ראש השנה הוא יום של קול.

התורה אינה מכנה אותו "ראש השנה", אלא "יום תרועה", וגם "זיכרון תרועה"  (במדבר כ"ט, א', וויקרא כ"ג, כ"ד). במרכזו עומד השופר- קול שאינו זקוק למילים. הוא פשוט נשמע. אבל אולי "יום תרועה" אינו רק יום שבו אנחנו משמיעים קול, אלא גם יום שבו אנחנו נקראים לשמוע ולהקשיב. הדבר בולט במיוחד בקריאת התורה של ראש השנה. בפרק כ"א, פסוק י"ז, בספר בראשית אנחנו פוגשים את הגר וישמעאל במדבר. המים נגמרים, הגר מתרחקת, וישמעאל נשאר לבדו. ואז נאמר:
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר… כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם."
התורה יכולה הייתה לומר בפשטות שאלוהים ראה את מצוקתו של ישמעאל. אבל היא בוחרת במילה "וישמע" וחוזרת עליה: אלוהים שמע את קולו של הנער.
רש"י מפרש את "באשר הוא שם" כך שהאדם נבחן על פי מצבו ומעשיו בהווה. אולי יש כאן תזכורת חשובה גם לנו: לפני שאנחנו ממהרים להגדיר אדם על פי התווית שהצמדנו לו, על פי מה שאנחנו חושבים עליו או מצפים שיהיה, לעצור ולהקשיב לו כפי שהוא עכשיו. (רש"י בראשית כ"א, י"ז).

ואז, מיד בפרק הבא, מגיעה העקדה. אברהם מושיט את ידו אל המאכלת, וברגע האחרון נשמע קול:
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר." (בראשית כ"ב, י"ב). גם כאן, ברגע המכריע, הכול תלוי ביכולת לשמוע.
בפרק כ"א מישהו שומע את קולו של הנער.
בפרק כ"ב מישהו נדרש לשמוע קול שעוצר אותו.
אולי לא במקרה שני הסיפורים האלה נקראים בראש השנה.

קול שלם, קול שבור וקול סוער. גם השופר עצמו מספר סיפור דרך שלושה סוגי קולות:
תקיעה– קול פשוט, ארוך ורציף.
שברים– שלושה קולות שבורים וקצרים.
תרועה– רצף של קולות קצרים ומהירים, הנפלטים בזה אחר זה.

אפשר לשמוע בשלושת קולות השופר תמונה אנושית כמעט:
יש רגעים שבהם אנחנו שלמים, ברורים ויציבים- תקיעה.
יש רגעים שבהם משהו בנו נשבר- שברים.
ויש רגעים שבהם אנחנו נסחפים בתוך סערה, פחד, לחץ וריבוי קולות- תרועה.

אולי זו תזכורת לכך שהחיים אינם קול אחד. יש בהם יציבות ושבר, בהירות וסערה. השאלה היא לא אם נחווה את השברים והסערות, אלא כיצד נקשיב להם וכיצד נבחר להתמודד איתם.
חז"ל קשרו את השופר גם לעקדת יצחק- לשופר של האיל שהוקרב במקום יצחק. כך מתחברים השופר ושני הסיפורים שקוראים בראש השנה סביב רעיון אחד: להקשיב לקול שמבקש שנראה אדם, ולהקשיב לקול שמבקש מאיתנו לעצור.

להקשיב בתוך הרעש

המסר הזה מקבל משמעות מיוחדת בתקופה שבה אנחנו חיים. אנחנו מוקפים בקולות: חדשות, התרעות, רשתות חברתיות, ויכוחים, פחד, כעס, כאב ומחלוקות. הקולות חזקים, מהירים ולעיתים בלתי פוסקים. אבל בתוך כל הרעש, לא תמיד אנחנו באמת מקשיבים.
קל לשמוע את מי שצועק- קשה יותר לשמוע את מי שכואב בשקט.
קל לשמוע עמדה- קשה יותר לשמוע את האדם שמאחוריה.
קל להחליט מי צודק- קשה יותר לעצור ולשאול: מה אני עדיין לא שומע?

ואולי זו משמעות נוספת של "יום תרועה": יום שמזמין אותנו לא רק להשמיע קול, אלא להיות קשובים יותר. כי הקשבה אמיתית אינה רק לשמוע את המילים. היא לנסות להבין מה נמצא מתחת להן- כאב, פחד, צורך, תקווה או בקשה.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, בעקבות הרמב"ם, ראה בשופר קריאת התעוררות– "…עורו ישנים משנתכם…”: הזמנה לעצור, להתבונן במעשינו ולבחון את הדרך שבה אנחנו חיים.
ואולי אפשר להוסיף לכך רובד נוסף: השופר אינו רק קול שאנחנו משמיעים, אלא גם קול שמעורר אותנו להקשיב- למה שלא תמיד נוח לנו לשמוע, למי שנמצא בצד השני, למי שכואב גם כשהכאב שלו שונה משלנו, ובעיקר- לקול שמבקש מאיתנו לעצור לפני שחצינו גבול.

להקשיב- וגם לדעת לעצור

אולי זה החיבור העמוק ביותר בין ישמעאל לעקדה. במדבר, הקול מבקש שיישמע. בהר המוריה, הקול מבקש שאברהם יעצור. אלה שתי יכולות שונות של הקשבה: לשמוע את מי שזקוק לנו, ולשמוע את הרגע שבו אנחנו עצמנו צריכים לעצור. ולכן, בראש השנה, אולי כדאי לשאול את עצמנו לא רק מה אנו רוצים להשיג בשנה הקרובה, אלא גם:
איך אנחנו יכולים להיות קשובים יותר?
כיצד להתחבר לקולות שאנחנו שומעים, ולא רק לשמוע אותם?
וכיצד לשמוע את הקול הפנימי שיזכיר לנו לעצור כשצריך?
אלה שאלות שאינן דורשות מאיתנו להיות מושלמים אלא רק להיות קצת יותר נוכחים, קצת פחות אוטומטיים, וקצת יותר במוכנות להקשיב. אנחנו נכנסים לשנה החדשה לא מפני שהכול שלם. אנחנו מביאים איתנו גם את השברים, את הדאגות, את הכאב ואת מה שעדיין לא פתור. ועם זאת, אנחנו יכולים לבחור כיצד להתמודד איתם.

השופר אינו מבטיח לנו שנה ללא שברים. הוא מזכיר לנו שהחיים כוללים תקיעה, שברים ותרועה- אבל גם שאפשר לחזור אל הקול השלם. אולי זו אחת המתנות של ראש השנה: לעצור לרגע את הרעש, להקשיב, ולבחור כיצד אנחנו רוצים להישמע- ובעיקר, כיצד אנחנו רוצים להקשיב...

שנזכה השנה לשמוע גם את הקולות הברורים וגם את הקולות השבורים; לראות את האדם שמאחורי העמדה; להקשיב למי שכואב גם כשהכאב שלו שונה משלנו; ולזהות את הרגע שבו נכון להושיט יד ואת הרגע שבו נכון לעצור. ושמתוך כל הרעש, נצליח לשמוע את הקול האנושי שבתוכנו- ולהקשיב...

שבת שלום 🙏🏼
ושנה טובה, שנה של הקשבה, של רגש לזולת, שנה של בחירה בחיים ושל תקווה🥂🍎🍯🍏

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

 

השבוע אנו קוראים את פרשת כי תבוא, הפרשה השביעית בספר דברים, הנקראת תמיד בסמוך לראש השנה. אולי אין זה מקרי. דווקא רגע לפני שאנחנו נכנסים לשנה חדשה, הפרשה מזמינה אותנו לעצור ולשאול לא רק מה קרה לנו, אלא גם איך אנחנו מספרים לעצמנו את מה שקרה לנו.
הפרשה נפתחת במצוות הביכורים. אדם מגיע לארץ, עובד את אדמתו, מגדל פירות, וכשהפרי הראשון מבשיל הוא אינו פשוט קוטף ואוכל אותו. הוא לוקח את הפרי הראשון, עולה איתו ומספר סיפור, סיפור מפתיע.

לפני הפרי- הדרך
האדם עומד עם סל הביכורים בידיו ואומר:
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה…" (דברים כ"ו, ה-ט). ורק לאחר שהוא מספר את כל הדרך, הוא אומר:
"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה…" (דברים כ"ו, י').
כלומר, התורה אינה מבקשת מאיתנו לראות רק את הפרי. היא מבקשת לזכור את הדרך שהובילה אליו. הביכורים אינם רק תוצרת חקלאית; הם הופכים את ההצלחה של ההווה לחלק מסיפור גדול יותר: היו נדודים, קושי, עבדות וגאולה- ורק עכשיו יש אדמה, בית קבע, פרי ושפע.

חז"ל נתנו לטקסט הזה מעמד מיוחד. במשנה נאמר על סיפור יציאת מצרים: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה" (פסחים פרק י', משנה ד'). כלומר, דווקא הסיפור שמופיע בפרשת הביכורים הפך לאחד היסודות של סיפור הזיכרון הלאומי בליל הסדר.
יש כאן רעיון עמוק: הדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור שלנו משפיעה על הדרך שבה אנחנו חווים את ההווה. התורה אינה מבקשת למחוק את הקושי. להפך- היא מצווה להתחיל דווקא ממנו. אבל היא גם אינה מאפשרת לו להיות כל הסיפור. הסיפור עובר מ"אובד", דרך "וירד", "וירעו" ו"ויענונו", אל "ויוציאנו", "ויביאנו" ולבסוף– "ושמחת בכל הטוב".

זו אינה הכחשה של הכאב, אלא היכולת להחזיק את התמונה כולה.
אולי משום כך טקס הביכורים הוא גם תרגיל של עצירה בתוך השפע. דווקא ברגע שבו האדם יכול לומר "אני עשיתי, אני השגתי, אני הצלחתי", הוא נדרש לזכור את הדרך, את מי שהיה לפניו ואת כל מה שאפשר את הרגע הזה. הוא מכיר בטוב, מודה עליו ואינו לוקח אותו כמובן מאליו.

איזה סיפור אנחנו מספרים על השנה שעברה?
וכאן קשה שלא לחשוב על ראש השנה המתקרב.
בסוף שנה, כמו בחיים בכלל, אנחנו נוטים לזכור בעיקר את מה שלא הסתדר: מה אבד, מה כאב, מי איכזב, מה לא הצלחנו לעשות ומה עדיין רחוק מאיתנו. אבל פרשת כי תבוא מציעה דרך אחרת להתבונן לאחור. לא להתעלם מהכישלונות ולא לצבוע הכול בוורוד, אלא לשאול:
מה עברנו? מה למדנו? מי היה שם בשבילנו? מה הצלחנו למרות הכול? מה צמח מתוך התקופה הזו? ומה אנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה?

העובדות אינן בהכרח משתנות. הסיפור שאנחנו מספרים עליהן משתנה. אדם יכול לומר לעצמו: "זו הייתה שנה של אובדן וכישלון, ואני מתקשה להתרומם ממנה."
והוא יכול לומר: "זו הייתה שנה קשה. היו בה אובדן וכאב, אבל עברתי אותה. גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי, פגשתי אנשים שהיו שם בשבילי, למדתי משהו על עצמי- ומתוך כל זה אני ממשיך הלאה."

הקושי לא נעלם. אבל הוא גם אינו הפרק היחיד בסיפור.

ואכן, גם חברה מספרת לעצמה סיפור
כלומר, הדבר נכון לא רק לאדם הפרטי. גם חברה, קהילה ומדינה מספרות לעצמן סיפור כל הזמן. במציאות הישראלית של השנים האחרונות הסיפור הלאומי שלנו מלא בכאב: מלחמה, אובדן, חטופים, פצועים, משפחות שנעקרו מבתיהן, מחלוקות עמוקות וחוסר ודאות. אסור לטשטש את הכאב הזה.

אבל האם הוא כל הסיפור?
לצד הכאב יש גם סיפור על אנשים שקמים בכל בוקר ופועלים. על מי שמתגייסים, מתנדבים, מארחים, מטפלים, תורמים, מחזיקים משפחות, מסייעים למי שנפגע וממשיכים לבנות ולתקן.

השאלה היא לא אם הכאב קיים- הוא קיים! השאלה היא האם גם את הכוחות שקמים בתוכנו אנחנו יודעים לראות, לספר ולזכור. כי כאשר מספרים שוב ושוב רק את סיפור השבר, קל להתחיל לחשוב שאנחנו חברה שבורה. אבל כאשר אנחנו מסוגלים להחזיק יחד את השבר ואת הכוחות שצמחו בתוכו, נוצר סיפור שלם יותר: חברה שעוברת משבר, אך אינה מוותרת על היכולת שלה להתאושש, לתקן ולצמוח.

ואז מגיעה התוכחה
אולי מכאן אפשר להבין גם את החלק הקשה כל כך של הפרשה- פרשת התוכחה. מיד לאחר הברכות מופיעה רשימה ארוכה וכואבת של קללות. במשך דורות ניסו פרשנים וחכמים להבין מדוע התורה בוחרת לתאר בפירוט כזה את האפשרות של הידרדרות. אפשר לראות בתוכחה גם הזמנה לעצירה ולהתבוננות: לפני שממשיכים אל העתיד, יש צורך להסתכל ביושר גם על המקומות שבהם דברים עלולים להשתבש. לא כדי להישאר בפחד, אלא כדי לזהות, ללמוד ולבחור אחרת.
הברכה והתוכחה יחד מלמדות שאי אפשר לבנות עתיד טוב יותר בלי להיות מוכנים להסתכל ביושרה על הדרך שעברנו, על הטוב שבה ועל המחירים של הבחירות שלנו. דווקא משום כך פרשת כי תבוא מתאימה כל כך לימים שלפני ראש השנה.

לא רק מה קרה- אלא גם מה נעשה עם מה שקרה?
אולי זו השאלה המרכזית שהפרשה משאירה לנו. אין לנו שליטה מלאה על כל מה שקורה בחיינו. איננו בוחרים את כל הנסיבות, את כל האנשים שאנו פוגשים, את כל האובדנים ואת כל המשברים. אבל יש לנו השפעה על האופן שבו נפרש אותם, על מה שנלמד מהם ועל מה שנעשה איתם.
הביכורים מלמדים אותנו לעצור בתוך ההווה ולהביט לאחור.
התוכחה מלמדת אותנו להביט ביושר גם במקומות שבהם לא הצלחנו.
והברכה מזכירה לנו שהמטרה אינה להישאר בעבר, אלא להיכנס ממנו אל העתיד אחרת.

אולי לכן, לקראת השנה החדשה, אחת השאלות החשובות אינה רק:
"מה אני מאחל לעצמי?"
אלא:
"איזה סיפור אני בוחר לספר על השנה שעברה- ואיזה סיפור אני רוצה להתחיל לכתוב בשנה החדשה?"
כי לפעמים שינוי אינו מתחיל בכך שהמציאות משתנה. הוא מתחיל בכך שאנחנו לומדים להתבונן בה אחרת: לא להתכחש לכאב, אבל גם לא לתת לו למחוק את הטוב; לא לשכוח את מה שאבד, אבל גם לזכור את מה שנבנה; לא להתעלם מהטעויות, אבל גם לא לשכוח את הכוחות שעמדו לצדנו.
פרשת כי תבוא מזכירה לנו שהפרי שאנו מחזיקים היום הוא תמיד תוצאה של דרך ארוכה.

ובתקופה של מלחמה, מחלוקות, פחד וחוסר ודאות, אולי זו בדיוק ההזמנה שלנו: לשאול האם הסיפור שלנו מורכב רק ממה שאבד ונשבר, או שאנחנו מסוגלים לראות גם את הדרך, את האנשים, את הכוחות ואת מה שצמח מתוך המשבר.
כי כשאנחנו עוצרים, מכירים בדרך, מודים על מה שיש ולומדים ממה שהיה- אנחנו כבר מתחילים לכתוב את הפרק הבא.

שבת שלום 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

השבוע אנו קוראים את פרשת האזינו, הפרשה העשירית בספר דברים, שבה משה נפרד מן העם ומוסר להם שירה- מעין צוואה רוחנית אחרונה. השירה הזו איננה עוד נאום רגיל, אלא עדות חיה לדורות. היא נועדה להזכיר לעם ישראל את המסע הארוך שעבר ואת הדרך שעוד לפניו: רגעי חסד ושפע לצד טעויות, משברים ותיקון. זו לא רק עדות לעבר, אלא מפת דרכים לעתיד.

וכשאנו חושבים על ראש השנה, קשה שלא לראות את החיבור הישיר. גם אנחנו, כמו בני ישראל העומדים מול שירת משה, מתבקשים לעצור לרגע, להתבונן אחורה על השנה שחלפה, ובכלל על התקופה המאתגרת שכולנו עדיין חווים, ולהבין איזו שירה אנחנו כותבים בחיינו. בראש השנה הזה איננו מחפשים תשובות גדולות, אלא רק לבחור לפתוח את השנה בלב פתוח.
מה זה אומר לב פתוח?
לב פתוח זה לא רק שמחה, אלא גם היכולת להכיל עצב וכאב, לקבל את עצמי גם במה שלא הצלחתי לשנות, ולזכור שכל אחת ואחד מסביבנו הוא אנושי, עם שמחות ותקוות וגם עם שברונות, ממש כמוני וכמוך. בדיוק כמו בשירה של משה שמכילה גם יופי וגם אזהרה, כך גם חיינו מורכבים מהצלחות לצד כישלונות, משמחה לצד קושי.

ומכאן, באופן טבעי, אנחנו מגיעים ליום כיפור. אם ראש השנה מזמין אותנו להתבוננות, הרי שיום כיפור מבקש מאתנו לעשות מעשה- לבקש סליחה, לסלוח, ולפתוח דף חדש. זהו היום שבו הלב מקבל הזדמנות לנשום עמוק יותר, להשיל מעליו כעסים ואשמה, ולהתמלא באור של פיוס ותקווה.
בפרשת האזינו, כאמור, משה רבנו נושא את שירתו האחרונה, מעין סיכום גדול של חייו ושל בריתו עם העם. מסביר הרב אברהם אבן עזרא כי משה בדבריו מבקש שהמילים יהיו "כַּמָּטָר לִקְחִי"- שיחדרו ללב ויצמיחו חיים, שיישאו פרי. ולכן, לא במקרה גם אנו פותחים את יום הכיפורים בשירה מיוחדת- תפילת כל נדרי.
מבחוץ התפילה נראית טכנית- ביטול נדרים והתחייבויות. אך בעומק, כפי שמסביר הרב שניאור אשכנזי, זוהי תפילה על שחרור פנימי: רגע שבו אנו מתירים את הקשרים שכרכנו סביב עצמנו- ציפיות, שיפוטים, הבטחות שלא הצלחנו לקיים. כל נדרי מזכיר לנו שהקשר הכי עמוק שלנו- לעצמנו, לזולת ולמקור חיינו- חזק מכל טעות. זו המצווה היחידה מסביר הרב אשכנזי, שמאפשרת לשנות את העבר למפרע. זוהי לא בריחה מאחריות, אלא הזדמנות לנשום מחדש, ולפנות מקום לנקודת ההתחלה הטהורה ביותר שבתוכנו. תפילת כל נדרי זו תקווה, וזמן שבו הנפש מתגלה.

בנקודה הזו מילותיו של רבי נחמן מברסלב מחזקות אותנו:
“וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבור עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד,
וְהַכְּלָל וְהָעִיקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.”
לכולנו יש גשרים צרים- הפחדים, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, החשש שלא נעמוד בהם. מותר לפחד, אבל אסור לתת לפחד לנהל אותנו. זהו הצעד שראש השנה ויום כיפור מזמינים אותנו לעשות יחד: לעבור את הגשר, גם אם הוא צר מאוד, בלב פתוח.
כמו שמשה רבנו מזכיר בשירת האזינו את הברית הנצחית שאינה תלויה בחולשותינו, כך גם כל נדרי מזכיר שהקשר העמוק ביותר שלנו- לעצמנו, לזולת, ולמקור חיינו- חזק מכל טעות, כישלון או נדר שלא עמדנו בו.

יום הכיפורים נפתח אפוא לא במבט של אשמה אלא בניגון של חירות. זו קריאה לראות את עצמנו ואת חיינו בעיניים חדשות, להתיר קשרים חונקים, ולבחור שוב באמונה, באהבה ובחיים.
אז לקראת השנה החדשה אני בוחרת לחיות בחיבור, להיות נוכחת, להשיל כעסים ולהתמלא באור מפייס של תקווה. והשאלה היא מה אתם בוחרים להיות בשנה החדשה?
הרי כמו משה שמסיים את שירתו במבט על הארץ המובטחת, כך גם אנו מבקשים לסיים את ימי הדין במבט רחוק- לעתיד של אור שבו נוכל לשבת בארץ המובטחת בביטחון ובשלווה, וללא מלחמות על עצם קיומנו.

ובתוך כל זה, איננו שוכחים את כאב השעה. בלב פתוח וזועק אנו זוכרים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ומתפללים: מי ייתן וכל החטופים ישובו במהרה הביתה, יחד עם כל החיילים, לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
מי ייתן ונזכה לשנה של חוסן, תקווה, אור וביטחון.
אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה ושבת של שלום  🍎🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתה של לוסיאני (יעל חיה בילא) האהובה, הגיבורה והאמיצה שתמיד תישאר מקור להשראה❤️

"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

הערב חג ראש השנה, ובעיצומה של המלחמה כשמטחים של טילים תוקפים אותנו אנו, בעורף, נשב לחגוג את ראש השנה כשבליבנו החטופים שנמצאים עדיין בידם של המרצחים, החיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות בארץ, המפונים מביתם, המשפחות השכולות, משפחות החטופים ובכלל עם ישראל שמחפש קרן אור באפלה המתמשכת הזו כבר שנה.
פרשת האזינו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לראש השנה, וקיימים קשרים עמוקים בין תוכני הפרשה לרעיונות המרכזיים של יום הדין. הפרשה עוסקת בחשבון נפש קולקטיבי ובצורך בחשבון נפש אישי בראש השנה. כל אדם עורך חשבון נפש אישי על מעשיו בשנה החולפת ונדרש לשדרג את ה"תוכנה" האישית שלו. כמו כן, הצורך לתקווה לגאולה ולשיקום לאחר תקופה של כאב, מקביל לתקווה לחיים חדשים וזכים לאחר חשבון הנפש של ראש השנה. למעשה, השם "האזינו" מבטא את ההקשבה העמוקה הנדרשת מאתנו, בדומה להקשבה לתקיעות השופר בראש השנה. המילה "האזינו" נושאת עמה קריאה לתשומת לב מעמיקה והקשבה מרוכזת. בתקופת משבר ומלחמה, המילה מקבלת משמעות נוספת, מחייבת ומעצימה, בהקשר אישי ולאומי. "האזינו" מתפקדת כקריאה עמוקה להקשבה פנימית וחיצונית כאחד – הקשבה למציאות, לערכים, לאמונה, ולזולת. זו קריאה לפעול לא רק מתוך כוח, אלא מתוך הבנה עמוקה של המציאות.

אחרי הכל, יש חשיבות להקשיב למציאות הסובבת אותנו, להבין את הכאב והקשיים, ולא רק לשמוע את הרעש החיצוני, אלא לרדת לעומקם של האירועים (מזה שנה- חטופים שעדיין לא שבו ומשפחותיהם, החיילים שנלחמים על קיומנו וביתנו, המפונים מבתיהם, המשפחות השכולות שהצטרפו למעגל השכול הכואב והבלתי נתפס, שנה של אירועים שאנחנו עדיין מנסים לעכל). במקביל, "האזינו" מהווה קריאה להקשיב לקול הפנימי שלנו, לרגשות ולערכים שמנחים אותנו, במטרה לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך האתגרים. המלחמה מביאה עמה סכנה לאבד את המצפן המוסרי, ולכן ההאזנה לערכים ולמוסר היא חיונית כדי לשמור על אנושיות וחמלה. בתקופות של משבר לאומי, "האזינו", כאמור, קוראת להקשיב גם לאחרים – לחיילים, למשפחות, ולכלל הציבור, מתוך סולידריות חברתית, שיתוף פעולה, והקשבה הדדית הם הבסיס לכך. בסיכומו של דבר, "האזינו" מציעה קריאה לפעולה שנובעת מהבנה עמוקה של המציאות, מחויבות לערכים, למוסר ואמונה, ובחירה במעשים נכונים וערכיים. האזנה כזו מסייעת לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך הקושי.

פרשת האזינו מתארת את שירתו האחרונה של משה רבנו לפני מותו. השירה נוגעת במעגלים חוזרים של תקופות של שפע ושגשוג לצד נפילות ומשברים, אך גם תקווה לגאולה. בפרשת האזינו, המסר המרכזי נוגע ליכולת לראות את התמונה הגדולה ולהבין את מחזוריות החיים – גם בזמנים של משברים. השירה שבפרשה מעניקה פרספקטיבה רחבה, המזכירה לנו שההיסטוריה רצופה עליות ומורדות, ושגם בתקופות קשות יש משמעות ותכלית עמוקה. הפרשה מדגישה את האחריות הקולקטיבית של העם, במיוחד בזמן מלחמה, כשהמאבק הוא לא רק צבאי אלא גם רוחני ומוסרי, ומתארת תקופה של שיקום וגאולה אחרי תקופות קשות. הפרשה מבטאת את האמונה בטוב, ומזכירה לנו שלאחר תקופות של קושי יש תקווה לגאולה ולשיקום. התקווה הזו מאפשרת לנו להתגבר ולהמשיך, מתוך אמונה שהעתיד ייטיב עם העם.

במילים אחרות,  בעיקר בעת מלחמה ממושכת, חשוב לראות את התמונה הרחבה, להתחזק באמונה ולשאוב השראה להמשיך באומץ ובאחדות. בעת מלחמה, כאשר המציאות הקשה יכולה להטות אותנו בקלות לתחושות של ייאוש או כאב, ההאזנה לקול הפנימי, לקול התורה ולערכים עליהם גדלנו, היא מפתח לשמירה על תודעתנו ולהמשך דרכנו. חיזוק האמונה והיכולת להמשיך באומץ ובאחדות – מהווים עבורנו השראה וכוח להתמודד עם אתגרי הזמן.

ואסיים ברוח שירת האזינו-
"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי
"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו
היכו שורשים

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם…

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור…"

ובברכת שנה טובה, תחל שנה וברכותיה, שנה של בשורות טובות ושבת רגועה ונעימה
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון🍎🍯❤️

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

הכל מהתחלה? קוהלת כתב ש-"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א, ט), זוהי החזרה הנצחית שמחייבת את שני הקצוות- ההתחלה והסוף. השאלה היא האם למדנו כבר מהניסיון? האדם בקוהלת חי ללא אשליות ועם ההבנה שאנו חיים בעולם של אי וודאות יחד עם כל החזרתיות, כלומר, האדם פוגש אינסוף של קונפליקטים בחייו. בחודשים האחרונים כשהוירוס הנודע ממשיך להתפשט לכל עבר וממאן לעזוב, כולנו חווים את האי וודאות בכל עוצמתה. רבים מוטרדים מעתידתם הכלכלי, הבריאותי, הנפשי וכו', והתקופה מבלבלת ומאתגרת, מה יהיה בשנה החדשה שקרבה ובאה? אומר הרב דניאל יוסף אפשטיין שקוהלת מבהיר לנו שבעולם של אי וודאות אנו יכולים לבחור ב-
יאוש, כי לא ניתן להשיג אמת מוחלטת אחת, וזוהי מציאות שבה החזק מנצח ומוביל. מציאות שיכולה להביא לאיבוד אמונה כללי. או לחילופין-
אפשר לבחור להאמין שאין אמת מוחלטת וחד משמעית, והעוגן היחיד שמצוי הוא הזולת. זוהי אמת אמפירית מתוך הניסיון שלנו ושל אחרים, ההבנה שיש אמיתות פרגמטית שנלמדת מתוך ניסיון החיים שלנו.
מהי נקודת-המבט האנושית בתוך העולם? בימים אלו אנו מקבלים תזכורת שבתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו מתחולל קרב פנימי- מצד אחד היאוש, הציניות, העדר ואובדן ערכים, מצד שני ההבנה שאנו לא באמת זקוקים לאמת המוחלטת כדי לעשות טוב בעולם. ניסיון החיים שלנו יחד עם הכוחות שקיבלנו הם שיסייעו בידנו להטות את הכף. אחרי הכל, לא מתפקידנו לפתור את הבעיות של העולם ולגלם דמויות של גיבורי על, כפי שכבר נאמר במשנה- "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר…" לגמרי תזכורת לשיעור בגבולות היכולת האנושית וכח השפעתה. ועם זאת, למרות כל האתגרים המצויים מסתבר שאנו עדיין יכולים לפעול ולהשפיע הרבה טוב. נראה שקוהלת וויתר על האוטופיה והמילים הגבוהות, והמסר שלו אלינו שאסור לנו להיכנע לייאוש, אדרבא, עלינו להיאבק בו ולא ליפול לאדישות ולשיתוק רגשי. עלינו להיפגש עם הזולת וגם לאפשר לאנשים לגעת בנו, ועם כל ההגבלות כמו הסגר שקרב ובא, המפגש עם הסביבה הוא תמיד אפשרי. קוהלת קורא לנו לייחס חשיבות עליונה למה שנדמה לנו פחות ערך כי כל מחווה קטנה היא משמעותית. זהו שיעור בענווה, ללמוד לשחרר את עצמנו מהאמונה הכוזבת של אמת מוחלטת וקשוחה, ולראות ולהרגיש גם את הניצוצות של אמת.
קוהלת בהחלט יכול לסייע לנו בתקופה זו שבה אנו שואלים מה עם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בשנים שעברו, שיתכן שרק את חלקן קיימנו, וגם לא בהכרח במלואן? האם להמשיך ולהשלים משימות בהן התחלנו? להתחיל משימות חדשות? חברה שיתפה אותי שאי הסדר בביתה מוציא אותה משלוותה אבל היא לא מצליחה לגייס כוחות למיין ולהוציא מהבית את כל אותם פריטים מיותרים שמשרים תחושה של עומס ומחנק…
מה לגבי ההחמצות שלנו, והחסרונות שלנו, והבעיות המציקות לנו – איך להתבונן ולהתמודד? איך נזקק את הרצונות שלנו בתהליך התשובה בימים אלו?
ע"פ תורתו של בעל התניא- בידו של כל אדם לבחור את דרכו, את מעשיו, את הדברים שהוא משמיע והמחשבות שהוא חושב. זוהי בחירה שעולה מתוך מאבק בין ניגודים פנימיים וצריכה להתבצע כל רגע מחדש. כשבני האדם מנצחים את המאבק הנפשי, מכריעים את הנטיות בנפש, ומצליחים לחיות את הרגע, להיות נוכחים הם למעשה מתעלים מעל הטבע, מנווטים את המסע שלהם, ובכוח עבודת המידות מאפשרים את תהליך התשובה שיביא את השינוי.
הרב קוק מסביר ש- "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההוויה העליונה בשלמותם… כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה."
במילים אחרות, התשובה היא השיבה חזרה אל עצמנו. השגרה, המטלות, המחויבויות וכו' גורמים לנו לשכוח את עצמנו, במישור אישי, לאומי ואנושי, והקריאה היא לחזור למקוריות, לעצמיות שלנו. זוהי מהותה של התשובה. התשובה היא דחף פנימי שיש ביקום כולו שקורא לנו בימים אלו באמצעות השופר לשיפור ולתיקון, וכמו שיש חזרה בתשובה פרטית יש תשובה כללית. לעולם כולו.
העולם כולו, החברה האנושית, המוסר, הערכים והתרבות- כולם עוברים תהליך של תשובה, של תיקון ושל עילוי ממצב אחד למצב גבוה ושלם יותר.
שנתברך בשנה של בריאות, ברור וזיכוך הרצונות שלנו, שנצליח לחיות בנחת ואמונה בטוב גם בעולם של אי וודאות, שנהיה פתוחים לתגליות, לאפשרויות, ושנדע לממש אותם עם כל היכולות והמתנות שכבר מזמן גילינו שיש בנו. אמכי"ר
שנה טובה ושבת מבורכת🍎🍯🍏

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע הפרשה פותחת במילה- "האזינו"- כזכור המצווה העיקרית בראש השנה, ומצווה גם ביום כיפור היא להקשיב לקול השופר שמטרתו לעורר אותנו, ובמקביל לשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבים… ומאזינים. שיטת הטיפול של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכים לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי ולעיתים נצטרך גם להתכופף ולצמצם את 'האגו' שלנו בכדי שנוכל להתחבר אחד לשנייה. מבנה השופר שהינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, ובהמשך ביום הכיפורים בתהליך הסליחה (שכולל בקשת סליחה וגם קבלת הסליחה) עלינו לעשות מקום לזולת ע"י התנקות והקטנת האגו שלנו, בכדי שנצליח לאפשר לנו שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
אומר לנו הרב דוד אגמון- "הפרשה באה לחזק אותנו… להזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו."
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבנו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחד ואחת מאתנו יש משה רבנו שמבקש שנהייה קשובים לעצמנו ולסביבה כדי שנוכל להתחבר לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונים את מילותינו מבפנים, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי כנראה שפספסנו, משהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, משהו שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי.
מי ייתן ונצליח להקשיב במירב תשומת הלב, ונזכה לנקיות, התחדשות, צמיחה, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמכי"ר.
גמר חתימה טובה ושנה טובה❤🍯🍎

שבוע שעבר בפרשת ניצבים כולנו ניצבנו בפני ה' עם כל מחשבותינו, רצונותינו, עם כל הפנימיות שבנו, מה שנקרא עם כל החבילה שלנו בצילום רנטגן, שיקוף, קשובים לעצמנו. התכוננו למצווה המרכזית בראש השנה שהיא מצוות תקיעת ושמיעת שופר, מצווה שכולנו מחויבים בה,
ככתוב- "(כד) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ." (ויקרא כג), וגם – "(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כט)

תקיעת השופר בראש-השנה מזכירה את מעמד הר סיני שהיה מלווה ב"קול שופר חזק מאד", מעמד מתן תורה – שבו כרת ה' ברית עם בני ישראל. בראש השנה אנו מצווים לעצור, לבחון כיצד אנו מקשיבים, לבחון את נקיות ליבנו, לא לשמוע את כל הרעשים שסביבנו והסחות הדעת. כלומר, ביום זה אנו מתבוננים ומתחברים לפנימיות שבנו, למחשבות, לרצונות, לתהיות וכו'. אנחנו לא מזכירים את חטאינו, זוהי נקודה של בירור איפה אני נמצא כדי שאדע לכוון את עצמי למקום הנכון, להתמקד ולדייק. איפה המקום שלי שבו אני מרגישה קרובה לראש השנה, איפה זה קרוב אלי? כתוב בפי ובלבבי, איפה החיבור הרגשי/המעשי/הרוחני שלי שזה אכן לא בשמים ולא מעבר לים?

שמו של "שופר" מלמד אותנו על הצורך להתעורר. "שופר" מלשון "שיפור"! "שפרו מעשיכם" כלשון חז"ל, מקורו במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ט) "תקעו בחדש שופר, בחודש – חדשו מעשיכם. שופר – שפרו מעשיכם". לטוב אין-גבול, הרי תמיד יש מה להוסיף ולשפר. כפיפות השופר היא ביטוי למידת הענווה, הכוונה שבליבנו, כשאנו מנקים את ליבנו אנו עושים מקום, יוצרים פניות שמאפשרת צמיחה.

השבוע פרשת וילך שכבר מכינה אותנו לתנועה, ללכת ולעשות, ליצור, לא להישאר סטטי, ליזום מהלכים, להתחדש ולצעוד לקראת מציאות טובה ומשודרגת יותר. השילוב של 'ניצבים' 'וילך' משמעותו שהתורה נותנת לנו מצוות לחיים יציבים, גבולות ברורים ויחד עם זה התורה מזכירה לנו שעלינו במקביל להתחדש, ליזום לצמוח ולהתקדם. היהדות זו לא שמיכה שאם מושכים לצד אחד אני נאלץ לוותר על הצד האחר, כי ביהדות יש את הניגודיות, מצד אחד- האדם נדרש וצריך לשמור על היציבות, לבסס ולבנות מקום בלב ובנפש, ומצד שני, התורה מאפשרת, ונותנת לנו מקום לצמוח, להתקדם ולגדול. למעשה, אנחנו מחויבים להוסיף ולחדש. זהו שילוב מנצח שהאיזון ביניהם הוא שיוביל אותנו לשנה החדשה, טיפוח ושימור הקיים יחד עם התפתחות של הוספה וחידוש ללא פחד שמצר ומגביל אותנו.

שנזכה לשלב את הניגודים שבחיינו, להתגבר על הפחד וליצור איזון, שנשוב להתחבר אל עצמנו, לשורש נשמתנו, שנזכה לתשובה מאהבה. שנצליח לעצור להתבונן, להקשיב, לשמר, וגם לחדש ולצמוח. אמכי"ר

חג שמח ושנה טובה🍎🍯❤