השבוע אנו קוראים את פרשת ראה, הפרשה הרביעית בספר דברים. היא נפתחת בקריאה ברורה: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו).

בהמשך מפרטת התורה מצוות רבות, אך אחת מהן בולטת בפשטותה ובעומקה:
"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ..”. (דברים טו, ז–ח).

לכאורה, התורה יכולה הייתה להסתפק בציווי המעשי: פתח את ידך. אך היא בוחרת להתחיל במקום אחר לגמרי- בלב.  זו הבחנה עמוקה על טבע האדם: היד אינה נסגרת מעצמה. פעמים רבות היא נסגרת רק לאחר שהלב נסגר.

לא רק כיס סגור- לב סגור
כשאנחנו שומעים את המילה "צדקה”, אנחנו בדרך כלל חושבים על כסף, אך התורה מלמדת שהנתינה מתחילה הרבה קודם: ביכולת לראות את האחר, לגלות רגישות ולא להתרגל למצוקה שסביבנו.

ספר החינוך מסביר שמצוות הצדקה אינה נועדה רק להיטיב עם העני; היא מעצבת גם את ליבו של הנותן ומרגילה אותו לחמלה, לחסד ולנדיבות. (מצווה תע"ט (479), ספר החינוך). כלומר, התורה אינה שואלת רק אם נתנו, אלא גם מי אנחנו נעשים מתוך הנתינה.

השחיקה השקטה של הלב
אולי משום כך הפסוקים הללו נשמעים רלוונטיים כל כך גם היום. כמעט שלוש שנים של מלחמה, אובדן, חטופים, משפחות שכולות, פצועים, אנשי מילואים, פינוי יישובים, מתחים חברתיים, אי־ודאות וחדשות בלתי פוסקות- כל אלה אינם שוחקים רק את הגוף. הם שוחקים גם את הלב.

זו לא בהכרח אדישות. פעמים רבות זו דווקא דרך ההגנה של הנפש. כשאדם נחשף שוב ושוב לכאב, הוא עלול לפתח, מבלי לשים לב, שריון רגשי: להתרגש פחות, להקשיב פחות, להרגיש פחות. לא מפני שאינו אדם טוב, אלא מפני שהלב מתעייף.

כבר בפרשה הקודמת, פרשת עקב, התורה משתמשת בדימוי דומה: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י, טז). במילים אחרות, יש חסימות שנוצרות סביב הלב, וגם אותן צריך להסיר.

נדמה שדווקא מפני שהתורה מכירה את נפש האדם, היא אינה מסתפקת באמירה "תן…". אלא היא מזהירה תחילה: אל תיתן ללב להיסגר.

נתינה שמחזירה אותנו אל עצמנו
הרמב"ם מלמד שהמעלה הגבוהה ביותר של צדקה היא לסייע לאדם לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, תוך שמירה על כבודו. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז).
המשמעות עמוקה: לראות אדם באמת פירושו לא רק למלא את חסרונו, אלא לראות גם את כוחותיו ואת יכולתו לצמוח.

גם המחקר המודרני בפסיכולוגיה מצביע על כך שמעשי נתינה, התנדבות ועזרה לאחר אינם מיטיבים רק עם המקבל; הם עשויים לחזק גם אצל הנותן תחושת משמעות, שייכות וחוסן.
אולי יש לכך סיבה פשוטה: כשאנחנו פותחים את היד, אנחנו משאירים גם את הלב פתוח.

מט"ו באב לפרשת ראה
אין זה מקרי שפרשת ראה נקראת בסמיכות לט"ו באב, היום שעליו אמרו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב” (משנה, תענית ד, ח).
בין האירועים שנקשרו ליום הזה במקורות נמצא גם הפיוס עם שבט בנימין והסרת המחיצות שאפשרו לבני השבטים להינשא זה לזה. לאחר קרע קשה, נדרשה היכולת לפתוח מחדש דלתות שנסגרו. אולי יש כאן שיעור שנוגע גם לאהבה: אהבה אינה רק רגש שמופיע כשהכול טוב. היא גם היכולת להישאר פתוחים, קשובים וקרובים לאחר כאב, אכזבה ופחד.

אז מהי הבחירה האמיתית?
פרשת ראה נפתחת כאמור במילים "ראה… ברכה וקללה. " בדרך כלל אנחנו חושבים שהבחירה היא בין מעשים טובים למעשים רעים. אבל אולי הבחירה מתחילה עוד קודם- בשאלה איזה לב אנחנו מביאים אל המציאות?
לב שנשחק עד שהוא מפסיק להרגיש, או לב שבוחר, שוב ושוב, להישאר אנושי.
אולי משום כך התורה אינה אומרת תחילה "פתח את ידך”, אלא "לא תאמץ את לבבך”.  כי כאשר הלב נותר פתוח, היד כבר יודעת מה לעשות.

אחרי תקופה ארוכה כל כך של כאב וצער, זהו אולי אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו: לא לאבד את היכולת להתרגש, לא להתרגל למצוקה, ולא להפוך את הסבל של האחר לרעש רקע (רעש לבן).
הפרשה נפתחת במילה "ראה", אך היא אולי מזמינה אותנו לשאול לא רק מה אנחנו רואים, אלא מה אנחנו בוחרים לראות- והאם אנחנו עדיין מסוגלים לראות גם את האדם שמאחורי הכאב.
התורה אינה חוששת רק מאנשים רעים. היא חוששת מאנשים טובים שהתעייפו. אנשים שכבר ראו כל כך הרבה כאב, עד שהלב מתחיל להיסגר. ולכן היא לא אומרת "פתח את היד". היא אומרת קודם:
"לא תאמץ את לבבך."

ייתכן שזו הברכה שעליה מדבר משה כבר בפסוק הראשון. לא רק ברכה שממתינה לנו בקצה הדרך, אלא ברכה שנולדת בכל פעם שאנחנו בוחרים שלא לאמץ את לבבנו. כי הברכה אינה מתחילה כשהכול מסתדר. היא מתחילה כשהלב, למרות הכול, נשאר פתוח- לחמלה, לערבות הדדית, לתקווה ולתיקון.

שבת שלום 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

 

 

 

השבוע אנו קוראים את פרשת האזינו, הפרשה העשירית בספר דברים, שבה משה נפרד מן העם ומוסר להם שירה- מעין צוואה רוחנית אחרונה. השירה הזו איננה עוד נאום רגיל, אלא עדות חיה לדורות. היא נועדה להזכיר לעם ישראל את המסע הארוך שעבר ואת הדרך שעוד לפניו: רגעי חסד ושפע לצד טעויות, משברים ותיקון. זו לא רק עדות לעבר, אלא מפת דרכים לעתיד.

וכשאנו חושבים על ראש השנה, קשה שלא לראות את החיבור הישיר. גם אנחנו, כמו בני ישראל העומדים מול שירת משה, מתבקשים לעצור לרגע, להתבונן אחורה על השנה שחלפה, ובכלל על התקופה המאתגרת שכולנו עדיין חווים, ולהבין איזו שירה אנחנו כותבים בחיינו. בראש השנה הזה איננו מחפשים תשובות גדולות, אלא רק לבחור לפתוח את השנה בלב פתוח.
מה זה אומר לב פתוח?
לב פתוח זה לא רק שמחה, אלא גם היכולת להכיל עצב וכאב, לקבל את עצמי גם במה שלא הצלחתי לשנות, ולזכור שכל אחת ואחד מסביבנו הוא אנושי, עם שמחות ותקוות וגם עם שברונות, ממש כמוני וכמוך. בדיוק כמו בשירה של משה שמכילה גם יופי וגם אזהרה, כך גם חיינו מורכבים מהצלחות לצד כישלונות, משמחה לצד קושי.

ומכאן, באופן טבעי, אנחנו מגיעים ליום כיפור. אם ראש השנה מזמין אותנו להתבוננות, הרי שיום כיפור מבקש מאתנו לעשות מעשה- לבקש סליחה, לסלוח, ולפתוח דף חדש. זהו היום שבו הלב מקבל הזדמנות לנשום עמוק יותר, להשיל מעליו כעסים ואשמה, ולהתמלא באור של פיוס ותקווה.
בפרשת האזינו, כאמור, משה רבנו נושא את שירתו האחרונה, מעין סיכום גדול של חייו ושל בריתו עם העם. מסביר הרב אברהם אבן עזרא כי משה בדבריו מבקש שהמילים יהיו "כַּמָּטָר לִקְחִי"- שיחדרו ללב ויצמיחו חיים, שיישאו פרי. ולכן, לא במקרה גם אנו פותחים את יום הכיפורים בשירה מיוחדת- תפילת כל נדרי.
מבחוץ התפילה נראית טכנית- ביטול נדרים והתחייבויות. אך בעומק, כפי שמסביר הרב שניאור אשכנזי, זוהי תפילה על שחרור פנימי: רגע שבו אנו מתירים את הקשרים שכרכנו סביב עצמנו- ציפיות, שיפוטים, הבטחות שלא הצלחנו לקיים. כל נדרי מזכיר לנו שהקשר הכי עמוק שלנו- לעצמנו, לזולת ולמקור חיינו- חזק מכל טעות. זו המצווה היחידה מסביר הרב אשכנזי, שמאפשרת לשנות את העבר למפרע. זוהי לא בריחה מאחריות, אלא הזדמנות לנשום מחדש, ולפנות מקום לנקודת ההתחלה הטהורה ביותר שבתוכנו. תפילת כל נדרי זו תקווה, וזמן שבו הנפש מתגלה.

בנקודה הזו מילותיו של רבי נחמן מברסלב מחזקות אותנו:
“וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבור עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד,
וְהַכְּלָל וְהָעִיקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.”
לכולנו יש גשרים צרים- הפחדים, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, החשש שלא נעמוד בהם. מותר לפחד, אבל אסור לתת לפחד לנהל אותנו. זהו הצעד שראש השנה ויום כיפור מזמינים אותנו לעשות יחד: לעבור את הגשר, גם אם הוא צר מאוד, בלב פתוח.
כמו שמשה רבנו מזכיר בשירת האזינו את הברית הנצחית שאינה תלויה בחולשותינו, כך גם כל נדרי מזכיר שהקשר העמוק ביותר שלנו- לעצמנו, לזולת, ולמקור חיינו- חזק מכל טעות, כישלון או נדר שלא עמדנו בו.

יום הכיפורים נפתח אפוא לא במבט של אשמה אלא בניגון של חירות. זו קריאה לראות את עצמנו ואת חיינו בעיניים חדשות, להתיר קשרים חונקים, ולבחור שוב באמונה, באהבה ובחיים.
אז לקראת השנה החדשה אני בוחרת לחיות בחיבור, להיות נוכחת, להשיל כעסים ולהתמלא באור מפייס של תקווה. והשאלה היא מה אתם בוחרים להיות בשנה החדשה?
הרי כמו משה שמסיים את שירתו במבט על הארץ המובטחת, כך גם אנו מבקשים לסיים את ימי הדין במבט רחוק- לעתיד של אור שבו נוכל לשבת בארץ המובטחת בביטחון ובשלווה, וללא מלחמות על עצם קיומנו.

ובתוך כל זה, איננו שוכחים את כאב השעה. בלב פתוח וזועק אנו זוכרים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ומתפללים: מי ייתן וכל החטופים ישובו במהרה הביתה, יחד עם כל החיילים, לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
מי ייתן ונזכה לשנה של חוסן, תקווה, אור וביטחון.
אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה ושבת של שלום  🍎🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתה של לוסיאני (יעל חיה בילא) האהובה, הגיבורה והאמיצה שתמיד תישאר מקור להשראה❤️