הפעם בחרתי להתמקד בקשר שבין ההפטרה לפרשה במנורה המופיעה בהן שמתבטא בזיקה להעלאת הנרות כבר בתחילת הפרשה. מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל "ראוי למצות את ההתבוננות בשתי המנורות ובעניינן. דומה שהבדל גדול נשקף. בחזון הנבואי בהפטרה מובלטת הפאסיביות האנושית. הנרות כבר הן על המנורה ואין צורך בהעלאתם ואף לא ליצוק לתוכם שמן, שכן גולה על ראשה של המנורה ושנים זיתים עליה ומהם יהיה השמן ניצוק אל הנרות. וזה גם תוכן המסר הנבואי שהחיזיון מלמד:
"(ו) … לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם־בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃" (זכריה, ד')
לעומת זה, בפרשה מודגשת העשייה:
"בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת… וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן… הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ… -כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה…" (זכריה ח', ב-ד).
הבדל מעין זה נמצא לנו גם בעניין שבא אחריו בפרשה, עניין טהרת הלויים. אהרן, הכהן הגדול, הוא הפעיל, הוא המניף את הלויים תנופה לפני ה'. ואילו בהפטרה עומד יהושע הכהן הגדול לפני המלאך, והנביא שומע את קול ה' הקורא לעומדים לפניו, להפשיט מעל הכהן את בגדיו הצואים, להלביש אותו מחלצות ולעטר אותו בצניף הטהור… שוב: כהן גדול בפעלתנותו לעומת כהן גדול בסבילותו.
… באמת, כל כולה של הפרשה 'נושמת' פעלתנות ותנועה, החל מהעלאת הנרות ועשיית המנורה, דרך הנפת הלויים, עובר ליוזמה אנושית מלמטה… יוזמה הנענית בבשורת מועד ב' לפסח, פסח שני. ללמד, שאף בדברים שעל פי טבעם מוכתבים מלמעלה יש מקום ליוזמות של מטה. שיאה של הפעלתנות: המסע של בני ישראל; על פי ה' יסעו, מסעות לתחנות שונות, כשהיעד: "נוסעים אל המקום אשר אמר ה'". נמצא, שהפרשה כולה בסימן "בנסוע"; ואילו ההפטרה בסימן "בנוחה". והביטוי הנמרץ לכך הוא הפסוק שם: "ביום ההוא… תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" (ג', י), והלוא היות תחת גפן ותחת תאנה היא הסימן היותר מובהק לשקט, לרוגע ולשלווה. כדרך שהנסיעה והחנייה באים בפרשה בכפיפה אחת, כמלמדים שאין סתירה בין זה לזה, כך גם ודאי שהתמונה העולה מן ההפטרה משלימה את זו שבפרשה.
כלומר, כמו בפרשה שלנו השבוע ש- "ויעש כן אהרון… העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה". פירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. במילים אחרות, פעל אהרון בדיוק רב ע"פ הציווי ללא התחכמויות, התניות ומעורבות אישית, כך גם הפסיביות שבהפטרה מחזקת שתכלית העשייה לעיתים היא דווקא היכולת להיות צינור (אותיות 'רצון' בכתיב חסר) פסיבי וראוי.
זוהי תזכורת חשובה עבורנו שיש זמן להיות אקטיבי ויש זמן להיות פסיבי. לרוב, החיבור של עשייה אקטיבית היא יותר טבעית עבורנו, "מה צריך לעשות?" "מי ומתי עושים?" וכד' בעוד הפאסיביות לעיתים מתקשרת עם חוסר אונים ולא מקדמת. אבל חשוב להדגיש כי הפסיביות המתוארת הן בפרשה והן בהפטרה היא איננה מגיעה מתוך חולשה וחוסר אונים, להיפך מתוך גדולה, מתוך היכולת לשחרר, ומתוך ההבנה שאני מעצם קיומי משמש לעיתים רק כצינור פסיבי.
ילדים למשל, הם מאוד חברותיים, והעולם שהם חווים הוא בעיקר באמצעות הסביבה. לכן, יש להם צורך אינטנסיבי לקבל אישורים של נכון או לא נכון מהסביבה, מה שנכון לעיתים גם עבורנו, המבוגרים:-) לו רק יכולנו להצמיד להם ולנו פנס קטן ויעיל שיאיר לנו את כל החוזקות והכלים שיש לנו, היינו מקבלים ילדים ומבוגרים שמחים, חזקים ובטוחים במי שאנחנו ולבטח היינו מרגישים משמעותיים.
העניין הוא ללמוד לחיות את חיינו, את מי שאנחנו, את התפקיד והשליחות שלנו ולא של הסביבה. האינספור ניסיונות שלנו להידמות לאחר מבטלות את ה"אני", ואת הקיום שלנו. הגדולה היא לייצר את האיזון שבין בניית משמעות פנימית, "קיומי מתקיים גם ללא האישורים מסביב"; משמעות שמקנה תחושה משחררת של שמחה
-לבין-
לדעת ולהבין את הקודים החברתיים ובהתאם גם ללמוד להתנהל עימם נכון. בדיוק כמו שאהרון הכהן מילא תפקידים מנהיגותיים משמעותיים בעם ישראל אבל ידע במקביל גם להיות כפוף ונתון להוראות, עם יכולת למלא אותם במדויק כפי שהצטווה.
שנצליח לייצר בנו איזון בין הפסיביות ממקום של עוצמה לאקטיביות, איזון שיוביל לשמחה ולתחושת מלאות. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞