השבוע משה פונה לבני ישראל ומציג
לפניהם את בשורת הגאולה. משה מדבר אל העם, ויש לו מסר חשוב, אבל העם עייף, קוצר הרוח של בני ישראל במצרים אמיתי, המצרים רדו
בהם ולא נתנו להם לחדול מעבודה, מרוב טרדות ודאגות העם לא פנוי נפשית לבשורה.
כמה מובן וכמה מוכר. לא פעם הילדים, חברים, אנשים בכלל, משתפים
אותנו בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואנחנו לצערנו לא ממש שם! המחשבות נודדות
ללוז (לוח זמנים), למחויבויות שעוד נותרו, ואיך אנחנו עם הזמן שעוד נותר להיום…כמה
נספיק? כל ביפ בטלפון מסיח את דעתנו, והתהייה אם התווספה משימה נוספת לרשימה…
המכשיר הקטן הזה שמאחסן בו את חיינו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות,
תמונות, תאריכים, פגישות ועוד ועוד אבוי לנו אם הוא חלילה מתקלקל, נשבר ואו שלא
נדע, אבד. היום אמרה לי קולגה בגאווה "אני תמיד זמינה, הטלפון תמיד צמוד
אלי…"
אכן, כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם
הקידמה וההתפתחות מסתבר שהשעבוד שלנו רק גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע
מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות,
אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים- כביכול מחוברים ומעודכנים! והתוצאה- אנו מתקשים
להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים. תכלס, אנו
בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.
משה רבינו מילא את בקשתו של ה' ודיבר אל בני ישראל, היה לו עדכון
סופר חשוב ומשמח, הקץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש- לא
היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט נוסף בהקשר זה. "בני ישראל לא
הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא
לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו
להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות
לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את
המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות ראשית להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון
למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.
טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו'
גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. ההסחות הללו מצמצמות
לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. במקביל, עלינו לבחון כשאנו נחושים להעביר את המסר שלנו לאחרים האם אנו
רגישים ומבחינים בהסחות הדעת שעימם הם מתמודדים, ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים
במסר שאנו מבקשים להעביר? לא פעם אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על
מטרה, ואיננו פנויים באמת לראות את מי שעומד מולנו עם ה- מצוקות, השקפות עולם, צרכים
וכו' ולתת לו תחילה מענה לצרכים אלו. במילים אחרות, להיות ממש כאן ועכשיו.
גל גבאי, עיתונאית, מסבירה- "שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את
החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את
היכולת לראות סביב את האחר. תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום
החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר
והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד
העובדים הנאנקים בטיט והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם
יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות
ותודעת הישרדות.
שמות פרק ו פסוק ט מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. "(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו…" במילים אחרות, סיפור יציאת מצרים היא קריאה לגלות את משה שבתוכנו, לקחת אחריות וערבות על חלקנו, וללמוד לשחרר ולהכניס את האלוקות למציאות חיינו.
שנצליח להיות קשובים לעצמנו ולצאת מתודעת השחיקה וההישרדות לתודעת השפע והחירות. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞