השבוע אנו קוראים את פרשות ניצבים-וילך, שתי פרשות המגיעות תמיד בימים שלפני ראש השנה. לכאורה, הן עוסקות בסיום דרכו של משה, בחידוש הברית עם העם ובהעברת ההנהגה ליהושע. אבל דווקא ברגע של מעבר מסתתר רעיון גדול ורלוונטי במיוחד: מה הופך אוסף של אנשים לחברה, ומה מאפשר לה להמשיך גם כאשר המציאות והמנהיגות משתנות?

פרשת ניצבים נפתחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כ"ט, ט'). משה אינו פונה רק למנהיגים או לחזקים שבעם. הוא מונה את ראשי השבטים, הזקנים, השוטרים, הגברים, הנשים, הילדים והגרים. כולם עומדים יחד. אין זו רק תמונה של מעמד חגיגי. יש כאן תפיסה חברתית עמוקה: חברה אינה נבנית רק ממי שמקבלים החלטות, אלא מכל מי שחי בתוכה. חזקוני מדגיש כי "כולכם" כולל את כולם, ללא קשר למעמדם, העומדים יחד בפני הברית (חזקוני, דברים כ"ט, ט').

ומכאן אפשר לקחת את הרעיון צעד נוסף. חברה חזקה אינה חברה שבה כולם חושבים אותו דבר. להפך. עצם העובדה שהתורה מונה קבוצות שונות כל כך מזכירה שהשלם מורכב מקולות שונים. המבחן של חברה אינו היכולת למחוק את השונות, אלא היכולת להחזיק אותה בתוך מסגרת משותפת.
וזה מקבל משמעות מיוחדת דווקא ערב ראש השנה. אנחנו רגילים לחשוב על השנה החדשה במונחים אישיים: מה אני רוצה לשנות, להשיג ולאחל לעצמי. אבל ניצבים מזכירה לנו שיש גם שאלה אחרת: איזו חברה אנחנו רוצים להיות?
הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה, מתווכחים, מקשיבים למי שחושב אחרת ונוטלים אחריות גם על מה שאינו "שלנו"- כל אלה בונים, יום אחר יום, את החברה שבה אנחנו חיים.

האחריות נמצאת כאן
בהמשך אומר משה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" (דברים ל', י"ב–י"ג).
חז"ל הפכו את הביטוי "לא בשמים היא" לעיקרון משמעותי: לאחר שהתורה ניתנה, ההכרעה אינה נשארת בידי השמים אלא מסורה לבני האדם ולשיקול דעתם. כך נאמר במסכת בבא מציעא (נ"ט, ב'), בהקשר של מחלוקת חכמים והצורך להכריע באמצעות דיון וכללים אנושיים של הכרעה. גם בלי להיכנס למשמעות ההלכתית, יש כאן רעיון אקטואלי: לא הכול נמצא בשליטתנו, אבל האחריות על מה שאנחנו עושים עם מה שנמצא בידינו- כן.
אנחנו יכולים לחכות שהמציאות תשתנה, שמישהו אחר יפתור, שהמנהיג הנכון יגיע או שהנסיבות יסתדרו. אבל בסופו של דבר, הבחירות שלנו, ההתנהלות שלנו והאופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה- נמצאים כאן, בידינו.

ואז מגיע הרגע שבו משה הולך
וכמעט בלי הכנה, מגיעה פרשת וילך.
משה, המנהיג שהוציא את העם ממצרים והוביל אותו במשך ארבעים שנה, אומר: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם… לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים ל"א, ב'). הוא יודע שהגיע הרגע להיפרד מהתפקיד. וזה אולי אחד הרגעים האנושיים ביותר בתורה: לא רק לדעת איך להוביל, אלא לדעת מתי להעביר את ההובלה הלאה. משה אינו נאחז בתפקיד. הוא מעביר את האחריות ליהושע ומחזק אותו: "חֲזַק וֶאֱמָץ".

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל עסק בדיוק במעבר הזה בין משה ליהושע. הוא מצביע על ההבדל בין דברי משה ליהושע- "כי אתה תבוא את העם הזה"– לבין דברי האל- "כי אתה תביא את בני ישראל…" זקס רואה בכך שני ממדים משלימים של מנהיגות: היכולת ללכת עם האנשים, לצד היכולת להוביל אותם ולשאת אחריות.
וזה שיעור שאינו שייך רק למנהיגים גדולים. הוא נוגע לכולנו- במשפחה, בעבודה, בארגונים ובקהילה. הצלחה אינה נמדדת רק במה שהצלחנו לעשות בעצמנו, אלא גם ביכולת שלנו להעביר ידע, אחריות ואמון הלאה ולאפשר לאחרים להמשיך את הדרך, להצמיח מנהיגים. מי שבונה הכול סביב עצמו יוצר תלות. מי שבונה אנשים סביבו יוצר המשכיות.

לא רק מי מוביל- אלא מה אנחנו משאירים
משה אינו מסתפק בהעברת ההנהגה. הוא מצווה לכתוב את התורה ולהעביר אותה הלאה, ומצווה על מעמד 'הקהל'– התכנסות של העם אחת לשבע שנים כדי לקרוא וללמד גם את הדורות הבאים. כלומר, משה מבין שמנהיג יכול לסיים את תפקידו, אבל מה שנבנה בתקופתו צריך להיות גדול ממנו ולהמשיך אחריו. זהו גם אחד הרעיונות שהרב זקס מדגיש: בסוף דרכו משה עובר מתפקיד המנהיג והמוביל לתפקיד המורה- מי שהופך את ניסיונו לידע ולמורשת שאחרים יכולים לשאת הלאה.

ניצבים, בחירות- ואז וילך
קשה לקרוא את הפרשות האלה השנה בלי לחשוב על המציאות הישראלית. אנחנו חיים בתקופה של מלחמה, אובדן, חטופים, מחלוקות עמוקות וחוסר ודאות. ובסוף אוקטובר צפויות בישראל גם בחירות לכנסת ה־26. הבחירות הן אחד הרגעים שבהם המילה "כולכם" מקבלת משמעות מעשית: חברה דמוקרטית אינה אמורה לחשוב אותו דבר. היא מאפשרת לקבוצות שונות להיאבק על דרכן, לבחור ולהשפיע- ובו בזמן להמשיך לחיות יחד גם לאחר שהקלפיות נסגרות.
לא כולם צריכים להסכים. אבל אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כחברה, אנחנו צריכים למצוא את המקומות שבהם אנחנו עדיין יכולים לעמוד יחד.

ופרשת וילך מוסיפה לכך שאלה נוספת: האם אנחנו יודעים גם ללכת הלאה?
האם אנחנו מסוגלים לאפשר שינוי, להאציל אחריות, לתת מקום לדור הבא, ולא להיאחז בכל מחיר במה שהיה?
אולי כאן נמצאת אחת המשמעויות היפות של המעבר בין שתי הפרשות:
ניצבים – ואז וילך.
קודם עומדים יחד סביב מה שחשוב באמת. אחר כך ממשיכים ללכת.
אולי ראש השנה אינו רק זמן לשאול מה אני רוצה שיקרה לי בשנה הבאה. הוא גם רגע לשאול:
מה אני מביא איתי אל החברה שבה אני חי?
על מה אני מוכן לשאת אחריות?
ומה אני רוצה להשאיר לדור שאחריי?
ובתוך כל השונות, המחלוקות והוויכוחים- האם אני עדיין יודע לזהות את הדברים שעליהם אנחנו יכולים לעמוד יחד?

פרשות ניצבים-וילך אינן מבטיחות שהדרך תהיה פשוטה. הן מציעות משהו אחר: מנהיגים יכולים להתחלף, המציאות יכולה להשתנות, ואפילו חברה יכולה לעבור טלטלות גדולות- ועדיין, אפשר להמשיך.
כדי לעשות זאת, דרושים שני דברים: אנשים שמוכנים לעמוד יחד סביב מה שחשוב, ואנשים שמוכנים ללכת קדימה כשמגיע הזמן.

אולי זו המתנה של השבת שלפני ראש השנה: לעצור לרגע, להסתכל על השנה שהייתה ועל החברה שאנחנו חלק ממנה- ואז לא רק לאחל שנה טובה, אלא לשאול מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהיא תהיה כזו?
שנזכה בשנה הקרובה לעמוד יחד בפרט כשמתבקש, להקשיב גם כשאיננו מסכימים, לשאת אחריות על החלק שלנו, לדעת להעביר הלאה כשמגיע הזמן, ובעיקר- להמשיך ללכת. לא בהכרח באותו קצב או באותו כיוון, אבל עם מספיק משותף כדי שנוכל להישאר חברה אחת גם בתוך השונות.

שנה טובה, שנה של בחירות טובות, אחריות, בריאות הגוף והנפש, המשכיות ותקווה.

שבת שלום 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.