חומש בראשית- פרשת ויגש- האשמה או לקיחת אחריות?

הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים רעוע, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.
הדרמה ממשיכה, והפרשה פותחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; כידוע, יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו, ולכן, הוא נחוש לשחררו. פרשת ויגש היא למעשה שיאה של הדרמה.

מסביר הרב הישראלי והמרצה איתמר לפיד, " פרשת השבוע חושפת שתי גישות הפוכות לחיים: האשמה מטהרת את המצפון ומהווה פורקן לרגשות של כעס ותסכול, לעומת זאת היכולת לשנות מציאות טמונה ביכולת לקחת אחריות. בשיאו של המלכוד, מתחילה פרשת השבוע שלנו ומראה לנו כי הכל עניין של גישה. הניגש הוא יהודה: מספר 4 בסדר האחים, שעוקף את אחיו הבכורים והבכירים ממנו ולוקח אחריות על המציאות. במלים חדות וקצרות הוא חוזר בפני יוסף על מכלול האירועים, וקובע חד משמעית: אנוכי ערב את הנער.  
כדי להבין את הגישה, צריך לחזור כמה פרקים אחורה, אל השלב שבו מנסים האחים לשכנע את יעקב, אביהם, לאפשר להם להוריד את בנימין איתם מצרימה. ליעקב, שמבחינתו כבר איבד בן אחד, אין כוונה לאבד את בן זקוניו. שתי גישות ניסו להתמודד עם המעמד: ראובן, הבן הבכור, פנה אל יעקב ואמר "אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". זוהי גישת האשמה: אני אהיה האשם, אותי תעניש, ואת בניי תהרוג.
יהודה נקט גישה אחרת: גישת האחריות. "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ". יהודה ערב, ובדרך הזו הוא מסמן היכן מונח רף האחריות. ואילו ראובן מציע את קולר האשמה.
מה הקו המפריד בין אשמה לאחריות? האשמה הולכת פנימה, ומטהרת את המצפון. היא אינה משנה את המציאות. היא מהווה פורקן לרגשות של כעס ותסכול, ולכן היא כל כך נפוצה במחוזותינו: חיפוש אשמים הפך זה מכבר לחלק נכבד מסדר יומנו הציבורי. כאילו הקביעה 'אשם' או 'לא אשם' – מחזיקה את סך תפיסתנו לגבי אדם ועולם. הדיון הציבורי נאלם דום והכל מחכים למוצא פי השופטים: אשם או זכאי. עם קלון או בלי קלון.
הוויית חיינו לא תשתנה גם אם נעניש את האשמים. היכולת לשנות מציאות טמונה ביכולת לקחת אחריות. הערבות והאחריות של יהודה מצליחות לחדור את חומת הקשיחות העומדת מולו: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו… וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי". רק הבכי של יוסף משחרר אותו ואת אחיו מהמלכוד של שנאת אחים. ואותו הבכי מזכיר לנו כי המציאות הישראלית – במיוחד בימים אלה – מחכה לאחריות. מחכה לערבות."

ההליכים המוכרים לנו כמענה לעוולות הינם ההליכים הענישתיים והמשפטיים. בעוד הליכים חלופיים למשפט, כמו הגישות המאחות, כמענה משלים, חלופי ואו מקביל למענה ענישתי לפגיעה, עדיין לא מוכרים דיים, ולא ממומשים באופן מיטבי. למשל, הצדק המאחה הינו תהליך מוגן ומונחה שתכליתו לאפשר לנפגע עבירה להגיע להסכם עם מבצע העבירה באשר לתיקון הפגיעות שנגרמו מהמעשה. כיצד? באמצעות מפגש בו משתתפים הנפגע, הפוגע, ולעיתים גם אנשים נוספים שהושפעו מהעבירה ואף נציג מהקהילה. המפגש מתקיים רק בהסכמת הנפגע והפוגע שלוקח אחריות כנה על הפגיעה. המפגש הזה מעניק הזדמנות לנפגע להשמיע בפני הפוגע את הדברים שעל ליבו, ולהיות שותף לקביעת הסכם תיקון הפגיעות ובכך להחזיר את הביטחון לידיו. ממש כפי שהתנהל יהודה השבוע בפרשה.

פגיעה מכל סוג שהיא יוצרת מחויבות לאחות את הנזקים אותם מגדירים הנפגעים, כאשר האחריות העיקרית מוטלת על הפוגע. צדק ענישתי נותן מענה לגינוי המעשה, גמול, מניעה, שיקום והרתעה. יחד עם זאת, הגישה המאחה עוסקת גם בשיקום הנפשי והרגשי של הצדדים ושל המעגלים הנוספים שנפגעו (המשפחה, חברים וקהילה). הגישה המאחה מבהירה כי יש צורך בהכרה בפגיעה, ולקיחת אחריות כמשמעותיים בהליך האיחוי של הנפגע אל מול הפוגע. העובדה שיהודה מתוודא בפני יוסף על מעשיהם, ולוקח אחריות מביאה את יוסף, הנפגע, להיחשף בפני אחיו, "(א) וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (בראשית מה). התפיסה של גישה מאחה, כמו צדק מאחה, מאפשרת שיקום עמוק ושינוי של המציאות.

יוסף איננו מטיח האשמות באחיו אלא חווה את כל האירועים בחייו כהשגחה פרטית, מטרתית המכוונת לתכליתו. ועם זאת, נראה כי רק לאחר נאום יהודה, נטמע השינוי שעברו האחים ויוסף אחיהם, "…וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;… (יד) וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו. (טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. (בראשית מה). יוסף חווה והרגיש שאחיו אכן עשו תיקון, אשר התבטא בדאגתם ומסירות הנפש שגילו כלפי האח הצעיר, בנימין, ובלקיחת אחריות על מעשיהם. נראה כי תהליכי צדק מאחה בתוך המשפחה יכולים להתאים לנפגע/ת שרוצה לחולל שינוי במערכות היחסים שלו/ה עם האנשים המשמעותיים לו/ה במשפחה. התהליכים יכולים להתאים למשפחות שרוצות לשפר את הקשרים המשפחתיים, ומעוניינות להבין את החוויה של הנפגע/ת ולגבש יחד הסכמות. במקום להתמקד בהאשמות שלא מקדמות ולא מייצרות שינוי, השיח, הדיאלוג, המתרחש במסגרת תהליך הגישה המאחה, מתמקד כאמור בפגיעה, בתחושות וברגשות של המשתתפים, במתן תוקף לפגיעה ולהשלכותיה. וכפי שראינו בפרשת ויגש, זהו תהליך איחוי שיכול להוביל לתיקון מערכות היחסים שנפגמו, לפיוס מלא, ולשינוי המציאות לטובה.

שבת שלום💞

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *