חומש שמות- פרשת יתרו- מה תכלית המצוות?

השבוע פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות. מסופר לנו כי בתחילת חודש סיון בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. במרכז הפרשה מתרחש המאורע המכונן ורב החשיבות בתולדות עם ישראל – מעמד "מתן-תורה" בהר-סיני. לאחר שלושה ימים של הכנות והתקדשות לקראת המאורע הגדול, נעשו כולם כ'איש אחד בלב אחד', ללא מחלוקות ותככים.  ה' מתגלה אל עם ישראל במעמד הר סיני – המאורע שבו כורת ה' ברית עם עם ישראל, ונותן להם את עשרת הדיברות:
ההכרה באל אחד שהוציאנו ממצרים; האיסור לעבוד פסלים, עבודה זרה; האיסור לשאת את שם ה' לשווא, איסור על שבועת שוא; הציווי על השבת, אנו שובתים מכל מלאכה בשבת ומציינים אותה בקידוש ובהבדלה, בתחילתה ובסופה; הציווי על כיבוד הורים; ולאחר מכן, מופיעים 5 האיסורים- רצח, ניאוף, גניבה, מתן עדות שקר, ולא לחמוד את אשר לזולת, לאחר.
ה' הוא כליל השלמות בתכלית, אז מדוע הוא צריך שנקיים מצוות? הרי ה' הוא אינסופי, נצחי, מעל הזמן והמקום, מדוע אכפת לו אם אסע בשבת, אם אברך לפני שאני שותה או אוכלת וכו'? יש המדמיינים את ה' כשופט חמור סבר המרוצה רק כאשר עושים את מה שהוא מצווה, מעין שוטר עוצמתי ומאיים, האומנם?
השבוע כולנו נפגשים למרגלות ההר לקבל את עשר הדיברות, עשרת המצוות הבסיסיות והמשמעותיות בכינון חברה מוסרית, וערכית.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"בבית הלורדים הבריטי יש לשכה מיוחדת, המשמשת בין היתר חדר הלבשה לחברים חדשים המצטרפים לבית. כשקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הרב עמנואל יעקובוביץ', נתמנה ללורד, איש הטקס שהלביש אותו ציין באוזניו שהוא הרב הראשון הזוכה להגיע לבית הלורדים. הלורד יעקובוביץ' השיב, "לא, אני השני". "ומי היה הראשון?" שאל המלביש המופתע. הלשכה ידועה בשם "חדר משה", בגלל ציור הקיר הגדול המייחד אותה. רואים בו את משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית. הרב הצביע אליו והסביר שמשה רבנו הוא הרב הראשון שהוכנס לבית הלורדים.
לעשרת הדיברות שעל לוחות הברית נודע מקום נכבד לא רק ביהדות… הם הביטוי הנשגב לחוק העליון, החוק שהוא המסגרת לכל החוקים האנושיים. כמובן, ביהדות יש לעשרת הדיברות מעמד מרכזי מאז ומתמיד… והם שמרו על מעמדם בתודעה היהודית… ועדיין יש מקום לשאול מה ייחודם של עשרת הדיברות. כעקרונות מוסר, רובם אינם חדשים. כמעט בכל חברה יש חוקים נגד רצח, גזל ועדות שקר…
המייחד בכל זאת את עשרת הדיברות הוא שהם פשוטים וקל לשננם. כי אכן, ביהדות החוק אינו כתוב לקהל של שופטים ועורכי דין בלבד. ברוח השוויוניות העמוקה שבלב התורה, ברית סיני איננה כשאר בריתות בעולם העתיק, שנכרתו בין מלכים. היא ברית שאלוהים כורת עִם עַם שלם. מכאן הצורך בהצהרה פשוטה של עקרונות יסוד שכל אדם יכול לזכור ולצטט…
חלוקת הדיברות-
שאלת היסוד הבאה היא כיצד לחלק את הדיברות. בדרך כלל, ובציורים ובעיטורים בפרט, מחלקים אותם לשניים, שהרי הם כתובים "עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד, יג). בהכללה אפשר לומר שהחמישה הראשונים עניינם מה שבין אדם למקום, והחמישה האחרונים – בין אדם לחברו. אלא שיש דרך נוספת לחשוב על מבנים מספריים בתורה.
שבעת ימי הבריאה, למשל, עשויים שתי קבוצות בנות שלושה ימים כל אחת, שאחריהן יום אחד מסכם. בשלושת הימים הראשונים עסק אלוהים בהפרדת תחומים: אור מחושך, מים עליונים ממים תחתונים, ים מיבשה. בשלושת הימים הבאים הוא מילא אותם, כל אחד בתורו, בעצמים ובצורות החיים המתאימים: שמש וירח, ציפורים ודגים, חיות ואדם. היום השביעי נבדל מכולם והתקדש.
גם עשר המכות מורכבות משלושה מחזורים בני שלוש מכות, ובסופם מכה עשירית יחידה… נראה לי שגם הדיברות בנויים כך: שלוש שלישיות, ודיבר עשירי הנבדל מכולם. אם נקרא את הדיברות בדרך זו נראה כיצד הם יוצרים את מבנה היסוד, את דקדוק העומק, של ישראל כחברה המחויבת לברית עם ה' כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
שלושת הדיברות הראשונים – איסור האמונה באלוהים אחרים, איסור עשיית פסל ותמונה ואיסור נשיאת שם ה' לשווא – מגדירים את עם ישראל כ"אומה אחת בריבונות אלוהים". השם הוא ריבוננו העליון. על כן כל חוק ארצי אחר כפוף לצַוֵי-העל הקושרים את ישראל לאל. ריבונות האל גוברת על כל נאמנות אחרת…
שלישיית הדיברות הזו, שבאמצעותה מכריז העם על כפיפותו ונאמנותו לאל מעל לכל דבר אחר, מכוננת את העיקרון החשוב ביותר של החברה החופשית: גבולותיו המוסריים של הכוח. בלעדיו עלולה גם הדמוקרטיה להפוך לעריצות הרוב. החיסון הטוב ביותר מפני סכנה זו הוא הכרה בריבונות הא-ל.
השלישייה השנייה – שבת, כיבוד הורים והאיסור לרצוח – עוסקת כולה בעיקרון הנִבְרָאוּת של החיים. דיברות אלה מציבים גבולות לרעיון האוטונומיה, הגורס שאנו חופשיים לעשות את כל העולה על רוחנו כל עוד איננו פוגעים באחרים. יום השבת מוקדש למחשבה על האל כבורא עולם ועל העולם כבריאת כפיו. משום כך מושעות ביום זה כל ההיררכיות האנושיות, וליום אחד משבעה כולם חופשיים: האדון והעבד, המעסיק והמועסק, ואפילו חיות המשק.
גם כיבוד ההורים הוא אות של הכרה בהיותנו בְּרוּאים. אנו זוכרים כך שלא כל דבר בחיינו הוא תוצאה של בחירתנו – וראשון להם הוא עצם קיומנו. הורינו בחרו, לא אנחנו. ולבסוף, "לֹא תִּרְצָח" מאשרר את העיקרון המרכזי בברית נוח, ברית האל עם האנושות כולה, שרצח איננו רק פשע נגד אדם אלא גם חטא כלפי אלוהים שהאדם עשוי בצלמו. הדיברות הרביעי, החמישי והשישי הם אפוא ליבתם המשפטית העקרונית של החיים היהודיים. הם אומרים לנו שכדי לדעת איך לחיות יש לזכור מאין באנו.
השלישייה השלישית – איסורי הניאוף, הגניבה ועדות השקר – מכוננת את המוסדות הראשוניים שהחברה תלויה בהם. הנישואים קדושים מפני שזהו הקשר האנושי המדמה באופן הקרוב ביותר את הברית בינינו לבין האל. אין מוסד אנושי התלוי בנאמנות הדדית יותר מהם; ויתרה מכך, הם גם תבנית היציקה של החברה החופשית… איסור הגניבה מכונן את עיקרון שלמות הקניין… רודנים גוזלים את זכויות הקניין של בני עמם, והעבדות מחללת את כבוד האדם בשוללה ממנו את הבעלות על העושר שהוא יוצר.
האיסור על עדות שקר הוא תנאי הכרחי לקיום צדק. חברה צודקת אינה יכולה להסתפק במערכת חוקים, בתי משפט ורשויות אכיפה. כדברי השופט האמריקני לרנד האנד, "החירות שוכנת בלבבות האנשים והנשים. אם היא מתה שם, לא יצילוה לא חוקה, לא חוק ולא בתי משפט. הללו יתקשו אפילו לעזור לה". אין חופש בלי צדק, אבל אין צדק אם אין מקובלת בחברה אחריות אישית וקיבוצית "לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת". ולבסוף, מגיע האיסור העשירי, העומד לבדו – האיסור על חמדת בית הרֵע, אשתו, עבדו, אמתו, שורו, חמורו או כל דבר אחר השייך לו או לה. אם חושבים על עשרת הדיברות כעל עשר מצוות, הצבתה של מצווה זו כקבוצה בפני עצמה נראית תמוהה. אך לא כן אם מתבוננים בעשרת הדיברות כרשימה של עקרונות יסוד לחברה חופשית.
האתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא הכלת התופעה האוניברסלית והבלתי-נמנעת של הקנאה: התשוקה להיות בעליו של מה ששייך לזולת. הקנאה היא גרעינה של האלימות. הקנאה היא שגרמה לקין לרצוח את הבל, היא שגרמה לאברהם וליצחק לחשוש לחייהם רק מפני שהיו נשואים לנשים יפות, והיא שגרמה לאחי יוסף לשנוא אותו ולמכור אותו לעבדות. הקנאה היא המובילה לחטאים שנגדם פונה שלישיית הדיברות הקודמת – ניאוף, גניבה ועדות שקר; וקנאתם של בני ישראל בשכניהם היא אשר הובילה אותם, פעם אחר פעם, לנטוש את אלוהיהם למען האלילוּת בת הזמן…
3,300 שנים לאחר שניתנו, עשרת הדיברות הם עדיין המדריך הפשוט ביותר והקצר ביותר ליצירתה וקיומה של חברה טובה. חלופות רבות נוסו, ובדרך כלל זה נגמר בבכי. יש אמת רבה במימרה החכמה והמבודחת – אם שום דבר לא עוזר, קראו את ההוראות."

התכלית-
נראה כי תכלית מרכזית לקיומן של המצוות היא עבודת מידות. קיום המצוות משפיע על פנימיות הנפש שלנו . יש המדמים זאת ל"מכשיר כושר רוחני" שמעצב את עולמנו הפנימי, תורם לבניית חוסן מנטלי, אישיות חזקה שמסוגלת לדחות סיפוקים ולעשות בחירות מושכלות שאינן מתנהלות על ידי יצרים ותאוות. הרמב"ם מסביר כי המצוות נועדו למעשה להשריש ולרומם את הטוב שבתכונות האופי שלנו, ולקיים חיי חברה ערכיים ומוסריים.
הרב שניאור אשכנזי מצטט את התניא פרק יב: "המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה." כלומר, לא ניתן לבלום את המחשבה הראשונה או ההרהורים שפשוט צצים ועולים, כי לא ניתן לעצור את הלב, "העין רואה והלב חומד". אבל אנו יכולים לשלוט על המוח ולבחור שלא לפתוח ובטח שלא לפתח את אותה מחשבה מזיקה. האדם מורכב מנפש וגוף. וכפי שנפש האדם משפיעה על מעשיו והתנהגותו, כך גם המעשים מעצבים את נפשנו ואישיותנו. ההזנה היא הדדית. והמצוות מעניקות לנו את הבחירה לרומם ולקדש את חיי הרוח והחומר באמצעות פעילויות חוזרות ונישנות ההופכות לטבע שני שלנו, כפי שנכתב בספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". למשל, כאשר אנו מברכים לפני שתייה או אכילה אנו זוכרים להודות ולבטא הערכה על הטוב שבחיינו. בסופו של דבר, המעשים הינם ביטוי לפנימיות שלנו והם גם משפיעים על פנימיות נפשנו והרגשות שלנו.

שבת שלום ובשורות טובות💞

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *