תגית: עם ישראל

השבוע משה פונה לבני ישראל ומציג לפניהם את בשורת הגאולה. משה מדבר אל העם, ויש לו מסר חשוב, אבל העם עייף, קוצר הרוח של בני ישראל במצרים אמיתי, המצרים רדו בהם ולא נתנו להם לחדול מעבודה, מרוב טרדות ודאגות העם לא פנוי נפשית לבשורה.
כמה מובן וכמה מוכר. לא פעם הילדים, חברים, אנשים בכלל, משתפים אותנו בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואנחנו לצערנו לא ממש שם! המחשבות נודדות ללוז (לוח זמנים), למחויבויות שעוד נותרו, ואיך אנחנו עם הזמן שעוד נותר להיום…כמה נספיק? כל ביפ בטלפון מסיח את דעתנו, והתהייה אם התווספה משימה נוספת לרשימה… המכשיר הקטן הזה שמאחסן בו את חיינו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תמונות, תאריכים, פגישות ועוד ועוד אבוי לנו אם הוא חלילה מתקלקל, נשבר ואו שלא נדע, אבד. היום אמרה לי קולגה בגאווה "אני תמיד זמינה, הטלפון תמיד צמוד אלי…"
אכן, כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה וההתפתחות מסתבר שהשעבוד שלנו רק גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים- כביכול מחוברים ומעודכנים! והתוצאה- אנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים. תכלס, אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.
משה רבינו מילא את בקשתו של ה' ודיבר אל בני ישראל, היה לו עדכון סופר חשוב ומשמח, הקץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש- לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט נוסף בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות ראשית להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.
טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. ההסחות הללו מצמצמות לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. במקביל, עלינו לבחון כשאנו נחושים להעביר את המסר שלנו לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים בהסחות הדעת שעימם הם מתמודדים, ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לא פעם אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים באמת לראות את מי שעומד מולנו עם ה- מצוקות, השקפות עולם, צרכים וכו' ולתת לו תחילה מענה לצרכים אלו. במילים אחרות, להיות ממש כאן ועכשיו.
גל גבאי, עיתונאית, מסבירה- "שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את היכולת לראות סביב את האחר. תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד העובדים הנאנקים בטיט והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות ותודעת הישרדות.

שמות פרק ו פסוק ט מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. "(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." 

גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו…" במילים אחרות, סיפור יציאת מצרים היא קריאה לגלות את משה שבתוכנו, לקחת אחריות וערבות על חלקנו, וללמוד לשחרר ולהכניס את האלוקות למציאות חיינו.

שנצליח להיות קשובים לעצמנו ולצאת מתודעת השחיקה וההישרדות לתודעת השפע והחירות. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

מערכת היחסים בין אחים ואחיות במשפחה היא מערכת יחסים שמלווה את האדם מהרגע שנולד ולרוב ממשיכה גם אחרי הזדקנות ההורים ומותם. היא משתנה ונחווית באופן שונה על ידי כל אחד ואחת מאתנו. איכות היחסים והקשר בין האחים/האחיות שלנו תלוי בגורמים שונים- באישיות, באופי, במיקומנו במשפחה ובהרכב המשפחה (בנים / בנות, פער הגילאים), ובעיקר בהורים, בערכים והאמונות המונחלים לנו בבית, ברמת המעורבות ההורית, ובכלל במערכת היחסים שבינינו להורים.

מסביר הרב יעקב נגן (גנק)-
"נושא מרכזי בספר בראשית הוא המתח ביחסי אחים. סיפורם של זוג האחים הראשון, קין והבל, מסתיים ברצח. בהמשך מסופר על ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הסיפורים כולם מסתיימים בהשלמה כלשהי – לאחר הפירוד הכפוי בין ישמעאל ליצחק מתואר כיצד הם קוברים את אביהם יחד (כ"ה, ט). גם אצל יעקב ועשו מופיעה תמונה דומה שבה שניהם קוברים את אביהם יחד במערת המכפלה (ל"ה, כט).
אצל יוסף ואחיו מתואר לא רק פיוס, אלא שינוי מהותי שהצדדים עוברים. התנועה החיובית הזו בהוויה של יחסי אחים מגיעה לשיאה בספר שמות הפותח בזוג אחים נוסף, משה ואהרן, המייצג קשר אידיאלי של יחסי אחווה ושותפות, זוג שלדעת המדרש (תנחומא שמות כז) עליו נאמר הפסוק: ״הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד״ (תהלים קל"ג, א).
מדוע חומש בראשית עוסק ביחסי אחים בצורה כה אינטנסיבית? ספר בראשית, הרקע להתהוותו של עם ישראל, אינו עוסק, למרבה הפלא, בכינון הלאום או באירועים פוליטיים, אלא באינטראקציות שבתוך המשפחה – יחסי אחים, יחסי הורים וילדים ויחסי איש ואישה.
הסיבה לכך נעוצה, באחד המאפיינים המיוחדים של עם ישראל – היותנו לא רק עם אלא משפחה, עם שהוא משפחה. הקשר בין משפחה לעם מתחיל כבר בבחירתו של אברהם להיות ״לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (י"ח, יח). בחירה זו מבוססת לא על כושר המנהיגות של אברהם אלא על האמון בכוחו בתחום המשפחה, ביכולותיו להנחיל ערכים לילדיו ולבני ביתו, כפי שכתוב בפסוק שלאחר מכן: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (שם, יט)."

מערכות יחסים בין אחים מאופיינות ביחסי מסירות ונאמנות, אך גם מאופיינות ביחסי קנאה ושנאה. התקרבות והתרחקות, בעקבות העוצמות החזקות של הרגשות המעורבים בקשר בין אחים. אחרי הכל, קיימת תחרות על משאבים- אהבה, קשב, כסף תשומת לב וכו' מההורים שיכולה להוביל לקנאה, ואפילו שנאה. לרוב זו תחושה שמתייחסת למקרה ספציפי, ואין זו באמת שנאה אלא יותר כעס, אכזבה ופגיעה.

סיפורי האחים בספר בראשית הינם תזכורת לחשיבות מערכת היחסים שביניהם, והתפקיד הקריטי של ההורים במערכת הקשר שיגבשו האחים, והטמעת חשיבות ערכי המשפחה המועברים מדור לדור. אין ספק שצריך לתת לילדים להתמודד עם הקונפליקטים שנוצרים ביניהם ולפתור אותם בעצמם, כי בכך הם מחזקים ומעצימים את מערכת היחסים שלהם. יחד עם זאת, אני מכירה משפחות שבהם יש אחים שלא מדברים שנים, נתק מוחלט; האבסורד, שלרוב הם אפילו לא זוכרים מה קרה בדיוק שהביא לנתק. הפרשה שלנו מרחיבה לנו את המודעות להשלכות של קנאה ופירוד בין האחים. היחסים שבין יוסף לאחיו היו ללא ספק טעונים, החלומות של יוסף ופרשנותו בגילו המאוד צעיר כי הוא עתיד למשול בם, ויחסו המיוחד של יעקב אביהם אל יוסף יצר אנטגוניזם וכעס מאוד גדול אצל האחים, והם גדלים לשנוא את אחיהם הצעיר עד למכירתו לישמעאלים, כשבהמשך הם מביעים חרטה וצער על מעשיהם. כשהילדים מסוכסכים ולא מדברים אחד עם השנייה תקופה, עלינו ליצור הרגלים משפחתיים של שיח פתוח, שיח מחבר ומקדם גם על היחסים שבין האחים. ללמד אותם מגיל צעיר לדבר על האכזבה ועל הכעס, על הציפיות של אחד מהשנייה וגם להחזיק ולהכיל את הכעס שלהם כלפינו כשהם מרגישים שההורים לא היו הוגנים כלפיהם או כשהם מביעים רגשות קיפוח. כדאי ומוטב לזכור שהחוויות של כולנו הן סובייקטיביות, ולכן, אם זה מה שהילד או ההורה מרגיש, עדיף לדבר על זה מאשר להתעלם ולקוות שיחלוף כי זה לא חולף מעצמו.

מסיים הרב יעקב נגן, "היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת. בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״ (שמות י"ג, ח), ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ (דברים ו', ז), ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ (דברים י"א, יט). אך יתרה מזו: התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך היא גם מטפחת את התודעה שעם ישראל כולו הוא משפחה. בין אחים נדרשות סולידריות ועזרה הדדית. מכאן גם התביעה לא להתעלם ממצוקתו של הזולת: ״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״ (דברים כ"ב, א-ד)."

שנצליח לראות ולהרגיש את אחינו, הזולת, ולהטמיע שעם ישראל הוא כולו משפחה. אמכי"ר.

שבת שלום❤

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.

בהמשך מפורטים החובות והאיסורים של בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')

  כמו כן, משה רבנו מזהיר את עם ישראל מפני נביאי השקר, הוא מציין בנוסף את- דיני עיר הנידחת (עיר שאנשיה פנו לעבודת אלילים), מנהגי אבלות, ונותן פירוט לגבי החיות המותרות והאסורות באכילה, משה רבנו חוזר על חוקי הכשרות השונים.

הפרשה מסיימת כי על כל יהודי לעלות לרגל לבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, פסח, שבועות וסוכות, אלו שלושת הרגלים, ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת עקב היא ההפטרה השנייה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נמצאת בספר ישעיהו פרק מ"ט, פסוק יד עד פרק נ"א, פסוק ג'. ישעיהו הנביא מסביר לעם שה' לא שכח אותו, להיפך, עם ישראל נמצא כל הזמן. הנביא מדבר על קיבוץ הגלויות וחזרה של העם לארץ ישראל. אמנם הארץ עוד חרבה ושוממה אבל הערים יבנו מחדש וגל גדול של עלייה עוד יגיע לארץ.
העם גלה לא משום שה' נטש אותו אלא עוונות העם וחטאיו גרמו לגלות. לעם היו אינסוף הזדמנויות לחזור בתשובה. אע"פ שנבואות הנביא מתקבלות לפחות בחלקן בזלזול ובדחייה, הוא אינו חדל מנבואתו ומחובתו להביא את דבר ה' אליהם.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "עיקר הנחמה היא בהדגשת קיומן של מערכות יחסים בין ישראל לקב"ה, וביציבותן של אלה לנוכח משברים. בדרך זו, ישעיהו מציג שלשה מודלים של מערכות יחסים, ובשלשתם הוא מדגיש את חוסנם אף לנגד טראומות ומשברי אמון קשים בין הצדדים… כשהמודל הראשון, והבסיסי ביותר, הוא מערכת היחסים של הורים וילדים, שבה הנביא פותח את דברו… ראיית עם ישראל כבניו של הקב"ה היא ההגדרה המרכזית הנמצאת בתורה, והיא מופיעה הן בתחילת דרכם של ישראל כאומה, כשהקב"ה מורה למשה להתיצב לפני פרעה… והן בשנת הארבעים בערבות מואב, בפתיחה לפרשת מאכלות אסורות בספר דברים: "בנים אתם לד' אלקיכם".
מרכזיותה של הנחמה נובעת מכך שהיא מקפלת בתוכה את המחוייבות והמעמד ההיררכי של האדנות מחד, והאהבה והחמלה שבין קרובים, מאידך. מערכות היחסים של אדון-עבד ודוד-רעיה הינן בעלות עוצמה רבה, אך אין בהן את המורכבות הרב מערכתית שביחסי ילדים-הורים, היות ויחסי הורים-ילדים שואבים משני האלמנטים הללו. מבחינת הנביא ונחמתו, היתרון שביחסי ילדים-הורים הוא בכך שלעולם אין הם ניתנים להכחשה… משמעות ההשוואה שישעיהו עושה איננה רק שהקב"ה חומל על ישראל אלא שזהותו – במסגרת התגלותו עלי אדמות – קשורה בהיותו אלקי ישראל, כשם שחלק מזהות ההורה היא בהיותו אבי ילדו."
למעשה הנביא מנסה להוכיח ולהמחיש לעם ישראל את הקשר הנצחי שבין ה' לעמו, ומציב לעם את מחוייבותם להיענות לאתגר הגאולה. בנוסף, ישעיהו כנביא שלא מקשיבים בקולו או מוכנים להאמין לו מעמיד לעם ראי שמשקף להם את חוסר אמונתם. זה לא זה שה' זנח אותם, אלא העם הוא שאינו נכון דיו. כל זה אמור לעורר אותם להתכונן לגאולה. לבסוף, ישעיהו דורש מהעם לראות את עצמו כבעל זיקה לאבות, ברית אבות, ובדרך זו יגאל.
איפה זה פגש אותי? חופשת הקיץ הממושכת עוד שנייה מגיעה לקיצה, והשבוע החלטתי לממש את כל הטיפים שאנחנו קוראים, שומעים, ואפילו כבר יודעים ומכירים אבל לא בהכרח מממשים. אנחנו, לפחות בחלקנו מעגלים פינות, זורמים, ומאמינים שזה בסדר, המסר שלנו אחרי הכל, כבר עבר אל ילדנו היקרים. אז זהו שלא!
אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך ילדים הוא עקביות ולאורך זמן, וכשאנו מפרים כלל זה, ילדינו עלולים לחשוב שלא תהיינה השלכות להתנהגות שלילית שלהם. לא תמיד אנחנו פנויים ולא תמיד מתאים לנו לאכוף את המשמעת שוב ושוב בכל פעם שזה קורה, ואז החוסר בעקביות מערער את הסמכות ההורית שלנו.
החוויה של יציאה מהכלים בפרט במהלך חופשות ממושכות בגלל התנהגות ילדנו, טבעית. שלושה שבועות חזרתי וביקשתי מביתי להדפיס את העבודה במתמטיקה שקיבלה לחופשת הקיץ. אכן, זה מאתגר להישאר רגוע אבל הצעקות, ההטפות, השיחות וכו' לא ממש תרמו וקידמו, המסך ניצח כמעט כל זירה. הילדה היקרה שלי לא באמת הקשיבה למה שאמרתי לה, להוסיף על זה, היא השיבה בכעס שזוהי מהומה על מאומה. החלטתי לעשות מעשה והפעם נחושה יותר מתמיד- לא להרים את הקול, להשתמש בטון הסמכותי שלי והכי חשוב לנשום עמוק. בלי ההרצאות המייגעות על ההתנהגות ובמקום לעייף אותה ואותי, החלטתי להיות תמציתית והחלטית… נתתי לה שבוע להשלים את הקריאה ואת העבודה במתמטיקה. העניין היה שעד כה נתתי לה גבולות באדיקות, והייתי שומר הזמן כשהיא בחרה להעניק בנדיבות זמן למסכים השונים ולא ממש ללימוד. לכן, החלטתי להודיע על התפטרות משרת השומר, והשבוע היא זוכה להחליט מתי זמנה מוקדש ללימוד. החופש הזה יימשך כל עוד בתום אותו שבוע היא אכן משלימה את משימותיה. היה מאתגר! שעות הצפייה היו מטורפות ומדאיגות אבל נתתי הבטחה ואמון ועמדתי בהם בגבורה. העסקה שסגרנו בבהירות רבה הייתה שאם המשימות לא הושלמו כל זמן המסך מתבטל לאחר אותו שבוע. ביום האחרון נזרקו לאוויר משפטים כמו- "זו עסקה לא הגיונית", "הזמן שקיבלתי להשלמת המשימות לא אפשרי"… ועוד. מניחה שכבר ניחשתם- תחילה מכשיר הטלפון שלה הוחרם… עד הודעה חדשה. ואין דיונים או שיח או כל מו"מ עד שהיא מסיימת את משימותיה, והכל בנחת בשלווה עם הרבה אהבה ונוכחות לסייע- המסך בהקפאה! מדהים!! למרות ניסיונותיה החוזרים לשנות את התנאים, והיו לה רעיונות מקוריים, הפעם הייתי עקבית! איך לא עשיתי זאת קודם לכן, קיבלתי את הילדה שלי חזרה עם חיבור יותר משמעותי לסביבה שלא לדבר על עשייה משמעותית.
אז איך זה קשור להפטרה ולפרשה? "(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ."(דברים יא') 🤓כנראה שגם אנחנו כעם ולא רק כילדים צריכים תזכורות, הכוונה, לימוד, ומיקוד, ולעיתים הם ייעשו בדרכים נוקשות ובלתי מתפשרות, יחד עם זאת באהבה, בחמלה, ובעקביות ב"אני מאמין" ובערכים שלנו- לא רק בתיאוריה, אלא גם במעשה. והם אלו שיסייעו לנו לעלות חזרה על דרך המלך.
שבת שלום💞

השבוע מתחילים לקרוא את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. 40 שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה רבנו שמסקר-
*אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר.
*מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם.
*מחויבות עם ישראל.

בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לכיבוש הארץ וישובה.
משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו-  "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב.
בפרשה משה מזכיר להם כיצד החליט לעשות סדר במערכת המשפטית. הוא מינה שופטים שיסייעו לו בשפיטת והנהגת העם כולו. שופטים אלו נצטוו לשפוט בדרך הצדק ובדרך הישר.
הוא מזכיר להם את חטא המרגלים. רצון בני-ישראל לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ ואת העם היושב בה לפני הכניסה אליה. וסופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים (הגזרה לא כללה את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, שני המרגלים שדיברו בעד הארץ המובטחת) שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.
משה מזכיר להם את האירועים שקרו עם העמים היושבים בגבולות הארץ, בעבר הירדן המזרחי (בימינו, ירדן וסוריה).  כיצד הקיפו ולא יצאו למלחמה עם בני עשו, ארץ אדום. וגם עם מואב ועמון, בני לוט, לא נלחמו בשל הקרבה ההיסטורית בין העמים. לעומת זאת, משה מציין כיצד הם נלחמו וניצחו בקרב נגד שני מלכי האמורי: סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.  אזור זה, בעבר הירדן המזרחי ניתן לבני שבט ראובן, שבט גד ולחצי שבט מנשה על-פי בקשתם וקיום הבטחתם בהמשך להלחם בחזית הקרב על הארץ כשהם עומדים בראש כוח החלוץ.
בסיום הפרשה משה מחזק את יהושע,  תלמידו וממשיך דרכו, ומעודדו לקראת הכניסה לארץ ; "(כא) …עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. (כב) לֹא, תִּירָאוּם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם." (דברים ג')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הרב קוק מלמד אותנו בספרו 'אורות', שארץ ישראל ועם ישראל זה אחדות אחת. הארץ נותנת חיות לעם והעם נותן חיים לארץ ולכן, במותם של כל הקורבנות בתהליך של לפני הקמת המדינה, במהלך הקמתה ובקיומה, הם כולם ציוו לנו את החיים והמשך קיומנו כעם יהודי במולדתו תחת הנהגה ראויה שתכוון את דרכינו אל האמת ולהשפיע טוב. 
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין אמר בטקס ערב יום העצמאות: "יום העצמאות ה-71 שלנו הוא זמן טוב לפתוח אלבומי תמונות ישנים ולהיזכר מי אנחנו, מאיפה באנו, מה הסיפור שלנו. יש עמים שחיים בארצות רחבות ידיים, יש כאלה שבורכו באוצרות טבע, אחרים באוכלוסייה של מאות מיליונים. מה יש לנו? לנו יש סיפור, סיפור על עם עבדים שהפך לבן חורין והביא לעולם תקווה של חופש".
אדלשטיין הוסיף: "העם הזה פוזר בכל רחבי תבל והתקבל לארץ אחת קטנה ומרהיבה, ונשבע שאת ילדיו יגדל ואת חלומותיו יגשים בארץ הזו ורק בה יחיה, יהיה מה שיהיה. עם מורד וחצוף שיש לו סיסמה אחת: 'כנגד כל הסיכויים'. הכו בנו וקמנו, פרעו בנו והמשכנו הלאה, כנגד כל הסיכויים תמיד חזרנו למולדת".
השנה הודלקו 12 משואות, כמספר שבטי ישראל, וכך אמר נשיא המדינה, ריבלין, בברכתו לחגיגות יום העצמאות למדינת ישראל-
"… התקווה שלי השנה: שנשתדל יותר 'לא להכאיב'. החברה הישראלית זקוקה לכך עלינו לרפא את השברים, ולתקן את הסדקים בין שבט לשבט ובין אדם לאדם, זו טובת העם וטובת המדינה. אסיים בתפילה ובברכה למדינה שלנו, שתלווה אותה לעוד שבעים ואחת שנים לפחות: 'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו – אמן'. חג עצמאות שמח ישראל".🇮🇱

אומר הרב צבי רימון, "הפעם הראשונה בתורה שיש פנייה לכל עם ישראל והוא מכונה "כלל" היא בציווי על קרבן הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל", ואחר כך: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות י"ב).
משום כך חשוב היה לכולם להיות שותפים בקרבן, ולכן באו הטמאים וביקשו להיות שותפים, "למה נגרע… בתוך בני ישראל", וכך קיבלו הם אפשרות להשלמת הקרבן – פסח שני.
קרבן קהל ישראל הראשון הוקרב דווקא באופן זה. מצד אחד – כל אדם וכל משפחה הקריבו אותו בעצמם (ובהמשך – כל חבורה בפני עצמה בהר הבית), ומצד שני – כולם הקריבו באותו זמן ובאותו אופן.
קרבן זה נאכל שלם – "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – אסור לחתוך אותו (לפי הרמב"ם אף אין מוציאים ממנו את גיד הנשה). זהו קרבן המבטא אחדות, המבטא את כלל ישראל, ולכן הוא נאכל שלם.
כללי אכילת הקרבן מחייבים להפוך כל בית למעין בית מקדש – דם על המזוזות ועל המשקוף, ואכילת הקרבן בבית, (שמות י"ב, ז) – "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
עם ישראל ככלל איננו מתעלם מהבניין הפרטי של כל אחד ואיננו שוכח את הבית המיוחד לכל אחד. מצד שני, עם ישראל זוכר שגדולת כל יחיד נובעת מכך שהוא אחד מן הכלל. הכלל איננו מתעלם מן היחידים, אך כל יחיד יודע שאת כוחו הוא שואב מן הכלל."
אז מה הקשר בין ברית מילה לקורבן הפסח?
מסביר הרב דוד סבתו- " מילה היא ברית פרטית בין אדם לה', והפסח יוצר ברית לאומית בין עם ישראל לה'. כשאדם כורת ברית עם ה' והופך את הבית שלו למזבח הוא יוצר אי של קדושה במצרים.
הבית, א"כ, הופך להיות יסוד מסויים של הברית. ראינו שהברית היא עם כל עם ישראל, אבל היסוד הוא הבתים המרכיבים את כלל ישראל. כל בית הופך להיות מזבח, וכולם ביחד הופכים להיות ברית. גם בפסח דורות אנו הופכים כל בית למקום קדושה, וכך כל הבתים מתגבשים וכורתים ברית עם הקב"ה .ניתן לומר שהנקיון היסודי אותו עושים לפסח הוא לא כדי שלא נמצא חמץ בפסח, את זה אפשר להשיג בנקיון פשוט יותר. אולי הנקיון בפסח הוא קידוש הבית, ובזה הופכים את הבית למזבח."
אדם שיצליח לעמוד, ולסמן על פתח ביתו ודלתי נפשו את אמונתנו וערכיו, הוא זה שיזכה ויראה את הגאולה הגלויה והחיצונית.
גאולה היא מלשון גילוי- גילוי הפנימיות שיש מתחת לכל הכיסויים והשעבודים שאימצנו ואספנו, וצריך ושווה לגלות.
כבר כאלפיים שנה אין קרבן פסח, מסביר הרב שלמה אבינר- "בית המקדש נחרב והקרבנות הופסקו, לא בגלל שלא ידענו את ההלכות ואת דרך ההקרבה, אלא בגלל שחטאנו. לכן כדי להתכונן להקרבת קרבן פסח, יש לעשות תשובה. ומי צריך לעשות תשובה? כל כלל ישראל. כי המקדש והקרבנות אינם עניין של בית כנסת פרטי קטן של קבוצת צדיקים, אלא של כלל ישראל. ואם כך, הדרך עוד ארוכה מאוד…"
ועל כך מוסיף הרב אילעאי עופרן- " חורבן הבית, כך אומרת הגמרא במסכת יומא, איננו תקלה מקרית ומצערת אלא קריאה רמה לתיקון המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם… חובה וזכות היא להקריב את קרבן הפסח ואף מצוות עשה מן התורה לבנות את בית הבחירה. אך בנייה זו איננה מתחילה בשחיטת בהמות או במכרז קבלנים אלא בחינוך, בעשיית חסד, ביראת שמים ובאהבת חינם."
ואולי זו הסיבה שהסימן הראשון בהגדה הוא- "קדש", ד"ר יחיאל הררי מסביר ש"קדש" משמעותו להבדיל את עצמי. להתבונן פנימה ללא הסחות הדעת מסביב, ולקדש את עצמנו מהרעש החיצוני והפנימי. כשאני עסוק בשוטף ובחומר אני עסוק ברצונות שלי, מה שלא מאפשר לי גילוי של דברים אחרים שהמסע שלי מזמן, את אותן הזדמנויות, המפגשים הייחודיים, את היכולת לשחרר תדמיות, ולהתקדש בתוך המסע שלי ללא סל רצונות מקובע ומגודר. בפסח יש לנו הזדמנות לפה-סח, לדיבור נקי ומצמיח. יש לנו הזדמנות לממש את היכולת שטבועה בנו להתהפך למציאות חדשה ולייצר שינוי, להתקדם ולגדול. לכן, ממשיכים ב"רחץ", לרחוץ מעלינו את כל אותם קליפות, מסיכות ותוספות שאנו נוטים לצבור במסע חיינו, כך שנוכל להגיע לאותו מקום נקי, מזוכך, המצוי כבר בפנימיות שלנו, ולעשות סדר בנפשנו. מפרשים מסבירים ש"סדר" הינם ראשי תיבות ל- סוד, דרוש, ורמז, כלומר, בפסח אנו מצווים במיוחד על לימוד עמוק ומעמיק, לחפש את הרעיונות, ולא להסתפק בפשט המנהגים אלא לצלול לתוך עומקם ולהבינם בכל הרבדים והסודות הטמונים בהם. מי ייתן ונצא לחירות מכל אותם מיצרים, שעבודים ונזכה לקדש את עצמנו וסביבתנו בעשיית חסד, ראיית האחר ובאהבת חינם. אמכי"ר.
חג פסח וחירות שמח❤

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. ככתוב-
"(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.
משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים. אך פרעה – מסרב! ויותר מזה, פרעה בתגובה לבקשה מקשה את הגזרות שלו וגורם לתסכול רב יותר בקרב בני ישראל בפרט כלפי משה ואהרון. בסיום הפרשה נראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ולכן, פונה משה אל ה', אך ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼