבעדו ועוזר לנו לפענח את התורה עצמה. הבנת עולמו של הבורא עוזרת לנו להבין את דברו.
…הידע של הרמב"ם בפילוסופיה האריסטוטלית איפשר לנסח לראשונה בבהירות רעיון המובלע בתנ"ך ובספרות חז"ל, שליהדות יש תורת מידות. היא מתעניינת לא רק במה שאנו עושים אלא גם במה שהננו: איזה סוג של אנשים אנחנו. זהו הבסיס ל"הלכות דעות" שלו, שפרצו דרך מחשבתית חדשה. ככל שאנו מבינים יותר את הוויות העולם, אנו מיטיבים להבין מדוע התורה הינה כפי שהיא. המדע הוא מפת-דרכים לניווט במציאות; התורה היא הדרך… תלמידי רש"ר הירש ניסחו זאת בסיסמה "תורה עם דרך ארץ"…
רוחב ידיעותיו של הרמב"ם במדע, ברפואה, בפסיכולוגיה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בלוגיקה ובעוד תחומים רבים הוא אשר אפשר את היצירתיות שהפגין בכל אשר כתב… הרמב"ם אמר דברים שרבים אולי הרגישו לפניו, אך איש לא ביטאם באורח רהוט ומשכנע כל כך. הוא הראה כי יכול אדם להקפיד במצוות ולדבוק בכל לב באמונת ישראל ועם זה להיות יצירתי ולחשוף לעיני אנשים זולתו עומקים רוחניים ושכליים שהם לא ראו מימיהם. זו הייתה דרכו לעשות צוהר לתיבה, למילה האלוהית.
מנגד, ספר הזוהר רואה את התורה כאבן יקרה המאירה מכוח עצמה ואינה זקוקה לשום מקור אור חיצוני. עולמה הוא מערכת סגורה; הוא מסע מתמשך, נלהב, מעמיק ומרגש של חיפוש אחר אינטימיות עם האלוהות השוכנת בתוך היקום ובתוך נשמת האדם.
איננו מוכרחים להכריע בין שתי הדרכים. זכרו את דברי החזקוני, כי לנח הייתה אבן יקרה להאיר בימים קודרים וחלון שהשמש תאיר בו כשהיא שבה וזורחת. דבר מעין זה קרה גם באשר לתורה. בתקופות אפלות של רדיפות וגזרות פרחה הקבלה, והתורה האירה מתוך עצמה. ואילו כאשר היה העולם פתוח יותר בפני יהודים הם פתחו אליו חלון – וכך צמחו דמויות כגון הרמב"ם בימי הביניים ורש"ר הירש במאה התשע-עשרה. אני מאמין כי האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה – והתורה תאיר לנו את דרכנו בעולם."

למילה תורה שתי משמעויות שהן משלימות, האחת מהשורש ת.ו.ר, כלומר, לראות ולהתבונן בתבונה, והשנייה, להורות את הדרך, ואת המעשה, ממש מלשון הוראה. הפרשה נותנת לנח ולנו הוראה לעשות צוהר, כך שנצליח לראות ולחוות את האור שהעולם מקרין, בפרט, במצבים מאתגרים כמו קונפליקטים, כישלונות, תחושות עצבות וכד'.  הצוהר, החלון, נעשה באמצעות התיבה שבנינו, המילים, שבחרנו להשתמש בהם. בחירה במילים מחזקות ומעודדות ירוממו אותנו ויאפשרו לנו לראות איך המחשבות והדיבור שלנו יוצרים מציאות של אור נגוהות.

מתי הצוהר שפתחנו מאפשר לנו לעשות שינוי? התשובה- כשאנו מצליחים לשחרר ולהרפות מכל מנגנוני הפחד שבנינו. למעשה, בפרשה יש הזמנה לצאת מאזור הנוחות. כן, שלא יהיה לנו כל כך נוח, ושלא נמתין לאירוע מחולל כמו מבול חלילה, אלא, באמצעות הבחן של טפל ועיקר בחיינו נצליח לנקות את רעשי הרקע ולהפנות את הקשב שלנו פנימה. אז, נצליח לבחור את התכנים שמפתחים ומצמיחים אותנו, ואת מערכות היחסים שמזינות ומטיבות עמנו. ובנוסף, נצליח לבחון את ההרגלים שאימצנו תוך בחירה מה לשמר, ומה לשנות, והתמקדות בטוב. אחרי הכל, המציאות שאנו חווים היא השתקפות של היחסים שלנו עם עצמנו, ובאפשרותנו לתת לאור להיכנס לעולמנו, ולהקרינו החוצה באופן עוצמתי ומשמעותי אף יותר.

שבת שלום❤️🚢

השבוע מתחילים בקריאת התורה מבראשית. למעשה כל נקודת סיום היא גם פתיחה להתחלה חדשה. אותה בחירה ראשונית להתחיל מבראשית תעצב ותשפיע על היום שלנו וההתפתחות שלנו.  ההתחלה מבראשית מאפשרת לנו גם לחדש את פועלנו ומי שאנחנו. החידוש מביא עימו התרגשות ואנרגיות טובות אשר מקדמות לעשייה ויצירה.
למעשה, בכל יום אנו מקבלים הזדמנויות להתחיל מבראשית, איך אנו קמים בבוקר? איך אנו פותחים את יום העבודה שלנו? איך אנו מקבלים את פני ילדינו? איך אנו מתמודדים עם עשייה שלא צלחה? וכו'.

הרב משה שינפלד מסביר, "אילו יכולתי לחזור אחורה במנהרת הזמן" – חושב האדם לעצמו – "למחוק אי אלו רגעים מביכים, נפילות, מעידות, אזי הכול יראה אחרת…" פרשת בראשית – נוסכת בנו תקווה ומזרימה אמביציה וכוחות מחודשים… אכן, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אולם בידנו לעשות משהו אחר, והוא – להתחיל מבראשית… זוהי משימה לא פשוטה ונשתדל להסבירה.

מה אדם מחפש, שינוי או יציבות?
שאלתי שאלה זו פעמים רבות בקבוצות שונות, והתשובות שקבלתי היו רבות ומגוונות. אציג בפניכם את המסקנה אליה הגעתי, מובן שכל אחד מוזמן לבדוק את העניין בעצמו…
האדם, בבסיסו, חפץ ביציבות ולא בשינוי. לפעמים, האדם מחפש גם שינויים, אבל הדבר נובע ממקור אחר לגמרי, לא מחיפוש השינויים עצמם. כל אדם באשר הוא, עמל כל חייו לשם מטרה אחת: ליהנות. אמנם יש לו יעדי ביניים, אבל זוהי המטרה הסופית. ליהנות פירושו למלא את החסר.
אדם יחפש שינוי, רק כאשר השינוי יוביל אותו למצב טוב יותר בשגרת המחר. כאשר אדם חושב שיכול להיות טוב יותר – הוא ישאף לשנות את המצב. אם הוא סבור שהשינוי לא ישפר את המצב, הוא לא יחפש שינוי, אדרבה, הוא יבקש להמשיך את השגרה. בדרך כלל, בחור בן עשרים שואף לשינוי. הוא מאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר. לעומתו זקן בן שמונים מחפש בעיקר – שגרה…
אדם המעוניין לסלול לעצמו דרך חדשה, שתוביל אותו לגבהים אישיים, הרבה אבני נגף מונעות בעדו מלהגשים את חזונו. הוא חש בהרבה נקודות חולשה. נולדתי עצלן, אומר הוא לעצמו, נולדתי ביישן, עצוב, עצבני… אני יכול להשתנות?
גם אם החלטנו להשתנות, האם המשימה אפשרית? האם אנחנו יכולים להשתנות? באה הפרשה ופונה אל כל אחד מאיתנו: יש בתוכך את כל מה שאתה חולם להיות…
ננסה להבין: מיהו ה"אדם"? ממה הוא מורכב ומה הן יכולותיו? לשם כך נעיין יחדיו בפסוק המתאר את בריאת האדם:
"וַיִּיצֶר ה' אלקים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית פרק ב', פסוק ז').
האדם מורכב משני ממדים, גוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מן העליונים… אז מדוע אדם נקרא "אדם"? התשובה לכאורה פשוטה, אדם מזכיר את חומר הגלם ממנו נברא – אדמה.
הדברים נכונים, אך מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? מדוע מנציחים את המימד הפחות לכאורה – את האדמה? זאת ועוד, בפרשתנו מתואר שהבורא ביקש מהאדם לקרוא שמות לכל בעלי החיים:
"וַיִּצֶר ה' אלקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית פרק ב', פסוק יט')…

המהר"ל מפראג מפענח את החידה. כשאדם אמר, קוראים לי אדם "שנבראתי מן האדמה", אין כוונתו להנציח בשמו את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה. "אדמה" במהותה היא פוטנציאל. היא יכולה להצמיח מנגו עסיסי, ומאידך היא יכולה להצמיח קוצים וברקנים. היא יכולה לרעוד ולהביא למותם של בני אדם, ומאידך היא טומנת בחובה זהב ויהלומים. אם האדם זורע גרעיני מנגו והוא משקיע בגידולו – יגדלו פירות טובים, ואם האדם לא משקיע באדמה יגדלו שם עשבים שוטים…
האדם קובע: אני היצור היחיד שקבלתי את תכונת האדמה, גם אני פוטנציאל! אדם יכול להיות טוב לסביבה ואדם עלול להיות רע לסביבה, אדם יכול להביא מזור ורפואה לאנושות ואדם יכול להביא למותם של מיליונים, הכול תלוי בו. לכן, ראוי להיקרא לו אדם, "שנבראתי מן האדמה" וקבלתי את תכונותיה…
בנוסף, בפרשת בריאת האדם נאמר בתורה: "ויאמר אלוקים נעשה אדם" (בראשית א', כ"ו), "נעשה" לשון רבים. אל מי דיבר הבורא? בפשטות הכוונה שהוא דיבר עם המלאכים, וכך אמנם כותב רש"י. אולם בזוהר הקדוש מובא הסבר נוסף. האדם נברא אחרון לכל הנבראים. כשאלוקים ברא אותו הוא אמר לכל היקום כולו, לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים, בואו כולם ביחד "נעשה אדם!", כל אחד מהנבראים יתרום מהייחודיות שלו לאדם. אכן, כל נברא תרם מייחודיותו ונתן לאדם…
אם האדם מעוניין להיות מודע לעוצמות הטמונות בו, עליו להתבונן בעולם הקסום הסובב אותו. כל כוח ותכונה שיש ביקום, יש באדם! יש בנו הכול, בפוטנציאל כמובן… הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי… לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת האלוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו כוח להתחלה חדשה, ונשמת חיים חדשה, זכה וטהורה… נכון, אמנם אין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית"…"

כל שנה אנו פותחים בקריאת פרשת בראשית, אלא שבכל שנה אנו מצויים במקום אחר בקריאה שלנו על בריאת העולם. לכן, יש חשיבות לחזור על הבראשית בכדי לשלב בין המקום שבו אנו נמצאים כיום עם הניסיון, הוותק, החלומות והרצונות יחד עם תחושה של התרעננות והתחדשות כמו שחווינו "בהתחלה". שילוב אשר יסייע לנו להטען באנרגיות מחודשות אשר יניעו אותנו להתפתחות ולהתקדמות מטיבה.

שבת שלום🪴

הפרשה האחרונה בקריאת חמשת חומשי התורה היא- פרשת וזאת הברכה, והיא חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. ובעצם, סיימנו קריאה נוספת של התורה.
בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, מתחילים אותו מיד עם סיום קריאת הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה".  הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.
ואכן, משה רבנו מסיים את נאום הפרידה שלו מעם ישראל תוך האצלת סמכויות מלאה ליהושע המנהיג, ממשיך דרכו, ולבני ישראל. מסתבר שהנטייה שלנו, בני האדם, עוד מימים ימימה, לחפש אחראים "אחרים". זה פשוט, נוח ונעים יותר להטיל את האשמה על אחרים, על ה'… רק לא אנחנו. השאלה והברור שצריך להדהד לנו כאשר המצב איננו כשורה הוא- "היכן נמצא האדם?" "אייכה?" ומי באמת נושא באחריות?

ד"ר דניאל גוטליב מסביר,
״כמדי שנה אנו נדרשים בתקופה זו של ר"ה  ועשרת ימי תשובה למהותה של התשובה. תהליך של חשבון נפש הינו תהליך קשה וכואב. שלא כמו דברים אחרים – נעימים בחגי תשרי, כמו נוי הסוכה או הידור האתרוג הנראים כלפי חוץ, חשבון הנפש מתרחש עמוק בתוך הלב והוא נבחן, בסופו של דבר, רק על ידי בוחן כליות ולב.
אחד מאבני היסוד של תהליך של חשבון הנפש והחזרה בתשובה היא אחריות אישית. אנחנו אמנם מדברים רבות על החשיבות של אחריות אישית, על ערכה בחיי היומיום ועל חיוניותה אצל המנהיגות, אולם אחריות זו אינה תמיד בהישג יד. לא בכדי מספרת לנו התורה כי חטאו השני של האדם הראשון – לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, היה אי לקיחת אחריות על מעשיו וניסיון לגלגל אותה על אשתו. גם אם האישה, נשאה חלק באשמה, עדיין היה על האדם לבחור האם לחטוא, ובוודאי לא להאשים לאחר מעשה, את חוה.
האחריות האישית שלנו מתחילה בכך שאין אנחנו מתחמקים ממה שאנחנו אמורים לדעת. בדיוק לעניין הזה מכוונת התורה בתחילת פרשת "האזינו" שם השמיים והארץ הנצחיים נקראים להיות עדים נאמנים על אשר צוו בני ישראל לבל יבוא מי מהם – גם אחרי 10 דורות – ויגיד "לא שמעתי, לא ידעתי, לא הייתי שם…"
 אבל אין די בכך שאנחנו יודעים. נוח לנו לעיתים להתעלם מהאמת או להמציא לעצמנו הצדקות גם כשמדובר במעידה. זהו חלק מהטבע האנושי המהווה מכשול. אנחנו אוהבים את עצמנו ולכן נוח לנו לעשות לעצמנו הקלות בחיים. נעים ונוח הרבה יותר להטיל את האשמה על אחרים. הדבר חוסך מבוכות, בושות ואת הצורך לשאת באחריות. בציבוריות הישראלית אנו עדים, לא פעם, לאירועים חמורים שבהם מנהיגים מגלגלים את האשמה האחד לפתחו של האחר. ביפן, לצורך ההשוואה, תרבות שכזו איננה קיימת. אין חזרה בתשובה של ממש ללא לקיחת אחריות. האדם לא יכול באמת להתחרט על משהו שהוא אינו באמת מאמין שהוא עשה.
הסגולה של לקיחת אחריות והיכולת להודות בטעות, ועוד בפומבי, מוצאת לעצמה ביטוי גם בפרשת "וזאת הברכה" שם מסביר רש"י את קדימות יהודה על פני ראובן בקבלת הברכה בכך שהודה בפומבי על חטאו, לעומת ראובן שעשה כן בצנעה.
האדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ולא לסמוך על זכות אבות או זכות בנים. העבודה שבלב של הימים הנוראים ותהליך החזרה בתשובה העומד במרכזו, מתחילה עם ההכרה ולקיחת אחריות ורק משם מגיעה לחרטה ולקבלה לעתיד. וזאת האמת."

משה רבנו קורא לנו ליטול אחריות. כפי שמסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, הרי כשלא נותר לנו את מי להאשים תמיד אפשר להאשים את אלוהים. מצד אחד אנו רוצים שתהיה לנו בחירה חופשית, מצד שני ההשלכות לבחירה חופשית לא תמיד משרתות אותנו. משה רבנו מזכיר לנו שהבחירה החופשית מגיעה יחד עם לקיחת אחריות אנושית.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס,
"ה' נתן לנו את ארץ ישראל, אבל אנו נצטרך לכבוש אותה בעצמנו. הוא נתן לנו את האדמה הטובה, אבל אנו צריכים לקום ולעשות מעשים: לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא נתן לנו גוף, אבל אנו צריכים לקיים אותו ולרפא אותו. ה' הוא אבינו; הוא ברא אותנו והעמיד אותנו על מכוננו. אבל הורים אינם יכולים לחיות את חיי ילדיהם. הם יכולים רק להראות להם, בחינוך ובאהבה, איך נכון לחיות. ועל כן, אם יום אחד הדברים לא יהיו כשורה, אל תאשימו את ה'. לא הוא שהשחית דרכו, אלא אתם… זוהי אתיקת האחריות של התורה. מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של האדם. מעולם לא הואצל תפקיד נכבד יותר על בני תמותה בשר ודם. יש דתות הרואות את בני האדם כמושחתים עד העצם, כמוכתמים בחטא קדמון, כמי שבלי ברכת הא־ל לא יהיה בידם להגיע אל הטוּב. לא כן סבורה היהדות. היא גם איננה רואה את הדת ככניעה עיוורת לרצון הא־ל. יש אמונות הגורסות כך. לא אמונתנו… אנחנו מאמינים שהננו עשויים בצלם אלוהים, חופשיים כשם שאלוהים חופשי, יצירתיים כשם שהוא יצירתי; אמנם בקנה מידה קטן לאין סוף, ובמידה מוגבלת — ועדיין: בכל מרחביו המהדהדים של היקום, האדם הוא הנקודה היחידה שבה ההוויה מודעת לעצמה, צורת החיים היחידה שבכוחה לעצב את גורלה: בוחר, ועל כן חופשי, ועל כן אחראי. היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות. ..
אנו מאמינים כי אנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו — ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח — נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. הגורל אף פעם איננו סופי. גזרות רעות עלולות להיות, אבל תשובה, תפילה וצדקה מעבירות אותן. ומה שאיננו יכולים לעשות לבדנו בכוחנו לעשות ביחד, שכן אנו מאמינים כי "לא טוב היות האדם לבדו". מתוך כך פיתחו היהודים את מוסר האשְמה— המנוגד למוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר של אשמה מבחין בחדות בין האדם לבין המעשה, בין החוטא לבין החטא. היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך — "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" — ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר… כוח זה של תקווה, הצומח בכל מקום שאהבתו של ה' וכפרתו מעמידים חופש ואחריות אצל האדם, הוא אשר הפך את היהדות לכוח מוסרי בעיני כל מי שלבו פתוח ועיניו בראשו.
אבל תקווה זו, אומר משה בלהט הצורב בנו בכל פעם שאנו חוזרים אל דבריו, תקווה זו איננה נולדת מעצמה. דרוש עמל כדי לזכות בה. הדרך היחידה להשיגה היא לא להאשים את אלוהים. הוא איננו מושחת. הפגם מצוי בנו, ילדיו. אם אנו שואפים לעולם טוב יותר, אנחנו צריכים ליצור עולם זה. ה' מלמד אותנו, מראה לנו את הדרך, סולח לנו כשאנו כושלים ומרים אותנו כשאנו נופלים, אבל את העולם הטוב יותר עלינו לבנות בכוחות עצמנו… בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות. עולמנו ישוב להיות כגן עדן מקֶדם רק אם נישא באחריות ונעשה לאומה של מנהיגים, שכל אחד מהם מכבד את השונים ממנו ומפַנה להם מקום…
התעלומה הגדולה מכולן איננה אמונתנו באלוהים אלא אמונתו של אלוהים בנו. ולוואי ותנסוך בנו אמונה זו כוחות להישמע לקריאתו של ה' לאחריות, ולהיחלץ לרפא אחדים מפצעיו של עולמנו: עולם כואב ובכל זאת עולם מופלא" אמן כן יהי רצון.

ואכן, בכל בוקר, אנו מקבלים תזכורת בתפילה הראשונה כאשר אנו רק מתעוררים, תפילת "מודה אני", ”מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃” המסיימת עם "רבה אמונתך", והכוונה- אמונה בנו, ובכל אחד ואחת מאתנו.

 שבוע טוב וחג שמח🥰

פרשת השבוע , פרשת האזינו, גם השבוע הינה פרק אחד, פרק לב. במרכז הפרק עומדת שירה שלימד משה את בני ישראל הכוללת אזהרות מפני הצפוי לקרות לעם ישראל, ותיאור מערכת היחסים שבין ה' לעם ישראל. עם סיום השירה מצווה ה' על משה לעלות על הר נבו, שם הוא ימות בגיל 120 שנה. הפרשה מועברת באמצעות שירה הכוללת סקירה של כל ההיסטוריה של עם ישראל לדורותם.

מסביר הרב יצחק נריה-
“…משה רבנו משלים עם העבר ועם גזר הדין שלפיו הוא לא יעבור את הירדן בעתיד ולא ייכנס אל הארץ המובטחת. התנהלותו לקראת העתיד מעוררת הערצה: העברת שלטון מסודרת, חיזוק העם וחיזוק המנהיג הבא יהושע, כתיבת התורה, נתינתה אל השבטים ומבט קדימה לקראת שחזור עתידי של מעמד הר סיני אחת לכמה שנים – במוצאי חג השמיטה, במעמד הקהל וקריאת התורה בחג הסוכות.
ואז מגיעה נבואה מפתיעה שצופה פני עתיד. הקב“ה מגלה למשה שהעתיד לא יהיה קל… התורה מלמדת שהדרך לבנות עתיד טוב יותר היא דרך “השירה“. השירה תהיה לעד בבני ישראל, והיא שתשיב אותם למוטב. משה רבנו יודע שיהיו נפילות ושתהיה מעידה, ואף על פי כן, “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ“. יש לדאוג כעת לעתיד. אך כיצד?
בשאלה מהי השירה נחלקו רבותינו, האם הכוונה לשירת האזינו או לתורה כולה הנקראת שירה. הדעה שזו שירת האזינו נסמכת על עוצמתה של השירה שיש בה עבר, הווה ועתיד, יש בה תיאור מציאות ויש בה תביעה גדולה, ויש גם בה פנייה אל העולם כולו: “האזינו השמים ותשמע הארץ“. לבריאה יש מגמה וכיוון. יש מנהיג לבירה, והעולם איננו הפקר. האחריות שלנו בכל נקודת זמן היא להבין שהעבר משפיע על ההווה והעתיד.
שירה דורשת העמקה, קריאה בין השורות. הפנמת המסר מורכבת ודורשת מאמץ. אין התנערות מהעבר כדבר שהיה ואיננו, אין זלזול בהווה או בעתיד, אלא תמצות של הכול לשירה אחת אדירה שמתחילה בטבע הדומם, רומזת לאומות העולם ומדברת אל בני ישראל. לא רק עם ישראל הוא חטיבה אחת, אלא העולם כולו הוא אחדותי. שירת האזינו היא שירת עולמים, ועלינו מוטלת המשימה לגלות ולהנכיח זאת.
מתבקש לסיים עם מילותיו השיריות של מרן הרב קוק, “שיר מרובע“:
יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.  ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית… והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה… ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם… ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה… ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם… והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.”"

לסיכום, בימים אלו, לאחר חודש תשובה, ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים, אנו מתחברים לשירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם אל כל אחד ואחת מאתנו כפרט. משה רבנו מעורר אותנו לדורות באמצעות שירה זו כי עלינו להוקיר וללמוד מהעבר כך שנטיב את בחירותנו ודרכנו בעתיד. לכל אחד ואחת מאתנו יש את ה"האזינו" שלו, ולכן, כל אחד ואחת מאתנו נקראים להתבונן בשינוי שחל בנו, ולקוות שאכן הצלחנו להפנים ולהפיק את הערך המוסף מהשיעורים של השנה שחלפה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥰

אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה וזמן קצר לפני יום כיפור, תהיתי מה משמעותה של הסליחה?

כל מיישב סכסוכים מבין מהר מאוד כי אחד הכלים החשובים, העוצמתיים והיעילים הינו בקשת הסליחה אשר סוללת דרך לקידום יישוב הסכסוך. יתכן כי הצדדים לסכסוך זקוקים לפתרונות משפטיים, אך יחד עם זאת, הם זקוקים להכרה, להשלמה וסגירת מעגל. מסתבר, שיש לנו, בני האדם, צורך אנושי להשלים ולהתפייס עם האדם שפוגע, או שפגענו בו, והסליחה היא שמשחררת אותנו מהשעבוד הממושך לכאב ולפגיעה. פתרונות משפטיים לרוב אינם מעניקים התייחסות ומענה לצרכים המשמעותיים של הצדדים, הצרכים הרגשיים והנפשיים, כמו, הפגנת חמלה, אמפתיה, הכרה וכו'. למעשה, הצדדים רחוקים מסגירת מעגל ותחושת נחמה לה הם כה זקוקים.
בנוסף לכך, מענה משפטי בלבד נרתע מהשימוש בכלי "הסליחה" כי יש בו לכאורה הודאה במעשה אשר עלולה להוביל להקלה בענישה, שחרור מאחריות, ועוד. התוצאה, רגשות הכעס הכאב והפגיעות נותרים בתוכנו והם גדלים ומשתלטים עלינו. הם הופכים לעצבנות, אלימות, חשדנות, וחוסר אמון, אשר משפיעים אט אט על תחומים ומערכות יחסים נוספים בחיינו.
מחקרים מדעיים רבים מעידים על כך שאנשים הצוברים טינה ומירמור לאורך שנים נוטים להיות פחות בריאים נפשית ופיזית – בהשוואה לאנשים שמוצאים את הכוח לסלוח, ולהשאיר מטענים כואבים מאחור. אז מדוע עדיין כל כך קשה לנו לסלוח?

אולי כי בתרבות שלנו "רגשות זה לחלשים" ובמקום לשתף ולהתחבר לאותו מקום חלש וכואב אנו דוחקים אותם, כי "אנחנו חזקים וחזקות", ואנחנו מחביאים אותם מהסביבה אבל גם מעצמנו וכך, במקום לעבור דרך הרגשות הם נשארים בתוכנו, הם שולטים בנו ומנהלים אותנו. כעס זה רגש שמרחיק אותנו מהכאב כי הוא פשוט מסתתר מתחתיו. זה רגש ששומר כביכול (ולמראית עין) על חוזק.
באחד מהגישורים, בסערת רוחות, ל׳, עו״ד התובע והנתבעת שכנגד, נכנס יחד עם הלקוח שלו לחדר הגישור ודרש להזיז את השולחן ולהרחיקו במיידי מהצד השני. הוא הצהיר- "אנחנו לא נשב כל כך קרוב ובסמוך לנתבע ועו"ד שלו". הגישור עדיין לא החל והמתח והכעס שררו בעוצמה בחדר. מדובר בגישור שנדחה כבר מספר פעמים על ידי הצדדים, סכום התביעה היה על 750,000שח והתביעה שכנגד הייתה על סה"כ 1,000,000שח. מנגד, השופטת חזרה והמליצה על תהליך גישור כפתרון ליישוב הסכסוך. ממש בתמצית, התובע היה עובד מבוגר שעבד 14 שנה במקום עבודתו, והוא פוטר והואשם במרמה וגניבה.

לרבים מאתנו קל יותר לכעוס אבל לכאוב ולהיות עצובים, הרבה פחות. העניין הוא שאם אנחנו באמת רוצים לסלוח – לעצמנו ולאחרים אנו חייבים לעבור בשלב של הכאב, קשה ככל שיהיה. יום כיפור הוא הזדמנות טובה לתרגל סליחה כזו המגיעה מעומק הלב. הרב בני לאו בשיעורו "עננו- בעת נעילת שער" מבהיר שישנם ערוצים רבים להיכנס ליום כיפור, וזה לא יום של עצב, אלא יום של פיוס אשר מזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ המאפשר סליחה ותפילה בכנות, מתוך חיבור ובאהבה.

יום הכיפורים הוא גם סוג של תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על פגיעתנו בא_נשים אחרים. אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.
בגישור שהזכרתי קודם לכן, גם ע׳, עו״ד הנתבע והתובע שכנגד הייתה לוחמנית מאוד עבור הלקוח שלה והיו חילופי דברים קשים במהלך הגישור. אני לא אלאה בפרטים, אבל כן אציין שחדר הגישור איפשר בסופו של דבר לצדדים לייצר דיאלוג באופן ישיר, לברר את הפרטים של המחלוקת ולדייקם, לקחת אחריות, לבקש סליחה ולהתנצל. בחדר הגישור נוצרה הזדמנות עבור הצדדים לקבל תשובות, לעשות מקום אחד לשני, ולבקש סליחה על כל אותן סוגיות שפגעו והכאיבו. ומשם הדרך ליישוב הסכסוך הייתה מהירה.  הצדדים הסכימו על פיצוי כספי צנוע לכיסוי ההוצאות המשפטיות יחד עם חילופי דברים מפייסים, ובמקרה זה, הטרנספורמציה שנוצרה כללה הבעות רגש וחיבוקים, וזוהי כנראה כוחה של הסליחה. היא מעניקה נראות והכרה. בהרבה תהליכי גישור שלקחתי חלק, התנצלות אותנטית ותהליך של סליחה שחרר את הצדדים ואיפשר להתקדם ישירות ליישוב הסכסוך תוך סגירת מעגל, נכונות ללקיחת אחריות וריפוי מערכת היחסים.

חכמנו הבינו זאת עוד הרבה לפני המחקרים, והם הדריכו אותנו להיות אקטיביים במרחב הסליחה. לקחת אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו ולחזק את השריר שיודע לסלוח ויודע גם לבקש סליחה. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי רק שבשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ואו פנויים לפנות מקום ולפשפש במעשנו. יום כיפור ממש בפתח, והוא מציע לנו לפתוח דף חדש, ולהתעורר. כך, שבקונפליקט הבא בין אם אנו אחד מהצדדים ואו ממיישבי הסכסוך, נזכור לממש את מעלות הסליחה ועוצמתה בריפוי הנפש ויישוב הסכסוך. בהצלחה.

 שנה טובה וגמר חתימה טובה ❤️🍯🍎

השבוע בפרשה הכי הקצרה מבין חמישים וארבע הפרשות, שבה פרק אחד, פותח משה בדבריו המרגשים "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא) ביום מותו, משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא מסמיך את יהושע, ואל שניהם נראה ה' באוהל מועד. מפרק לא, הפרשה שלנו, ועד סוף הספר, התורה מפרטת לנו את פעילותו העניפה של משה בימיו האחרונים. אמנם משה מדווח לעם ישראל כי אינו יכול עוד לצאת ולבוא, לפעול כפי שרגיל היה, ויהושע הוא המנהיג החדש, יחד עם זאת, ממש עד נשימתו האחרונה, משה איננו חדל ממשימתו הגדולה כמנהיג חזק ואמיץ- לקשור בקשר הברית את עם ישראל. בנוסף, הוא מכין את יהושע כיורשו וחוזר ואומר גם לו "חזק ואמץ".

משה רבנו מתוך ניסיונו עם תלונותיו, ויצריו של עם ישראל מצייד אותם באזהרות והוראות נוספות. "(כט)כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה…" לאור עזיבתו העתידית של העם את הברית  משה מתבקש לכתוב זאת בשירה שאותה ילמד את כל עם ישראל. הכנה נוספת לקראת הסתלקותו היא סיום כתיבת דברי התורה והנחתם ע"י הלוויים בצד ארון ברית ה', ובנוסף מצוות "הקהל" (פס' י-יג) אשר אמורה להיות אחד מכלי ההגנה העתידיים מפני עזיבת ה' ובריתו.

משה מתגלה בגדולתו באופן שהוא מעביר את התפקיד ליהושע, ובדרך האצילה בה הוא נפרד מבמת ההיסטוריה. בפרשת וילך כאמור, משה פונה לעם ישראל ומחזק אותם לקראת הכניסה לארץ ישראל, שלא יפחדו, "(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:” (דברים לא’, פסוק ו’). לאחר מכן, פונה משה ליהושע ומחזק גם אותו: “(ז)… חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. (ח) … לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת. ” על פי משה, מקור החזקה והאומץ טמונים באמונה המהווה כלי להתנעת עשייה מטיבה עבור עם ישראל. מה משמעות המילה אמונה? האם האמונה הינה אמונה דתית בלבד? האם כל אדם דתי הוא אדם מאמין? הפרשה מזמינה אותנו להתבוננות עמוקה בנפש האדם, גילוי האלוקות שבנו המעניקה לנו את הכוחות להניע, ואת החיות והאנרגיה ליצור, ולצמוח. להאמין שבכוחנו לתקן ולהטיב.

מוסיף המחנך יהושע קליין,
"… מסביר הרב עדין אבן-ישראל, כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה שאינם טובים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות עולה בהרבה על מי שמופתע מהרעה שבאה עליו. יש כאן מימד נוסף. בני ישראל מבינים שהם, במו ידיהם גרמו וגורמים לימים הקשים שבאו עליהם. לכן, הם גם יכולים לתקן ולשנות בעצמם את המציאות העגומה. כי מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ואין לך תקווה גדולה מזו. העתיד אינו חסום בפניהם, והשערים לעולם אינם ננעלים. אבל איך לתקן? כאן מקומה של ההבטחה על נצחיות התורה: היא הכלי, היא המדריכה, והיא האור לפיה ילכו ויצליחו. תמיד תהיה לצידכם, השתמשו בה לאורך כל הדורות."

כמו כן, היכולת לתקן נגישה לנו כי אהבת האל האמיתית היא אהבת הזולת מסביר לנו ההוגה לוינס, דרך הזולת אנו פוגשים את האלוהים. אין לנו השגה בעצמותו של הבורא, וכל הגדרה מצמצמת את מהותו, לפיכך, האמונה שלנו היא זו שעושה את ההבדל ומבטאת את מקור הכוח והעוצמות שבנו. האלוקות שבנו היא ביטוי לחיוניות והחיות שבאדם. ביכולתנו, לגלות ולהתחבר לכוחות אלו. אחרי הכל, בכוחו של האדם להשפיע על המציאות באמצעות רצונות, מחשבות, דיבורים רגשות ומעשים.
בימים אלו, עשרת ימי תשובה, אנו מצויים בחשבון נפש ותשובה. מהיכן מונעת האמונה שבנו? מאהבה, מיראה? האם התגובות והפרשנויות שלנו מופעלים על אוטומט? האם יש לנו עין טובה וסולחנית?

בהקשר זה, במהלך ערב סליחות אמש, חיזקה את הדברים השופטת ד"ר פנינה נויבירט בהתייחסותה לתפילת כל נדרי, הקוראת לניתוק מהכבלים, ועמידה בציפיות של עצמנו מתוך הרצון לצמצם בין הרצוי למצוי. מול כל תבניות התוכן אליהן אנחנו מכניסים את עצמנו, ובכך מונעים מעצמנו את החופש להשתנות למה שאנחנו רוצים להיות, מגיעה תפילת "כל נדרי" ומכריזה שכל השבועות, כל הנדרים, כל התוויות העצמיות שלנו "בטלין ומבוטלין". ד"ר נויבירט תיארה את הנטייה שלנו לשיעבודים גדולים לדברים קטנים, וההזדמנות שאנו מקבלים להשתחרר משיעבודים אלו ולבחור להתמסר לדברים גדולים ומשמעותיים בחיינו כמו משפחתיות, קהילתיות ועוד. בכניסה ליום כיפור, תפילת כל נדרי, מסייעת לנו להבדיל בין העיקר לטפל, ולבחון את המחירים ששילמנו בהשתעבדותנו לדברים קטנים שלא השאירו מקום ופניות לדברים הגדולים.

 משה רבנו בנאומו מבהיר לנו את כוחה של האמונה. אנשים מצליחים מתעסקים בדברים גדולים וחשובים. האתגר שלנו הוא השכיחות הגבוהה שבה אנו נוטים להיות מוטרדים ועסוקים בדברים הקטנים והצדדים. אנחנו מתרכזים בהסחות דעת מיותרות – "אולי זה לא נכון עבורי", "מה יקרה אם אני לא אצליח" חוסר וודאות שמערערת אותנו. בעוד האמונה מאפשרת לנו לשאול את השאלות הללו, היא גם זו שמאפשרת לנו לרוץ בנחישות קדימה. האמונה מטפלת בדברים הקטנים ומאפשרת לנו להתעסק במה שחשוב באמת. אחרי הכל, אמונה מסייעת לנו להבין שבידנו מצויה יכולת ההשתדלות, וכל מה שמעבר לכך מתנקז לכוח האמונה המאפשר לנו להרפות ולשחרר.

מסבירה השדכנית הראלה ישי,
"משה רבנו מדריך את יהושע כיצד צריך להתנהל מנהיג, מה עליו לעשות בשביל להצליח להיות אפקטיבי ואיכותי. מצד אחד עליו לבנות תודעה מבוססת ויציבה, אני מאמין יצוק וברור – חזק בתורה. ומצד שני עליו להוריד את הכל לפסים מעשיים, לא להשאיר את האידיאלים בצורה מופשטת בגבהים, אלא לממש אותם בפועל על מנת שתהיה להם אחיזה במציאות – ו"אמץ" במעשים טובים. הרש"ר הירש מסכם זאת במשפט קולע: היה "חזק" בהכרת תפקידיך, היה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בקיומם, להיות חזק בעקרון, אמיץ בביצועו."

מאחלת לכולנו שנצליח השנה לעסוק ולהקדיש למימוש דברים גדולים, למצות את ההשתדלות שלנו ולחזק את האמונה שיכול נוכל. אמן כן יהי רצון. חזקו ואמצו.

גמר חתימה טובה ושבת שלום❤️🍯🍎

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞