תגית: חירות

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאנו ממצרים, יצאנו מהמיצרים שלנו. היציאה שלנו לחירות הייתה תודעתית ופיזית. מחר בערב נסב כולנו לשולחן הסדר עם המשפחות והחברים ונקיים את מצוות "והגדת לבנך…" ובכל זאת, ברגעים אלו אנו עדיין בהכנות אחרונות ועסוקים בניקיונות ובישולים, מה העיניין של ביעור החמץ?

מסבירה איילת השחר אסטרייכר, מייסדת "דרך הטוב", מאמנת רוחנית ורגשית-
"אנו לומדים שפעולת "ביעור החמץ" היא בעצם תוצאה של הבנה מהותית הקשורה לשכל ולהסכמת הלב גם יחד, כאשר נותנים משקל לטוב, "החמץ" שבתוכנו הופך להיות שולי, מיותר ולא רלוונטי בזכות אותה ההתקרבות פנימה. אלא שבחודש ניסן יש אפשרות לעשות נקיון יסודי, טיהור. והטיהור נעשה כבר מעצם ההתבוננות בישרות לב על החלקים בתוכנו שהיינו רוצים לנקות, התבוננות על המחשבות שעוברות בתוכנו למול האחר, וזה עניין ביעור החמץ – ביעור היהירות. אותיות מצה וחמץ דומות הן בהבדל אחד קטן. קו קטן המסמל את הי' של היהירות והופך את ה-ה' ל-ח' ואת המצה לחמץ."

הרבנית ימימה מזרחי מוסיפה כי חמץ הוא קיצור ל- חייב-מוכרח ו-צריך, ולכן העיסוק שלנו הוא בלהבהיר את מציאות חיינו, איך זה מתבאר, ולבסוף לבער את החמץ. זהו השלב שבו יש ביטוי ליכולת השחרור שלנו מעיכובים, היכולת לריפוי והיציאה לחירות. ביטוי לכך הוא במצה שהיא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. כל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש. הניקיון הינו ניקיון פנימי, ניקיון אבק הגאווה שלנו, הורדת הנפיחות של האגו במגמה להגיע לפנימיות הזכה ולפשטות שבנו- למצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל מזל שלפחות פעם בשנה יש תהליך מחייב של מיון, ריענון וניקיון יסודי.
על פי ההלכה, בערב שלפני ליל הסדר צריך לבצע בדיקת חמץ. כלומר, אחרי שכל הבית כבר נקי ומצוחצח, אנו עושים טקס מסודר בו עוברים בבית עם נוצה ונר קטן ומחפשים חתיכות חמץ בכל הפינות והסדקים. אבל הרי כבר ניקינו במשך ימים מרובים, הגענו למקומות בבית ששכחנו מקיומם ובטח מהתוכן שלהם, אז מה העניין? והתשובה היא- ששלב זה של הבדיקה הוא הזדמנות לוודא שלא הולכנו את עצמנו שולל, שלא השארנו חלקים מלוכלכים או מרחבים שבהם אנו ממשיכים בהרגלינו הלא מקדמים. לכן, בשלב זה אף נהוג להחביא חתיכות לחם עטופות בנייר כסף ולמצוא אותן במהלך טקס הבדיקה. והנמשל לכך בחיינו?  לאחר שעשינו עבודה פנימית יסודית, חשוב שגם נעמיד את עצמנו בניסיונות, בסיטואציות מאתגרות, לא להשאר באיזור הנוחות. כך נבדוק כמה יעיל היה חשבון הנפש והניקיון שעשינו, והאם אנו עדיין חוזרים להרגלים הישנים שלנו. מסתבר שכל תהליך ביעור החמץ, כולל הניקיון הפיזי מתרחש ברובו בתודעה.
יתכן וזו אחת הסיבות לתזכורת שאנו מקבלים במהלך קריאת ההגדה, על נוכחות ארבעת הבנים. כי אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים ארבעת הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתקדם. יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שתכלס מעכבת את האוכל. יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל. ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול – לא מתעניין, לא שואל, סוג של 'חי' אך ללא סקרנות וחקירה, אולי כי אין לי אנרגיות להשקיע.

יונה גודמן הוא איש חינוך שמצא קשר בין "והגדת לבנך" ל"את פתח לו" –
"במשפחות רבות מתבגרים ספונים בעולמם, מעדיפים להיות עם עצמם ונמנעים מקשר רגשי או מהותי עם הוריהם. איך משנים את המצב?
הביטוי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מוכר לכולנו מההגדה. אך מה פשרו ומה ניתן ללמוד ממנו לחינוך ילדינו? כוונת הביטוי, היא להפנות את תשומת לבנו לכך שיש בתורה תיאור של דו-שיח בן אב לבנו בדבר משמעות יציאת מצרים… למותר לציין כי תורת ישראל הנצחית לא באה ללמדנו רק על אופיים של ילדי המדבר, אלא על אופיים של ילדינו. על כן ראוי שנשאל עצמנו מה ניתן ללמוד מהשונות הקיימת בין ילדינו – למלאכת החינוך שלנו? …הנה מלמדת התורה אותנו כי חינוך הוא מיומנות שיש להתאים לכל ילד. צריך לעמוד על ייחוד אופיו של כל אחד מילדי, ולפתח עבורו תשובות ייחודיות לשאלותיו …למשל, רבים המתבגרים שרגשית הם בבחינת "אינו יודע לשאול" וצמיחתם הערכית-רוחנית נעשית הרחק מידם המכוונת של הוריהם.
רבים ההורים המשלימים עם מצב זה. "הילד לומד, מסדר את החדר ומקובל בחברתו. אם יפנו אלי בתלונות (המורים, השכנים וחלילה המשטרה) אז אצטרך לראות מה עושים איתו. אך בינתיים אין איתו בעיות והשקט מרגיע אותנו". הורים מתרצים את הנתק הרגשי עם בנם בנימוק שזה אופי גיל ההתבגרות, ושבשלב זה בחיים הגיוני שנערים ונערות יעדיפו להיות עם עצמם וחברתם. וכאן, פונה ההגדה (ובעצם התורה) – לא אליהם, אלא אלינו, ההורים. היא מזרזת אותנו להיות בבחינת "את פתח לו". לעמול כדי לפתח ערוצי תקשורת משמעותיים. למצוא זמן ופניות נפשית כדי לאתחל שיחה מיוזמתנו. התורה מזהירה אותנו שבחינוך אין ואקום. היכן שלא עמלים על יצירת שיח משמעותי וטיפוח תכנים חיוביים, עלולים להיכנס תכנים בעיתיים. היכן שלא עמלים על בניית קשר של חיים, הוא לא ייבנה מעצמו…
מה עושים?? הרי הילד לא מספר כלום! לכל שאלה הוא עונה במילה סתמית ("מה היה בבית ספר היום?" "כלום"). אף כאן חז"ל נתנו לנו עצה. תחפש עזרים ואמצעים שיסייעו לפתח שיחה. השב לו "בעבור זה" – עת מונחים לפניכם עזרים, כמו מצות ומרור. לשון אחר, התחל בדיון ובשיחה על דברים שאינם אישיים. שאל לדעתו על המרור של ימינו, על סוגיות מדיניות או ציבוריות. העיקר להתחיל בשיחה. שתף מיוזמתך ("את פתח") בעמדותיך, והוסף בהדרגה גם את רגשותיך. קשר רגשי הוא דבר נבנה, ויש לפעול בהדרגה מבלי להתייאש עת אין הקשר נבנה מיידית ("ניסיתי, אך הוא לא משתף פעולה"). סבלנות והתמדה הם תנאי יסוד כדי להצליח ב"את פתח לו". …עלינו להאמין כי כמו שמתוך שתיקתו – יכול העץ להתנער ולחדש את פריחתו, כך גם צעירים שנראים כשותקים וכמרוחקים יכולים להיפתח ולתת פרי. כך בני אדם בכלל, וכך ילדינו בפרט, אם רק נאמין ונשקיע בהם."

מחר בערב בקוראנו את ההגדה יש לנו הזדמנות להעמיק בשאלות מהותיות לגבי היעד והדרך שלנו כמו גם המסע שיעברו ילדינו, וכיצד אנו יכולים לסייע להם, ולנו בכל שלבי ההתפתחות של ארבעת הבנים שבתוכנו. כתוב בהגדה 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. כלומר, החשיבות לבטא ולספר את התחושות שלנו דרך הדיבור והסיפור הוא רעיון קדום. כשאומרים לספר ביציאת מצרים, מתכוונים לספר את הסיפור כפי שהיה לפני 3,000 שנה, יחד עם זאת, לשזור אותו גם בסיפור שלנו בימינו. מי ייתן והישיבה מחר בערב סביב השולחן תהיה פגישה של פנים בפנים, של דיבור היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. מאחלת לנו פה-סח, פה שידבר וישתף ויחבר אותנו לעצמנו ולסובבים אותנו בשמחה, ובניקיון לב.

חג פסח שמח ושבת שלום❤️🍷🍷❤️

איך זה שיציאת מצרים משפיעה עלינו לדורות? אומנם יצאנו מעבדות לחירות אבל מהי חירות בעצם?
בעוד זמן קצר נסב כולנו לשולחן הסדר אבל הפעם איש איש ומשפחתו המצומצמת. כולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ומיד בהמשך את הוראות העוצר הנוקשים שמחייבים את כולנו ממש להשאר בביתנו.

לעיתים נראה שדווקא מי שמקיים וממלא הוראות, מצוות, אין לו חירות כי הוא לא עושה את מה ש'הוא' רוצה מתי ש'הוא' רוצה. אבל אם נחשוב על זה לרגע- ממלא ההוראות, ומקיים המצוות בעצם לא משועבד לכל תאוותיו, והוא אפילו מתגבר ולא הולך אחרי יצרו. חירות היא בעצם 'חופש' מכל שעבוד חיצוני זר.

המחנך צביקה מנדל כותב-
״אם כן, מסביר הרב קוק ״חירותנו היא לדעת להקשיב לעצמנו, למה שיש בתוכנו, לאמת שטבע ה' בתוך כל אחד מעם ישראל ביציאת מצרים. הטבע הפנימי העמוק והאמיתי של כל אחד מעם ישראל הוא התורה והאמונה בהקב"ה. את חירות הנפש הזו ניתן לקנות רק אחרי שאכן מבערים את כל מה שמושך אותנו מבחוץ, מהעולם הגשמי, ללכת אחריו, וזהו ביעור החמץ האמיתי- סילוק כל ההסתרים החיצוניים שמפריעים לגלות את האמת הפנימית.
לפעמים אכן קשה לנו לדעת מי אנחנו ולכן יש לנו את התורה והמצוות שמגלים לנו מי אנחנו באמת. כתוב בתורה לגבי לוחות הברית "והמכתב, מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (פרשת כי תשא) ואמרו חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות"- התורה אכן חקוקה לא רק על הלוחות אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל ואותה אמת שקיימת בתוכנו היא חירותנו האמיתית. בביעור חמץ נתכוון לסלק גם את יצר הרע ואת מה שמושך אותנו מבחוץ וגורם לנו שלא להיות בני חורין, שלא להיות עצמנו ולהכיר את האמת האלוקית שחקק ה' בנו ביציאת מצרים. ״

החירות תאפשר לכולנו לממש את הערבות ההדדית, להגן ולשמור אחד על רעהו. לשמור על משפחתנו מקרוב ובו בזמן מרחוק, דווקא ע״י שמירת מרחק! זה לא הזמן להקל ראש ובטח לא לעגל פינות, הפעם אנחנו יכולים לסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש.
הסגר שנראה שנפל עלינו בעצם מכנס אותנו פנימה לתא המשפחתי המצומצם שלנו, ונותן לנו הזדמנות להתחבר לאמת הפנימית שלנו עם האנשים שהכי קרובים לנו, וכך לייצר בסיס חזק, אמיתי ויציב שאיתו נוכל לצאת בהמשך ולחבור לקהילה ולשאר המעגלים שבחיינו.

במילים אחרות, החירות, היא זו שתאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו וחיי הסובבים אותנו, ולמגר את הנגיף.
החירות באמצעות הסגר יכולה לסייע לנו להשתחרר מכל אותם מיצרים שמעכבים אותנו, ולצאת יחד בחיבור מחודש, פנימי, חזק ואמיתי יותר ממצרים.

חג פסח בריא ושמח💝

המכות נוחתות מכה אחר מכה על מצרים. ומצרים מתעקשת ומסרבת לשלח את בני ישראל לחירות.
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בתהליך כה ארוך וכה מייגע של עשר מכות בכדי להכניע את מצרים? לא ניתן היה להנחית על מצרים מכה אחת קשה וקטלנית בכדי להכניעה?
מפרשים מביאים הסברים רבים, כמו לעובדה שלמספר עשר יש משמעות ולכן נבחרו עונשים מתונים יחסית ולאורך זמן, ולא מכה אחת מוחצת. יש אומרים, שיתכן וההתמשכות נבעה מהרצון לתת למצרים זמן לשוב בתשובה. אבל אם נבחן את התמונה הרחבה, אומר הרב אורן דובדבני, תהליך יציאת מצרים, יציאה של עבדים מעבדות לחירות, היה זעזוע של כל המוסכמות המקובלות באותה התקופה. ביום בו בני ישראל יצאו ממצרים האנושות למדה את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של התורה- איסור שיעבוד אדם את רעהו, ואין אדם שיש לו בעלות או קניין על חייו של אדם אחר. תהליך השחרור היה נגד כל מה שהיה מקובל ונורמטיבי בעולם; עולם שבו התפיסה הפרעונית הייתה התפיסה השלטת והדומיננטית."
במילים אחרות, בכדי שאותו סדר עולמי חדש ומהפכה רעיונית כמו חירות, תצלח ותופנם, היה צורך בהריסה טוטאלית ומוחלטת של שרידי העולם הישן וסולם הערכים שלו. והמענה לכך מסתבר היו עשרהמכות שעמדו מול אותו עולם הערכים והאידיאולוגיה של האומה המצרית ובית פרעה.
החברה המצרית הייתה כולה מערכת הירארכית המבוססת על חלוקה נחרצת של אדונים ומשרתים ומעליהם עומד ושולט פרעה. החברה המצרית הייתה חברה שלא היה בה כל מקום למחאה, חילוקי דעות, ואו דיון. במצרים העתיקה מממשיך הרב אורן דובדבני, המדע לשמו וחיפוש אמת לשמה לא היו קיימים, מה שעמד במרכז החיים במצרים היו החומר ופיתוח מקורות החומר. הכל היה קבוע מראש כי המצרים סגדו לגורל, מבחינתם העולם התנהג בתבנית ידועה מראש.
מצרים העתיקה הייתה מקום מורכב ואפוף מסתורין. המצרים נהגו לבנות מקדשי פאר למתים, הם שקדו וטרחו על פולחן המת. באותם היכלות ומקדשי קברים ניתן היה למצוא את כל השכלול והנוחות שהייתה לו, לנפטר, בעולם החיים. הפנתאון המצרי היה נראה כאוסף זואולוגי ענק ומגוון של בעלי חיים וחרקים (פרה, חתולה, לביאה, נץ, חיפושית, נחש, תנין). את כל המערכת הזו באו עשר המכות למוטט. מערכת שהיה בה עיוות מוסרי וחברתי.
מקור כוחה האדיר של מצרים, שהיה גם אל וגם מלך וזוהה כישות אחת עם פרעה- היה הנילוס- שבן רגע הפך כולו לדם, והמשיך למראה של אלפי הצפרדעים שקיפצו לתוכו. כל אותם בעלי חיים שהמצרים כל כך סגדו להם הפכו להיות מקור של רוע וכליון; נחשים ועקרבים, ארבה וכינים תקפו אותם בכל מקום. המצרים ראו וחוו כיצד כל אותם אלים שכה העריצו וסגדו להם מכלים את רעבונם בגופם וביבולם. במקביל, עם ישראל שראה את כל אותן מכות הוכרח בעצם להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה שבאה על המצרים וכך גם לחשוף את הרחמים שהוענקו לעם ישראל בו בזמן.
העבדות, מסביר הרב דובדבני, משתיתה את היחסים בין בני האדם ע"פ חוקי הג'ונגל, לפיהם החזק מנצל את החלש. והבשורה היא למעשה שהעולם איננו מקום המשועבד לחוקים נוקשים של גורל, אלא מקום שיש בו עין פקוחה ורואה, ויד מכוונת ומשגיחה. מרכז הכובד של המציאות הוא עולם החיים ולא עולם המתים.
מצרים לאחר המכות לעולם לא שבה להיות המצרים שלפני המכות. אחרי המכות והאסונות שנוחתים עליה ברצף, מצרים כבר לא שבה להיות אותו דגם ומודל למקום פורה, עשיר ומדושן כפי שמתואר בספר בראשית- המקום אליו תמיד ניתן להימלט בעתות של רעב ומחסור. מצרים שלאחר המכות היא מדינה הרוסה, שבורה ורצוצה."
למעשה, "עניין ריבוי המכות והתהליך המתמשך נועד בכדי למוטט אבן אחר אבן מאותה פירמידה של האידיאולוגיה המצרית." מסיים הרב אורן דובדבני, "מכה אחר מכה באות המכות וממחישות כי אין עוד מקום לתפישת עולמה של מצרים העתיקה, הגיעה זמנה לעבור מן העולם, ולפנות את הבמה לתפישת עולם מוסרית יותר, טהורה וקדושה יותר."
שבת של נחת💐

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד' מפסוק ח'. מאחר והפרק מסתיים בצורה קשה נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג, פסוקים כה'-כו' (זהו מקרה נדיר בהפטרות שחוזרים אחורנית, כי לרוב מדלגים קדימה בנביא.) מטרת שני הפסוקים היא לסיים את ההפטרה באופן חיובי ומעודד.

"(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:" (ירמיהו לד)
כמו בפרשת משפטים שפותחת בדיני עבד עברי כך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. מעשה שהיה אמור להיות אוטומטי מתוקף הציווי בפרשת משפטים, אך ע"פ ההפטרה מסתבר שהיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא. התקופה היא ימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.
 שחרור העבדים בהפטרה היה רק למראית עין, בפועל מיד לאחר השחרור, נלקחים אותם אנשים שאך נדמה היה שטעמו את טעמה של החירות והנה שוב הפכו אותם לעבדים. מה שברור- זה אינו מוצא חן בעיני ה', וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא. 
העלבון והחטא אפילו חמורים יותר, כי מילא אם הם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל בחרו לקיים את המצווה, בחרו לעשות את המעשה הישר והנכון בכך ששחררו את העבדים אלא שאז הם לקחו אותם שוב לעבדות. במילים אחרות, הם עשו צחוק מהמצוות.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר-
פרשת משפטים כשמה כן היא, פרשה ובה הלכות רבות, והיא עמוסה פרטים ומקרים… התבוננות בהפטרה שנקבעה מלמדת כי קובעי ההפטרה ביקשו להתמקד בהלכה הראשונה שבפרשה: דיני עבד עברי… מלמד כי הוא הנושא המרכזי ולו נאה לקבוע את ההפטרה… שהרי בהפטרה אין מדברים על העבדות, אלא להיפך – על השחרור: שחרורם של העבדים ושחרורה של האומה מצרה זו ששמה עבדות…" והרב מוסיף שעלינו "לראות כי לא בדיני עבדים מדברת התורה – לא בקניית עבדים, ולא בהלכות עבדותם וחובתם של העבדים כלפי אדוניהם – אלא בדרכים בהם יוצאים העבד והאמה לחירות. הוי אומר: בתחילתה הפרשה מדברת בנושא חירות האדם מישראל."
בנבואת ירמיהו מודגש נושא הברית. זוהי הברית שנכרתה בירושלים, הברית שקראה לשחרר את העבדים העבריים, אך בני ישראל הפרו אותה. ה' כרת ברית עם בני ישראל ביום שהוציאם ממצרים, לשחרר את עבדיהם העבריים לאחר שש שנות עבודה, וזו הברית למעשה שאושרה מחדש בירושלים – אך כאמור הופרה. ברית מוזכרת שש פעמים בנבואה זו. מאחר ואי אפשר לסיים בברית שהופרה, מוסיפים את שני הפסוקים מפרק לג' שמדברים אף הם בברית, אבל זו הברית השביעית שעומדת לעולם. בפרשת משפטים קורא משה את 'ספר הברית', וזורק על העם את 'דם הברית'. הברית המוזכרת היא ברית מעמד הר סיני, וכנראה שזו גם הברית עליה מדבר הנביא, ברית שנכרתה כפי שהזכרתי קודם לכן עם היציאה ממצרים.
אז מה מלמדת אותנו הברית הזו?
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "הברית הזאת מלמדת כי שחרור לאומי כרוך בחירות פנימית. כשהם נגאלים מצווים הם שלא לשעבד את אחיהם, שהרי יצאו מעבדות של בשר ודם לא כדי להיות משעבדים לבשר ודם. נבואת ירמיהו סוגרת את המעגל בהשמיעה כי עם שובם לשעבד איש את אחיו, תשוב האומה להיות משועבדת לאומה אחרת.
זאת ועוד, מסתבר שספר הברית מדבר גם על ייעודו של העם להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וההפטרה מלמדת שאי אפשר להם להיות ממלכה ככל הממלכות, שאם אין הם כהנים ואין הם קדושים, ואם מפירים הם ברית שכרתו ומשעבדים איש מקרב אחיהם, שוב לא יכול להיות להם קיום כממלכה.
אבל בעיקר מלמדת ההפטרה כי המפתח לכל הקורות אותם מצוי בידיהם. וגם בשעה שנראה כי אין תקווה נוכח האויב הצר, הרי תיקון פנימי של שחרור עבדים היה בכוחו להציל."
מי ייתן ונצליח בעבודת התיקון הפנימי (עבודת המידות, הכוונה שבלב וכ"ו) של כל אחד ואחת מאתנו, ושנזכה לחירות פנימית וחיצונית כפרטים וכאומה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו (פסוקים יג-כח).
גם השבוע ההפטרה עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא משלימה את נבואת יחזקאל שקראנו בשבוע שעבר, בהפטרת פרשת וארא.
הנביאים ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותו זמן, לפני חורבן הבית, בעוד שירמיהו פעל בארץ ישראל, יחזקאל ניבא בבבל.

בשנת 605 לפנה"ס, נלחמו מצרים ובבל על ירושת האימפריה האשורית הקורסת. הקרב התנהל על גדות נהר פרת. הגלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר, מלך בבל, מכריע את צבא מצרים. הנביא ירמיהו מתאר זאת בשיר הלל לנפילת מצרים-
"(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם… (כד) הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה–וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. (כו) וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו;" (ירמיהו מו')

בפרשת השבוע אנו קוראים שפרעה מתרצה ומשחרר את בני ישראל ממצרים לאחר המכה העשירית, מכת בכורות. ואילו בהפטרה אנו קוראים על כניעתה של מצרים לבבל, ועל ישועת ישראל העתידית המובטחת. בסוף ההפטרה יש ממש פנייה ישירה לעם ישראל-
"(כז) וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:"

ההפטרה מסיימת בהבטחה שבני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו, ויחד עם זאת ישנה הבטחה של קיבוץ גלויות והבטחה שאומות העולם יכלו, ועם ישראל יוותר. במילים אחרות, מעצמה – גדולה וחזקה ככל שתהיה, היא איננה נצחית, וה' נמצא שם להושיע את עם ישראל.
לרוב אנו מבחינים בקלות בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח מרגישים אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו מן הסתם להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שה' מעבירם בכדי להוציאם מעבדות לחרות פיזית ותודעתית. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, זהו מסע שבסופו בני ישראל יוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, כפי שגם מתואר בהפטרה מפלתה המוחצת של מצריים- משמעותם: שהלא יאומן הופך לאמין בהחלט. זוהי נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול.
מי ייתן ונצליח לגייס סבלנות, ביטחון ואמונה בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, ובכדי שנצליח לחוות גם את הטוב שבקשיים הבאים עלינו לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.