יש משהו מפתיע בחיבור שבין פרשת האזינו ליום הכיפורים. בשניהם אנחנו עומדים מול מראה. לא מראה שמבקשת להחמיא לנו, וגם לא כזו שנועדה לבקר אותנו, אלא כזו שמבקשת מאיתנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו- על הטוב ועל הפחות טוב, על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו, ובעיקר על מה שאנחנו מוכנים לעשות מכאן.

פרשת האזינו מביאה את שירתו האחרונה של משה. הוא אינו נפרד מן העם בדברי נחמה בלבד, אלא משאיר להם שירה שמכילה כמעט את כל קשת הקיום: חסד ושפע, הצלחה וכישלון, נאמנות ובגידה, נפילה וגם אפשרות לתיקון. הוא אינו מייפה את המציאות ואינו מעלים את חולשותיו של העם. להפך- הוא מבקש מהם לזכור:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז').

הזיכרון כאן אינו נוסטלגיה. משה מבקש מן הדור הבא להתבונן בעבר כדי להבין טוב יותר את ההווה ולהכיר את האפשרויות הטמונות בעתיד. רש"י מביא פירוש שלפיו ההתבוננות במהלך הדורות מאפשרת להכיר גם את מה שעוד עתיד לבוא. כלומר, הזיכרון אינו נועד להשאיר אותנו בעבר; הוא נועד להפוך את העבר לידע שמסייע לנו לבחור את הצעד הבא. (רש"י, דברים ל"ב, ז').

וזו אולי אחת הסיבות לכך שהתורה בוחרת דווקא בשירה כצוואתו של משה. שירה אינה מציגה את המציאות כרשימה של עובדות או כמסקנה אחת פשוטה. היא יכולה להחזיק יחד כאב ותקווה, הצלחה וכישלון, ביקורת וחמלה, זיכרון ואפשרות לתיקון. היא מאפשרת לנו להביט במציאות המורכבת כפי שהיא.
הרמב"ן מסביר ש"השירה הזאת" היא שירת האזינו, שנועדה להיאמר ולהילמד לדורות. היא אינה רק דברי פרידה של משה, אלא כלי שהעם יוכל לשוב אליו גם לאחר שמשה כבר לא יהיה שם. וזה בדיוק המקום שבו האזינו פוגשת את יום הכיפורים.
ביום הכיפורים אנחנו אומרים שוב ושוב: "אשמנו, בגדנו, גזלנו…". לא "הוא אשם", לא "הם טעו", לא "המערכת אשמה", אלא אנחנו. (רמב"ן על דברים ל"א, י"ט).
הרמב"ם כותב שיום הכיפורים הוא זמן תשובה "לכל, ליחיד ולרבים", והווידוי הוא חלק מהותי מתהליך התשובה. הבחירה בלשון רבים מזכירה לנו שהחשבון אינו רק אישי; אנחנו עומדים בו גם כחלק מקהילה ומחברה. (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ב', ז').

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל הרחיב על כך ברעיון שמתחבר במיוחד לימים האלה: בני אדם טועים. אין לנו חסינות מפני כישלון, טעות או נפילה. השאלה החשובה אינה אם נטעה, אלא מה נעשה כשנטעה. האם נוכל לעצור, להכיר בטעות, לומר "טעיתי", להתנצל ולבקש סליחה, במידת הצורך לתת את הדין- ואז להמשיך ללכת, לשמור על האנרגיה לתקן, לדייק ולצמוח? או שמא נתייאש, נתחבא מאחורי הבושה, נסרב להודות- ונישאר תקועים במקום שבו נפלנו? ("עידן לא סלחני", הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, על יום הכיפורים, סליחות 5779)

הרב זקס מסיים עם הציטוט של צ'רצ'יל: "ההבדל האמיתי בחיים אינו בין הצלחה לכישלון, אלא בין להיכשל ולוותר לבין להיכשל ולהמשיך ללכת." והוא מביא שתי דמויות תנ"כיות כדוגמאות משמעותיות. יהודה, שהיה שותף למכירת אחיו יוסף לעבדות. אבל שנים לאחר מכן, כאשר הוא ניצב מול יוסף ואחיו בסכנה, הוא כבר אינו אותו אדם. הוא נושא אחריות ואומר: "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ…" ואף ערב לאחיו הצעיר בנימין, כחלק מהתיקון, "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ;" (בראשית מ"ג, ט').
ודוד המלך, לאחר חטאו עם בת שבע ושליחת אוריה, בעלה, אל מותו במלחמה, אינו מתחמק כאשר נתן הנביא מעמיד אותו מול מעשיו. תגובתו קצרה: "חָטָאתִי לַה". הוא אינו נמלט מן ההכרה בחטא, וגם הוא נושא בתוצאות מעשיו.
שניהם מוצגים בתנ"ך כבני אדם שעשו טעויות. ודווקא מפני שהכירו בכישלונם, נשאו אחריות ושינו את דרכם, הם הפכו לדמויות שעיצבו את המשך הסיפור היהודי. יהודה נעשה אבי שושלת המלוכה, ושמו הוא השם שאנו נושאים עד היום- יהודים; דוד נעשה מלך ישראל ודמות מרכזית במסורת היהודית. הרב זקס מדגיש: הם לא נשארו במקום שבו נפלו. הם הפכו את הנפילה לנקודת מפנה.

וזהו אולי ההבדל החשוב בין אשמה לבין אחריות.
אשמה מחפשת כתובת.
אחריות מחפשת פעולה.

אשמה שואלת: מי עשה את זה?
אחריות שואלת: מה אני יכול לעשות עכשיו?

אין פירוש הדבר לוותר על בירור האמת, על ביקורת, על דין או על נשיאה בתוצאות. להפך. נשיאת אחריות מתחילה דווקא ביכולת לומר ביושר: זה קרה, אני טעיתי, זה היה חלקי, אשא גם בתוצאות- ועכשיו אני צריך לשאול איך אני ממשיך מפה.
ואולי זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר של התקופה שבה אנחנו חיים.

אנחנו מוקפים במחלוקות, בכאב, באובדן ובוויכוחים על הדרך. כמעט בכל נושא אפשר למצוא מיד את מי שאשם: הממשלה, האופוזיציה, הצבא, התקשורת, החברה, הדור הקודם, הדור הצעיר, "הם". לכל צד יש רשימה ארוכה של טעויות שאחרים צריכים לתת עליהן את הדין. אבל חברה אינה יכולה להשתקם רק באמצעות חלוקת אשמה. דרישה לנשיאת אחריות ממי שקיבלו החלטות היא הכרחית; עם זאת, היא אינה יכולה להיות תחליף לאחריות האישית והאזרחית של כל אחת ואחד מאיתנו. לא במקום ביקורת, אלא בנוסף לה. לא במקום בירור האמת, אלא כדי שהבירור לא יסתיים רק בהצבעה על אשמים.

וזו הבחנה חשובה: אחריות אינה אומרת שכולנו אשמים באותה מידה; היא גם אינה מטשטשת את ההבדל בין מי שקיבל החלטה לבין מי שנפגע ממנה, בין מי שפעל לבין מי שהיה חסר אונים מול האירועים. האחריות של כל אדם נגזרת מהמקום שבו הוא נמצא, מהכוח שיש בידיו ומהיכולת שלו להשפיע. השאלה, אם כך, אינה רק "מי אחראי?", אלא גם: מהו מעגל האחריות שלי?

וזה מחזיר אותנו אל משה.
משה יודע שהוא עומד למות. המנהיגות עוברת ליהושע, והוא עצמו לא ייכנס לארץ. ובכל זאת, המעשה שהוא משאיר אחריו הוא לא ניסיון לשלוט בעתיד, אלא כלי להתבוננות– שירה שהעם יוכל לשוב אליה גם לאחר שהוא עצמו כבר לא יהיה שם. התורה עצמה מגדירה את השירה כעדות: "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, י"ט).
ביום כיפור אנחנו עושים פעולה דומה. אנחנו עוצרים את מרוץ החיים ומתבקשים להביט בעצמנו בלי תירוצים. לא כדי להישאר בתוך האשמה, אלא כדי להחזיר לעצמנו את האפשרות לבחור. כי וידוי אמיתי אינו נקודת הסיום. הוא יכול להיות נקודת הפתיחה של שינוי. יתכן והחיבור בין האזינו ליום כיפור הוא בסופו של דבר חיבור בין זיכרון לנשיאת אחריות.

משה אומר: זכרו.
יום כיפור אומר: התבוננו.
ושניהם מובילים לאותה שאלה: מה תעשו עם מה שאתם יודעים וזוכרים?

בתקופה שבה אנחנו עדיין נושאים כאב עמוק על מי שאיבדנו, על הפצועים, על המשפחות שנשברו ועל כל מי שחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, אין מקום לדלג על הכאב. אבל לצד הכאב יש גם אחריות: לזכור, ללמוד, לשמור זה על זה, ולבנות חברה שבה הזיכרון אינו נשאר רק מאחור, אלא הופך לכוח שמכוון את העתיד. אולי זהו המסר של האזינו ושל יום הכיפורים עבורנו השנה: לא למהר לשאול רק מי אשם, ולא להסתפק בשאלה מי טעה. אלא לשאול גם:

מה היה החלק שלי?
מה אני יכול לתקן?
ומה אני מוכן לעשות אחרת?

כי אולי בני אדם אינם נמדדים בכך שמעולם לא נפלו, אלא ביכולת שלהם לקום, לבקש סליחה, ללמוד- ולהמשיך ללכת.
וכפי שכתבה פלור היקרה, אם שכולה, בשם בנה הגיבור שלו הי"ד:
"אני מוכן להקריב את החיים שלי כדי שאתם תחיו כאן חיים טובים יותר."

המילים האלה הופכות את האחריות ממשהו מופשט לציווי אנושי פשוט: לחיות חיים ראויים יותר בזכותם ולמענם של מי שהקריבו את חייהם. וזה אולי בדיוק מה שמשה מבקש מאיתנו ברגע האחרון שלו:

להקשיב, לזכור- ובעיקר לשאת אחריות על הסיפור שאנחנו ממשיכים לכתוב.

שנה של חשבון נפש שאינו משתק אלא מניע.
שנה של נשיאת אחריות שאינה מאשימה אלא בונה.
ושנה שבה נצליח להפוך את הכאב, הזיכרון והשבר- לכוח שמסייע לנו לבנות חברה חזקה, מחוברת וראויה יותר.

צום קל ומועיל, שנה טובה וגמר חתימה טובה. 🙏🏼🍯

לעילוי נשמתם של כל החיילים והחיילות האהובים שהקריבו את חייהם בהגנה על המולדת ועלינו. יהי זכרם ברוך.

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.