השבוע שוב מעלה משה את הבעת החשש והרתיעה של בני ישראל מהעמים השוכנים בארץ, כפי שהתבטא בחטא המרגלים. אל מול חוסר הביטחון וההבטחות "כי יכול נוכל", משה רבנו מסביר כי לאחר כיבוש הארץ בני ישראל עלולים לגלות ביטחון מופרז, ולהאמין כי "כוחי ועוצם ידי" הגבורה, הכישרון וכו' הם שהושיעו והצליחו את דרכנו, ללמד אותנו כי כך דרכם של בני האדם.
מסביר הרב אבי גיסר- ״כל פרק ח' בפרשתנו הוא מבוא לאמונה ועסקים. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך… ויענך וירעבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם." (דברים ח, ב-ג).
כל תקופת המדבר, ארבעים שנה, הייתה תקופת לימוד והתנסות אינטנסיבית. לכל אדם הייתה תלות מוחלטת בלחם מן השמיים. בתקופה זו בני ישראל ודאי לא בירכו על הלחם: "המוציא לחם מן הארץ", אולי בירכו: "המוריד לעמו לחם מן השמיים". בסיומה של כל סעודה היה ברור שיש להודות, וכן היה ברור למי צריך להודות ולמי יש להתפלל שהנס יתרחש גם מחר, אם לא יתרחש "כולנו מתים".
לכן משה מכין את העם לעידן הבא: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ… לא תחסר כל בה…" (שם, ז-ט) מה עלול לקרות? מהי הסכנה?
"ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אדם הרואה את כל רכושו, את כל עשייתו העסקית את ההצלחות ואת הקניינים שרכש, גם יודע כמה עמל וכישרון הוא השקיע בכל עסקיו כדי להגיע עד הלום. ואז הוא עלול ליפול בחטא היוהרה והביטחון העצמי המופרז: אני ואני ואני. העסקים שלי, התבונה שלי, כושר האבחנה, יכולתי המופלאה לנהל מו"מ קשוח ויעיל הם גרמו לי להצליח.
מה התרופה לכל אלה?
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך… וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". (שם, י-יח) כלומר, ברכת המזון.
כל אחד ואחת מצווים לברך לאחר כל סעודה ולהודות לבורא עולם שנתן לנו לחם לשובע דווקא כשאנו שבעים. אדם רעב הוא אדם היודע להתפלל אבל אדם שבע עלול להיות אדם אנוכי, אדיש, חסר רגשות של אמונה ומלא בעצמו, כפשוטו. אז, דווקא אז מצווה התורה לברך ברכה שלמה על המזון…
החומר והלחם יכולים להיות האויב הגדול של הרוח האנושית ועלולים להפיל על האדם תרדמה ועייפות, קהות חושים ודריכה במקום. לכן התורה מורה לנו כי עלינו להיזהר שהשובע לא יהיה לשביעות רצון מן הקיים ושהחומר לא ישבית את הדינמיקה והמעוף של הרוח. יש לאכול ולשבוע לא כדי לישון אלא כדי להתעורר. בברכת המזון אנו מציבים לעצמנו את המטרות אשר למענן כדאי לחיות ולמען הגשמתן יש לאכול. לחם וחלם הן אותן האותיות. עלינו לאכול כדי להפוך חלומות ללחם, מטרות ערטילאיות למציאות…"
העם העומד לעבור את הירדן מתחיל במערכת חיים חדשה ושונה מהחיים במדבר, חיים של עם חופשי החי בארצו. המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא כאמור פסוק בפרשתנו: "(י) וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…" (דברים, ח). הרגל ההודיה ל-ה' בכל עת, מסייע לעבור זמני לחץ ביתר קלות, ולא לאבד עשתונות בעיתות משבר. ההודיה מקנה ביטחון ותקווה גם ברגעים קשים. ובעצם, הרגיל בהודיה לבורא על שגרת היום יום שלו, מבטא כי כל מה שיש לו איננו מובן מאליו. מי שאומר בכל בוקר "מודה אני", מבין כי אף הקימה בבוקר איננה מובנת מאליה. דברים רבים אנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם, בריאות, סביבה תומכת ועוטפת, מזון, לבוש ועוד.
אז מה הקושי בלהביע תודה?
כאשר אנו יוצאים למסע חיינו אנו מתמודדים עם אתגרים וניסיונות רבים ומגוונים. התמודדויות אלו הן הזדמנות פז שבה אנו יכולים לפתוח את הלב, ולגלות בתוכנו אוצרות. אלו רגעים ייחודים המאפשרים לנו לעשות היכרות עם הכוחות הטמונים בנו והסמויים מעינינו בימי שגרה. ברגעי הניסיון כוחות אלו מתגלים במלוא הדרם, ומעניקים לנו את היכולת ואת הכלים לשהות, להתמודד ואף לצמוח. חלק ניכר מהכוחות שלנו להתמודדויות מקורם בהודיה, ובהבנה שלהישגים שלנו תמיד יש שותפים. הודיה והודאה- משמעותן: בעצם אמירת תודה אני בהודאה שנזקקתי לעזרה, או לחילופין, שלהצלחה שלי יש שותפים נוספים. עלינו להיזהר שההצלחה והשפע לא יהיו מובנים מאליהם, ולא יסחררו את ראשנו, כך שנצליח להישאר מחוברים למהות נשמתנו, להקרין חזרה מהעוצמות שבנו בכדי להשפיע טוב ולהטיב לנו בשליחותנו, ולסביבה כולה. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤️🙏🏻
אמן ואמן תודה!! שנזכה כולנו לחלומות מעוררי חיים