תגית: מנורה

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת. בהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
בנוסף, הפרשה מתארת את ההזדמנות הנוספת שבני ישראל מקבלים לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, 'פסח שני', לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.

עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')
כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכינוס העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה. כל שבט ושבט מצוין בשמו ובשם נשיא השבט. בנוסף, משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני, (ישנה מחלוקת האם מדובר ביתרו כפי שכתוב בפשט- "לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" (במדבר י', פס' כט'), או בבנו) להצטרף אליהם, אך חובב מסרב ומשה מנסה לשכנעו. אין לנו את תשובתו הסופית של חובב אבל כנראה שהוא נותר בסירובו.

למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. בתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה.
בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. העם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים.

הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. בעקבות השיח הזה, ההשלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפעם בחרתי להתמקד בקשר שבין ההפטרה לפרשה במנורה המופיעה בהן שמתבטא בזיקה להעלאת הנרות כבר בתחילת הפרשה. מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל "ראוי למצות את ההתבוננות בשתי המנורות ובעניינן. דומה שהבדל גדול נשקף. בחזון הנבואי בהפטרה מובלטת הפאסיביות האנושית. הנרות כבר הן על המנורה ואין צורך בהעלאתם ואף לא ליצוק לתוכם שמן, שכן גולה על ראשה של המנורה ושנים זיתים עליה ומהם יהיה השמן ניצוק אל הנרות. וזה גם תוכן המסר הנבואי שהחיזיון מלמד:
"(ו) … לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם־בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃" (זכריה, ד')
לעומת זה, בפרשה מודגשת העשייה:
"בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת… וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן… הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ… -כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה…" (זכריה ח', ב-ד).
הבדל מעין זה נמצא לנו גם בעניין שבא אחריו בפרשה, עניין טהרת הלויים. אהרן, הכהן הגדול, הוא הפעיל, הוא המניף את הלויים תנופה לפני ה'. ואילו בהפטרה עומד יהושע הכהן הגדול לפני המלאך, והנביא שומע את קול ה' הקורא לעומדים לפניו, להפשיט מעל הכהן את בגדיו הצואים, להלביש אותו מחלצות ולעטר אותו בצניף הטהור… שוב: כהן גדול בפעלתנותו לעומת כהן גדול בסבילותו.
… באמת, כל כולה של הפרשה 'נושמת' פעלתנות ותנועה, החל מהעלאת הנרות ועשיית המנורה, דרך הנפת הלויים, עובר ליוזמה אנושית מלמטה… יוזמה הנענית בבשורת מועד ב' לפסח, פסח שני. ללמד, שאף בדברים שעל פי טבעם מוכתבים מלמעלה יש מקום ליוזמות של מטה. שיאה של הפעלתנות: המסע של בני ישראל; על פי ה' יסעו, מסעות לתחנות שונות, כשהיעד: "נוסעים אל המקום אשר אמר ה'". נמצא, שהפרשה כולה בסימן "בנסוע"; ואילו ההפטרה בסימן "בנוחה". והביטוי הנמרץ לכך הוא הפסוק שם: "ביום ההוא… תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" (ג', י), והלוא היות תחת גפן ותחת תאנה היא הסימן היותר מובהק לשקט, לרוגע ולשלווה. כדרך שהנסיעה והחנייה באים בפרשה בכפיפה אחת, כמלמדים שאין סתירה בין זה לזה, כך גם ודאי שהתמונה העולה מן ההפטרה משלימה את זו שבפרשה.
כלומר, כמו בפרשה שלנו השבוע ש- "ויעש כן אהרון… העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה". פירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. במילים אחרות, פעל אהרון בדיוק רב ע"פ הציווי ללא התחכמויות, התניות ומעורבות אישית, כך גם הפסיביות שבהפטרה מחזקת שתכלית העשייה לעיתים היא דווקא היכולת להיות צינור (אותיות 'רצון' בכתיב חסר) פסיבי וראוי.
זוהי תזכורת חשובה עבורנו שיש זמן להיות אקטיבי ויש זמן להיות פסיבי. לרוב, החיבור של עשייה אקטיבית היא יותר טבעית עבורנו, "מה צריך לעשות?" "מי ומתי עושים?" וכד' בעוד הפאסיביות לעיתים מתקשרת עם חוסר אונים ולא מקדמת. אבל חשוב להדגיש כי הפסיביות המתוארת הן בפרשה והן בהפטרה היא איננה מגיעה מתוך חולשה וחוסר אונים, להיפך מתוך גדולה, מתוך היכולת לשחרר, ומתוך ההבנה שאני מעצם קיומי משמש לעיתים רק כצינור פסיבי.
ילדים למשל, הם מאוד חברותיים, והעולם שהם חווים הוא בעיקר באמצעות הסביבה. לכן, יש להם צורך אינטנסיבי לקבל אישורים של נכון או לא נכון מהסביבה, מה שנכון לעיתים גם עבורנו, המבוגרים:-) לו רק יכולנו להצמיד להם ולנו פנס קטן ויעיל שיאיר לנו את כל החוזקות והכלים שיש לנו, היינו מקבלים ילדים ומבוגרים שמחים, חזקים ובטוחים במי שאנחנו ולבטח היינו מרגישים משמעותיים.
העניין הוא ללמוד לחיות את חיינו, את מי שאנחנו, את התפקיד והשליחות שלנו ולא של הסביבה. האינספור ניסיונות שלנו להידמות לאחר מבטלות את ה"אני", ואת הקיום שלנו. הגדולה היא לייצר את האיזון שבין בניית משמעות פנימית, "קיומי מתקיים גם ללא האישורים מסביב"; משמעות שמקנה תחושה משחררת של שמחה
-לבין-
לדעת ולהבין את הקודים החברתיים ובהתאם גם ללמוד להתנהל עימם נכון. בדיוק כמו שאהרון הכהן מילא תפקידים מנהיגותיים משמעותיים בעם ישראל אבל ידע במקביל גם להיות כפוף ונתון להוראות, עם יכולת למלא אותם במדויק כפי שהצטווה.
שנצליח לייצר בנו איזון בין הפסיביות ממקום של עוצמה לאקטיביות, איזון שיוביל לשמחה ולתחושת מלאות. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

הפטרת שבת חנוכה זהה להפטרת פרשת בהעלותך והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. זכריה הוא מאחרוני הנביאים, והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני. הפטרה זו היא נבואה שהיא חזיון של הנביא, שבד"כ מתארים מראות נשגבים שקשה לדמיין אותם.
אני מתייחסת לסוף ההפטרה שבה מוזכרת המנורה, וזהו הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך. "(ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. (ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ:  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. (ד) וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. (ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת." (זכריה ד')ניתן לנו תיאור מפורט לחיצוניותה אך גם לפנימיותה של המנורה. מתוך הכתובים השונים ניתן להבין שהמנורה הייתה עשויה זהב טהור- המתכת המשובחת והיקרה ביותר מבין המתכות, ובנוסף ,היא הייתה עשויה מיקשה אחת ולא חלקים, חלקים, אומר הרבי מלובביץ, ביטוי לאחדותו של עם ישראל, ממש כפי שהתממש במעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד. נשאלת השאלה האם תפקיד המנורה היה רק להאיר? ביום י"א בשבט תש"ט, 10 פברואר 1949, נבחר סמל המנורה המעוטרת בענפי זית של האחים שמיר לסמל הרשמי של מדינת ישראל, רעיון של המנורה החוזרת למקומה ולארצה. אמנם, אין עדות כתובה כי האחים שמיר שאבו את השראתם לסמל המדינה מחזונו של זכריה, אך קשה להתעלם מן ההשפעה של חזון הנביא על עיצוב הסמל, ואין ספק שסמל המדינה מקורו בתנ"ך.
ענפי הזית כמובן כסמל לשלום הנכסף. אומר המלאך בחזיון נבואתו של זכריה- "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי", לא הכוח הגופני והמוחשי אלא הרוח הנפשית והבלתי-נראית, זהו מסר המנורה שבאה להאיר רעיונות, לא רק האור הרגיל הטריוויאלי, אלא מנורה שעומדת מקשה אחת ונושאת על קניה הארה על מרחב אינסופי. חיבור האלמנט הפנימי של חנוכה, הוא ניצחון האור על החושך, וזו אמירה אוניברסלית, לדברי חז"ל (מנחות פו,ב) המנורה משמשת עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שהאל שברא את העולם לא נטש אותו, כלומר, כשם שהוא מצוי ושרוי בכל מקום כך מאירה החנוכייה את ליבו וביתו של כל אחד ואחת מאתנו, כתזכורת לנקודת החיים הפנימית שמפעמת בנו תמיד, ונותנת לנו משמעות, כוח ותקווה.

 

שם הפרשה שלנו, בהעלותך, עוסק בחינוך והוא מציג את הרף הכי גבוה בנושא חינוך-
"(ב) דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה." (במדבר ח')
אומר רש"י הבקשה לאהרון צריכה הייתה להיות "בהדליקך את הנרות" מדוע נאמר "בהעלותך את הנרות". רש"י מסביר שזהו מסר חשוב ביהדות, מהי בעצם פעולת ההדלקה? עלינו להדליק את הנר ולא למהר אלא להדליק עד שהאש נתפסת בפתילה ורק אז השלהבת עולה מעצמה.
ועל כך אומר הרבי מלובביץ- עלינו לנהוג אותו דבר בחינוך ילדינו, חינוך הדור הצעיר. ספרים רבים שעוסקים בחינוך מתארים כיצד מממשים "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה." (משלי כב ו) זוהי משימת חיינו ולמרות זאת אנו לא פעם פוגעים בילדים ומשאירים להם משקעים ועוגמת נפש, שלא במכוון מייצרים סכסוכים וכעסים. כלומר, כיצד מתקשרים ומחנכים ילדים נכון? כיצד מתקשרים ומטמיעים בהם את הערכים והמוסר שאנו מאמינים בהם? וכיצד אנו משיגים הקשבה, ציות והערכה שלהם שלא מתוך פחד אלא מתוך יראת כבוד, הערכה והנאה מהלימוד. במילים אחרות, שהדרישה של המחנך לעשות, לנהוג ולהתנהל, שזוהי ההדלקה, תייצר שלהבת עולה מאליה, כלומר גם כשהמחנך איננו נמצא בסביבה, הילד ינהג ע"פ הערכים והמוסר שהפכו להיות חלק ממנו, ובוערים בו.
ראשית הדרישה היא מאתנו, המבוגרים, להוות מודל לחיקוי ע"י נתינת דוגמא אישית. אומר הרבי מלובביץ, "בראש ובראשונה צריך המחנך להראות דוגמה חיה מדרך התנהגותו האישית. זו הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, כי כשהמחונך רואה שהמחנך שלו וסביבתו הקרובה מתנהגים על-פי אותם עקרונות שדורשים ממנו, הדבר פועל עליו שגם הוא ינהג כן." והוא מוסיף ש-"חינוך אמיתי הוא כאשר אין המחונך זקוק לעידוד מתמיד של המחנך, אלא יכול להלך בכוחות עצמו. יש להביא את המחונך שיהיה בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'." זהו החינוך שהילדים מתחברים ומזדהים עם מה שהם לומדים, שהמסר אכן עבר ונקלט.

כמחנכים עלינו לא פעם להחריש ולהתרחק, ואז לבחון כמה נטמע המסר, וכמה מהילדים התחברו והזדהו איתו.
מדוע ההסבר נעשה באמצעות נרות ואש? "נר השם נשמת אדם" (משלי כ' כז'), כמו הנפש ששואפת לעלות מעלה כך גם הנר ששואף מעלה. הדלקת נרות זו משימה גדולה, משימה של קדושה. האש היא ללא אגו, היא מתאחדת אחדות גמורה עם הלהבות האחרות, היא ללא גבולות, לא מתמעטת אף פעם גם כשמדליקים ממנה נרות נוספים.
רש"י, הרמב"ם, הרב אשלג ועוד חכמים רבים הסבירו שחינוך זה להרגיל. היהדות מאמינה בכוח האנרציה, כלומר כשנעשה את אותו הדבר שוב ושוב, נהפוך את המעשה להרגל ובסופו של דבר הוא יהפוך לטבע שלנו. השאלה מה קורה ביום שאינני צריך את אותם הרגלים, נניח הרגלים ששירתו אותי בתקופה מסוימת ולפרק זמן מסוים, כמו בשירות צבאי, באוניברסיטה וכו.? סביר להניח שאם אנחנו לא חייבים אנחנו לא נמשיך עם אותם הרגלים שרכשנו, אז מה המענה לחינוך האידיאלי, אם יש בכלל דבר כזה?
בעל התניא מסביר- חינוך זה למשוך את הלב. האתגר של המחנכים הוא להדליק את הילד, למשוך את ליבו, לגרום לו לאהוב את הלימוד. להרים אותו ולרומם אותו, כי רק כשהילד ירגיש מגורה, סקרן, ושהמחנך רואה אותו, הוא יביע עיניין וישקיע מאמצים. כמו חנוכת המזבח- חנוכה מלשון חינוך, עשיית מעשה שמושכת את הלב, כמו הבאת המתנות למזבח, נתינת תמריץ חיובי, לתת פרסים, כן, זהו סוג של שוחד- שוחד מלשון הנותן והמקבל הופכים להיות חד- אחד. משיכת ליבו של הילד יוצרת התקרבות. חינוך זה למשוך ולקרב, כמו מגנט, מתן תמריצים שיגרמו ויביאו את הילדים להמשך לימוד ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ראשית ייתכן והילד יעשה עבור המתנות אך בהמשך כשייווצר החיבור וההזדהות הילד יעשה בעבור הערכים, המוסר והתורה.
למשל, כשאנו גוערים בילד אומר הרבי זהו רגע קריטי- אנו נוטים לפרט בפניו כמה הוא לא מוצלח, ובכך למעשה אנו מרחיקים אותו ובטח לא מרימים אותו. המילים שלנו מחתימות את הילד. במילים אחרות, כשאנו כועסים על הילד אנו מקבלים הזדמנות להרים ולחבר אותו, ולחזק את בטחונו האישי, למשל- 'אתה הרי כל כך טוב', 'זה לא מתאים לך', 'אתה מוכשר ומסוגל…' דווקא כשהילד במקום נמוך המחנך מחויב להזכיר לו כמה הוא גבוה ולא שייך למקום הנמוך הזה. (משיעורו של הרב שניאור אשכנזי)
כמה מאתנו הגיבו כשאחד מילדינו שיתף אותנו בציון גבוה שקיבל, בקולות התלהבות ושבח, כאילו זה סוג של הפתעה, כביכול לא ציפינו, תגובה של- מדהים וכל הכבוד. בעוד כשאותו ילד לוקח כוס מלאה במיץ בדרכו לסלון ואנו ממהרים לצעוק לו תזהר זה יישפך… ואז כשזה נשפך אנחנו כועסים וממהרים לדווח לו- "אמרתי לך" ועוד פנינים שמושכים אותו מטה ומרחיקים. הבנתם? בעצם במקום לומר לילד כל הכבוד על הישג הציון הגבוה אבל דע לך אני לא מופתע, כי אתה יכול הכל, אתה מוכשר, השקעת, עבדת, גילית מסירות- לא באמת מפתיע…
ולגבי הכוס? נכון שלעיתים יש לנו יכולת נבואית מצומצמת ובכל זאת, יש לזכור מה אנו מטביעים בילד… נראה לי שכדאי כשאנו מזהירים אותו וצופים את העתיד🤓 להוסיף שברור לנו שהוא אחראי והוא ינהג בזהירות מרובה- ובכך נרים אותו, נעביר לו את האהבה ללא תנאי והאמונה שיש לנו בו. ללא ספק, זה יסייע לנו בקירוב והעצמת ילדינו.
מי ייתן ונצליח בחינוך הדור הצעיר, שנצליח להנחיל ולהטמיע בו את הערכים בתוך תוכו, בנחת ובשליטה ולהוות עבורו דוגמא אישית. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

Sent from my iPhone

השבוע פרשת בהעלותך שהיא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון שמקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים, ושאר הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה שלהם.
בהמשך מתוארת ההזדמנות הנוספת לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, פסח שני, לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.
עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')

כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכנס את העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה, ושוב מציינת כל שבט ושבט בשמו ובשם נשיא השבט.
למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. ובתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה. בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו.
הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. אין לנו מושג אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת, גם אין לנו מושג מה בדיוק נאמר, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. כתוצאה מלשון הרע שדיברה מרים אודות משה היא נענשת קשות בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים ומשה אומר את תפילתו המפורסמת " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.