הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!
הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' (א'- כ"ב) והיא פותחת ב-
"(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃" (הושע ב') הקשר שבין פרשת במדבר להפטרתה נמצא כבר בפסוק הפתיחה העוסק במפקד בני ישראל ובפסוקי הסיום המזכירים את המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה הקיומית והנצחית שבין ישראל ל-ה' . ההפטרה השבוע היא בפרק ב', תגובה לפרק א' שהוא נבואת תוכחה של הנביא הושע.
בפרשת במדבר, מתואר כיצד עם ישראל צריך להתנהל בעולם אידיאלי, העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, מוגדרים מיקומם ותפקידם של כל שבט ושבט במחנה, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקודש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בעוד בהפטרה הנביא מגלה לנו שמשהו בדרך השתבש, הבחירות שעשו בני ישראל הביאו להתפוררות מערכות היחסים האישיים ומערכת היחסים עם ה', כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת עם ישראל נפגמת.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "בעקבות נבואה זו מגיעה הנבואה של פרק ב': כדי למנוע מהעם יאוש נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. בכך דומים דברי הנביא למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר. ישנם חטאים חמורים כמו חטא המרגלים אולם יש מצוות המעידות על האפשרות לכפרה ועל כך שעם ישראל יגיעו לארץ ישראל. המדבר מסמל התחלה מחדש ללא עברו של האדם. סיפוק היצרים והתאוות, הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש חטא המרגלים. המדבר הוא הפניית עורף לדברים אלו."
כלומר, יש צורך לנחם את העם, ולכן, מבהיר הנביא הושע שכל זה עדיין בר-תיקון ובהמשך גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך ומצביעות שיש לעם ישראל עתיד; המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, במדבר יש הקשבה לדיבור, זהו המהלך הנדרש לתיקון, יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר, מקום בו האדם נוטה להסתפק במועט, והוא מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והנחוצים ואיננו מתאווה אחר קסמי שווא של אופנה והנאה אלא הוא דואג רק לקיומו באופן ראוי.
מוסיף הרב ליכטנשטיין, " משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים… חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא סיפוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא… שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי… מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון."
בהפטרה מציין הנביא את החלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" שמסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל, "(יח) וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי." (הושע ב') המילה בעל, מציינת בעלות אבל גם את שם העבודה הזרה המרכזית באותה תקופה. בעוד המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי נכון לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.
לסיום- שני הפסוקים האחרונים, כא' ו-כב' מדברים על חידוש הברית ואירוסין/נישואים מחודשים. הפסוקים הללו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.
אותה ברית אירוסין חדשה היא נצחית ומושתתת על אהבה, חסד ונאמנות – "(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: " (הושע ב'). קשר שלא ניתן לנתק.
במילים אחרות, אומר לנו הנביא שעלינו לחתור להבנה, לקרבה, לדבקות ולאינטימיות כי זה טבעו של עומק הקשר המחודש "(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה: " (הושע ב'). אמכי"ר.
שבת מבורכת💞