היום חל צום גדליה, בעיצומם של עשרת ימי תשובה- ימים שבין זיכרון לבין בחירה, בין חשבון נפש לבין האפשרות לתקן. צום גדליה מציין את רצח גדליה בן אחיקם, המנהיג שמונה לאחר חורבן בית ראשון על שארית העם שנותרה בארץ. זהו אחד האירועים האחרונים בשרשרת החורבן- אבל גם ניסיון ראשון, כמעט בלתי אפשרי, לאסוף את השברים ולבנות מהם חיים.

דווקא לאחר החורבן, כשנדמה שכמעט הכול אבד, נשארת בארץ שארית. גדליה יושב במצפה, ואליו מתקבצים יהודים שנדדו בין הארצות. הוא קורא להם להישאר בארץ, לעבוד את אדמתה ולשוב אל חייהם. ירמיהו מתאר זאת בפשטות:

"וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה… וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם" (ירמיהו מ', י').

אבל דווקא כאן מתחדדת הטרגדיה של צום גדליה: לא רק אדם נרצח, אלא ניסיון לשמר ולפתח את מה שנשאר לאחר החורבן נגדע באחת. רצח המנהיג מביא להתפזרותה של אותה שארית, והחורבן מקבל ממד נוסף- לא רק מה שנלקח מאיתנו, אלא גם מה שלא הצלחנו לשמור עליו ולפתח.

ואולי מכאן מתחילה השאלה שהצום מפנה אלינו: מהי האחריות של מי שנשארו בחיים?

אין בשאלה הזאת בקשה להתעלם או להכחיש את הכאב. להפך. האחריות מתחילה דווקא בהכרה עמוקה במחיר ששולם. זכרם של מי שנפלו איננו רק מבט לאחור; הוא גם מחויבות לעתיד. אם חייהם נקטעו כדי להגן על הבית, על הקהילה ועל האפשרות לחיות כאן, עלינו לשאול מה אנחנו עושים עם החיים שניתנו לנו בזכות הקרבתם.

במובן הזה, שיקום איננו "להמשיך הלאה". להמשיך הלאה עלול להישמע כמו השארת העבר מאחור. המשמעות היא אחרת: להמשיך את הדרך. לקחת את מה שאבד, את מה שנשאר ואת מה שנלמד- ולבנות מהם המשכיות.

הרעיון הזה מקבל ביטוי חד גם בדבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר ז"ל. בשנת 1970, בעיצומה של תקופה ביטחונית קשה, היא אמרה כי עם ישראל נחוש "לבנות למען העתיד", משום שאינו רוצה שישראל תהפוך למדינה "של מלחמה וקרב בלבד". היא הוסיפה כי אם רוצים שהמדינה תתפתח, לקלוט עלייה, לקדם חינוך ותרבות- צריך להמשיך לבנות אותה במקביל להגנה עליה. (סוכנות הידיעות היהודית, 2/3/1970, JTA).

כשלוש שנים לאחר מכן, בנאום יום העצמאות בשנת 1973, ניסחה גולדה מאיר שאלה שהדהדה אז- ונדמה שהיא רלוונטית גם לימינו: "האם אנו, אתם ואנחנו, מסוגלים רק לנצח במלחמה, או שאנו מסוגלים גם להגשים את אשר למענו נלחמה וניצחה המלחמה?"

זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול אחרי אובדן. הניצחון, הסבירה גולדה, איננו רק היכולת לעמוד מול אויב ולהגן על חיינו; הוא גם היכולת לבנות את החיים שעליהם נלחמנו- חברה שיש בה ביטחון, אחריות, ערבות הדדית, קהילה ותקווה.

וזו אולי אחת המשמעויות העמוקות של צום גדליה דווקא בתקופה שלנו. אנחנו נושאים כאב עצום של אנשים ששילמו בחייהם, של משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, של פצועים ושל קהילות שנעקרו מבתיהן. כאב שלא נמוג. עם זאת, לצד הזיכרון מוטלת עלינו גם משימה: לא לתת לכך שהמוות יהיה סוף הסיפור.

בספר דברים נאמר: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', י"ט). הבחירה בחיים איננה רק הרצון להמשיך להתקיים. היא גם אחריות: להפוך את ההקרבה לחיים שיש בהם משמעות; את האובדן לזיכרון שמניע לבנייה; ואת השבר למחויבות להמשכיות.

אולי משום כך צום גדליה מגיע דווקא בתחילתם של עשרת ימי תשובה. הוא מזמין אותנו לא רק להביט במה שהיה, אלא לשאול מה אנחנו בוחרים לעשות מכאן והלאה: מה נשמור? מה נתקן? ומה נבנה עבור מי שיבואו אחרינו?

יתכן ושמו של גדליה מזמין אותנו לקריאה נוספת: לגדול מתוך השבר. לא מפני שהשבר קטן, ולא מפני שהכאב הסתיים, אלא דווקא משום שאנו נדרשים לשאת אותו איתנו אל העתיד. החובה שלנו, אחרי האובדן, היא לא רק להתאבל על מה שהיה- אלא לשמור על מה שנשאר ולבנות את מה שעדיין יכול להיות.

כך נוכל לומר למי ששילמו בחייהם ולעצמנו: אנחנו זוכרים. אנחנו נושאים את הכאב. ואנחנו ממשיכים לבנות ולשמור על הבית- יחד, כאומה עם מסורת, מורשת ושורשים איתנים.

צום קל ומועיל, שנה טובה וגמר חתימה טובה 🙏🏼🍯🍎

היום, ביום השנה לפטירתה של לוסיאני בורק האהובה (יעל חיה ביילה), אני מבקשת להקדיש את הדברים גם לעילוי נשמתה- אישה יקרה, אמיצה ומלאת חיים, שנלחמה במשך שנים ובאופן מעורר השראה במחלה. הזיכרון שלה מזכיר עד כמה החיים יקרים, וכמה הכאב גדול מנשוא, וממשיך ללוות את הנותרים בחיים, ועדיין, מוטלת עלינו הבחירה להמשיך לחיות- לא כדי לשכוח את מי שאיננו, אלא דווקא מתוך האהבה, הגעגוע והכאב, ולשאת אותם איתנו אל החיים שנמשכים. אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של "לבחור בחיים": לא חיים שאין בהם כאב, אלא היכולת לבחור בחיים גם כשאנחנו נושאים בתוכנו את הכאב. יהי זכרה ברוך.

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.