מחבר: admin

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗

Image by Frauke Riether from Pixabay

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

פרשת האזינו לא במקרה בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה היא עדות לבני ישראל ולמה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרה נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק, ובין מחשבות, רגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נבחר לעשות, 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

Photo by Sandy Millar on Unsplash

רקע-
אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')"
השבוע זכינו לחתן את ביתנו, וההתרגשות הייתה בעיצומה. לחתן ילד.ה זה ממש טקס מעבר בצומת משמעותית בחיינו שמגדירה את עצמנו מחדש וגם את מעמדנו. טקס החתונה מחולל בנו שינוי, הוא מגדיר אותנו מחדש כיחידה משפחתית נרחבת, ואת הזוג כיחידה עצמאית. חוויה משמעותית שבה מובלים הכלה והחתן אל החופה, כאשר כל אחד בליווי הוריו, משפחת הבסיס אליה השתייכו עד כה.

פרופסור יונתן גרוסמן מסביר, "פרשת ניצבים מתחילה כבר בסוף פרשת כי תבוא:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"   (דברים כ"ח, ס"ט).
הקריאה המקובלת של פסוק זה, המגיע לאחר רצף הקללות הארוך של ברית מואב, היא כפסוק המהווה חתימה לכל יחידת הברית. האברבנאל מציע קריאה מחודשת, הרואה את הפסוק דווקא כפסוק פתיחה לפרשיית הברית. במילים אחרות, את הפסוק יש לקרוא לא כ"חתימה" אלא כ"נקודתיים":
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם… " (דברים כ"ח, ס"ט-כ"ט, א')
כפי שנראה, הצעת הקריאה של האברבנאל, לפיה מעתה מתחיל תיאור של ברית, עולה באופן מובהק מפשוטו של מקרא. הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את המילה "היום". היום מתרחש דבר מה, שמאז יציאת מצריים ועד עתה לא התקיים בעם ישראל:
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') נתון זה מפתיע מאוד, שכן קשה להעלות על הדעת שעם ישראל לא הבין על מה הוא חתם בברית סיני.
"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (שם, י"ב) גם פסוק זה מטלטל את הקורא בתמיהה: כיצד ניתן לומר שעם ישראל הוקם רק עתה בערבות מואב, ושכל תקופת המדבר לא הוגדר העם כיחידה אחת?
…מסתבר, שההבדל המייחד את ברית מואב על פני ברית סיני ההוא בשינוי הסטטוס של בני ישראל מאוסף של פרטים לעם…
חז"ל לומדים מתוך ברית מואב את מושג הערבות ההדדית… "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, א'–ב')
…ביום הזה התגבשה 'ישות של עם', שיכולה מכח עצמותה לכרות ברית עם ה' ולחייב בכך גם את הדורות הבאים… מפרקים אלה עולה שיש לתורה חשיבות להדגיש שעם ישראל חתום בעצם על שתי בריתות – ברית פרטית (ברית סיני) וברית לאומית (ברית מואב). חשוב להבחין שכאשר אנחנו מדברים על ברית מואב אנחנו לא מדברים על נתינת תוקף מחודש לברית סיני, אלא על התרחבות תודעתית של עם ישראל כאומה. יש לדברים משמעות רוחנית גם לאדם הפרטי: מצד אחד האדם ניצב מול ה' כאדם פרטי ומצד שני הוא עומד מול ה' כחלק מאומה שלמה."

לאור הבריתות המתוארות לעיל, הן הפרטית והן הלאומית, השבוע, זכינו גם לחוות את הכניסה לברית הנישואים של ביתי. התבוננו בהם, בכלה ובחתן, ילדים מדהימים ומוכשרים שמחוברים לכל הפרטים, מחלקים תפקידים לכולם ומוודאים שכל הנושאים מכוסים וגם שכולם מרוצים. וכן, הם גם היו נוכחים בכל השלבים והסידורים. לחתן את הילדה שלנו זו חוויה של סערת רגשות עם דופק 200, ודמעות- לגמרי תחושת אושר צרוף. רמת ההתרגשות, השמחה והגאווה במי שהיא הפכה להיות, מציפה בנו אהבה שהופכת במהרה למדבקת בחתונה…
מתחת לחופה עמדנו שתי המשפחות זו לצד זו, כשהכלה והחתן באמצע, החיבור שלנו, ויחד עם זאת, זוג נפרד העומד בפני עצמו, וממשיך לחדר הייחוד המסמל את ביתם הפרטי, הנבדל, החדש.

הרב אליעזר מלמד נותן לנו עצה בכניסה לברית הנישואים,
"…עצה חשובה לכל מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בקשר המרכזי והעיקרי שבחיי האדם – בקשר הנישואין. המציאות מסובכת ומורכבת, ולכן מעת לעת פורצים חילוקי דעות שגורמים למשברים. השאלה אינה אם יהיו משברים, כי מסתבר שיהיו. השאלה הגדולה היא כיצד יעברו את המשבר. אם יצליחו להעמיק ולמצוא את המכנה המשותף שביניהם, אזי דווקא מתוך המשבר יצאו מחוזקים ומאוחדים יותר.
המכנה המשותף קשור לברית שכרתו ביניהם – בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כדי לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן השלם ביותר. ברית זו, כשהיא נכרתת באמת, היא מגיעה עד יסוד הנפש, וכל הגלים והמשברים שבעולם אינם מגיעים אליו. ולא זו בלבד, אלא שדווקא המשברים מגלים את עומק הקשר המוחלט שביניהם."

בימים אלו כאשר אנו חווים ביתר שאת את המשברים שלנו כעם, כל אירוע רב משתתפים המגיע מעולמות, גישות, נורמות וערכים מגוונים וכולם כולם מביעים שמחה ואהבה כה עצומים, מעניק תקווה ומחזק כי יש נגישות וכי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." השבוע אנו מקבלים תזכורת חשובה לקיומה של הברית בינינו. עלינו לגייס את כל המשאבים העומדים לרשותנו כדי להיכנס להידברות ולקדם שיח מכבד של זהויות ותפיסות שונות. שהרי דווקא מתוך חילוקי הדעות ניתן לגלות את הקשר העמוק ולממש את הבריתות באופן מיטבי.
ברית זו התחייבות של שני צדדים לקיים אותה הלכה למעשה. פרשתנו פותחת בנושא הברית בין ה' לעם ישראל כאיש אחד. בעוד הנישואים הם היחסים המקודשים בין בני אדם. הקהל סביב החתן והכלה שמגיע לשמח אותם וצועק בשמחה 'מזל טוב'! מאשר מבלי משים את סופיות האירוע. בברית הנישואין, על ידי חופה וקידושין, מצליחים שני אנשים נפרדים לגלות את האחדות שבהם ולהתמלא אהבה וחיים. כך גם בפרשה השבוע, עניינה של הברית היא יצירת עם שכידוע מורכב ממעמדות שונים, מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים, מהדור הנוכחי, ומהדורות הבאים, כולם כולם נכללים בברית.

שבת שלום ובשורות טובות💞

Photo by Dragonfly Ave on Unsplash

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה, כך אנו נערכים לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, לשאת אחריות ולנקות את מעשינו.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחריו בניית מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים שוב, אמן.

הרב גור גלון מפרט-
"בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא –
"(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ." (דברים כח)
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם.
אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה.
כפי שמבאר זאת ר' צדוק בפרשתנו:
"…וזה גם כן מה שנאמר בהתוכחה ולא תאמין בחייך שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של הקדושה אבל באמת שחיות של הקדושה ישנו בעצם בכל נפשות ישראל ומעולם לא יופסק איך שיהיה".
…וכמו שכותב הרב קוק (אורות התורה יא ב):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא…"
בדברים אלה של ר' צדוק והרב קוק, מונחת גם התשובה לשאלה הגדולה, איך יגיע האדם לאמון בחייו, לאמונה בכוחותיו וביכולתו? – התשובה היא אמונה בה' יתברך."
ממשיך הרב גלון ומביא את הסברו של הרב סולובייציק:
"האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות…את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות…"
באותו פסוק עצמו נמצא גם שורש התשובה. שלוש פעמים באותו פסוק אומרת התורה שמדובר בחיים שלך. חייך, לך, ושוב חייך. ובאמת, בחיים האנושיים האלו אפשר לאבד אמון.
אך מתוך ההבנה שהחיים שלך, מקורם ושרשם אלוקי, יש אמונה ויש אמון… רק מי שיאמין בכוחות הטובים שבו, בעוצמות החיים שלו, בכוח האלוקי שמופיע דרכו ועל ידו, יוכל לפעול לתקן, לשפר ולרומם."

הפרשה מבהירה לנו כי כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כוח ואנרגיות להתקדם, והוא מאפשר נינוחות, פתיחות וקבלה. לאמון שאנו מעניקים זה לזה, יש כוח השפעה רב. הוא מחזק את הדימוי העצמי שלנו ואת הרצון שלנו להוציא לפועל ולממש את שליחותנו.
נראה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם, הם ילדינו. האמון שלנו בטוב שבהם, ביופי, בעוצמתם-הוא התוסף מזון החזק ביותר להצלחתם. כשאנו משדרים לילד, שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו זה הוא באמת, אנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי והביטחון שלו, ומספקים לו משמעות ותכלית לעשייה.
בסופו של דבר, לא משנה מה עובר על כל אחד ואחת מאתנו, האמונה בנקודה הפנימית הטובה, השלמה והיפה שבנו היא מפתח משמעותי וחיוני עבור כולנו לעשיה, למימוש ולצמיחה.

שבת שלום❤️

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה 74 מצוות מתוך 613, תרי"ג, המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי, "הלכות מלחמה", דיני ירושה, דיני עבודה, וממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי. והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות. מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הנחיות, וציווים בכל מרחבי החיים?
כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות.

מסביר הרב יוסף דוויק, "המצוות מאפשרות לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. אחד האתגרים העיקריים לחיים של קיום מצוות הוא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים שהמצוות מגיעות אלינו מאותו מקור כמו כל אירועי החיים. כל מה שאנו חווים בחיים, לא משנה כמה כואב, יש בו פוטנציאל ללמד אותנו להיות מי שאנחנו יכולים להיות – המצוות אינן שונות.
אנו עלולים לא להבין כיצד כל מצווה ומצווה יכולה להשפיע עלינו, וזו הסיבה שרבים מחכמינו התייחסו אל המצוות כלא מובנות. אפילו אלה שניסו למצוא את הסיבות שמאחורי המצוות כינו אותם טעמי המצוות, שניתן לתרגם כסיבות למצוות במקום למהות של המצוות עצמן. נלמד מכך שהבנה בשכל יכולה אולי להוסיף תבלין לקיום המצוות שלנו, אך המהות היא העשייה. כפי שאמרנו לעיל, מצוות הן הזדמנות לקשר, כלים להתפתחות עצמית. אם אנחנו עושים אפילו מצווה אחת מתוך אהבה, עם טהרת כוונה וללא מניע חיצוני, אז הבנו את העניין…"

למעשה, המצוות מעצבות אותנו ומסייעות לנו לרסן את היצרים והתאוות, ובכך משפיעות על הבחירות והמעשים שלנו. המצוות פועלות בנפשנו פנימה, ולרוב באמצעות פעולה, מעשה, ארציות. בכל הקשור למערכות היחסים שלנו עם הסביבה ועם עצמנו המצוות מחייבות אותנו להתנהל ממקום מוסרי וערכי גם 'אם לא ממש בא לנו.'

מוסיף ד"ר עמיחי כהן כי הרמב"ם טען שעלינו להתנהל כל רגע בחיינו מתוך תודעת הליכה על חבל דק בהקשר לכך שלכל צעד שלנו יש השלכות כבירות שכלל לא נראות לעין. אנו 'ישנים' מסביר רמב"ם (איננו רואים את התהום). איננו במצב תודעתי המאפשר לנו לראות את המציאות בהקשר המלא שלה. איננו מזהים את גלי ההשלכות, ואלו יכולים להיות גלים עצומים בהיקפם ובעוצמתם.
מרחיב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור, "באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים."

לפי דעתו של הרמב"ם, בפתיחה לפרקי טעמי המצוות, מטרת מצוות התורה היא להביא לתיקון החברה האנושית, תיקון ושלמות הנפש, והן תיקון ושלמות הגוף של הפרט ושל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי הן ברמה הפיזית, כלומר תיקון הסדר החברתי על ידי מניעת פשיעה, מעשי עוול וכדומה, והן במובן הרוחני, כלומר להביא לכך שבני האדם יגיעו לשלמותם הנפשית. "במילים אחרות, לפי תפיסת הרמב"ם התורה משמשת הן כמעין מערכת משפטית לשמירת הסדר בחברה, מניעת הפשע וכדומה, והן כאמצעי להתעלות רוחנית של בני האדם המשחררת אותם מהשעבוד לתאוות וליצרים הנובעים מהגוף החומרי…
הרמב"ם מסביר כי …השלמות הנפשית של האדם היא מצב ארעי, ובאותה מידה שאדם רכש את שלמותו, כך הוא עלול כמו כן לאבד אותה. לפיכך, המשך קיום המצוות מהווה לגבי האדם השלם מעין "חגורת בטיחות" ששומרת על המשך שלמותו הרוחנית, וזאת על ידי שהיא מונעת ממנו לחזור שוב אל יצריו ותאוותיו… בכל הנוגע לשמירת האדם מלהגרר אחר יצריו ותאוותיו, דווקא כאשר הוא נמצא בחדרי חדרים, יש לקיום המצוות אפקט חזק יותר, הואיל וכאשר הוא נמצא בחברת בני אדם אחרים הוא שומר את המצוות בין היתר מסיבות חברתיות, אולם כאשר הוא לבדו הוא עומד בפני מבחן חזק יותר ועליו להשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי "להכניע את יצרו… למעשה, לעולם לא ניתן לדעת בברור אם אדם הגיע לשלמותו, שהרי תמיד קיים הספק שהוא עדיין לא הגיע אליה, לפיכך העצה הטובה ביותר תמיד היא לדבוק בקיום המצוות."

וכך מסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', "חזון יהודי הוא חלק אורגני של הדת היהודית. את החזון ביטאו נביאי ישראל, שתבעו מעם ישראל לבנות עולם שונה מאוד מהעולם הפגאני. העולם הפגאני סגד לכוח… נביאי ישראל רצו לשנות את העולם. הם ביקשו להפוך עולם שמקנה משמעות דתית לכוח, לעולם שמקנה משמעות דתית לריסון הכוח. כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים, הם רצו לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים." והשבוע בפרשה, אנו לומדים כי כוונת המצוות היא להועיל לנו. המצוות מעוררות את האדם לפתח מידות טובות, לפתח מוסר וערכים.

שבת שלום💞

Photo by Mathias Jensen on Unsplash

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.
יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.
בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ל"ְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד.
הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

מסביר הרב יהושע גלזמן,
"פרשת שופטים העוסקת רובה ככולה בהנהגה של עם-ישראל, מכונה פרשת המשכ"ן = מלך, שופט, כהן, נביא. כיצד עליהם לנהוג ולהתנהג, לא פחות חשוב מכך כיצד על העם להתייחס כלפיהם…
 עם הרוצה לחיות כראוי בארצו, צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות, ובכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… כאשר יש נתק בין שכבות העם השונות ואין את תחושת האחריות והסולידריות, אין קשר בין קבוצות האוכלוסייה המגוונות, דבר המוביל לאנדרלמוסיה ופירוק החברה.”

ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "משה ערב הכניסה לארץ חושש מאד. לא הקרבות הצפויים לעם כחלק מכיבוש הארץ מטרידים אותו. יש לו אמון מלא בעוצמתו הצבאית של העם. גם לא מטרידה אותו שאלת יכולתו של העם ליצור ולשמר תשתית חומרית יציבה לקיומו ככל העמים. אין לו ספקות בנוגע ליכולתו של עם ישראל להיות ככל העמים.
חששו נוגע לשאלה, האם ימצא העם את הדרך והכוח להגשים את יעודיו המהותיים, גם כאשר יהפוך להיות עם המתנהל מתוך מערכת לאומית ומדינית עצמאית, מבוססת, יציבה וחזקה. האם יצליח ליצור ולשמר תשתית ערכית, רוחנית ותרבותית שתהפוך אותו למקור חיקוי והשראה. האם האומה הישראלית תהיה מסוגלת להיות מקור השראה ואור לכל הגויים."

בספרו "הנאום האחרון של משה", מתייחס ל"חוק המלך" מיכה גודמן –
"זהו השביל שמתווה משה בספר דברים. חוק המלך של ספר דברים קובע כי יש צורך במלך, אך יש גם צורך שהמלך יזכור שהוא איננו שליט כול יכול, שהוא גם הנשלט, מלך שכוח השלטון שלו מוגבל ומוחלש. זאת איננה האנרכיה של ימי השופטים, משום שיש מלך. זאת גם איננה הרודנות של ימי פרעה ושלמה, משום שיש גבולות למלכות".
בעיית חוסר האיזון לא פסקה עם מותו של שלמה. לא מעט מהמלכים שאחריו אימצו, או בכל אופן ניסו לאמץ, את דפוס ההתנהלות של שלמה. הנחיות משה למלוכה מוגבלת ומוחלשת שהיא במהותה מלוכה משרתת – לא יושמו כראוי אצל רבים ממלכי יהודה וישראל. רבים מהם ניסו ככל יכולתם להרבות נשים, סוסים וזהב במקום להילחם בתופעות של שחיתות… ובעוולות המוסריות ועושק החלשים. כל אלו היו מקובלים במבנהו ואופיו של המבנה החברתי בעולם העתיק, אך לא זה מה שהיה מצופה מהעם שייעודו היה לאמץ בדבקות את התפיסה המונותאיסטית על מרכיביה השונים…"

מסכם ד"ר זאב פרידמן-
"…נאומו של משה כפי שאנו נוכחים ונפעמים מעוצמתו, עוסק בעבר, הווה ועתיד. הנאום מכוון לדור ב'- על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. אך הנאום מכוון רחוק לדורות הבאים. הנאום עוסק בחיי שעה, אך גם בחיי עולם."
שואל ד"ר פרידמן, מה עלינו ללמוד, להפנים ולהטמיע מנאומו של משה לחיינו העכשוויים?
ועונה- "כך פרשתנו מיוחדת וייחודית, בהניחה לראשונה את תשתית המשילות עם הכניסה לארץ. שכן, אקט הכניסה הוא רק ראשוני לקראת הקמת משילות של אומה הנוטלת את גורלה ויעודה בארצה ובמדינתה. האם בפרשתנו מכוון משה לאותה משילות ציבורית קולקטיבית ומדינתית בלבד?  או שמא משה מכוון גם לאותה משילות יחידנית ואינדוידואלית שטמונה בתוכנו, בכל אחד מאיתנו?
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.    לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.    צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". (דברים, טז',יח'-כ')
הפניה של משה היא קולקטיבית – לעם. אך גם פרטנית- לכל אחד ואחת.
הנה לפנינו לראשונה מוסדות המדינה המתהווה ונושאי תפקידיה – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. מה מצופה מהם? –לנהוג במשילות ראויה המושתתת על ערכי המוסר והצדק. האם משילותם רק באזור ספציפי?- לא, נוכחותם הפעילה  בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ וגם בכל  שְׁבָטֶיך. מהי ייחודיות השער?-הוא משמש כחיץ ומגן כנגד הבאים וכנגד היוצאים. משמש כמגן בין מרחבים ורשויות שלטוניות במשילות הקולקטיבית, אך גם במשילות האינדוידואלית, לשופט ולשוטר הפנימי שבתוכנו…
…באפקט השער- "בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", בכל הנוגע לאיזונים ולבלמים, בין רשויות המשילות הקולקטיבית, בנפש האומה וגם בין רשויות המשילות האינדוידואלית, בנפש האדם…
אומר משה למוסד המלוכה: " נהג בערכים ובמידות של צדק ,יושר ומוסר. אך גם בצניעות וביראה אל מול אלוקיך, מוסדות המדינה וסמליה ואל מול העם. ראה כל יום את שלטונך – כְשִׁבְתּוֹ ולא בשִׁבְתּוֹ. העמד עצמך יום יום לבחירה ".
הפרשה קוראת לנו באמצעות הציוויים השונים, להטמיע כי קריאתו של משה היא לכלל ולכל אחד ואחת מאתנו לשאת אחריות, לגלות מנהיגות ראויה אכפתית ורגישה גם כלפי הסובבים אותנו.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמתו של יצחק בן שלומית, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים❤

Photo by CA Creative on Unsplash

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם עם כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה…" (דברים יא, כו)
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת הברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים והמצוות.

 הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר-
"משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים – ועתה הוא פונה אל הפרטים… הזהיר משה: על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם…
כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי החדש 'מוסריות', חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו – ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.
החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה…
האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית… פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו – כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד – יוצרי החברה או הורסיה.
הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב"ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. "גדל-הנפש" שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה "המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים".
היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות – בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים – אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם.
כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז"ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.
משה רבנו לימדנו אחרת: שהבחירה הגדולה היא בין ברכה לקללה, בין שמיעה בקול האל לבין היסחפות אחר קולם המפתה של האינסטינקט והחשק. אני מאמין שהוא צדק. החופש הוא בר-קיימא רק כאשר אומה נעשית לקהילה מוסרית. וכל קהילת מוסר יכולה להגיע לידי גדולה העולה בהרבה על נתוניה המספריים, שכן בקהילה כזו כל אדם מרומם את זולתו ומרומם על ידיו."

בהמשך הפרשה מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ, הכוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו').
האמונה היהודית דורשת מאתנו, ומחנכת אותנו להתנהל בניגוד לדחפים וליצרים הביולוגיים שבנו. היא קוראת לנו לראות ולהתחשב בזולת. ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "המאמין המונותאיסטי עומד מול אלוקיו ממקום של אהבה, ענווה והרבה הכרת הטוב. ומצב מנטלי זה לא אינטואיטיבי וטבעי. הוא דורש חינוך, השקעה והשכלה תמידית… אם החינוך יצליח והאמונה והעקרונות המונותאיסטים יבערו בעוצמה בעם, אזי הוא יהיה דוגמה חיה ולאומית לקהילה חברתית ותרבותית המראה לעולם כולו שאפשר לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, סולידריות ותמיכה בחלשים. זהו בסופו של דבר החזון היהודי כפי שמסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67'." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

לעילוי נשמת ליליאן לאה בת סאם סלדס האהובה, יהי זכרה ברוך🙏🏼❤️