תגית: משה רבנו

Image by Dimitris Vetsikas from Pixabay

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פינחס פותחת באירוע דרמטי וסוער: פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, לוקח רומח בידו והורג את נשיא שבט שמעון ואת האישה המדיינית שאִתה חטא- מעשה שנעשה לעיני כל ישראל, ונועד לעצור את המגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף איש.
לאורך הפרשה אנו עוברים מתיאור המעשה הנועז של פנחס, אל מפקד עם ישראל, חלוקת הנחלות, בקשת בנות צלפחד, מינוי יהושע והציווי להקריב את קורבן התמיד. המעבר החד בין מעשה הגבורה של פנחס לבין מינויו של יהושע למנהיג העם- מזמין התבוננות: מהי מנהיגות ראויה? מתי יש לפעול בנחישות, ומתי דווקא בעדינות? ומה עלינו ללמוד מהשילוב שביניהם, דווקא בימינו?

פנחס- הרומח של התעוררות מוסרית
פנחס אינו כהן במקור. למרות שהוא בנו של אלעזר ונכדו של אהרון, הוא טרם הוסמך. אך במעשהו הוא מפגין מה שהתורה מכנה "קנאה לשם ה'", דהיינו: פעולה נחושה למען ערך מוסרי עליון- כשהמנהיגות והעם שותקים. הוא אינו ממתין להוראה מגבוה, אלא נוטל אחריות- ובכך עוצר את ההידרדרות.
ובכל זאת, גם כשפועלים מתוך תשוקה מוסרית- יש גבול דק בין קנאות לבין אלימות. בין אומץ לב- להתלהמות. לכן דווקא לאחר מעשה הקנאות, פנחס אינו מקבל תפקיד הנהגה. הוא לא הופך ליורש של משה. הוא זוכה ל"ברית שלום"- כלומר, אל הקנאות מצטרפת הבנה: המטרה איננה רק זעזוע, אלא שיקום וסלילה לדרך מתוקנת ושלמה.

"בעת משברים גדולים, ישנה נטייה להישבר ולוותר לעצמנו," מסביר הרב לונדין,
"פרשת פינחס מלמדת אותנו על אדם שהוא פן-חס. פן פירושו "שמא", ולכן, פן-חס פירשו "שמא יחוס". במצב של נפילה וקריסת מערכות, יש נטייה להיות בעמדה של רחמיים עצמיים, כי נדמה שהכל מתמוטט, ואי אפשר לדעת איך לעצור את הקריסה… פינחס הוא אדם ששומר על קור רוח גם בעת קריסת מערכות. אמונה גדולה מאפשרת צמיחה גם לאחר כאב וחורבן, ומתוך כך נשיאת ראש ובירור התפקיד של כל כוח בעם ישראל… אין בכך הוראה לשחזר את מעשה הקנאות של פינחס, כי הקנאות היא מושג מורכב ומסוכן… התורה מציגה את פינחס לא כדי שנחקה אותו, אלא כדי שנקבל השראה לעמדה שעלינו לבנות בתוך עצמנו. כל אחד צריך להעמיד בתוכו דמות כזאת שתעצור את ההתמוטטות הרגשית והרחמים העצמיים, ומכוחה הוא יתנער ויעשה את המעשה הנכון."

מיד לאחר מכן, משה מבקש מה' למנות לו מחליף. הבקשה נוגעת ללב:
"יפקוד ה' איש על העדה… אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"  (במדבר כז, טז–יז.)
הבחירה נופלת על יהושע בן נון- לא בגלל שהוא לוחם אמיץ או איש תקשורת כובש, אלא משום שהוא "משרת משה"- אדם שצמח בשקט, מתוך למידה, אמונה והקשבה. משה סומך עליו את שתי ידיו- לא רק מורה לו את הדרך, אלא מעניק לו מאורו. זהו מעשה של הענקת אחריות, ולא רק סמכות. של שותפות מנהיגותית, ולא רק מינוי טכני.

אז מהי מנהיגות- ולמי אנחנו זקוקים היום?
בין הרומח של פנחס ליד הרכה של משה על כתפו של יהושע- נפרשת קשת של אפשרויות. לפעמים, המציאות מחייבת קנאות. כשחיי אדם בסכנה, כשזהות לאומית נרמסת, כשמגפה מתפשטת או אויב מבפנים משתק את הערכים- צריך מישהו שיקום. שינקוט עמדה. שלא ימתין.
אבל אם זו תהיה המנהיגות הקבועה שלנו- כנראה שלא יהיה לזה סוף טוב. מדינה, כמו עם, זקוקים למנהיגים שמבינים שהרגע הקיצוני הוא היוצא מן הכלל- והיציבות, ההכלה, ההתמדה, הביטחון הם הכלל. מנהיגות ראויה יודעת להבחין מתי לנקוט עמדה, ומתי להקשיב. מתי לדבר – ומתי לשתוק. מתי לפעול באומץ- ומתי להתאפק.
השבוע גם ציינו את צום י"ז בתמוז, פתיחת ימי "בין המצרים", הזמנים שבהם אנו מתבוננים איך חורבן לא התחיל מהריסת בית- אלא מפריצת החומות הפנימיות. מאובדן ההקשבה. מפירוק האחדות.
דווקא בימים אלה, כשעם ישראל מדמם, חצוי וכואב- אנו נקראים לברית של אחריות. לזהות מתי עלינו לקום, לזעוק, לפעול- כמו פנחס. אבל גם לזכור שמנהיגות אמיתית, כזו שבונה ולא רק שוברת, היא זו שמובילה בשקט, בבטחה, ובאהבה- כמו יהושע.

בסופו של דבר, פרשת פינחס מזמינה אותנו להביט אל תוך עצמנו ולשאול איזו מנהיגות אנו מחפשים- ואיזו מנהיגות אנו רוצים להיות. לפעמים נדרש אומץ לשבור שגרה ולעמוד בפרץ, ולפעמים- כוח פנימי להוביל בנאמנות, בשקט ובסבלנות. לא כל אחד צריך להחזיק רומח, ולא כל שינוי בא מרעש. אך כל אחד מאיתנו, כמו פנחס וכמו יהושע, נקרא לפעול מתוך תחושת שליחות, אחריות כלפי הכלל, ואמונה עמוקה בטוב. פנחס מייצג את התגובה החריפה לרע- את היכולת לחתוך בעיה מהשורש, אך גם את הסכנה שברגש מתלהט. הוא מגיב למציאות מתוך להט, לא מתוך תהליך. ואילו יהושע מייצג את המנהיג השקט, שנבנה לאורך זמן, שמוביל בתבונה, בקשב ובעקביות. הוא איש תהליך, איש אמונה סבלנית ולא תגובתית.  בימים של משבר, בלב ימי בין המצרים, עלינו לזכור: מה שבונה דור- זו לא אידיאולוגיה רועשת, אלא לב שקט שיודע לבחור בטוב, שוב ושוב.

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. אך, את הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. בתגובה משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל.

הרב שמואל רבינוביץ מסביר,
"…בשוליה של מלחמה זו אנו לומדים כמה חוקים הנוגעים לדיני טהרה וכשרות הכלים… והנה פרט מעניין: בשונה משאר חוקי התורה שנאמרו על ידי משה רבינו, חוקים אלו לא נאמרו על ידו. משה נצטווה עליהם, אך מי שהורה לעם לנהוג בהם היה אלעזר הכהן, בנו של אהרון:
“ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה’ את משה…” (במדבר לא, כא). מדוע משה שתק ונתן לאלעזר לתפוס את מקומו? חז”ל במדרש ההלכה משיבים על כך תשובה שלא היינו מעזים לומר בעצמנו. הבה נצטט את דבריהם:
“משה רבינו – לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (ספר במדבר, פרשת מטות פיסקא קנז).
מספר פסוקים לפני ההוראה ההלכתית שנאמרה על ידי אלעזר הכהן, קראנו: “ (יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.” (במדבר לא, יד). התוצאה, על פי המדרש, הייתה מיידית: משה שכח את ההוראה ההלכתית המתאימה לסיטואציה ואלעזר נאלץ לתפוס את מקומו של משה. בהמשך דבריהם מונים חכמי המדרש מקומות נוספים שבהם כעס משה וכתוצאה מכך בא לידי טעות בהלכה או במעשה."

כיצד מתמודדים עם כעס?
נראה כי את המציאות הלוקה משה רבנו מתקשה לקבל, ולכן, הוא מביע את כעסו וההשלכה- נשכחת ממנו ההלכה. משה רבנו, גדול המנהיגים, איננו מקבל את המציאות כפי שהיא, כבר עוד בראותו את המצרי מכה עבד עברי, ואת שני הניצים העבריים. החטא של משה לא היה הכעס, אלא שהמשיך בדבריו ולימד הלכה טרם לקח הפסקה. משה לא עצר להתאושש מכעסו. שואל הרב שניאור אשכנזי, כיצד מתמודדים עם כעס? אנחנו, לפחות ברובנו, בד"כ בעלי ידע רב כיצד יש לטפל בכעס, אך כשהוא מתפרץ, אנו שוכחים את כל מה שידענו. הרב אשכנזי מציע כי האדם זקוק לטיפול הכולל אקמול וגם אנטיביוטיקה. אקמול כתרופה משככת כאבים לטווח קצר מועד, לטווח המיידי, ואנטיביוטיקה לטווח הארוך. בטווח הקצר לא תסייע התבוננות או חשיבה, כי כשאני כועס אני זקוק לתרופה מיידית ומרגיעה. האקמול הכי טוב לכעס מתפרץ הוא פסק זמן, הפסקה יזומה (שהיא כל הסחת דעת לא מזיקה) בכדי לאפשר לעוצמות הכעס לרדת ולהרגע. הרעיון הוא למתן את אותו כעס בעזרתו של הזמן. ממש כפי שהציעה רבקה אמנו ליעקב, בנה, לאור כעסו של עשו אחיו, "תן לו את הזמן שלו להרגע מכעסו". הכעס הוא אש גדולה שאם לא מלבים אותה ממתינים ומסיחים את הדעת, הכעס נרגע. ויותר מזה, אם נחליט שאנו גם מתנצלים לאחר שמתפרצים, ומבקשים סליחה, אנו כנראה גם נשתדל להמנע מהתפרצויות אלו. במילים אחרות, ההתחייבות לפרסם ולהכיר בכעסנו בפומבי, ולומר, "אני טעיתי", יכול לשמור עלינו מפני פרצי הכעס.
"כל הכועס- כאילו עובד עבודה זרה" אומרת לנו הגמרא שמסבירה בנוסף כי בשעת הכעס חוכמתנו נעלמת מאתנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי חווית האירוע שעוררה בנו כעס היא תוצר של התבוננות חלקית, שאינננ משקפת את תמונת המציאות הכוללת. משה רבנו כועס כי צריך לכעוס, זו תכונה שקיבלנו כי יש בה ערך מוסף, השאלה היא מהם גבולותיו של הכעס בכדי שיהיה מקדם ומועיל, וכיצד אנו מתמודדים עימו? הכעס גורם לנו לאבד את שיקול הדעת, ולשכחה. ולכן, אחרי האקמול, ההפסקה שסייעה לנו להרגע, ניקח גם אנטיביוטיקה, שהיא הבנת הפרשנות שלנו לאירוע, וכן, קיימות אופציות נוספות לפרשנות. כלומר, הכעס הוא סוג של התמכרות לתמונה השטחית שאנו רואים באותו הרגע ולא התמונה הרחבה.  

"נפלאות הכעס/משה שרון"- (המלצה על ספר נפלא)
משה שרון  פותח את ספרו "נפלאות הכעס" בציטוט של מארק טווין, "הכעס הוא סוג של חומצה שגורמת נזק רב יותר למיכל שבו היא נמצאת מאשר לדברים שעליהם היא תישפך", בספרו מסביר משה שרון, "… חשבתי שהכועסים הם אלה שהחצינו את זעמם, אלה שצרחו, קיללו, קלקלו ושברו, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים ההם", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי.
כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים בגלל כעסם המוחצן והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים…
הספר מתאר שש תחנות במסע שלי אל חיים מאוזנים יותר.
בתחנה הראשונה במסע הבנתי את כוחה של הפרשנות, עד כמה אין בנמצא אפילו סיבה אחת אובייקטיבית בגינה כל בני האדם בעולם כועסים. אי לכך חדרה אליי ההכרה שרגשותי אינם אובייקטיביים אלא הם תולדה של פרשנות. התובנה הזו החזירה את הכוח לידיי, שכן אם בכוחי לשנות פרשנות הרי שבכוחי להשפיע על רגשותי וכתוצאה מכך – על חיי.
בתחנה השנייה גיליתי שהאירועים, המקרים והאנשים שמצליחים להוציא אותי מאיזון, דהיינו מכעיסים אותי באמת ומעוררים אצלי זעם – מעידים על פי רוב על דבר לא שלם אצלי. או בפרפרזה על דברי חז"ל, גיליתי ש"הכועס במומו כועס".
בתחנה השלישית נתוודעתי לקשר שבין הכעס שלי לבין חטא הגאווה ולשינוי העמוק שאצטרך לשנות במידת הגאווה שלי על מנת לאזן את הכעס.
בתחנה הרביעית גיליתי שהכעס הוא רגש משני, דהיינו שער לרגש עמוק יותר, פחות פופולרי ופחות מדובר. הרי קל יותר לכעוס מאשר לומר "נעלבתי" או "לא באמת אכפת לך ממני". קל יותר לכעוס מאשר להיישיר מבט אל הרגש האמיתי שמנהל אותי ברגע נתון.
בתחנה החמישית התחלתי לראות את הקשר בין כעס לבין חסרון אמונה, דהיינו שבכל פעם שאני שוכח או מאבד אמונה שיש כוח גדול ממני, שהוא זה שמנהל את היקום ולא אני – אני כועס.
בתחנה השישית הבנתי שהתעוררות הכעס היא כשלעצמה חיובית וטומנת בחובה מתנות רבות. הבעיה נוצרת כשלא משחררים את הכעס, כשנותנים לו להישאר יותר מרגעים ספורים.
…כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם. כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו. לכן אין לנו עניין, לא בספר זה ולא בחיים בכלל, להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות – אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?"

רלוונטי יותר מתמיד, בימים אלו, ימי בין המצרים, וריבוי המחאות וההפגנות הסוערים, ואף בחיי היומיום שלנו בפרט עם הקרובים לנו. מי ייתן ונמצא את הדרך לא ללבות את הכעסים, להיות יותר קשובים, ויחד למצוא את האיזון הראוי למגוון הקולות מתוך אכפתיות ורצון משותף לחברה הפועלת לפי ערכי המשפט והצדק, חברה ישרה ומוסרית עם רגש לזולת. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

השבוע שוב מעלה משה את הבעת החשש והרתיעה של בני ישראל  מהעמים השוכנים בארץ, כפי שהתבטא בחטא המרגלים. אל מול חוסר הביטחון וההבטחות "כי יכול נוכל", משה רבנו מסביר כי לאחר כיבוש הארץ בני ישראל עלולים לגלות ביטחון מופרז, ולהאמין כי "כוחי ועוצם ידי" הגבורה, הכישרון וכו' הם שהושיעו והצליחו את דרכנו, ללמד אותנו כי כך דרכם של בני האדם.

מסביר הרב אבי גיסר- ״כל פרק ח' בפרשתנו הוא מבוא לאמונה ועסקים. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך… ויענך וירעבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם." (דברים ח, ב-ג).
כל תקופת המדבר, ארבעים שנה, הייתה תקופת לימוד והתנסות אינטנסיבית. לכל אדם הייתה תלות מוחלטת בלחם מן השמיים. בתקופה זו בני ישראל ודאי לא בירכו על הלחם: "המוציא לחם מן הארץ", אולי בירכו: "המוריד לעמו לחם מן השמיים". בסיומה של כל סעודה היה ברור שיש להודות, וכן היה ברור למי צריך להודות ולמי יש להתפלל שהנס יתרחש גם מחר, אם לא יתרחש "כולנו מתים".
לכן משה מכין את העם לעידן הבא: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ… לא תחסר כל בה…" (שם, ז-ט) מה עלול לקרות? מהי הסכנה?
"ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אדם הרואה את כל רכושו, את כל עשייתו העסקית את ההצלחות ואת הקניינים שרכש, גם יודע כמה עמל וכישרון הוא השקיע בכל עסקיו כדי להגיע עד הלום. ואז הוא עלול ליפול בחטא היוהרה והביטחון העצמי המופרז: אני ואני ואני. העסקים שלי, התבונה שלי, כושר האבחנה, יכולתי המופלאה לנהל מו"מ קשוח ויעיל הם גרמו לי להצליח.
מה התרופה לכל אלה?
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך… וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". (שם, י-יח) כלומר, ברכת המזון.
כל אחד ואחת מצווים לברך לאחר כל סעודה ולהודות לבורא עולם שנתן לנו לחם לשובע דווקא כשאנו שבעים. אדם רעב הוא אדם היודע להתפלל אבל אדם שבע עלול להיות אדם אנוכי, אדיש, חסר רגשות של אמונה ומלא בעצמו, כפשוטו. אז, דווקא אז מצווה התורה לברך ברכה שלמה על המזון…
החומר והלחם יכולים להיות האויב הגדול של הרוח האנושית ועלולים להפיל על האדם תרדמה ועייפות, קהות חושים ודריכה במקום. לכן התורה מורה לנו כי עלינו להיזהר שהשובע לא יהיה לשביעות רצון מן הקיים ושהחומר לא ישבית את הדינמיקה והמעוף של הרוח. יש לאכול ולשבוע לא כדי לישון אלא כדי להתעורר. בברכת המזון אנו מציבים לעצמנו את המטרות אשר למענן כדאי לחיות ולמען הגשמתן יש לאכול. לחם וחלם הן אותן האותיות. עלינו לאכול כדי להפוך חלומות ללחם, מטרות ערטילאיות למציאות…"

העם העומד לעבור את הירדן מתחיל במערכת חיים חדשה ושונה מהחיים במדבר, חיים של עם חופשי החי בארצו. המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא כאמור פסוק בפרשתנו: "(י) וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…" (דברים, ח). הרגל ההודיה ל-ה' בכל עת, מסייע לעבור זמני לחץ ביתר קלות, ולא לאבד עשתונות בעיתות משבר. ההודיה מקנה ביטחון ותקווה גם ברגעים קשים. ובעצם, הרגיל בהודיה לבורא על שגרת היום יום שלו, מבטא כי כל מה שיש לו איננו מובן מאליו. מי שאומר בכל בוקר "מודה אני", מבין כי אף הקימה בבוקר איננה מובנת מאליה. דברים רבים אנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם, בריאות, סביבה תומכת ועוטפת, מזון, לבוש ועוד.

אז מה הקושי בלהביע תודה?

כאשר אנו יוצאים למסע חיינו אנו מתמודדים עם אתגרים וניסיונות רבים ומגוונים. התמודדויות אלו הן הזדמנות פז שבה אנו יכולים לפתוח את הלב, ולגלות בתוכנו אוצרות. אלו רגעים ייחודים המאפשרים לנו לעשות היכרות עם הכוחות הטמונים בנו והסמויים מעינינו בימי שגרה. ברגעי הניסיון כוחות אלו מתגלים במלוא הדרם, ומעניקים לנו את היכולת ואת הכלים לשהות, להתמודד ואף לצמוח. חלק ניכר מהכוחות שלנו להתמודדויות מקורם בהודיה, ובהבנה שלהישגים שלנו תמיד יש שותפים. הודיה והודאה- משמעותן: בעצם אמירת תודה אני בהודאה שנזקקתי לעזרה, או לחילופין, שלהצלחה שלי יש שותפים נוספים. עלינו להיזהר שההצלחה והשפע לא יהיו מובנים מאליהם, ולא יסחררו את ראשנו, כך שנצליח להישאר מחוברים למהות נשמתנו, להקרין חזרה מהעוצמות שבנו בכדי להשפיע טוב ולהטיב לנו בשליחותנו, ולסביבה כולה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🙏🏻

השבוע בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. הפרשה פותחת בתחינת משה אל ה', "(ג) וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא," (דברים ג') משה רבנו פותח בתפילה כנה ומרגשת לה', על כך שלמרות הגזירה שנגזרה עליו, הוא רוצה ומבקש להיכנס לארץ המובטחת. בנוסף, השבוע אנו שוב מצווים, "(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיו.." (דברים ד'), ל-קיום המצוות ועשרת הדיברות, כלים מכוננים ומשמעותיים בתיקון של כל אחת ואחד מאתנו ליצירת תודעה מוסרית וחברתית גבוהה יותר המעניקים לנו חיים. הערב ט"ו באב , כלומר, תיקון מתוך תודעה של אהבה, כך גם תפילת שמע שבפרשה.

מסבירה היוצרת והמלחינה מלכי בן ימין טפרברג, "משה מתריע בפני בני ישראל שחטאיהם יובילו בסופו של דבר להגלייתם מהארץ המובטחת. אך באותה נשימה הוא גם נותן להם תקווה, בדמותה של התשובה. המונח "תשובה", מתייחס לתהליך של תיקון פנימי, רצון של אדם להשתנות על מנת להטיב את ימיו על פני האדמה ולדאוג לאחריתו. מקור המונח מגיע מהמילה "שיבה" המופיעה בפעם הראשונה בפרשתנו: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ." (ד, ל)…
על פי הרמב"ם, תכלית מצוות התשובה אינה רק השיבה מהמעשה כי אם הווידוי עליו, כפי שכתוב בספר במדבר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ…וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (ה', ו'–ז')… משה, שהיה המנהיג הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, חושף פן אנושי ומצביע על הקושי הגלום בחזרה שלמה בתשובה. כדי לשוב בתשובה, אדם צריך לקבל אחריות מלאה על מעשיו ולהתוודות עליהם. עצם החזרה בתשובה אינה מבטיחה מידית את ביטול הגזירות הקשות, אך היא מאפשרת לאדם לעבור תהליך משנה מציאות וכן מעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר…"  
בעוד בתשעה באב נחרב הבית בעקבות שנאת חינם, הרי שט"ו באב מסמל את האהבה ואת ההתחשבות זה בזו, כך שיום זה הוא יום תיקון לתשעה באב. אב הוא חודש של תיקון; חודש שבו מתחילה אבלות על שנאת חינם אבל לאחר מכן מגיעה הנחמה, המלווה באהבת חינם ובהתחשבות בזולת. חודש אב דומה לחודש אלול בכך שבעיצומו של החודש חל תיקון משמעותי באומה.  ביום זה התרחשו אירועים משמחים לאורך ההיסטוריה, הידוע והמפורסם מבניהם הוא שבתקופות קדומות ביום זה השתדכו חתנים וכלות לבניית בית בישראל.

מוסיף הרב דוד אגמון- "השבת הקרובה היא אחת השבתות הגדולות של השנה. לאחר תקופת בין המייצרים, אחרי תשעה באב, אנו מגיעים למסגרת זמן של שבעה שבועות מיוחדים שמסתיימים בראש השנה. בשבע השבתות הקרובות אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה אשר מגיעות לאחר החורבן הגדול של תשעה באב. הראשונה שבהם מהנביא ישעיה ועל שמה נקראת השבת הקרובה, שבת 'נחמו', "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ' א'). בתוך כך, פרשת 'ואתחנן' היא אוצר גדול של לימוד פנימי הקשור ישירות לענין הנחמה. נחמתו הפרטית של כל אדם והנחמה הכוללת של כל עם ישראל. ביחד עם הלימוד של הפטרת 'נחמו' נפתח השבוע פתח לשינוי יסודי בחיי האדם. כשהכל כבר מופנה אל הרגע הגורלי שבו תוכרע השנה הבאה, ראש השנה הממשמש ובא.
הפרשה פותחת בתפילתו הגדולה של משה רבנו, "וָאֶתְחַנַּן, אֶל- ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר". בקשתו של משה שתינתן לו הרשות להיכנס אל ארץ ישראל למרות הגזירה שנגזרה עליו. אחד הנושאים המרכזיים של הפרשה הוא ענייני התפילה… תפילתו של משה רבנו נוגעת בכל אחד מאתנו באופן ישיר… בפרשה גם מופיעות, בפעם השניה בתורה, עשרת הדיברות וכתובה בה גם קריאת 'שמע ישראל' ומצות אהבת השם, יסודות הרוח הגדולים של חיינו… עשרת הדיברות הכתובות בפרשה הן חידוש הבריאה מבראשית, גילוי מחודש של עשרה מאמרות שאיתן נברא העולם. עשרת הדיברות הנקראות מיד אחרי החורבן של תשעה באב מעידות גם על חידוש המציאות. כמו שאחרי חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים קיבלו עם ישראל את הלוחות השניים, כך אחרי החורבן של תשעה באב, אנחנו מקבלים בכל שנה מחדש את כח ההתחדשות בעצם החזרה על עשרת הדיברות. בפרשה גם מתגלה שיאה של האהבה האנושית, הציווי שמופיע בפרשה מיד לאחר הייחוד של קריאת 'שמע ישראל', "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ…" בנאומו, משה מלמד ומזכיר לעם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל את הצורך באמונה, ובחיבור למסורת ולעם. תהליך הנוצר מיראה ואהבה. האיזון בין שניהם הוא שמביא את החיבור הנפלא לארץ, לעם ולתורה.

מסביר יצחק יבלונסקי, מנהל מכינת יונתן: "ט"ו באב מהווה ציון דרך לתחילת כינון הקשר שבין חתן וכלה, ובין איש לאשתו.  היחסים החברתיים בכללותם, הכוללים גם יחסים שבין אדם לחברו ו/או לחברה ובין איש לאשתו ולבני משפחתם, ראוי כי הם יתבססו ויושתתו על יראת-כבוד ואהבה. אין הכוונה ליראה של פחד ותחושת שיתוק. אלא יראה שמרוממת את האהבה הנובעת ממנה למקום של הערכה וכבוד הדדיים, המביאים לשמחה ורוחב לב ודעת. תובנה זו של "יראהבה" ראוי לה כי תשכון קבע בעמנו. בטוחני, כי כולנו, שואפים לממש שיח מכובד שיש בו בראש ובראשונה כבוד ורגישות לצד הרבה אהבה והכלה. ט"ו באב והשבת הסמוכים זה לזו השנה, מלמדים אותנו מהי אהבה ראויה ונכונה. שנזכה לאהבה רבה ויראת הרוממות." אמן כן יהי רצון.

ט"ו באב שמח ושבת שלום💞

השבוע בפרשת חקת בני ישראל מתחילים את תהליך הפרידה מהמנהיגים שלהם. תחילה הם נפרדים בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים.  בהמשך , משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת. אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

מסביר הרב חנוך חיימוביץ, "פעמים רבות אנו זוכים בלווי צמוד בפעם הראשונה בה אנו עושים דבר מסויים. הלווי מלמד ומקנה ביטחון, והוא בעיקר מעניק לגיטימציה לקחת את האחריות לידינו.
בפרשתנו אנו נפגשים עם המלחמה הראשונה של עם ישראל, מאז מלחמת עמלק. במלחמה זו העם לא זוכה לחניכה ואף לא להנהגה מסודרת והדבר מתמיה. לאחר מו"מ כושל של משה מול מלך אדום, נאלץ העם לעקוף את ארץ אדום וכל זה על מנת שלא להיכנס לעימות צבאי. לאחר מכן התורה מתארת את מות אהרון הכהן, ומיד לאחר שני אירועים אלה מתוארת המלחמה:
 "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶֽׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַֽה' וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַֽחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חָרְמָֽה".
המידע המודיעיני שהיה בידי מלך ערד כלל מן הסתם שתי הנחות עבודה. הראשונה היא שעם ישראל מפחד ממלחמה שהרי הם התחמקו מעימות צבאי עם אדום. ההנחה השנייה היא שהעם מצוי באבדן הנהגה, מאחר ואהרן נפטר. הנחות אלה מביאות את מלך ערד להחלטה לתקוף את ישראל. למרות גורם ההפתעה, מלך ערד מצליח "רק" לשבות שבי שחז"ל מוסיפים לגביו שמדובר היה ב"שפחה אחת". לכל הדעות מלך ערד נכשל וגורם ההפתעה והמידע המודיעיני שבידיו לא באו לידי ביטוי.
אולם אז, עם ישראל נוקט יוזמה ונודר נדר כלפי הקב"ה לפיו אם ינצחו הם יחרימו את עריו של מלך ערד. משה כלל לא מוזכר ביוזמה. היא באה ישירות מן העם ומופנית ישירות כלפי הקב"ה. כלומר, היוזמה הצבאית הראשונה מאז מלחמת עמלק איננה באה מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה; מתוך רצון של העם להילחם למען מטרה חשובה בעיניו. המטרה היא שחרור השבויים. ערך הסולידריות הוא הדוחף את העם להתגייס, לשים נפשו בכפו ולצאת להילחם. 
יש כאן מסר גדול בנוגע למנהיגות שתפקידה לחנך לערכים גדולים וחשובים, את דרך ההוצאה לפועל על העם לבחור בעצמו. הביטוי המעשי של ההנהגה הוא ביד המונהגים כשאת הערכים יובילו המנהיגים.
פרשתנו היא נקודת המעבר של דרכי ההנהגה. עד לפרשת חקת ישנה הנהגה מלאה של משה כפי שנדרש כלפי עם שיצא ממצרים ונמצא במדבר. מפרשתנו, אנו נמצאים  ערב הכניסה לארץ ואז מתחילות להתגלות יוזמות גם ללא המנהיג הרשמי.
במציאות בארץ ישראל יש צורך במנהיג, אולם המנהיג צריך לדעת להוביל את העם להזדהות עם הערכים וממילא גם למוכנות לפעול למענם ולאורם."

 אז איזו מנהיגות עדיפה? זו שמגיעה מלמעלה למטה או זו שמגיעה מלמטה למעלה? התורה מלמדת אותנו שגם כפרטים וגם כמשפחה ואומה אנו עוברים תהליכי ליווי של מנהיגות שמתחילה מלמעלה ויורדת מטה אך עם הזמן כולנו לומדים ובתקווה גם מטמיעים כי מנהיגות מתחילה במימוש היכולת שלנו להנהיג את עצמנו כפרטים וככלל. ולכן, הפרשה קוראת לנו לקום ולהוביל מהלכים. להיות משפיעים. ליצור תנועה מלמטה למעלה, ולשנות את פני החברה והסביבה בה אנו חיים. יש פה הזמנה לצאת מאזור הנוחות שמאוד קל להישאב אליה ולייצר שינוי מהשטח ובשטח. זוהי מנהיגות שמובילה ומקדמת ערכים על ידי המנהיגים יחד עם המונהגים.

שבת שלום❤️

השבוע בפרשה נבחנת השאלה מהי מנהיגות ומיהו ה-מנהיג? שאלה שמלווה את החברה האנושית משחר ההיסטוריה. המנהיג הנושא עמו תפקיד של עוצמה וכוח, ויחד עם זאת, גם כזה שמחייב את המחזיק בו אחריות גדולה. אז מיהו באמת משה רבנו? והאם ניתן בכלל ללמד או לפתח יכולת מנהיגות?

מסביר הרב חגי לונדין-
"בפרשת בהעלותך אוסף של נושאים שבמבט ראשון נדמים כלא קשורים אחד לשני. הפרשה מתחילה במעשה המנורה, ממשיכה בעניינם של הלויים ופסח שני; עוברת לתפקיד החצוצרות ובקשתו של משה מיתרו שיישאר עמם. בהמשך באה פרשת 'ויהי בנסע הארון',  המתאווים לבשר, האצלת הרוח לשבעים הזקנים, נבואת אלדד ומידד ולבסוף חטאה של מרים בדיבורה על משה.
בספר שמונה קבצים (ח, קנז) מופיעה פסקה מופלאה שבה חורז הרב קוק את פרשת בהעלותך כולה סביב נושא אחד והוא קריאת תיגר על מנהיגותו של משה. כאשר מתקרב העם לארץ ישראל מתעורר הכוח המשיחי, כך אומר הרב קוק. כלומר, מתעורר הרצון לעבודת ה' שאיננה מגיעה מתוך סמכות חיצונית, גם אם היא גדולה כנבואתו של משה רבנו, אלא רק מתוך חיבור והזדהות פנימית. מכאן ואילך העַם מעוניין בהנהגה רוחנית שאיננה נחלתו של המנהיג בלבד, אלא נוגעת בכל אחד ואחת. פרשת בהעלותך מדגימה זאת באמצעות שורת מקרים אשר במבט ראשון נדמים כמערערים את סמכותו של משה, אולם בסופו של דבר באמצעותם מתברר מקומו של כל אחד מהמונהגים מתוך ובתוך תורתו של המנהיג משה.
ראשית, משה מתקשה במעשה המנורה, כך על פי דברי חז"ל, ולכן נאלץ לקבל הדרכה ישירה מה' ("'וזה מעשה המנורה' – שהראו הקדוש ברוך הוא באצבע"). הפרשה ממשיכה בהעמדת הלויים ושבעים הזקנים כמתווכים נוספים למשה בין העם לה'. אנו נפגשים גם עם חוסר ידיעתו של משה ביחס לדיני הטמאים בפסח ("עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם") ועם הוראות השימוש בחצוצרות ובארון ברית ה' ככלי עזר למשה בתנועתו במדבר. משה מבקש מיתרו ש'יהיה לו לעיניים'. גם תלונתם של המתאווים לבשר מופנית כלפי משה. בנבואתם של אלדד ומידד על כך שמשה ימות ויהושע יכניס את ישראל לארץ, ישנו לכאורה פיחות במעמדו וכך גם בהתרסתה של מרים כלפיו על 'כי אשה כושית לקח'.
הלקח למנהיגים בכל הדורות טמון בהתנהגותו של משה אשר איננו רואה בכל אלה איום. לבקשתו של יהושע ביחס לאלדד ומידד המתנבאים במחנה לכלאם, מגיב משה: 'המקנא אתה לי? ומי יתן כל עַם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם'. גם כאשר נענשת מרים משה נעתר ומתפלל לרפואתה בנפש חפצה. היכולת להכיל את צרכי הציבור תוך הבנה שמנהיגות אמיתית אינה חוששת מהעצמתם של המונהגים, היא כוחו של משה שעליו מעידים הפסוקים: 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על האדמה'.
…ניתן לומר כי מנהיגות אמיתית, מקורית ומעצימה איננה חוששת מהכוחות התוססים בשטח. אדרבה היא נותנת להם לזרום תוך אמון גדול בכך שהאמת העומדת ביסוד הדברים תדע להכיל גם את ה'חוצפה'. מתוך אמון זה הכוחות מתועלים אל עבר מחוזות חדשים בצורה של שרשרת ולא בניתוק."

אין ספק, כאמור מנהיגות מעסיקה אותנו עוד מימי בראשית.  ואכן, החיים של כל אחד ואחת מאתנו הם דינאמיים, כך שכל אדם, בסיטואציה הנכונה ובזמן המתאים, יכול למצוא את עצמו "מנהיג". כמובן, תלוי ב- מוטיבציה שלנו לפעול, הכרה ביכולות ובכישורים שלנו, ובעיקר ברצון והנכונות שלנו להשפיע על האחר.  ההגדרה הרשמית ל- "מנהיגות" מתייחסת ליכולת המנהיג להשפיע על המונהגים ללא צורך בהפעלת כוח, או סמכות מחייבת. יחד עם זאת, עם הזמן, התפתחו הגדרות נוספות ומחודשות למהי מנהיגות, כאלה שאינן כוללות בהכרח את הכריזמה המזוהה כל כך עם המנהיג.

מסביר מיכה גודמן-"מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

גדולתו של משה רבנו מתבטאת במוסריותו, ענוותנותו, נכונותו להודות בטעויות, ורצונו לתקן עולם. הוא ממלא את שליחותו נאמנה, ומבקש לחבר ולהאציל את סמכות ההנהגה גם על מנהיגים נוספים ('70 הזקנים'), במטרה להעניק מענה מיטבי יותר לעם. במהלך כל מנהיגותו של משה, מונחת טובתו של העם לנגד עיניו. משה מבין כי- "(יד) לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: .." ובנוסף, משה מאמין ביכולות של העם-" (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה… וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים " (במדבר יא). משה רבנו מלמד אותנו מהי- העדפת האינטרס הציבורי על פני האישי, רגישות חברתית והתמודדות עם לחצים ודרישות של מונהגים מתוך מקום של שיתוף, חיבור, הבנה ואמונה במונהגיו.      

שבת שלום ❤️

                                                                                                             

"בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים את קריאת פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בחמישה חומשי התורה. למעשה, מחר נסיים את הקריאה של כל חמישה חומשי התורה שקראנו בשנה היוצאת. ובנוסף, בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, אנו נתחיל אותו מיד עם סיום הקריאה הקודמת. 
מדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע עלינו להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו…"

רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים שיטביעו חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי של שליחותנו בעולם. מפרט הרב דוד סתיו- " … יש כאלה שישקיעו בשימור זכרם בתרומה להקמת מבנים מפוארים בבתי חולים או אוניברסיטאות, אחרים ינסו להשקיע את כישרונותיהם ביצירות ספרותיות ואמנות אותן יבקשו להשאיר אחריהם.
מהי הדרך בה משה מבקש להיזכר בעיני הדורות שיבואו אחריו – האם בתורה אותה הוריד מסיני? אולי בהוצאת עמו מעבדות לחירות? או כמנהיג שמוביל את עמו במדבר? ספר דברים יכול לתת לנו תשובה לשאלה הזו.
עיון בספר יגלה נאומים ארוכים. משה מזהיר מפני העתיד לקרות אם לא ילכו בדרך הישרה בעיני אלוקים. הוא מוכיח את העם על התנהגותו בעבר בחטא העגל וחטא המרגלים, מחזק את שמירת המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ועוד. אבל האם ניתן להצביע על מסר שהוא השורה התחתונה של דבריו? מסר בו נוכל להיאחז ולומר כי זהו החותם שהוא השאיר לנו.
משה העניו מכל אדם אינו עסוק בשאלה אישית אגוצנטרית, אלא במסר המרכזי אותו הוא מבקש להנחיל לדורות. אם נקשיב למילות הסיום של משה נלמד כיצד ביקש גדול המנהיגים להיחרט במחשבתנו. התורה מתארת את הרגעים האחרונים בהם משה מדבר עם העם… המלים האחרונות שהתורה שמה בפיו של משה: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהשם.. ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך"…
אחרי כל התוכחות, אחרי כל האזהרות, אחרי כל התסכולים ואחרי כל המרורים, אותם ספג משה מבני ישראל, הוא אומר להם את המלים המדהימות הללו: 'אשריכם ישראל'. משה לפני מותו – מברך.
משה יודע כי כל החטאים והקלקולים בישראל הם חיצוניים, שייכים לקליפות חיצוניות העוטפות את האדם ואין להם ולא כלום עם עומק זהותם… משה בדבריו האחרונים מגלה מיהו מנהיג אמיתי. אדם שכל כולו סיפור אהבה לעמו… סוד התוכחה הוא במקור ממנו היא נובעת. משה יודע כי דווקא בשל אהבתו את עמו הוא מסוגל גם לומר להם את כל אשר על לבו. אבל בסיום, המילים האחרונות הן מילים של אהבה… משה נמנה עם המברכים מתוך חיבור עמוק ומיוחד וזה החותם שהוא השאיר לנו. אשריך ישראל."

ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות נפש, בנאמנות  וביושר עם כל הקשיים, ניסיונות ואתגרים במסעם במדבר. משה במימוש שליחותו הבהיר לנו הלכה למעשה כי התכונה שמלמדת אותנו לראות ברכה בכל דבר נמצאת לגמרי בתוכנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לפתח אותה. עלינו להבין ולהפנים שאנו חלק ממחזוריות הקיום האנושי והעולמי, ועלינו 'לזרום' עם זרמי הקיום ברוח טובה ומקדמת; לנצל את זמננו עלי אדמות בכדי למלא את חיינו, ולהעניק להם משמעות. כשאנו מחוברים לתכלית שלנו, אז גם באופן טבעי ניתן לראות ברכה ואת החצי המלא שבחיינו.

ובכל זאת, מדוע עלינו לקרוא את התורה שוב ושוב, בלופ אינסופי?
מסביר הרב יצחק גינזבורג- "למילה 'תורה' שתי משמעויות משלימות: האחת מהשרש תו"ר, לראות ולהתבונן בחכמה, תיירים בארץ התורה. והשניה, להורות את הדרך ואת המעשה אשר נעשה… המשמעות של תורה מלשון הוראה מדגישה את הצד המעשי בתורה, ללמוד על מנת לעשות ולקיים. כל התורה היא הוראה מהי דרך-החיים של יהודי בעולם הזה (והרי התורה לא ניתנה למלאכים). בחינה זו מודגשת במיוחד בתורה שבעל פה שרק על-פיה ניתן לדעת את ההלכה למעשה.
ואילו המשמעות של תורה מלשון לָתוּר מדגישה את הצד העיוני בתורה, הסתכלות עמוקה של ראיה שכלית "בעין השכל שבלב" (כמודגש בפסוקים לעיל, "ונתתי את לבי" וכו'). בחינה זו מודגשת יותר בתורה שבכתב, שכולה שמותיו של הקב"ה ובה נמצאת חכמתו האין-סופית המיוחדת איתו בתכלית. כמובן, שצריך את שני הצדדים בתורה, החכמה עצמה וההוראה למעשה."

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. ובעצם, הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. כך גם נצליח להתבונן מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לפעמים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש וללמוד בהם שוב. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. חזק חזק ונתחזק. אמן כן יהי רצון.

חג שמח, גמר חתימה טובה ושבוע טוב 💗

לעילוי נשמתו של הילד היקר והאהוב, עמית אמנון חיים, בן יעל ואסף. יהי זכרו ברוך.

השבוע בפרשת 'וילך' המשך נאום הפרידה של משה מהעם. בפרשה קצרה זו משה רבנו מקבל על עצמו את גזר הדין שהוא לא יכנס אל הארץ. משה רבנו שנשא על כתפיו את נטל הנהגת העם כולו מרפה ומשתף בנאומו-"וַיּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְֹרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְֹרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָֹה אָמַר אֵלַי לא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ל"א, א'-ב')
משה מבין שעול הפיקוד, מנהיגותו ותפקידו כמתווך ש-'יוצא ובא' אל ה' מסתיים ומגיע אל קיצו. ממש כמו המפגש של חודשי אלול ותשרי. בין חודש אלול שבו אנו מפשפשים, מבררים, ומכנסים את כל המעשים של השנה שחלפה, מנהלים חשבון נפש, לבין השחרור, התקווה והאמונה שמתלווים לפתיחת השנה החדשה בתשרי. אנו תוקעים בשופרות, אומרים סליחות ומנסים לשפר את מעשינו.

מסביר ד"ר זאב פרידמן-
"… הפרידה איננה רק זמן אובייקטיבי או פיזי, אלא היא גם זמן סובייקטיבי, טרנסדנטלי, תודעתי וחוויתי. בתהליכי פרידה ומעבר בחיים, קיים מימד פסיכולוגי ונפשי. פרידה היא לפעמים תהליך טראומטי. פרידה מאדם יקר לך, פרידה ממרחב עשייה, השפעה וסמכות, פרידה מחלומות, ממשאלות וציפיות. בפרידה יש לא אחת אלמנט משברי של אובדן וחסרון. משה רבינו נאלץ לפנות את הבמה ולהיפרד מרום מעמדו, מנהיגותו, השפעתו וחלומו להיכנס לארץ ישראל. איך מתגברים על משבר הפרידה? איך מעבדים את חווית המעברים והשינויים בחיים?
הרב סולבייצ׳יק בספרו ״בעין הסערה״, וויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״ ובמדע הלוגותרפיה שפיתח, ממליצים לעבד את המשבר והחוויה של פרידה באמצעות טרנספורמציה של האובדן והריק למרחב חיים של משמעות ומלאות. אין לחפש סיבות לאובדן, לשקוע בדיכאון, להתריס ולאבד טעם חיים, אלא רק לתעל עצמך לעבר משמעות פשר וייעוד.
משה רבנו הוא בשר ודם העובר תהליך פרידה לא פשוט והוא משמש דוגמא ליישום המשמעות. הוא איננו מחפש את הסיבות לאובדן הכניסה לארץ ולאובדן המנהיגות והעברתה ליהושע. כך נלמד מהמדרשים הרבים על הסוגיה. משה איננו שוקע או מתקבע בדיכאון או קטטוניה, אלא הוא עושה את הטרנספורמציה הפרואקטיבית ״בוילך״. הוא מתגלה בגדולתו באופן שהוא מעביר את התפקיד ליהושע, ובדרך האצילה בה הוא נפרד מבמת ההיסטוריה. משה רבנו מעביר את כולנו סמינר חוויתי, של התמודדות עם משבר הפרידה. הפרק מהדהד באוזננו בפרידה מתשפ״א והמעבר לתשפ"ב."

ברוטינה של החיים יש לנו הרגלים שמקנים לנו תחושת מסוגלות ,בטחון, ותחושה של מסגרת ששומרת עלינו מפני מצבים לא מוכרים לנו. לכן, פרידה היא תמיד מורכבת, שהרי במוכר יש ודאות וביטחון ואילו בחדש, זה שמופיע אחרי הפרידה הוא זר ולא ידוע. אין ספק שמכל פרידה יכולים לצמוח קשיים או רגעים מכוננים, ולכן עיבוד הפרידה הוא תהליך של פרידה ובאותה עת גם התפתחות, שבה אנו משחררים ונפרדים מחפץ או מאדם, עם הידיעה שמה שהוא מייצג נטמע ושמור בתוכנו. במילים אחרות, ככל שאנחנו יכולים למצוא את המוכר לנו בתוך החדש, כך נפתח יכולת טובה יותר לנהל את הפרידות שלנו.

כפי שמתואר בספר של ד"ר סוס- "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"-
"בהצלחה! / הגיע היום / אתה יוצא למקומות נפלאים !/ אז שלום.
עם רגלים בנעלים, / עם שכל בראש -/ תמצא את הדרך שלך, / אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן, / ואתה הוא זה שיחליט לאן."

 בפתיחת השנה החדשה, ועשרת ימי תשובה, אני מאחלת לכולנו בהשראתו של משה רבנו שגם בפרידתו מהעם התגלה בגדלותו, שנצליח לנהל את הפרידות שלנו ממקום מצמיח, ומפתח, ונממש את ההזדמנות להצטייד ולהטמיע הרגלים חדשים ומקדמים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💗

לעילוי נשמת הרבנית בת שבע בת יהודה צבי האדמו"ר מסטראטין למשפחת ברנדויין זלה"ה. יהי זכרה ברוך.

פרשת שופטים עוסקת רבות בהנהגה של עם ישראל, יש הקוראים לה פרשת המשכ"ן= מלך, שופט, כהן, נביא.
משה רבנו מבין שחשיבה מדינית מחייבת כינון של שלטון מרכזי. איזו מדינה רואה משה לנגד עיניו? כיצד משלבים מלכות בשר ודם עם מלכות שמיים?

הרב יעקב אריאל מסביר, "מלך ישראל בארץ-ישראל מוגבל בסמכויותיו ואין הוא רשאי לנהוג כמלך גוי בצורה שרירותית כאילו הוא מקור הסמכות. עליו לדעת שהוא שליח ציבור, וכל סמכותו יונקת מן הציבור ולכן הוא רשאי לפעול רק לטובת הציבור ולא לטובת עצמו…
שני צדי הקשת החברתית, הדתית והחילונית, למרבה הפרדוכס, נוהגים לעומת זו מול זו את התורה ואת המדינה. כאילו התורה שוללת מדינה דמוקרטית. והמדינה – מעצם היותה מסגרת דמוקרטית-אנושית – שוללת כביכול תורה מן השמים. הצגת הדברים בצורה דיכוטומית זו הינה מוגזמת ולעתים אף מעוותת והיא טומנת בחובה סכנה לעתידה של המדינה… אין סתירה מהותית בין השתיים… העם הוא מקור סמכותו של המלך. והעם מאציל סמכות בדרך דמוקראטית: "אחרי רבים להטות". פסוק זה נאמר בטרם היות אתונה בעולם.
לכל חברה דמוקרטית יש עקרונות יסוד מוסריים שמהם היא אינה רשאית לסטות, וסטייה מהם אינה חוקית. לעם ישראל מספר העקרונות האלו רב. ההבדל הוא לא רק כמותי, הוא איכותי. עקרונות אלו מקיפים את כל תחומי החיים – האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים."

משה מבין שעם הרוצה לחיות כראוי בארצו, מוסיף הרב צחי להמן, "צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות. בכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… 
הפרשה פותחת בפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". על השופט והשוטר להיות בשער העיר, אל לו להיסגר בד' אמותיו במגדל השן. אלא עליו לחוות את חיי העם, אכן מרדכי ישב בשער המלך. בשער העיר מתרחשים חיי העיר: המסחר, המקח וממכר וקביעת שער המדד והמחיר."

כלומר, מנהיגות אנושית שרואה את טובת הציבור לנגד עיניה צריכה להיות מחוברת לצרכי העם ולמה שמתרחש סביבה. ע"כ מפרט לנו משה את מצוות "(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", (דברים יז) שלא כמנהג העמים סביב, הציווי מונע מהמלך לפתח נטייה לכבוד, לצבירת כח ורכוש לצרכיו האישיים. המלך מחויב להיות עניו, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".
ועל כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מחדד-" למנהיגים גדולים יש סגולות רבות, אך ענווה בדרך כלל איננה אחת מהן… זוהי אחת המהפכות שהיהדות חוללה בתולדות הרוחניות. בעולם העתיק, הרעיון שמלך צריך להיות עניו היה ודאי נשמע כבדיחה גרועה… המאמין שיש אלוקים שאנו עומדים בפניו – מאמין מתוך כך שהוא עצמו אינו מרכז העולם. ה' הוא מרכז העולם. "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", אמר אברהם, אבי האמונה. "מִי אָנֹכִי?" שאל משה, אדון הנביאים. ענוותנות זו לא גרמה להם להיות רופסים או חנפנים. אברהם כינה את עצמו "עפר ואפר" דווקא בשעה שהרהיב להתמקח עם אלוקים על העונש שהשית על סדום וערי הכיכר. משה, העניו מכל אדם, הוא־הוא אשר העז לקרוא לה' שיסלח לבני ישראל "וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אברהם ומשה היו מנועזי הרוח הגדולים שהעמידה האנושות. ענווה איננה שפלות…
העניו מעריך את עצמו, ובטוח בהערכתו זו, ועל כן אינו זקוק לאישור מפי אחרים. על כן אין העניו מרגיש צורך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא חכם מהאחרים, פיקח מהם, מוכשר מהם או מוצלח מהם. … אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה…"

משה מדריך אותנו ביחסי שמיים וארץ במרחב של הפרט אך גם במרחב של הכלל. משה מסביר לבני ישראל כיצד לכונן מלכות בשר ודם עם תודעה של מלכות שמיים. במצוות המלכת מלך/מנהיג, מתוארת לנו מנהיגות ענווה שתפתח לנו את הדלת לחיבור הראוי שביניהם, ובו בזמן תזכיר לנו שמה שנכון עבור המנהיגים שלנו נכון גם עבור כל אחד ואחת מאתנו בהנהגה הפרטית שלנו, בבית, עם חברים, בעבודה, ובקהילה.

שבת שלום❤️