השבוע, פרשת תזריע מצורע, ראש חודש אייר, עברנו מחג הפסח ליום השואה והגבורה, והמשכנו לחודש אייר שהוא גם חודש הגאולה, ובמרכזו- יום הזיכרון ויום העצמאות. אלו הם עשרת ימי תשועה וגאולה, המעבר משואה לתקומה.
הפרשה פותחת בלידת תינוק/ת, "…אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה… זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה…"(ויקרא יב', א-ז) עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה, מגיעים איתו גם חבלי לידה ויסורי לידה ובהמשך אתגרי הצמיחה, וע"כ יש צורך בהקרבת הקורבן.
השבוע גם זכינו לחגוג את יום תקומת מדינתנו, יום עצמאותנו שגבתה וגובה עדיין קורבנות רבים. כנראה כמו שמופיע בכל יצירה חדשה ובטח בכל הופעת חיים חדשה, ככל שהיצירה יותר גבוהה ומשמעותית כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר. מסתבר שבכדי לראות, לשמוח ולהוקיר על המתנה הגדולה, ולא ליפול ליסורים ולכאבים המתלווים עימה, עלינו להסתכל במבט רחב ואולי אפילו קצת ניסי. הטיב לתאר זאת יהודה עמיחי-
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת
וּלְכֹל הַיּוֹתֵר, בְּמַבָּט חָטוּף לַצַּד
דָּגִים בִּשְׁלַל צְבָעִים בְּתוֹךְ חוֹמַת הַמַּיִם,
כְּמוֹ בְּמִצְפֶּה יַמִּי מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת זְכוּכִית.
(יהודה עמיחי, ניסים)
מאות אלפי בני ישראל עומדים על החול, כבר ממש על הקצה… מאחוריהם צבאות מצרים, לפניהם הים בכל הדרו. מאחוריהם הוודאי והמוכר, לפניהם הלא נודע. ללא ספק- עת חירום. רגע בו עליהם לבחור – לוותר או להתגבר. לשוב לאחור או לצעוד קדימה. לקפוא או לקפוץ. והבחירה נעשית. הם נכנסים למים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. נס!
בחיים בכלל ובחיי האומה בפרט, ניסים אינם מקריים. ניסים הם תוצר של בחירה בעשייה. הבחירה להביא חיים חדשים לעולם על כל המשתמע, ליזום, לפעול, לשאת את המחיר שמתלווה (חבלי הלידה, הלידה, כל אותם שהקריבו את חייהם למען תקומתה של המדינה), ולממש את היכולת לגרום כיחיד וכלל לדברים לקרות.
הלידה היא שיא החיים! ובפרשה אנו עוסקים בלידה, טהרה וטומאה. מה הקשר בין טומאת מוות ללידה? הלידה מחוללת חיים. היציאה של הדם מהגוף מבטאת את המוות שנותר בגוף האישה לאחר הלידה. במילים אחרות, המעבר מטומאה לטהרה איננו מטוב לרע, אלא ביטוי לחיים ולמוות. ביום הזה, ביום העצמאות חל השינוי האדיר והגדול שציפינו לו קרוב לאלפיים שנה. סוף סוף החל האור להאיר.
תקומתה של מדינת ישראל עשתה מהפיכה כללית בכל המציאות של האומה בעולם. כל המציאות של עם ישראל השתנתה בבת אחת. הגאווה, הביטחון, תחושת השייכות וההתעוררות הלאומית הביאו לשיבת ציון נחרצת. גם מבחינה חיצונית קיומית וגם מבחינה רוחנית מאז תקומת מדינת ישראל חלה מהפכה באומה. עצמאות היהודים לא יכלה להתחולל בשום טריטוריה אחרת. בכל שנות ההיסטוריה שלנו כפרטים וכאומה זרמו התפילות, הרגשות הדתיים והגעגועים לארץ ישראל, והיו הם חלק בלתי נפרד מהאמונה שלנו. בכל הדורות נשאנו את עיניינו לארץ ישראל. כלומר, יש לנו מנוע פעיל שהוביל ומוביל למעשים והבחירות שלנו, ויחד, עם כל המורכבות המשתמעת, הם שהובילו לכינונה של המדינה בפועל. האמונה, האומץ, התעוזה והנכונות להילחם ולהקריב נפש וגוף בכדי שתהא לנו ריבונות שבה יחיה העם היהודי בביטחון ועצמאות.
וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "בשנות המדינה הראשונות הייתה תנועה שנקראה, "הכנענים". היום הם נקראים "פוסט ציונים". שיטתם קבעה כי שיא התרבות היהודית הוא להיות בדיוק ככל הגוים, להמציא חברה בלי שום צביון יהודי.
שלמה קרליבך זכרונו לברכה, הוא היה אומר: "כשאני הולך לקמפוס באוניברסיטה, ואני שואל את הסטודנטים מי אתם, מה אתם – אם מישהו אומר: 'אני קתולי', אני יודע שהוא 'קתולי'. אם מישהו אומר: 'אני פרוטסטנטי', אני יודע שהוא 'פרוטסטנטי'. אם מישהו אומר: 'אני סתם בן אדם', אני יודע שהוא 'יהודי'."
יתכן שהמענה "אני סתם בן אדם" נובע לא פעם מהפחד לעורר מהומה ולא בהכרח מתוך בושה. בנוסף, יש את אלו המתבטאים כך מתוך התייחסות אוניברסלית ולא לאומית. ולאלו, פונה וממשיך הרב זקס,
"אז מספיק כבר! כבר הגיע הזמן להפסיק לשלול את העבר שלנו, המסורת שלנו. הירושה שלנו, עולם הרוח שלנו. כמאמינים בני מאמינים, אנחנו לא חגבים, אנחנו ענקים! איפה הגאווה, הביטחון העצמי שלנו? אני אומר שאמונת ישראל היא גדולה מכדי להיות הירושה רק של המאמינים. דת ישראל היא גדולה מדי מלהיות רק הנכס של הדתיים. ריבונו של עולם, איפה היום המשוררים הדתיים, המוסיקה הרוחנית, הסרטים, הספרות הרוחנית של עם מבוגר ועצמאי בארצו? איפה נוכל לשמוע כיום, אם בעולם התורה והישיבות, אם בעולם התרבות הכללית והאוניברסיטאות – את קולו של ישעיהו הנביא, או של הרמב"ם, איפה נמצא את מורה הנבוכים בן זמננו?"
יהי רצון, שנזכה לתת ליום העצמאות את צביונו הנכון, צביון של התבוננות בהיסטוריה ושל ראיית ההווה מתוך המבט הרחב שכולל את העבר ואת העתיד גם יחד. וכמו שמנחה אותנו הפרשה לגבי היולדת שמביאה חיים חדשים לעולם, והצורך בקורבנות, נזכור ונוקיר את כל מי ששם נפשו וגופו בכדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחון בריבונות יהודית במדינת ישראל, וע"כ גם מחובתנו להקים חברה שבה כפי שהתחייבנו בהכרזת המדינה – "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כלומר, אנו מחויבים להשתית חברה אכפתית ומעורבת שבה אדם לאדם- אדם. אמכי"ר.
שבת שלום❤️