חודש: ספטמבר 2018

חז"ל הורו לנו לקרוא את מגילת קהלת דווקא בסוכות כי זהו זמן שמחתנו. מסביר המשנה ברורה: "ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת "ולשמחה מה זו עושה”." מגילת קהלת שכתב שלמה המלך מבררת מהי השמחה האמיתית ומהי המדומה. קהלת הוא ספר רצוף שאלות קיומיות, נוקבות וקשות על תכלית החיים ומשמעותם. זוהי מגילה שהפכה לאהובה במיוחד, וקוראים אותה בחג הסוכות כדי להוסיף שמחה וחיוניות לחיינו.

כידוע, בסוכות אנו יוצאים לדירת ארעי. בעוד את הדירה/בית שלנו אנו חווים כקבע ואת הסוכה כארעי; בא סוכות לברר מהו האמת, הקבע, החולף, ההבל, הנצח, ומהו מביניהם הינו ערך אמיתי.
מסופר על החפץ חיים שפעם עשיר אחד התארח בעיירה שלו. ראה את עניותו ואת דירתו הדלה. התפלא, והציע לבנות לו בית גדול. שאל אותו החפץ חיים איפה הוא מתארח ואיך תנאיו, והעשיר ענה שהוא רק מתארח בבית מלון וזה לא ביתו, ענה לו החפץ חיים, שגם הוא חי בבית מלון, בעולם הוא כאורח…
הסוכה מלמדת אותנו להכיר את הערך האמיתי לחיים, להוקיר על כל הטוב שיש בחיינו, ומתוך כך את כל השמחה שיש בחיינו.

מסביר הרב חיים נבון: 'קהלת קורא להתמסר למשהו שגדול ממך'-
"מגילת קהלת קוראת לך לשנות את המוקד של החיים שלך. לפעמים אנחנו חושבים שאם נעשה דבר כזה או אחר- נשיג הצלחה, וכך נטמיע רשמים והשם שלנו ייזכר לנצח. שלמה המלך המפוכח אומר שלא יחיה לנצח. המגילה מבטאת את התהייה שלו. חשבתי, אומר שלמה, למצוא משמעות בחיי הנאה, חוכמה ותהילה וכל זה הכזיב אותי. אבל המגילה לא מסתיימת בתחושה שזה לא שווה כלום, אלא שהכל יישמע. אתה כן יכול למצוא מוקד לחיים שלך אבל בתנאי שאתה יכול להתמסר למשהו שגדול ממך. לאלוקים. לעולם שיש בו טוב ורע, שאתה לא המוקד של העולם. אם אתה מוכן למצוא מוקד אחר ולהתמסר לעולם של טוב ורע, לעולם שיש בו ערכים ושאיפות מוחלטות – בעולם הזה תמצא גם משמעות לחיים שלך.
זה גם קשור בעיניי לסוכות. אנחנו בונים סוכה ומשקיעים בה כל כך הרבה, ומקשטים וכל זה בשביל שבעה ימים, לא בשביל הנצח. זה לא יחזיק מעמד לשנים ולא לשנה. ובשביל השבוע הזה טורחים כל כך הרבה. ככה גם החיים. יש לחיים משמעות בלי להתיימר להשיג זיכרון נצחי ותהילת עולם אם אתה מוכן לעגן אותם במשמעות שגדולה מהן. במגילת קהלת יש הרבה פסוקים קשים. עדיף כבר לא לחיות, הוא אומר. אבל מה שמיוחד בקהלת היא שהוא לא מביא אותך ישר לשורה התחתונה אלא מזמין אותך לכל המסע. וכך צריך לראות את הפסוקים. זו לא השורה התחתונה אלא תחנות. הוא מזמין אותנו לתהליך החשיבה שלו. אלו הרהורים שעולים במוחו של כל אדם רגיש, גם בתקופתנו. הערך הרוחני הגדול הוא שהם מסירים את האשליה של כוחי ועוצם ידי. של ווינריות. שאני יכול להשיג הכל. שאחיה לנצח…"

יחד עם זאת, שלמה המלך באמצעות קהלת מגיע בסופו של דבר למסקנה שיש טעם ויש תכלית, ו-"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת פרק ג' פסוק א'). באפשרותנו לחפש ולמצוא משמעות לעשייה ולשליחות שלנו בעולם, ולהיות אור מטיב לנו ולסובבים אותנו.

מועדים לשמחה ושבת שלום🥰

הסוכה היא עוד סוג של אוהל אבל "אוהל" שמכיל כל כך הרבה רוחניות ומשמעות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. כעת אחרי שניקינו את החטאים שלנו ביום כיפור, אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורא לנו להתחדש ולהתרענן בעשייה שלנו, בפרט בעשייה שהפכה מכנית ואוטומטית.

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבינו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת וילך, להיות שירה שתהא עדות ואזכור לעם ישראל. ואכן במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.
השירה משבחת את הנהגת ה' ואת הבחירה שלו בעם ישראל; יש בשירה אזהרות, זיכרונות ותיאור עתידם של עם ישראל בדורות הבאים ע"י תיאור של נחלת ארץ ישראל, החטא, הגלות והגאולה. מטרת השירה היא להזכיר לעם ישראל את התורה, קיום המצוות, והאמונה, בפרט לאור התיאור שבעתיד בני ישראל יבגדו יעזבו את תורת האל ויפנו לה עורף.
הפרשה גם מתארת כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. יהושע, המנהיג שמחליף את משה רבינו, נמצא יחד עם משה, והם מופיעים כמנהיגים בחפיפה.
בסוף הפרשה מצווה ה' את משה לעלות להר העברים, הר נבו, ולהשקיף על ארץ ישראל. לאחר מכן, מודיע ה' למשה ששם הוא ימות בגיל 120 שנה ומבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו. בנוסף ה' אומר למשה כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בעקבות חטאו במי המריבה.

השבוע הפרשה פותחת במילה- "האזינו"- כזכור המצווה העיקרית בראש השנה היא להקשיב לקול השופר שמטרתו לעורר אותנו, ובמקביל לשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבים.. ומאזינים. השיטה של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכים לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי ולעיתים נצטרך גם להתכופף ולצמצם את 'האגו' שלנו בכדי שנוכל להתחבר אחד לשנייה. מבנה השופר שהינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, ובהמשך ביום הכיפורים בתהליך הסליחה (שכולל בקשת סליחה וגם קבלת הסליחה) עלינו לעשות מקום לזולת ע"י התנקות והקטנת האגו שלנו, בכדי שנצליח לאפשר לנו שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
אומר לנו הרב דוד אגמון- "הפרשה באה לחזק אותנו… להזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו."
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבינו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחד ואחת מאתנו יש משה רבינו שמבקש שנהייה קשובים לעצמנו שנוכל לחבור לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונים את מילותינו מבפנים, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי כנראה שפספסנו, משהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, משהו שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי. אז מי ייתן ונצליח להקשיב במירב תשומת הלב, ונזכה לנקיות, התחדשות, צמיחה, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמכי"ר.
חג שמח ושבת שלום❤🍯🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

לא במקרה כותב משה רבינו את דבריו לעם ישראל בשירה. טקסט המתנגן במוסיקה קל יותר לזכור אותו ולהטמיע אותו בתוך הנשמה, פשוט כי זה מרגש ונוגע. תאכלס, קל לנו יותר לזכור שירים מאשר נאומים. השירים נטמעים ונחרטים לנו בזיכרון לזמן ממושך, לרוב המנגינה וגם המילים.

ועל כך כתב יורם טהרלב-
"ידוע כי בני האדם זוכרים שירים בקלות רבה והם נחרתים בזיכרון לשנים רבות, בעוד שדברי פרוזה ונאומים הופכים לאבק פורח. ואמר על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפזמונים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות. ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה. והכתוב בפרשת ויילך מערב בין השירה לתורה, ללמדנו שאינן אלא דבר אחד. ומשה אכן מלמד את העם לשיר את התורה: "(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים לא')
ומאז למדו בני בניהם של ישראל כי יש לשיר את התורה ולא לקראה! ועשו את טעמי המקרא שאינם אלא תווי הנגינה ההופכים את התורה לשירה, ומבטיחים כי גם הבורים ועמי הארצות יידעו לשיר את התורה אפילו כאשר אינם מבינים את מילותיה."

משה רבינו העניק לנו שתי שירות גדולות –שירת הים ואת שירת האזינו, את נאומו האחרון לעם ישראל הוא מסיים בשירה. הרב אמנון בזק מסכם-

" כוחה של שירה הוא הצד החווייתי הטבוע בה, שיש בו כדי לשוב ולהזכיר לאדם נשכחות, בייחוד בשעות משבר. צירופה של ה'שירה' ל'תורה' הוא הערבות לכך שאכן "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ודברי ה' לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם."