חומש במדבר- פרשת חוקת- "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר"

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
השבוע, העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. ה' אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.

הרב רונן טמיר מרחיב,
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?!  שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דווקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל?
חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים. "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור".
ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם…
זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין הנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות.
מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר… השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי כי אחרי הליווי ומסירות הנפש של משה לעם, במשך 40 שנה, שוב, בני ישראל, מגלים ספקות, תלונות וחוסר אמונה. והתוצאה- כעס ותסכול המובילים את משה כאמור, להכות על הסלע. משתמע כי דיבור טוב מחזק ומרומם את הנפש. ולכן, מענה הדיבור הוא שיעניק לעם משמעות והבנה, ובכך ייצר גם חיבור.
וכך משתף הרב אשכנזי במכתבו של הרבי מליובאווויטש חנוכה תשכ"א:
"ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות."

תפקיד מנהיג ומחנך הוא להאיר את הנקודות הטובות שבאדם, להגביה אותו, ולהזכיר לו כמה הוא טוב וכמה הוא מסוגל. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. מבוגר שיודע שהוא מסוגל, ומניע אותו קדימה לצמיחה, למקום טוב יותר. האבן עזרא מסביר כי בפנייתו של משה, "שמעו נא המורים", שמעו נא חבורת סרבנים, משה מוריד את העם בהתייחסו אליהם כמורדים וחצופים. אין מונהגים גרועים אלא יש מונהגים שלא אמרו ולא השמיעו להם כמה הם מסוגלים, וכמה ביכולתם להצליח. יש צורך לשים דגש על היכולות הגבוהות והמידות הטובות. אחרי הכל, מסיים הרב אשכנזי, "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר."
החברה שלנו זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק, אך ההנהגה איננה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, יש להקדים להם דיבור ומשמעות. נראה כי כוחו הפנימי של האדם מתגלה באמצעות הדיבור. הדיבור שלנו פונה אל שיקול הדעת, והאמון שלנו נותן את הכוח להטיב. ולכן, חינוך מקדם ומטיב לעולם לא יהיה בכפייה. פרשת מי מריבה באה ללמד אותנו שאנו חייבים לתת אמון בילדינו בפרט בעיתות משבר, להקדים דיבורים רבים ולהשתמש באמצעי תקשורת ורבליים כבסיס לחינוך. הדיבור הוא כוח עצום של האדם, ויש להאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו בכדי לזכות ולראות את הפירות המיוחלים בשלים בבוא העת.

שבת מבורכת💞

פרשת יתרו- הדיבר העשירי!

Image by gasa from Pixabay

השבוע בפרשת יתרו, אנו מגיעים למעמד מתן תורה. ה' מתגלה לעם ישראל על הר סיני, ויחד עם התגלות זו אנו לומדים על עשרת הדברות. לו היו שואלים אותנו מה הדיבר הכי קשה – באיזה דיבר היינו בוחרים? באלו העוסקים באמונה ב-ה'? אולי, "כבד את אביך ואת אמך", או הדיבר שעוסק בשמירת השבת, ואולי בכלל הדיבר שבין אדם לחברו- 'לא תענה ברעך עד שקר' שאוסר על מתן עדות שקר כנגד אדם אחר?
הדיבר שאני הייתי בוחרת כמאתגר ביותר הוא הדיבר העשירי- 'לא תחמוד'.

"(יג) לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;{ס}לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." (שמות כ'). בשפה פשוטה: אסור לנו לקנא בבית המדהים של חברנו, בבני הזוג של אחרים, בעבודה המושלמת שלהם, ברכב היוקרתי או בכל דבר אחר של האחר. תכל'ס הדיבר הזה ממש מאתגר, כי עוד לפני שהזכרנו אותו, או הטמענו אותו אנו עלולים כבר במחשבותינו ובהרהורנו לחטוא בו. האם ה' לא הגזים קצת עם הציווי הזה? האם זהו ציווי ריאלי? עוד מפרטים ומוודאים אתנו שההתייחסות היא להכל-"וכל אשר לרעך".
כיצד אפשר היה לצוות מצווה כזו? הרי האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך אין הוא ממש שולט על הרהורי ליבו. רוב המצוות מתמקדות במה עלינו לעשות או לא לעשות: יש לשמור את השבת, אסור לגנוב, יש לכבד את ההורים, ואסור לעבוד אלילים. אך לא תחמוד היא מצווה שאומרת לנו כיצד להרגיש. האם אנו יכולים לשלוט על הרגשות? כשחבר עובר לבית גדול, חדש ומרווח, באופן טבעי כנראה שתתעורר בנו קנאה מסויימת. איך ניתן לשלוט בזה?

הסבר אחד של פרשני המקרא אומר שהתורה באה ללמד אותנו לקח חשוב לחיים – אם נציץ בקנאה אל ביתו של החבר/השכן, עלינו לזכור שישנם פרטים נוספים, לרוב הם לא יהיו גלויים לעין, ולכן, איננו רואים את התמונה כולה. מסתבר שלרוב כנראה הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. ולא נדע באמת האם אותו חבר/שכן אכן מאושר, האם יש לו נחת? האם יש מישהו בעולם הזה בכלל שיש לא את הכל?
אבא של חברה אמר לנו פעם שאם כולנו היינו מתבקשים לשים את כל האתגרים שאנו נושאים בחיינו בשקית שקופה, ואז מניחים בשורה על המדרכה, יש להניח שהיינו ממהרים לחטוף חזרה את השקית שלנו. החכמה היא תמיד להסתכל על התמונה כולה כי החיים, אחרי הכל, הם עיסקת חבילה.

אבן עזרא בפירושו למילה "תחמוד" נותן שני פירושים: האחד – ה ש ת ל ט ו ת על חפץ מסוים בכוח, והשני – ח ש ק ורצון כלפי מושא מסוים הנחשב למושך על ידי זה שחומדו. שואל רב משה טרגין – " מהי הגדרתו ההלכתית של איסור לא תחמוד? האם זו מצווה שבלב?"
לדעת אבן עזרא מוטבעות בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, וכל אדם יכול לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג…
הרמב"ן אומר כי המקבילה לאיסור "לא תחמוד" היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מהקבלה זו ניתן להסיק כי גם המדרש סבור שאיסור לא תחמוד הוא ציווי על הרגש. ייתכן שהתורה דורשת מאתנו לבחון עד כמה מחשבה או רגש מסוימים מושרשים בנו.

'לא לחמוד' זהו כנראה שריר שקיים אצלנו אבל עדיין עלינו לאמן ולהכשיר אותו. מסביר ד"ר צחי לב-רן –
"…אולי צריך להסביר שהציווי לא לחמוד אינו ציווי קונקרטי שניתן לאכוף בעזרת בית הדין או משטרה כלשהי. זהו צו מוסרי, המורה לאדם להסתפק במה שיש לו, ולא לפזול למה שאין לו. סיבת האיסור היא פשוט כדי לחנך את האדם לערכים שבהם התורה מאמינה… עשרת הדיברות, אם כן, אינם עוד קובץ חוקים, אלא מסמך מכונן של הנחיות חינוכיות שאמורות לשמור על עם ישראל לאורך הדורות."

מוסיף הרב אלחנן סמט, "איסור התורה 'לא תחמד' מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל'כל אשר לרעהו' מהווה 'הסגת גבול רוחנית', שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות. אופיו המופנם של איסור 'לא תחמד' – המגבלה שהוא מטיל על עולם הרגש הפנימי של האדם – מעלה על הדעת טעם אחר: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש – לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה. לא על הזולת באה המצווה להגן בעיקר, אלא על החומד עצמו, שהרי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד מכ"א)."

שנצליח לשמוח בחלקנו ולהוקיר את הטוב שבחיינו ובחיי חברנו, ושנצליח לפרגן ולתמוך גם בלבנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤

הפטרת פרשת עקב- מי נטש את מי?

Image by natan10 from Pixabay

הפטרת פרשת עקב היא ההפטרה השנייה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נמצאת בספר ישעיהו פרק מ"ט, פסוק יד עד פרק נ"א, פסוק ג'. ישעיהו הנביא מסביר לעם שה' לא שכח אותו, להיפך, עם ישראל נמצא כל הזמן. הנביא מדבר על קיבוץ הגלויות וחזרה של העם לארץ ישראל. אמנם הארץ עוד חרבה ושוממה אבל הערים יבנו מחדש וגל גדול של עלייה עוד יגיע לארץ.
העם גלה לא משום שה' נטש אותו אלא עוונות העם וחטאיו גרמו לגלות. לעם היו אינסוף הזדמנויות לחזור בתשובה. אע"פ שנבואות הנביא מתקבלות לפחות בחלקן בזלזול ובדחייה, הוא אינו חדל מנבואתו ומחובתו להביא את דבר ה' אליהם.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "עיקר הנחמה היא בהדגשת קיומן של מערכות יחסים בין ישראל לקב"ה, וביציבותן של אלה לנוכח משברים. בדרך זו, ישעיהו מציג שלשה מודלים של מערכות יחסים, ובשלשתם הוא מדגיש את חוסנם אף לנגד טראומות ומשברי אמון קשים בין הצדדים… כשהמודל הראשון, והבסיסי ביותר, הוא מערכת היחסים של הורים וילדים, שבה הנביא פותח את דברו… ראיית עם ישראל כבניו של הקב"ה היא ההגדרה המרכזית הנמצאת בתורה, והיא מופיעה הן בתחילת דרכם של ישראל כאומה, כשהקב"ה מורה למשה להתיצב לפני פרעה… והן בשנת הארבעים בערבות מואב, בפתיחה לפרשת מאכלות אסורות בספר דברים: "בנים אתם לד' אלקיכם".
מרכזיותה של הנחמה נובעת מכך שהיא מקפלת בתוכה את המחוייבות והמעמד ההיררכי של האדנות מחד, והאהבה והחמלה שבין קרובים, מאידך. מערכות היחסים של אדון-עבד ודוד-רעיה הינן בעלות עוצמה רבה, אך אין בהן את המורכבות הרב מערכתית שביחסי ילדים-הורים, היות ויחסי הורים-ילדים שואבים משני האלמנטים הללו. מבחינת הנביא ונחמתו, היתרון שביחסי ילדים-הורים הוא בכך שלעולם אין הם ניתנים להכחשה… משמעות ההשוואה שישעיהו עושה איננה רק שהקב"ה חומל על ישראל אלא שזהותו – במסגרת התגלותו עלי אדמות – קשורה בהיותו אלקי ישראל, כשם שחלק מזהות ההורה היא בהיותו אבי ילדו."
למעשה הנביא מנסה להוכיח ולהמחיש לעם ישראל את הקשר הנצחי שבין ה' לעמו, ומציב לעם את מחוייבותם להיענות לאתגר הגאולה. בנוסף, ישעיהו כנביא שלא מקשיבים בקולו או מוכנים להאמין לו מעמיד לעם ראי שמשקף להם את חוסר אמונתם. זה לא זה שה' זנח אותם, אלא העם הוא שאינו נכון דיו. כל זה אמור לעורר אותם להתכונן לגאולה. לבסוף, ישעיהו דורש מהעם לראות את עצמו כבעל זיקה לאבות, ברית אבות, ובדרך זו יגאל.
איפה זה פגש אותי? חופשת הקיץ הממושכת עוד שנייה מגיעה לקיצה, והשבוע החלטתי לממש את כל הטיפים שאנחנו קוראים, שומעים, ואפילו כבר יודעים ומכירים אבל לא בהכרח מממשים. אנחנו, לפחות בחלקנו מעגלים פינות, זורמים, ומאמינים שזה בסדר, המסר שלנו אחרי הכל, כבר עבר אל ילדנו היקרים. אז זהו שלא!
אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך ילדים הוא עקביות ולאורך זמן, וכשאנו מפרים כלל זה, ילדינו עלולים לחשוב שלא תהיינה השלכות להתנהגות שלילית שלהם. לא תמיד אנחנו פנויים ולא תמיד מתאים לנו לאכוף את המשמעת שוב ושוב בכל פעם שזה קורה, ואז החוסר בעקביות מערער את הסמכות ההורית שלנו.
החוויה של יציאה מהכלים בפרט במהלך חופשות ממושכות בגלל התנהגות ילדנו, טבעית. שלושה שבועות חזרתי וביקשתי מביתי להדפיס את העבודה במתמטיקה שקיבלה לחופשת הקיץ. אכן, זה מאתגר להישאר רגוע אבל הצעקות, ההטפות, השיחות וכו' לא ממש תרמו וקידמו, המסך ניצח כמעט כל זירה. הילדה היקרה שלי לא באמת הקשיבה למה שאמרתי לה, להוסיף על זה, היא השיבה בכעס שזוהי מהומה על מאומה. החלטתי לעשות מעשה והפעם נחושה יותר מתמיד- לא להרים את הקול, להשתמש בטון הסמכותי שלי והכי חשוב לנשום עמוק. בלי ההרצאות המייגעות על ההתנהגות ובמקום לעייף אותה ואותי, החלטתי להיות תמציתית והחלטית… נתתי לה שבוע להשלים את הקריאה ואת העבודה במתמטיקה. העניין היה שעד כה נתתי לה גבולות באדיקות, והייתי שומר הזמן כשהיא בחרה להעניק בנדיבות זמן למסכים השונים ולא ממש ללימוד. לכן, החלטתי להודיע על התפטרות משרת השומר, והשבוע היא זוכה להחליט מתי זמנה מוקדש ללימוד. החופש הזה יימשך כל עוד בתום אותו שבוע היא אכן משלימה את משימותיה. היה מאתגר! שעות הצפייה היו מטורפות ומדאיגות אבל נתתי הבטחה ואמון ועמדתי בהם בגבורה. העסקה שסגרנו בבהירות רבה הייתה שאם המשימות לא הושלמו כל זמן המסך מתבטל לאחר אותו שבוע. ביום האחרון נזרקו לאוויר משפטים כמו- "זו עסקה לא הגיונית", "הזמן שקיבלתי להשלמת המשימות לא אפשרי"… ועוד. מניחה שכבר ניחשתם- תחילה מכשיר הטלפון שלה הוחרם… עד הודעה חדשה. ואין דיונים או שיח או כל מו"מ עד שהיא מסיימת את משימותיה, והכל בנחת בשלווה עם הרבה אהבה ונוכחות לסייע- המסך בהקפאה! מדהים!! למרות ניסיונותיה החוזרים לשנות את התנאים, והיו לה רעיונות מקוריים, הפעם הייתי עקבית! איך לא עשיתי זאת קודם לכן, קיבלתי את הילדה שלי חזרה עם חיבור יותר משמעותי לסביבה שלא לדבר על עשייה משמעותית.
אז איך זה קשור להפטרה ולפרשה? "(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ."(דברים יא') 🤓כנראה שגם אנחנו כעם ולא רק כילדים צריכים תזכורות, הכוונה, לימוד, ומיקוד, ולעיתים הם ייעשו בדרכים נוקשות ובלתי מתפשרות, יחד עם זאת באהבה, בחמלה, ובעקביות ב"אני מאמין" ובערכים שלנו- לא רק בתיאוריה, אלא גם במעשה. והם אלו שיסייעו לנו לעלות חזרה על דרך המלך.
שבת שלום💞

פרשת שמות- חינוך למה?


למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה- אנחנו מחנכים לערכים! כמובן שהשיח מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנחנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק אחר כך אנחנו מחפשים את הערכים שייתנו את המענה למנהיגות שלנו.
למה שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מאתגרת. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שהלל הזקן הטיב לתאר- "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." (במסכת אבות פרק ב משנה ה)
כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז כבר יצוצו המנהיגים מאליהם.
אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זו העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את עצמנו ואת ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה." (נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, איש יקר שעושה את שליחותו נאמנה בעבודתו עם ילדי המכינה)
אסיים בדבריו של מיכה גוטמן-
" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה…
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."
מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

פרשת בהעלותך- האם את הנרות אנו מעלים?

 

שם הפרשה שלנו, בהעלותך, עוסק בחינוך והוא מציג את הרף הכי גבוה בנושא חינוך-
"(ב) דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה." (במדבר ח')
אומר רש"י הבקשה לאהרון צריכה הייתה להיות "בהדליקך את הנרות" מדוע נאמר "בהעלותך את הנרות". רש"י מסביר שזהו מסר חשוב ביהדות, מהי בעצם פעולת ההדלקה? עלינו להדליק את הנר ולא למהר אלא להדליק עד שהאש נתפסת בפתילה ורק אז השלהבת עולה מעצמה.
ועל כך אומר הרבי מלובביץ- עלינו לנהוג אותו דבר בחינוך ילדינו, חינוך הדור הצעיר. ספרים רבים שעוסקים בחינוך מתארים כיצד מממשים "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה." (משלי כב ו) זוהי משימת חיינו ולמרות זאת אנו לא פעם פוגעים בילדים ומשאירים להם משקעים ועוגמת נפש, שלא במכוון מייצרים סכסוכים וכעסים. כלומר, כיצד מתקשרים ומחנכים ילדים נכון? כיצד מתקשרים ומטמיעים בהם את הערכים והמוסר שאנו מאמינים בהם? וכיצד אנו משיגים הקשבה, ציות והערכה שלהם שלא מתוך פחד אלא מתוך יראת כבוד, הערכה והנאה מהלימוד. במילים אחרות, שהדרישה של המחנך לעשות, לנהוג ולהתנהל, שזוהי ההדלקה, תייצר שלהבת עולה מאליה, כלומר גם כשהמחנך איננו נמצא בסביבה, הילד ינהג ע"פ הערכים והמוסר שהפכו להיות חלק ממנו, ובוערים בו.
ראשית הדרישה היא מאתנו, המבוגרים, להוות מודל לחיקוי ע"י נתינת דוגמא אישית. אומר הרבי מלובביץ, "בראש ובראשונה צריך המחנך להראות דוגמה חיה מדרך התנהגותו האישית. זו הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, כי כשהמחונך רואה שהמחנך שלו וסביבתו הקרובה מתנהגים על-פי אותם עקרונות שדורשים ממנו, הדבר פועל עליו שגם הוא ינהג כן." והוא מוסיף ש-"חינוך אמיתי הוא כאשר אין המחונך זקוק לעידוד מתמיד של המחנך, אלא יכול להלך בכוחות עצמו. יש להביא את המחונך שיהיה בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'." זהו החינוך שהילדים מתחברים ומזדהים עם מה שהם לומדים, שהמסר אכן עבר ונקלט.

כמחנכים עלינו לא פעם להחריש ולהתרחק, ואז לבחון כמה נטמע המסר, וכמה מהילדים התחברו והזדהו איתו.
מדוע ההסבר נעשה באמצעות נרות ואש? "נר השם נשמת אדם" (משלי כ' כז'), כמו הנפש ששואפת לעלות מעלה כך גם הנר ששואף מעלה. הדלקת נרות זו משימה גדולה, משימה של קדושה. האש היא ללא אגו, היא מתאחדת אחדות גמורה עם הלהבות האחרות, היא ללא גבולות, לא מתמעטת אף פעם גם כשמדליקים ממנה נרות נוספים.
רש"י, הרמב"ם, הרב אשלג ועוד חכמים רבים הסבירו שחינוך זה להרגיל. היהדות מאמינה בכוח האנרציה, כלומר כשנעשה את אותו הדבר שוב ושוב, נהפוך את המעשה להרגל ובסופו של דבר הוא יהפוך לטבע שלנו. השאלה מה קורה ביום שאינני צריך את אותם הרגלים, נניח הרגלים ששירתו אותי בתקופה מסוימת ולפרק זמן מסוים, כמו בשירות צבאי, באוניברסיטה וכו.? סביר להניח שאם אנחנו לא חייבים אנחנו לא נמשיך עם אותם הרגלים שרכשנו, אז מה המענה לחינוך האידיאלי, אם יש בכלל דבר כזה?
בעל התניא מסביר- חינוך זה למשוך את הלב. האתגר של המחנכים הוא להדליק את הילד, למשוך את ליבו, לגרום לו לאהוב את הלימוד. להרים אותו ולרומם אותו, כי רק כשהילד ירגיש מגורה, סקרן, ושהמחנך רואה אותו, הוא יביע עיניין וישקיע מאמצים. כמו חנוכת המזבח- חנוכה מלשון חינוך, עשיית מעשה שמושכת את הלב, כמו הבאת המתנות למזבח, נתינת תמריץ חיובי, לתת פרסים, כן, זהו סוג של שוחד- שוחד מלשון הנותן והמקבל הופכים להיות חד- אחד. משיכת ליבו של הילד יוצרת התקרבות. חינוך זה למשוך ולקרב, כמו מגנט, מתן תמריצים שיגרמו ויביאו את הילדים להמשך לימוד ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ראשית ייתכן והילד יעשה עבור המתנות אך בהמשך כשייווצר החיבור וההזדהות הילד יעשה בעבור הערכים, המוסר והתורה.
למשל, כשאנו גוערים בילד אומר הרבי זהו רגע קריטי- אנו נוטים לפרט בפניו כמה הוא לא מוצלח, ובכך למעשה אנו מרחיקים אותו ובטח לא מרימים אותו. המילים שלנו מחתימות את הילד. במילים אחרות, כשאנו כועסים על הילד אנו מקבלים הזדמנות להרים ולחבר אותו, ולחזק את בטחונו האישי, למשל- 'אתה הרי כל כך טוב', 'זה לא מתאים לך', 'אתה מוכשר ומסוגל…' דווקא כשהילד במקום נמוך המחנך מחויב להזכיר לו כמה הוא גבוה ולא שייך למקום הנמוך הזה. (משיעורו של הרב שניאור אשכנזי)
כמה מאתנו הגיבו כשאחד מילדינו שיתף אותנו בציון גבוה שקיבל, בקולות התלהבות ושבח, כאילו זה סוג של הפתעה, כביכול לא ציפינו, תגובה של- מדהים וכל הכבוד. בעוד כשאותו ילד לוקח כוס מלאה במיץ בדרכו לסלון ואנו ממהרים לצעוק לו תזהר זה יישפך… ואז כשזה נשפך אנחנו כועסים וממהרים לדווח לו- "אמרתי לך" ועוד פנינים שמושכים אותו מטה ומרחיקים. הבנתם? בעצם במקום לומר לילד כל הכבוד על הישג הציון הגבוה אבל דע לך אני לא מופתע, כי אתה יכול הכל, אתה מוכשר, השקעת, עבדת, גילית מסירות- לא באמת מפתיע…
ולגבי הכוס? נכון שלעיתים יש לנו יכולת נבואית מצומצמת ובכל זאת, יש לזכור מה אנו מטביעים בילד… נראה לי שכדאי כשאנו מזהירים אותו וצופים את העתיד🤓 להוסיף שברור לנו שהוא אחראי והוא ינהג בזהירות מרובה- ובכך נרים אותו, נעביר לו את האהבה ללא תנאי והאמונה שיש לנו בו. ללא ספק, זה יסייע לנו בקירוב והעצמת ילדינו.
מי ייתן ונצליח בחינוך הדור הצעיר, שנצליח להנחיל ולהטמיע בו את הערכים בתוך תוכו, בנחת ובשליטה ולהוות עבורו דוגמא אישית. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

Sent from my iPhone

פרשת תולדות

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה וחייהם של ילדיהם התאומים, עשיו ויעקב, שנולדו להם – ושבחרו בדרכים שונות מאוד בחיים.
הנושא שבחרתי השבוע-  כיצד אנו מתמודדים עם חינוך ילדינו ?
העימות בין יעקב ועשיו התאומים שמגלים כבר מגיל צעיר אופי שונה. עשיו היה איש ציד שבילה את רוב זמנו בשדה, ואילו יעקב היה איש תמים יושב אוהלים, חכמינו מפרשים את "ישב אהלים" כרועה צאן.
 יום אחד, כשעשיו שב עייף מן השדה, הוא מצא את יעקב מבשל נזיד עדשים.
"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי!" (כה, ל) הוא קרא לאחיו. יעקב הסכים לתת לו את הנזיד אך בתנאי שעשיו ימכור לו את בכורתו (עשיו נולד ראשון ולכן הוא נחשב הבן הבכור). עשיו הרעב ממהר לקבל את ההצעה בשבועה, והוא מלגלג על הבכורה.
בהמשך יצחק מבקש לברך את בנו הגדול עשיו, אך אשתו רבקה קוראת ליעקב ומצווה עליו להתחזות לעשיו כדי לקבל את הברכות. רגעים ספורים לפני שהוא נכנס לאביו, מלבישה אותו רבקה את בגדיו של עשיו.
" כז,טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.."
ממש סיפור מתח. בתנ"ך יש לא מעט סיפורים של מאבקים משפחתיים, קריאת פרשה זו מיד הציפה לי את סיפורם של קין והבל שגם שם- יש עימות בין האחים.
העימות בין עשיו ליעקב מתואר באופן כמעט זהה לזה של קין והבל. תחילה לידתם של האחים ונתינת שמם, עשיו ויעקב, ובשלב השני בחירת המקצוע: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה:כז). זהו תיאור ייחודי, שניתן למצוא לו מקבילה רק אצל קין והבל: "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (ד:ב).
קין שהיה איכר – עובד אדמה, החליט להקריב מנחה לפני אלוהים מתנובת שדהו, וכמוהו הבל- רועה צאן, שהקריב את בעלי החיים המשובחים ביותר שבמרעהו. ה' קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין.
קין לא יכול היה לשאת את העובדה שדווקא מנחת אחיו הקטן התקבלה והועדפה, בעוד שהוא נדחה, והדבר ממלא אותו בכעס ובקנאה. ה' פנה אליו ומסביר לו כי אם ינהג בדרך הנכונה, ויתגבר על יצרו הוא גם יצליח אך קין אינו שועה לדבריו, הוא קם והורג את אחיו בהיותם בשדה.
למעשה בפרשת קין והבל נפתח דף חדש בתולדות העולם. יש אומרים- קנאה, שנאה, מלחמה ורצח ירדו לעולם.
הזהות הנוספת היא בתיאור העדפת ההורים. כלומר, כשמנתחים את הסיפורים בניסיון למצוא מכנה משותף הדבר הראשון הבולט לעין הינו לכאורה העדפת ההורה את אחד הילדים וזאת בצורה מופגנת לעיני האח/ים האחר/ים.
קין והבל- "האב" מעדיף את האח הצעיר ובכך יוצר קנאה ומתח בין השניים המובילה לרצח אח(במקרה זה דמות האב מגולמת ע"י ה').
יעקב ועשיו- העדפה בולטת והפעם כל הורה מעדיף ילד אחר ובכך יוצר מתח, תחרות וקנאה בין השניים:
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:" (בראשית פרק כה, כח).
כאן המקרא אומר לנו במפורש על העדפת ההורים. תחרות וקנאה המביאה לרצון לרצח אח.
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:" (בראשית פרק כז, מא).
סיטואציות שמופיעות ביחסי ילדים במשפחה, רצון עז של אח להיפטר מאחיו על ידי מוות או מסירתו.
הפרשות הללו מעוררות אותנו לחשוב ולהבין מדוע ילדים מקנאים וקורא לנו לשים לב הן לפעולות שלנו שמגבירות קנאה, והן לביטויים של קנאה חריגה.
יש אומרים שעשיו ויעקב הם תיקון לבנים של אדם וחווה, קין והבל. מה שברור הוא שבשני המקרים יש מסר מאוד חזק- שני אחים שדרכיהם ובחירותיהם שונות באופן מהותי אחד מרעהו;  השניים נמצאים בקונפליקט שלא מאפשר להם לחיות אחד עם השני. ואימותינו ואבותינו הגדולים שעשו כמיטב יכולתם, כל מחשבותיהם, פעולותיהם, ומעשיהם נעשו עם חשיבה עמוקה וראייה לטווח הרחוק לא מנעו את הפירוד שאגב נראה בלתי נמנע, אז נשאלת השאלה כיצד אנו יכולים? והאם אנו יכולים למנוע את הפירוד? עפ הכתוב יכול להשתמע חלילה שמלכתחילה לא היה מצב ליצירת אחדות של האחים.
כתוב בספר משלי כב', חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". הגר"א כתב שאי אפשר לאדם לשבור לו את דרכו ומזלו, וע"פ הגמרא מי שנולד עם ייעוד של עיסוק בדם למשל… יהיה שוחט, רוצח או מוהל. כלומר, עיסוקו יהיה ודאי בדם, אך יש לו דרכים שונות למימוש יעודו מותנה בבחירות שיעשה. ואם ננסה להפנות אותו לאפיק שונה מטבעו, הדבר לא יצלח. ולכן, נאמר חנוך אותו עפ"י דרכו, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה. כשאני מכריחו נגד טבעו, הילד ישמע לי מיראתו, אך כשלא יחשוש והפחד ייעלם, הילד יסור מהדרך שנוגדת את טבעו, כי אי אפשר להכריחו בניגוד לטבעו, ולדרך ההנהגה שאליה הוא נוטה.
עפ"י עקרון זה, כתב הרש"ר הירש בפרשה, שיש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו, ההולמת את תכונותיו ונטיותיו הרדומות בנפשו. "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות."
אבל הלקח החשוב ביותר הוא אולי שהבטחות גדולות — ארץ, ילדים, משפחה… תולדות— מתממשות באמצעות התחלות קטנות.  המנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל בהבנה ובמודעות שהמסע ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין קיצורי דרך או קפיצת דרך, ומוטב שכך. אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו, ולא התלונן על כך שלא קיבל את כל מה שהובטח לו, אלא הלך לעולמו בגיל 175 שלֵו ושבע רצון. למה? כי הוא התחיל. הוא- כמו שאר אבותינו ואימותינו, השאירו לדורות העתיד תשתית שנוכל לבנות על גביה. שינוי גדול ומשמעותי הוא תמיד תוצר של כמה דורות. אף אחד מאתנו לא יזכה לראות בחייו את רוב התולדות והפירות של עמל דורנו. ע"פ הרב קוק,  מבוגר שמתבונן בילד, לא תמיד מצליח להבין את המניע למעשיו, יש שינויים תרבותיים שאנחנו לא מסוגלים להבין, הפער בין הדורות הוא עצום. קצב ההתפתחות העולמית הוא מהיר וגורם לכך שכל שלוש שנים נדמה לנו כאילו התפתח כאן דור חדש.
עלינו ללמוד את הנפש של הילד, בלי זה לא נוכל לחנך אותו. עלינו לזהות מהו המזון הרוחני, התרבותי והמנטלי שהילד זקוק לו, וכך הילד יוכל לקבל את הכלים הדרושים לו ולהתקדם קדימה. ויחד עם זאת עלינו להפנים ולהבין שכל מהות הבחירה מתבטאת בסוף בבחירה שיעשה הילד. בכוחנו וביכולתנו לתת ארגז כלים שיסייע וישפיע בבחירה הסופית, אך בסופו של יום הבחירה תעשה ע"י הילד אם ללכת בדרך זו או אחרת.
כמעט בכל מערכות היחסים שאנו מנהלים, החל מהמערכת הזוגית בתא המשפחתי, דרך היחסים בעבודה ובקהילה ועד ניהול יחסים בינלאומיים, כולנו נתקלים בקונפליקטים וחיכוכים ומתקשים להגיע להסכמות. התורה איננה אוסף של סיפורי אגדות. תולדות הם ההתפתחויות וההשלכות למעשיו והישגיו של האדם. גם בתוכנו קיים העולם הקטן שבו מתרחשת מלחמה דומה. סוד הבחירה משמעותו שיש בתוכנו פנימה כל הזמן מלחמה בין הטוב לרע, בין האגו והאנוכיות לוויתור וסובלנות. גם פה נדרש מאתנו לנצח, לתת לטוב שבתוכנו לצאת החוצה ולהשתלט על מעשינו ורגשותינו. לתת לחסד שבנו לגבור על אנוכיות ואגו מזיקים.  והבחירה בסופו של דבר תהיה של כל אחד ואחת מאתנו.
מי ייתן ונצליח לבחור בטוב שבתוכנו, ולצייד את ילדינו בארגז כלים שיסייע להם גם כשיתבגרו לבחור בטוב בפרט במצבים מאתגרים, ושנצליח לתקן את הפירוד באחדות. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל