השבוע אנו קוראים את פרשת כי תצא, הפרשה השישית בספר דברים, ובה 74 מצוות- יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. המצוות עוסקות כמעט בכל תחום בחיי היום־יום: יחסים בין אדם לחברו, משפחה, רכוש, עבודה, מלחמה, בעלי חיים, צדק חברתי ובטיחות. דווקא בתוך המגוון העצום הזה חוזר רעיון אחד שוב ושוב: נשיאת אחריות שמתחילה ברגע שבו אנחנו רואים... כבר אי אפשר להתעלם. אחד הפסוקים החזקים בפרשה מופיע דווקא במצוות השבת אבידה:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם… לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ"ב, א-ג).

התורה אינה מסתפקת בציווי השבת האבידה. היא מתייחסת תחילה לרגע שבו האדם רואה.

רש"י מפרש את "לא תוכל להתעלם": "לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ", לא להעמיד פנים שלא ראית. (רש"י דברים כ"ב, ג'). יש כאן תפיסה מוסרית מעניינת: ההתעלמות אינה בהכרח היעדר פעולה. לפעמים היא עצמה בחירה.

ראיתי אדם שזקוק לעזרה.
ראיתי סכנה.
ראיתי עוול.
ראיתי מישהו שנשאר מאחור.

מרגע שראיתי- משהו השתנה.

כשכולם רואים- מי אחראי?

קשה שלא לחשוב בהקשר הזה על סיפורה של קיטי ג'נוביז, שנרצחה בקווינס, ניו יורק, בשנת 1964. במשך שנים סופר כי 38 שכנים צפו ברצח מחלונותיהם במשך דקות ארוכות ולא הזעיקו עזרה. הסיפור הפך לאחד הסמלים המפורסמים של האדישות האנושית ולבסיס לדיון הפסיכולוגי שנודע כ"אפקט הצופה מן הצד".

אלא שהסיפור המוכר התברר לימים כלא מדויק. לא היו 38 אנשים שצפו בכל האירוע ולא עשו דבר; חלק מהשכנים שמעו קולות אך לא הבינו שמדובר ברצח, אחרים ראו רק חלק מהאירוע, והיו גם מי שניסו לסייע. אחת השכנות, סופיה פאראר, אף רצה אל קיטי לאחר התקיפה, מצאה אותה בחיים והזעיקה עזרה…

דווקא התיקון הזה חשוב. הוא מזכיר לנו שגם כשאנחנו חושבים שכולם ראו- לא בהכרח כולם ראו את אותו הדבר.

ובכל זאת, המחקר הפסיכולוגי אכן זיהה תופעה מוכרת של פיזור אחריות: ככל שיש יותר אנשים סביב אירוע, כך האדם היחיד עלול להרגיש פחות מחויב לפעול, מתוך ההנחה שמישהו אחר כבר יעשה זאת.

פרשת כי תצא מציבה מול המנגנון הזה אמירה פשוטה:
"לא תוכל להתעלם."

לא משנה כמה אנשים נמצאים סביבך. אם ראית, ואם אתה יכול לסייע- נוצרת אחריות.

וזו לא בהכרח אחריות להיות גיבור. לפעמים די בטלפון, בשאלה, בדיווח, בעצירה או בהפניית תשומת הלב של מי שיכול לעזור.

אחריות לא רק אחרי האסון- גם לפניו

מכאן עוברת הפרשה למצווה שנראית לכאורה שונה לחלוטין:

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כ"ב, ח).

כאן התורה אינה מבקשת מאיתנו לעזור למי שכבר נפגע. היא דורשת מאיתנו חשיבה מוקדמת על מי שעלול להיפגע.

הרמב"ם מרחיב עיקרון זה לכל סכנה שיש בה חשש לפגיעה, ומחייב את האדם להסיר מכשולים ולשמור על עצמו ועל אחרים. (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, י"א, ד'). זהו עיקרון חשוב של אחריות: יש אחריות שמגיעה אחרי שהנזק התרחש- לעזור ולתקן; ויש אחריות שמגיעה לפני- לזהות את הסיכון ולמנוע אותו.

לפעמים המעשה המוסרי ביותר אינו להציל אדם שנפל, אלא לבנות את המעקה שימנע את הנפילה.

גם כשלא קל לנו לעזור

הפרשה אינה דורשת אחריות רק כלפי מי שאנחנו אוהבים: "…הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב, ד). כאשר אנחנו רואים את חמורו של אדם אחר כורע תחת משאו, איננו רשאים פשוט להמשיך בדרכנו. חז"ל אף דנים במצב שבו עומדים לפנינו שני בעלי חיים הזקוקים לעזרה- האחד של חבר שאנו אוהבים והשני של אדם שאנו שונאים. הם מדגישים דווקא את החובה לסייע לשונא, בהקשר של "כפיית היצר": להתגבר על הרגש האישי כדי לעשות את הדבר הנכון. (בבא מציעא ל"ב ע"ב). התורה מבקשת כאן להפריד בין מה שאני מרגיש כלפי האדם לבין מה שאני בוחר לעשות מול מצוקתו.

אז מה קורה כשאנחנו מוצפים רגשית?

אולי זהו אחד האתגרים הגדולים של התקופה שלנו. אנחנו רואים וחווים יותר מאי פעם: מלחמות, אלימות, תאונות, מצוקה ועוולות- בארץ ובעולם. כמעט הכול מגיע אל המסך שלנו. אך דווקא החשיפה הבלתי פוסקת עלולה ליצור פרדוקס: ככל שאנחנו רואים יותר, כך כל אירוע בודד עלול להפוך לעוד תמונה בתוך זרם אינסופי של תמונות. הכאב הופך לרעש רקע, רעש לבן. וכאן פרשת כי תצא מציבה בפנינו שאלה פשוטה:

מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו רואים?

האם אנחנו באמת רואים- או רק מביטים?

האם אנחנו מזהים אדם שזקוק לעזרה- או מחכים שמישהו אחר יעשה משהו?

האם אנחנו יודעים לזהות סכנה לפני שהיא הופכת לאסון?

לא כל הכל באחריותנו- אבל ההתעלמות אינה ברירת מחדל

חשוב גם לדייק: התורה אינה דורשת מאדם לתקן את כל העולם. חז"ל מכירים במצבים שבהם אין ביכולתו של אדם לסייע, ובמצבים שבהם קיימות נסיבות המצדיקות הימנעות. האחריות אינה דרישה להיות מושיע. היא דרישה שלא להפוך את ההתעלמות לברירת המחדל.

אולי זהו החידוש הגדול של פרשת כי תצא. היא אינה מבקשת מאיתנו להיות אנשים שעושים מעשים גדולים. היא מבקשת מאיתנו להיות אנשים שלא עוברים הלאה בקלות.

כי לפעמים אחריות היא להחזיר אבידה.
לפעמים היא לעזור למי שנפל.
לפעמים היא לבנות מעקה.
ולפעמים היא פשוט לשים לב.

במילים אחרות, אחד המסרים האקטואליים ביותר של הפרשה:

לא כל מה שנמצא מול עינינו הוא באחריותנו- אבל הרבה יותר דברים ממה שנדמה לנו כן. האתגר אינו לראות יותר. האתגר הוא להפוך את מה שאנחנו רואים למקום של נשיאת אחריות.

שבת שלום 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.