דנה בפרשה

למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה- אנחנו מחנכים לערכים! כמובן שהשיח מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנחנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק אחר כך אנחנו מחפשים את הערכים שייתנו את המענה למנהיגות שלנו.
למה שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מאתגרת. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שהלל הזקן הטיב לתאר- "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." (במסכת אבות פרק ב משנה ה)
כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז כבר יצוצו המנהיגים מאליהם.
אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זו העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את עצמנו ואת ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה." (נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, איש יקר שעושה את שליחותו נאמנה בעבודתו עם ילדי המכינה)
אסיים בדבריו של מיכה גוטמן-
" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה…
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."
מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע לפרשת שמות יש שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו- כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד
הפיצול הזה בהפטרות, שלש עדות שקוראות בשלשה נביאים שונים, הוא די נדיר בשבתות השנה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביטוי לתופעת הפירוד והפיזור, שזהו ביטוי מובהק לגלותו של עם ישראל, ופרשת שמות היא למעשה פרשת הגלות.

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים באופן כלשהו. ע"פ מנהג הספרדים כאמור קוראים בתחילת ספר ירמיהו משום הדמיון שיש בין סירובו של משה רבינו לשליחות, לסירובו של ירמיהו הנביא, "אלא, אומר הרב יהודה שביב זצ"ל, שמשה סירב לשליחות של גאולה ואילו ירמיה סירב לשליחות נבואית על חורבן הארץ. ואולי עניין הפרשה מתבטא גם בפסוקי הסיום של ההפטרה: זכירת ה' את אהבת הנעורים של ישראל – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"… שני הדברים שהם בשלב של 'תכנון' בפרשתנו."
מנהגם של התימנים, להפטיר כאמור מנבואת יחזקאל (טז), ממשיך הרב שביב "בעקבות האמור ברמב"ם, המדברת על מצבו של העם בראשיתו ("ביום הולדת אותך"), ראשית שהיתה במצרים. שם התיאור הוא פיוטי נבואי, לעומת התיאור הפרוזאי שבפרשה."

בחרתי להתמקד השבוע בהפטרה ע"פ מנהג אשכנז, אבל ראשית ברצוני לשתף שבסוף שבוע שעבר נפטר הרב יהודה שביב בגיל 77. ספריו ומאמריו הרבים הינם תרומתו הגדולה שהעניק לכולנו, וכמו שהוא מלווה אותנו כל שבוע במאמריו על ההפטרות, כך הוא ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות כפי שכבר למדנו ב'פרשת ויחי', בשבוע שעבר, שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אמש בצער רב נפטר גם המחנך והמורה האהוב ראובן (שפי) שפיגל.
פועליהם ומעשיהם של המחנך ראובן (שפי) שפיגל והרב יהודה שביב זצ"ל ימשיכו ללא ספק להשפיע גם הרבה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.

ההפטרה ע"פ מנהג אשכנז שבספר ישעיהו-
כבר בהתחלה אנו תוהים מדוע בפרשה שעוסקת בענייני הגלות בחרו להפטיר בנבואת ישעיהו שעוסקת בגאולה? הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר- "אין זאת, כי אם הגלות והגאולה כרוכים זה בזה. הגלות היא אמצעי לעיצוב העם לצורך גאולתו, אך גם דרך לפזר את העם בין הגויים כדי לאפשר את גאולת תבל כולה לעתיד לבוא… לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן, לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בחינת עונש (ניכר הדבר שגזירה עליונה מלפני שנים רבות, היא שהביאה לגלות ולשעבוד, כמפורש לאברהם בברית בין הבתרים). על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. " הרב יהודה שביב זצ"ל מציע רעיון נוסף-
"בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצוירות ע"י הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה-
" (א) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃" )ישעיהו פרק כז)
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כ ו ל ה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו."

…למרות שרב היקפה של גאולת עתיד והיא חובקת עולמות, אין היא מתייחסת רק לכלל, אלא יש בה התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד – " (יב) … וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃" (ישעיהו כ"ז).

לסיכום, פסוקי הפתיחה ושני פסוקי החתימה נותנים לנו תמונת גאולה, גאולה שתתרחש ביום ההוא, כלומר, לעתיד לבוא. אבל אומר הרב שביב זצ"ל "פרשתנו פרשת גלות היא וקשה לראות כיצד יתאימו לה פסוקי גאולה?
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשתנו, כדי להתבונן ולראות אף בה תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה ע"י הקב"ה באוזניו של משה (בפרשת שמות) – " (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שמות ג'); … "( יז) וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. " (שמות יז').

במילים אחרות, הגלות היא כנראה תחנה הכרחית בדרך לגאולה. ויתכן שזה גם ההסבר לסמיכות שיש לנו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות. אבל ושמחה חובקים יחד. מאז שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הם משמשים בערבוביה בעולמנו. אי אפשר להתהלך בעולם מבלי לפגוש את שניהם… הטוב והרע, שני הפכים שהולכים יחד. למעשה, רק שני חלקים הפוכים יוצרים אחד שלם, יוצרים איזון, מאפשרים אחד את השני, ולכל חלק יש תפקיד משמעותי במשוואה הזו.
אסיים עם שיתוף של אורי אורבך-
" נסעתי אחרי מונית עם רמקול על גגה בשכונה ירושלמית, מאלו שמודיעים לציבור על הלוויה הקרובה או אוספים תרומה למישהו שצריך ניתוח דחוף בחו"ל. זה מה ששמעתי: "הלוויתה של מרת זאת וזאת תצא מבית הכנסת לב שמח…" הלוויה מבית כנסת לב שמח? חייכתי מתחת לשפמי ונסעתי מהורהר."
מי ייתן ונצליח למנף את הקושי בחיינו למדרגה גבוהה ומטיבה, ולהוות דוגמא אישית ומורי דרך בתחום הרוחני והמוסרי, לנו, לסביבתנו ולעולם כולו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של ראובן שפיגל ויהודה שביב זצ"ל.

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. וזו הברכה הידועה-(בראשית מ"ח טו):
"וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
יוסף מנסה להזיז את ידי יעקב ששיכל את ידיו, והניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ובירך אותם כי הוא חושב שהדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן, יעקב, ולכן, הוא מנסה לתקן את מה שנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומסביר שמנשה הוא אומנם הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים יגדל ממנו ולכן הוא ראוי להתברך בימין.
ומפה מגיעה גם הברכה הפרטית שלנו, ההורים, לילדינו-
את הבנות אנו מברכים "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", ואת הבנים אנו מברכים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"(בראשית, פרק מח', פס' כ')
ולבסוף, פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו, ופרעה מאשר זאת.
בטקס מרשים, מכבד, ועשיר יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם חשבו כי יחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם. הם מספרים ליוסף שאביהם ציווה אותם לומר לו שעליו לסלוח להם והם אף מוכנים להיות לו לעבדים. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם. יוסף מבהיר לאחיו שהם חשבו עליו רעה אבל העובדה שנמכר הייתה מאת ה', חלק מהתכנית האלוקית, " לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ', פסוק כ') ובכדי שהוא יוכל לפרנס את משפחתו בשנות הרעב הכבד.
בטרם נפטר, משביע יוסף את אחיו שבבוא היום כשצאצאיהם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, הם ייקחו עמם גם את עצמותיו לקבורה בכנען. יוסף מת בן מאה ועשר שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.
כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב אבינו מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')
בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

בפרשת ויחי מסופר על מותם של יעקב ויוסף, בניגוד לשם הפרשה שמצביע על חיים. וחכמנו מסבירים שצדיקים, אף במיתתם קרויים חיים. כלומר, שמעשיו של הצדיק ופועלו ממשיכים להשפיע גם לאחר מותו. השבוע נפטרה רונה רמון ז"ל שהייתה פעילה ציבורית ותומכת בחינוך וקידום של בני נוער בישראל. היא הייתה אלמנתו של אלוף-משנה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003, ואמו של סרן אסף רמון, שהמשיך בדרכו של אביו כטייס קרב בחיל האוויר ונהרג בתאונת אימונים בשנת 2009. רונה אילן ואסף רמון ז"ל, אנשים יקרים ומעוררי השראה, שהשפעתם ללא ספק תמשך עוד הרבה אחרי מותם.
חני וינרוט ז"ל בספרה "שבת שלום חני" מסבירה-
"…החיים לא מסתיימים בקבר. הנשמה אף פעם לא מתה, והעבודה הטובה שעושים בני האדם, עלי אדמות, ממשיכה לחיות הרבה אחרי פטירתם הפיזית. יתר על כן, אם מתרחשת התחדשות, אם ילדים מחקים את דוגמת אבותיהם, אזי המורים וההורים ממשיכים לחיות דרך ילדיהם.
ואני אומרת, ילדים הם לאו דווקא פרי בטן, ילדים הם בהחלט פירות רוחניים, העמל שלי, הדרך שלי בעולם, המקומות שבהם נגעתי בחיים של אחרים והשפעתי עליהם…. אני חושבת על זה שהן לא באמת מתו וגם אני כנראה לא אמות לעולם."
שבת מבורכת,
השיעור מוקדש לעילוי נשמתה של רונה רמון. יהי זכרם של רונה, אילן ואסף רמון ברוך. אמן.

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים חמור, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בגלל הרעב הכבד שיש בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.

פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, והוא הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

יוסף שמתרגש מדבריו של יהודה לא מתאפק, והוא מבקש מכל היועצים והאנשים שבחדר לצאת, ולהיוותר לבדו עם אחיו. ואז הוא פורץ בבכי, ומגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. האחים נדהמים מהגילוי וחוששים מיוסף שעתה ירצה לנקום בהם על שמכרו אותו. אבל יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם שהאירועים שקרו הם למעשה חלק מהתכנית האלוקית- " "(ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."  (בראשית מה'). יוסף שואל אותם- "העוד אבי חי?" ושולח איתם אוכל רב ומתנות. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא גם את יעקב אביהם למצרים.

כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא אומנם יורד למצרים, אך הוא חושש מהירידה מארץ כנען. בדרך ה' נגלה אליו בחלום ואומר לו שלא יחשוש לרדת למצרים, וששם, בגלות, תהפוך משפחתו לגוי גדול, ובסופו של דבר ה' יעלה את עם ישראל ממצרים, וישיבם אל ארץ כנען. לאחר מכן, התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם.
בהמשך מתוארת פגישתם המרגשת של יעקב אבינו ובנו יוסף לאחר שנים רבות שהתאבל עליו. לאור העובדה שהם רועי צאן, יוסף שדואג לכל המשפחה מקבל אישור מפרעה לגור ב"ארץ גושן" שהיא כנראה אזור פורה במצרים. ואכן, המשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן.

בסיום הפרשה באותה העת הרעב במצרים גובר, ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם. חשוב לציין שעיון בפסוקים מבהיר שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אבל העם לא היה משועבד לפרעה אלא הם עבדו כאריסים כשהם מקבלים 80% מהתבואה ורק חמישית, 20% לפרעה. אלו נחשבים תנאים מצוינים כי בדרך כלל היחס היה הפוך. יש להניח שזו הסיבה לאהדה שהייתה כלפי יוסף שדאג ואפשר להם לעבוד בתנאים הוגנים, מכבדים וייחודים אלו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

כך אמר "החפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עםישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיווית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."

ה-"ויגש" בתחילת הפרשה היה הצעד הראשון שיתכן ונעשה מכורח המציאות אבל בסופו של דבר הוא היה צעד שביטא עוצמה של ממש. יוסף ויהודה מסמלים במהותם יסודות משמעותיים שהם מעבר לישותם הפרטית. הם מייצגים את העימות הסמוי שביןלאה לרחל, הם גם מייצגים את סוגי המלכות השונים- יוסף הוא המשנה למלך מצרים, ואףהמלך הראשון של עם ישראל – שאול, יצא מזרעו, ולעומת זאת יהודה הוא אבי המלכות, שממנו נולדה שושלת דוד.

באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. אך לאחר ההתוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת בעצם למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר,אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן,דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה')

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג אתאחיו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי. יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לסגן שליט האימפריה המצריתבנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז תכלסמה הסיכויים לשנות את החלטתו?!

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיעולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכוראת יוסף ולא נלחם עבורו, מקבל למעשה הזדמנות נוספת לתקן את התנהגותו. הפעם הוא מתמודדונלחם למען האח הקטן, בנימין, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. ולעומתויוסף (אותיות פיוס), מתפייס עם אחיו, מרגיע, בוכה מנשק אותם, ודואג לכל מחסורם. עםכל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר עליהם. המאבק בין האחיםשהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום,ושהם לגמרי יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין הזרמים השונים, היכולת להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון. תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת,מקדמת ומטיבה, תלוי כמובן באיכות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מאמצים בכדילהשיג את מבוקשנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

השיעור מוקדש להחלמתו ולרפואתו המלאה של ראובן בן חנה בתוך שאר חולי ישראל