דנה בפרשה

השבוע משה רבנו בנאומו האחרון מסביר לבני ישראל כי מצוות התורה הן שיגרמו ויביאו לברכה גדולה לכלל ישראל. מצוות אלו יגרמו לעם ישראל לחיות חיי משפחה וחברה מלאים בתוכן ובמשמעות.
המצוות הן אלו, למשל, שמסייעות לנו להתמודד ולהתגבר על פיתויים שאנו חושקים בהם אך יודעים שהם רעים ואסורים. כוח הפיתוי ברור, המשיכה לנעים, לעונג, הריגוש וסקרון ועוד. בעוד הפיתויים הינם בניגוד למוסר, לדת, לחוק וכו'. ולרוב, יש להם גם מחיר כבד. והמצוות הן אלו שמסייעות לנו לפתח יכולות ריסון ומעצורים.
דוגמא נוספת לצורך הבלתי נמנע של המצוות מופיע בפרק טו בפרשה שלנו, שבו מופיע הפסוק- "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא) כלומר, בחברה תמיד יהיו פערים חברתיים, כלכליים, לא תהיה חברה שהיא נטולת עוני. התורה מציאותית, אומנם קודם לכן, נאמר- "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ההכרח בסילוק העוני מהחברה, אך זהו ביטוי לאידיאל היהודי, האוטופיה, החזון שמובילים לחקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. בסופו של דבר, המטרה היא להקטין את האי-שיוויון ולקרב אותנו אל האידיאל. ולכן, מופיעות בפרשה מצוות כמו מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. המצוות הללו מחייבות אותנו להיות חברת רווחה, שמבוססת על צדק חברתי, על תנאי עבודה ותנאי מחיה הוגנים, ועל אחריות חברתית וסולידריות.

מבהיר ד"ר דוד כהן-צמח-
"ניתן להניח כי חוק שמיטת החובות בספר דברים, הוא פועל יוצא מדיני שמיטת הקרקעות הקדומים. שמיטת הקרקעות גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לירידת התפוקה החקלאית ולדלדול משאבים של בעלי משקים זעירים. בשל כך, התגבש הרעיון לשחרר בשנה השביעית, שנת השמיטה, את כל בעלי החוב מחובותיהם וכך להקל עליהם להתקיים בתקופה הקשה."

במילים אחרות, התורה באמצעות המצוות מציגה לאדם ולחברה אפשרות לתקן את עצמה בעיקר כשאנו מעגלים פינות ועושים לביתנו, ואף שוכחים לבדוק מה טוב ומה רע. לכן, מדי שבע שנים אנו מצווים לאתחל את היחסים וההתחייבויות שהמציאות יוצרת. פעם בשבע שנים כל ההתחייבויות בטלות, עוצרים, עושים פסק זמן וכולם מתחילים שוב, שווים ופטורים מחובות. משה מזכיר לבני ישראל שגם כשהם יודעים שעוד שנה יגיע האתחול ותהיה שמיטת חובות, לא להתחמק מהחובה לעזור לאביון כשהוא זקוק לכך.

עם הזמן, כשהחברה הפכה ליותר מתועשת ופחות חקלאית התקין הלל הזקן את ה- 'פרוזבול'. הלל ראה את המציאות, והבין שבמציאות הקיימת עניים רק מפסידים ממצוות שמיטת כספים, ובכדי למזער את הנזק, הוא נאלץ להתקין את הפרוזבול.
מצוות שמיטת כספים נועדה להיטיב עם העניים, כך שפעם בשבע שנים כל החובות שלהם יימחקו. אך החשש היה שבגלל המצוה הזו אנשים בכלל לא ירצו לתת הלוואה לעניים, ולכן ניסחה התורה את הציווי באופן תקיף ביותר- " (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו). ובכל זאת, למרות כל האיסורים הללו, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים, גם כשהעני התכוון להחזירן בסוף השמיטה. לכן כאמור התקין הלל הזקן את הפרוזבול, שעל פיו אנשים יוכלו לתת הלוואה לעניים בבטחון שההלוואה אכן תחזור בסופו של דבר.
תקנת ה"פרוזבול" מחדד הרב אורי שרקי, "מאפשרת לאדם לגבות את חובו למרות מצוות שמיטת הכספים, נראית כעוקפת את דברי התורה ומערימה עליהם. אולם למעשה, תקנה זו דווקא משמרת את כוונת התורה. התורה מעוניינת שאנשים ילוו לעניים ויתמכו בהם. כדי שאנשים לא ימנעו מהלוואה, תקנו חכמים את הפרוזבול המעודד הלוואה לנזקקים." הלל הזקן התקין נוסח מסויים שבו האדם מעביר את חובותיו לידי בית הדין, ובית הדין – כגוף ציבורי – אינו מחוייב בשמיטת כספים וע"כ יכול לגבות את אותן חובות. בו בזמן, התורה עדיין מעודדת לתת את ההלוואה ע"פ דין תורה, כלומר, למחוק את כל החובות בסוף שנת שמיטה, כשהפרוזבול היא בחירה בכדי לעודד את מתן ההלוואות. 

אז מה החיבור בין המצוות לברכה?

מסביר המחנך יהושע קליין-
" למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים…
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

כלומר, הברכה היא בכך שהמצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם האלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ובמקביל איך לבנות סדר חיים שלם על המיטב הזה.
אחרי הכל, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים, ולא לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. תכלית המצוות היא להיטיב את האדם במידותיו, דעותיו ויחסיו, ולייצר חברה שבה האדם והכלל פועלים באופן מוסרי ומיטיב, דבר המביא להנכחה בפועל של ה' בעולם. ונראה לי שזה המסר של משה בנאומו לבני ישראל.

שבת שלום💞

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗

פרשת השבוע "ואתחנן" והפטרתה "נחמו" נקראים תמיד לאחר צום ט' באב, ובשבת הקרובה גם נחגוג את טו באב. בפרק ה' בפרשה אנו נפגשים בפעם השנייה עם עשרת הדיברות. רוב הדיברות, מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, כי אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"

במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, דברים ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה והשגה. כמו כן, המעשים חשובים בכדי שנהיה עסוקים, שנהיה בדרך ליעד, עם אג'נדה ברורה לגבי הכל. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

מאיה אנג'לו, המשוררת והסופרת, אמרה פעם כי " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."  שורש המעשים שלנו מצוי ברצונות ובמחשבות שלנו, אך יש לזכור שהעולם בו אנו חיים הינו עולם העשייה, העולם החומרי והגשמי. כלומר, להיות אדם טוב למשל, משמעותו לעשות מעשים טובים ולסור מרע. אח"כ יש מקום לדבר ולהעמיק בזה, מה שיוביל אותנו בסופו של דבר גם לברור ודיוק המחשבות שלנו. נוצרנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו, למשל, אם נרצה להרגיש חמלה, אפשרי להתחיל במחשבות מלאות חמלה. יחד עם זאת, מטרתנו תושג בפועל, ביעילות ובמהירות רבה יותר, אם נעשה מעשה, נתרום צדקה לנזקקים, נסייע לקשישים, נתנדב בעמותות למטרות שונות וכו'. דוגמא נוספת זו הדרך הטובה ביותר בכדי להרגיש אהבה- פשוט להתנהג בצורה אוהבת – איך? והתשובה- לתת.

רוב האנשים מאמינים שאהבה מובילה לנתינה, אך למעשה, הנתינה היא שמובילה לאהבה, כפי שכתב הרב אליהו דסלר, בספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"

בעוד שרובנו מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה! נתינה אמיתית, מסביר גם אריך פרום, נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים- אכפתיות, אחריות כבוד וידע. "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" תוהה אריך פרום, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה בפועל.
מסתבר שככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עלינו להפגין זאת.

בשבת הקרובה נחגוג את טו באב, חג האהבה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים. חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. מסיים הרב דוד מנחם ומבהיר כי תחילה עלינו להיות אנשים טובים, בני אדם טובים בינם לחברם, ורק אחכ, לשאול, לברר ולדייק את המחשבות שיובילו לחיבור ודיוק בדיבור ובמעשים שלנו.
אומנם בשבת נציין את חג האהבה אך בידנו לחגוג כל יום ולהתאמן בלאהוב, אהבת חינם, להתנהג מאהבה. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה. ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת💞🙋🏻‍♀️

מוקדש באהבה לעילוי נשמתו של הילד היקר שנפטר הבוקר, גל חיים בן פזית ציפורה, יהי זכרו ברוך🙏🏻❤️

במוצש הקרוב יתחיל צום ט' באב שיסתיים למחרת, יום ראשון בערב. ב- יז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם. והביטוי לכך הוא ביכולת האדם במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו ועוד. ביום זה מזכירים לנו את האחריות והמחויבות החברתית שלנו זה אל זה. אז מהו בעצם הקשר בין אחריות זו, המודגשת בט' באב, לפרשת השבוע שלנו?

בסוף חומש במדבר, נראה שהסתיימה מנהיגותם של האחים, כולנו נפרדים ממרים ואהרון, וגם משה כבר ממנה לו בפני העם כולו, יורש, יהושע בן-נון, שיכניס את העם לארץ המובטחת, ארץ ישראל, וינהיגם. אך מסתמן כי לפננו יש עוד חומש שלם, 'דברים', שהוא ביטוי אישי לפרידתו של משה מבני ישראל. משה המנהיג הגדול מצייד את עם ישראל בארגז כלים משמעותי שיסייע להם בהשראת השכינה ביניהם הרבה אחרי מותו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל הטיב לתאר-
"זה היה רגע גדול של תמורה אישית, והוא שינה לא רק את משה, אלא את כל תפיסת המנהיגות שלנו. בסוף ספר במדבר, נראה היה שבא קִצה של הקריירה המנהיגותית של משה. דומה שמשה השיג את כל שהיה עליו להשיג. לא נותרו לו מלחמות להילחם, לא ניסים לחולל, לא תפילות לשאת בשם העם. אבל כאן עשה משה מעשה הנושא את חותם הגדוּלה. למשך החודש האחרון של חייו הוא הקהיל את העם ונשא באוזניו סדרת נאומים שאנו מכירים כספר דברים. הוא סקר בהם את עברו של העם, וחזה את עתידו. הוא נתן לבני עמו מצוות, חלקן ישנות בנוסח מחודש, אחרות חדשות שמשה מצא לנכון למסרן דווקא ערב הכניסה לארץ. משה שזר את כל חוטי ההיסטוריה והחוק הללו למסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני עמו לראות את עצמם כעם קדוש, העם היחיד שריבונו ומחוקקו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו…
משה ידע אל נכון כי לא כל הישגיו הגדולים יתמידו להתקיים. העם שהוא גאל יחזור ביום מן הימים להיות עם נרדף וגולה. אולם אז, בפעם הבאה שזה יקרה, לא יהיה לו שום משה שיעשה נסים. לכן שתל משה חזון בתודעתם של בני ישראל, תקווה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם — שכן כל אלה לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים… כשמישהו מפעיל עלינו כוח הוא מצמצם אותנו. אבל כשמישהו מלמד אותנו, הוא עוזר לנו לגדול. היהדות, הרגישה כל כך לכבוד האדם, מעדיפה משום כך את המנהיגות־ כחינוך על פני המנהיגות־ככוח. וזה התחיל אצל משה, בערוב ימיו…"

זו כנראה גם הסיבה שהתוכחה של משה ניתנת ברמיזה ולא כהלקאה על הנפילות והכישלונות במסעו במדבר. משה מזכיר את שמות כל אותם מקומות שבהם העם מעד אך לא מפרט בפרטי פרטים את מה שארע. משה מבין שהעם זוכר ויודע, ושתוכחה וביקורת מקדמים נעשים ממקום של אהבה ואמפתיה תוך נטיעה של תקווה בלבבותיהם, ולא ממקום של אגו ושחרור כעסים ותסכולים. בנוסף, משה מזכיר לעם את חשיבות הקמת מערכת המשפט, וחלק חשוב מהמצוות שכלולות במערכת זו- "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (יז) לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ…" (דברים א)
רגע לפני כניסתו לארץ, משה רבנו שהקדיש את כל כולו לעם, גם בפרידתו ממנו, ממשיך בתהליך הכנתו וחינוכו. משה מבהיר לעם כי התכלית היא לא רק להגיע ולהתיישב בארץ אלא העיקר הוא להקים חברה ואורח חיים של משפט וצדק, כך שכל אחד ואחת ידעו, עני, עשיר, יתום, אלמנה וכו' שההתייחסות היא שווה, ולכולם יש נגישות לברור ומימוש הצדק. חברה שרוצה לזכות לחיות בארץ ישראל ולהתקיים בה לדורות, חייבת שבסיס חייה יהיה מושתת על הצדק המשפטי ששואף לצדק חברתי.

כמו כן, מעניין לראות כי החומשים האחרים היו למעשה דבריו של ה' אלינו, הם עסקו במערכת היחסים שבין ה' לאדם, בעוד ספר דברים הינם דבריו של משה אל העם. מסביר פרופ' יונתן גרוסמן- 
"אז מהי אפוא תפיסתו הייחודית של ספר דברים? אפשר להצביע על שני מוקדים מרכזיים שעולים לאורך הספר, שיש להם נספחים וגרורות נוספים. ראשית, אפיון מערכת היחסים שבין א־לוהים והאדם מקבל תפנית של ממש בחומש דברים. במקום נוכחות א־לוהית ישירה ודומיננטית בעולם ובחייו של האדם, מציע ספר דברים מרחב אונטולוגי ואנושי הקיים לעצמו. הזיקה בינו ובין הא־לוהי נוצרת מתוך התקשרות דתית־מוסרית, שמילות המפתח שלה הן: אהבה, הליכה בדרכי ה', תורה ומצווה…
שנית, האחריות לניהול החברה עוברת בספר דברים אל החברה עצמה. הדבר בולט במיוחד בהלכות מדינה; סדרי שלטון ומערכת משפט, דיני מלחמה ועוד, פורצים בספר דברים… עם ישראל נדרש להנהיג את עצמו, אך עליו לעשות זאת על פי התורה. הרוצה לדעת את דבר ה' לפי ספר דברים לא נצרך להתגלוּת, אלא נדרש לפנות אל התורה ולראות מה כתוב בה. הוא יכול גם ללכת אל השופטים שיהיו בימיו, והם שיורו לו את שעליו לעשות, אך כל זאת על פי הכללים שניתנו בתורה."

אכן, לאחר הוצאת בנ"י ממצרים, ו-40 שנות נדודים במדבר, משה רבנו, בשפתו מזכיר ומסביר לעם בנאומו לאור הניסיון וההתנסות המשותפת מהי התכלית וחשיבותה, כפי שאמר הרב זקס זצ"ל- "אני יודע היטב דבר אחד: שבין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות, יש כל ההבדל שבעולם. מחנכים הם בנאיו הבלתי מוכרים של העתיד, ואם מנהיג רוצה להטביע חותם מתמשך עליו ללכת בעקבות משה ולהיעשות מחנך. רעיון המנהיג־כמורֶה, המפעיל השפעה ולא כוח, סמכות רוחנית ואינטלקטואלית ולא אמצעי כפייה, הוא מן התרומות הגדולות ביותר שהרימה היהדות לאופקים המוסריים של האנושות. את זאת מדגים לנו היטב ספר דברים, שבו משה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו, ויעוררו השראה, כל עוד יש בני אדם על פני האדמה."

מנהיגות רוחנית, מעשית וחינוכית על שותפיה, מאופיינת באמונה בצדקת הדרך שהיא אכן מובילה למקום נכון וראוי. מנהיגות זו דורשת מסירות, אחריות ועקביות, לאורך כל הדרך. מי יתן ונצליח להנהיג את עצמנו בעזרתה של התורה על כל רבדיה, פשט, דרש, רמז וסוד, ונצליח להעלות את הרמה המוסרית, הן של היחיד, והן של הציבור מעלה מעלה. כפי שאמר הרב קוק-
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי , הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה… " כלומר, במקום שבו ישנו פער בין יראת שמיים למוסר הטבעי אנו מחויבים להמשיך לחקור, לברר ולהבין מה הדרך הכי נכונה ומדויקת לפעול.
אכן, בית המקדש איננו, אך עדיין ניתן להשיג את יראת השמיים, הנוכחות והקרבה לאלוקות, בבית המקדש הפרטי שבתוכנו, ולקיימן מדי יום ביומו. ואולי זה אחד מהדברים שמבקשים מאתנו ביום ט' באב. חורבן בית המקדש שעליו נתאבל ביום ראשון הקרוב, מבטא את התקוות, הבקשות והתפילות שלנו לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולות, וללקיחת האחריות החברתית אותה ציווה לנו משה בנאום הפרידה שלו. מי יתן ונצליח במשימה זו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

השבוע אנו מסיימים עם חומש במדבר עם פרשת מסעי ויש לנו יומן מסע. לכאורה ההתמקדות היא ב-לאן הגענו ומה היעד הבא, כמה כבר הספקנו וכמה עוד נותר. המיקוד הוא בעתיד, מה הלאה? יחד עם זאת, במהלך המסע מפורטים גם שמות מקומות החנייה. מעניין ששמות המקומות קשורים למצבים רגשיים, כמו- (במדבר לג),  "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה." " וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה." וַיַּחֲנוּ, בִּקְהֵלָתָה." וַיַּחֲנוּ, בְּהַר-שָׁפֶר", וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה." ועוד.  כלומר, התורה מעניקה משמעות לחשיבות מקומות החנייה ולא רק לחשיבות הדרך. כשאנו חונים, אנו שוהים ומסכמים מה היה לנו, והאם היה לנו העוז לפרוץ את מרחב הנוחות שלנו. אלו עצירות ביניים שמביאות אותנו להביט לאחור ולבחון את הדרך שעשינו עד כה, מה לשמר, מה לשנות הלאה, האם הגדלנו את מרחב הנוחות שלנו, במקביל לנצור את הזיכרונות שיעוררו בנו לא פעם געגוע.

למעשה, התורה מצווה אותנו לזכור את הדרך באמצעות המסע והחניות שלנו בדרך. החיים הם מסע, לכל אחד ואחת מאתנו יש סיפור שהוא נושא עימו, והפרקים השונים בספר הינם מקומות החנייה שבחיינו. כל פרק, מצב ביניים, שאנו מסיימים מציב בפנינו את היעד הבא. התורה מזמינה אותנו להיות כאן ועכשיו ויחד עם זאת לנצור את החוויות, ואת כל תחנות הביניים בחיינו שקידמו ועיצבו אותנו במהלך מסענו.

מסביר ומוסיף הרב אריאל קונסטנטין –
"פרשת "מסעי" מגוללת את נדודי עם ישראל במדבר, כמאמר הפסוק הפותח: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם". בפסוק מופיע צמד המילים "מוצאיהם למסעיהם" פעמיים, כל פעם בסדר אחר, והשאלה היא כמובן מדוע.
אחת התשובות האפשריות לשינוי טמון במילים "על פי ה'". הווי אומר: חלקו הראשון של הפסוק נובע מהפרספקטיבה של הקב"ה, בעוד החלק השני מיצג את המבט של העם.  העם ממוקד ביעד. כשנסעו ציפו לחנייה וכשחנו חשבו מתי שוב ייסעו ולאן. מבחינת ה', לעומת זאת, לכל מסע יש תכלית. העם אף פעם לא מסופק בנוגע למצב בו הוא נמצא בבחינת "מסעיהם למוצאיהם" – תכלית המסע היא להגיע למוצא הבא.
החיים עצמם הם מסע של חוויות, ניסיונות, אתגרים והישגים. מדד ההצלחה של בני האדם נעוץ לרוב אך ורק בתחום ההישגים. אדם המשתדל מאוד בעבודה מסויימת, אך איננו משיג את התוצאות המקוות, בדרך כלל יפוטר.  גם אם התלמיד מתאמץ בלימודים אך נכשל במבחנים, ההשלכות ברורות.
אצל הקב"ה המדדים הם אחרים. אדם לא נבחן על פי הישגים אלא לפי המאמץ, ההשתדלות וההתחייבות להשתפר.  הקב"ה מחשיב את ההתמודדות עם הנפילה, לא פחות מההצלחה. אדם שמנסה אך נכשל, אך איננו נכנע לחולשותיו, או גרוע מכך הופך אותן לתיאוריה, הוא המנצח האמתי אצל ריבונו של עולם…
הקב"ה מכוון אותנו לחיים של "מוצאיהם למסעיהם", כשהעיקר הוא לצאת מאזורי הנוחות אל ההתמודדות והמסע.  כמו אברהם אבינו שיצא מארץ מולדתו באור כשדים ולא ידע לאן יגיע, עלינו לאתגר את עצמנו שוב ושוב בקבלות טובות והחלטות שאינן טבעיות לנו ברגע הראשון. זוהי מהות צלם אלוקים שבאדם המסוגל לפתח ולחדד את מידותיו וכישרונותיו מדי יום ביומו…
בסיפור המסעות של עם ישראל במדבר יש עליות וירידות.  "ויסעו מהר שפר" (כלומר יצאו ממקום טוב מלשון שפיר) "ויחנו בחרדה" (הגיעו למקום חדש שגרם להם חרדות).  החרדה מכישלון מונעת התקדמות בחיים.  התורה ממשיכה: "ויסעו מחרדה, ויחנו במקהלות". המילה "מקהלה" באה מתחום המוזיקה וההרמוניה אך גם מהמילה "קהילה". כמו תפקידו של המנצח בתזמורת, תפקידו של המנהיג הוא להבטיח את ההרמוניה שבה ישנה התקדמות אצל הכלל והפרט באמצעות מעבר מתמיד ממוצא למסע."

ההבנה שהדגש הינו על ההשתדלות, והמאמץ עם חיבור למקום שלנו במסע באותו רגע, משחררת אותנו מהלחצים שאנו צוברים בכדי להשיג את היעד הבא. וצריך לזכור שבסופו של דבר גם הכישלונות שלנו מקדמים ומלמדים אותנו לפעמים עוד יותר מההצלחות. עבודה, לימודים, מערכות יחסים, מטרות אישיות וכו', בכל אלו יש לנו מרחב נוחות שבו אנו פועלים, ולעיתים יכולים גם להיכשל. כישלונות הם אומנם לא נעימים, אך הם חלק בלתי נפרד מהחיים ובלי לקחת סיכונים ולהסכים לשלם את המחיר מדי פעם, יהיה מאתגר להתקדם, להרחיב את מעגל הנוחות שלנו, ולהשיג את המטרות שלנו. אין ספק, שמקומות החנייה שלנו הינם פסק זמן משמעותי ומקדם. התורה מלמדת אותנו שבמסע יש גישה שאומרת שמטרת היום היא בכך שהוא מקדם את המחר. כלומר, החשיבות היא רק למה שיבוא בעקבותיו של אותו יום. יחד עם זאת, יש גישה נוספת שמבהירה שעם כל החשיבות של היום כמקדם את המחר, כמקדם את היעד הבא, יש לו ראשית כל חשיבות בפני עצמו.

מסכם הרב אהרון ליכטנשטיין,
"וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת בין עלמון דבלתימה ליריחו ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו."

שבת שלום🎯

מוקדש לעילוי נשמתה של ציפורה בת מלכה, יהי זכרה ברוך.

השבוע הפרשה חושפת בפנינו מגוון של מנהיגויות. היא פותחת עם מנהיגותו של פנחס. מנהיגות המתעוררת מתוך יוזמה עצמאית לאחר שהעם החל לזנות עם בנות מואב. במקביל ובהמשך, יש ביטוי למנהיגותו של משה כשבני ישראל חוטאים עם בנות מואב, התמודדותו עם בנות צלפחד, וכמנהיג מסור הדואג לעם ישראל, מנהיגותו מתבטאת כשהוא מבקש מה' שימנה מנהיג ראוי שימשיך את דרכו, בעודו חי, ואכן משה מסמיך את יהושע בן נון לעיני העם כולו. כמו כן, מתוארת לנו מנהיגות בנות צלפחד המתבטאת כשהן מערערות על החוק הקיים בפני משה, ודורשות את חלקן בנחלה בארץ. משה רבנו מקשיב להן, ופונה אל ה' שיכריע בבקשתן. ולבסוף, יהושע בן-נון ממשיך דרכו של משה. נראה כי ההנהגה לעיתים מגיבה, לעיתים יוזמת, והשאלה האם זה תלוי באישיותו של המנהיג או בסיטואציה עימה המנהיג מתמודד?

מתאר הרב יעקב מידן-
"יהושע הוא בן דורו של משה, הדור המבוגר והאחראי של עם ישראל. יהושע – "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא) – מתחיל את תפקידיו כמו כל רמטכ"ל בימינו: בתחילה טירון שרץ מצד לצד ומציית לפקודות, לאחר מכן הוא כבר סמל, סרן, סגן, מ"פ וכן הלאה, עד שלבסוף מתמנה להיות רמטכ"ל. יהושע מתקדם לאט לאט, בהשקעה ובהתמדה רבה במעלות ההנהגה, עד שלבסוף זוכה להחליף את משה רבנו בהנהגת העם.
לעומתו, פנחס בן הדור הצעיר, רוח ה' מפעמת בכל אחד מאיבריו. פנחס הופך למנהיג מכורח הנסיבות בפתע פתאום, הוא אינו מטפס שלב אחר שלב במדרגות ההנהגה כיהושע, אלא זוכה בתהילה רגעית ומהירה בשל מעשהו המיוחד: פנחס רואה את החרפה והבושה הנעשית במחנה ישראל כאשר אף לא אחד מהמנהיגים נוקף אצבע – משה ואלעזר עומדים בצד ואינם יודעים מה לעשות…
יוספוס פלביוס מתאר דו שיח שהתקיים בין משה לזמרי באותם רגעים.
זמרי הבהיר למשה שתם תפקידו, הנהגתו של משה נצרכה לימי המדבר ואילו עתה ישראל שוכן בארצו וכל איש בנחלתו לעצמו – עכשיו יש חופש הפרט, תפיסות ליברליות, וכל אחד דואג לעצמו. תפקידיו של משה תמו, ולכן אל לו להתערב בנעשה עם בנות מדין כיוון שזה כבר לא חלק מאחריותו.
משה עומד דומם מול טענות אלו ואינו יודע כיצד להגיב. מנהיגותו המסודרת והמאורגנת של משה אינה יכולה להתמודד עם פרץ מעין זה.
פנחס רואה את הכול מהצד ומבין שהתגובה הראויה לא תבוא ממשה ואלעזר זקני העדה. ברגע של קנאה הוא נוקם את נקמת ה' והורג את זמרי והמדיינית…"

בפרשה מתוארת לנו התגובה למעשה פנחס- הקב"ה נותן לו ברית שלום, "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם." (במדבר כה, יב) . מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. יש קו דק ועדין שמפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. וע"כ השלום איננו מובן מאליו. זו תנועה של השלמה, לא של שלמות. השלום מבטא מאמץ מודע ליצירת שלם מתוך, וגם עם- השונות. זוהי פעולה אקטיבית של ראיית השלם ושל בניית השלם, כך שהשלם שיווצר יהיה גדול מסך חלקיו. השלום הוא פעולה מתמשכת של בנייה ואיחוי. ויש מפרשים המבהירים כי פנחס הרג מתוך קנאות, וע"כ מעתה הוא אחראי על השכנת השלום. "תחת אשר קנא לאלהיו" – לא בזכות הקנאה אלא כתחליף לקנאות, כתיקון עליה.

בפרשה שלנו מתוארת מנהיגות נוספת כאמור המתבטאת בבנות צלופחד שמתאחדות יחד בכדי להגן על הירושה שהן עלולות לאבד, נחלה בארץ ישראל. הן לא מופיעות עם מטה או עם רומח בידיהן אלא באומץ רב ועם בקשה לצדק חברתי בלבד הן פונות אל משה ומבקשות לשנות את החוק הקיים. ואכן, ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

אז מה אנו למדים ממגוון המנהיגויות שבפרשה?
בפוטנציאל שלנו כולנו מנהיגים. כן, כל אחד הוא מנהיג – בראש ובראשונה את עצמו, ואז, משפחתו, ולאחר מכן במעגלי האחריות השונים שלו (חברים, עבודה וכו'). מנהיגות היא אמצעי להגשמת הערכים ואני המאמין שלי. חברה וְעַם מורכבים משרשרת של דורות ומשרשרת של מנהיגים. נראה כי כל אחד מהם יצבע את מנהיגותו בגוונים ייחודים משלו, בדגשים ייחודיים משלו, יחד עם זאת, כולם ישרתו מטרה חברתית לאומית משותפת ומתמשכת. ניתן לבטל הישגי מנהיגות קודמים, וניתן לזלזל בטיבם ובאיכותם אך רק רציפות ועקביות של מנהיגות חיובית, משתפת ותומכת, שמבוססת על כישורים, ולא רק על קשרים. מנהיגות הכרוכה בפרגון בין דורי, ושרואה ומשלבת בין טובת הציבור וטובת הפרט, היא זו שתבטיח את המשך צמיחתם והתקדמותם של העם והחברה.

שבת של שלום💗

מוקדש לעילוי נשמתו של חברנו, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

כיצד לבחור נכון בפרט כשיש לנו ספק וקונפליקט?
בפרשה שלנו מתואר כיצד שתי משלחות מגיעות לבית בלעם הנביא, מכונה 'יודע דעת עליון', שמתבקש עבור שכר מכובד לקלל את ישראל. ה' שמתגלה לבלעם מזהיר אותו שלא יצא בשליחות המואבים; אך, לאחר שמגיעה המשלחת השנייה מבלק, מלך מואב, בלעם פונה שוב אל ה', והפעם המענה שקיבל: " אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (במדבר כ"ב, כ). אך למרות כביכול ההיתר האלוקי, מתואר לנו בהמשך כי- "(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ (במדבר כב);." מדוע כועס ה'? הרי ה' התגלה אל בלעם בחלום ואמר לו אם יבואו לקרוא לך…קום לך איתם אז על מה הכעס ?

המדרש מסביר כי בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. מאחר ובלעם הפציר בה' שוב ושוב, ה' נעתר לבקשתו. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוהים, המתנגד כמובן למהלך, מצד שני הוא מתפתה להצעה ומשתמש באיסור של ה' כעוד קלף במשא ומתן כדי להוציא מבלק שכר גדול יותר. בנוסף, הייתה התנייה לאישור יציאה עם המשלחת, רק מה שה' ידבר אליו – יעשה בלעם. אבל בלעם לא אמר למשלחת דבר, וגרם להם להבין שהוא ימלא את בקשתם.

התוצאה- מלאך נעמד בדרך מול בלעם והאתון. האתון שראתה את המלאך סטתה מהדרך וירדה אל השדה, אך בלעם שלא ראה את המלאך, ולכן לא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה אותה. וכך שלוש פעמים, בפעם השלישית, לאתון לא נותרה כל ברירה והיא רבצה ארצה. גם בפעם הזו בלעם עדיין איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה, והוא מכה שוב את האתון. ואז, באופן מפתיע, "(כח) וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב), האתון מדברת ומוכיחה את בלעם על התנהגותו, ובתגובה עונה לה בלעם שהיא התעללה בו ואם הייתה חרב בידו, היה הורג אותה. והאתון ממשיכה לדבר ולהוכיח את בלעם-
"(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא." (במדבר כ"ב). האתון מוכיחה את בלעם על חוסר האמון וכפיות הטובה שלו.
ורק אז מתגלה המלאך לבלעם כשחרב שלופה בידו, והוא מסביר לבלעם שהוא זה שגרם לאתון לסטות מן הדרך; בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, ומציע לשוב לביתו. אך המלאך מורה לו להמשיך למואב, ומזהיר אותו שוב "וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר כב, לה).

מעניין שדווקא לסיפור זה שמתרחש מאחורי הקלעים של בני ישראל, צוות חפירות הולנדי חשף ב-1967 מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטות של כמה כתובות במצב השתמרות קשה ביותר. החוקרים הצליחו לפענח מספר שורות, להם קראו בשם "כתובת בלעם". הכתובת מזכירה אדם ושמו "בלעם ברבער" (=בן בעור), וכוללת שני "צירופים"  שמכילים נבואות וסיפורי בלהות על השאול. חלק מהחוקרים טוענים כי היא נכתבה בארמית והיא מספרת על החוזה בלעם בן בעור, על נבואותיו ועל קללותיו.
ובכל זאת מה תפקיד האתון בפרשה?
מסתבר שבחיים תכניות לחוד ומעשים לחוד. לכולנו יש פער בין הדיבורים למעשים, מה שמזכיר לי את הביטוי- "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." בעצם מה מונע מאתנו לתקן את המידות? נראה כי בכל אחד ואחת מאתנו יש סוג של בלעם, אז כיצד ניתן לתקן זאת? מה בעצם גורם לניתוק בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה? שאלות אלו מעוררות את התהייה לגבי מימוש היכולת השוטפת שלנו להיות נוכחים וקשובים, להתעלות מעל הסחות הדעת המרובות, ולהיות ממוקדים ומחוברים למניעים שמובילים לבחירות שאנו עושים.

ובכל זאת, זו פרשה ייחודית המביאה לכאורה אגדה, סרט מצויר שבה אתון מדברת, איך זה שייך ומה המסר שהתורה מעבירה לנו? האתון היא זו שמוכיחה את בלעם ומביאה דברי מוסר. בלעם עם כל היכולות והעוצמות שלו כנביא וקוסם שראשו בשמיים אך רגליו שקועות בשפל השפלים, ממש עולם ומלואו, איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה בניגוד לאתון. יש מפרשים האומרים כי הסיפור הינו ביטוי להזיות של בלעם שהיה בחרדות. מצד אחד הוא מתפתה להצעתו של בלק, מצד שני הוא 'יודע דעת עליון', יודע כי הוא כפוף לרצון ה'.
המשנה בפרקי אבות מתארת 3 פיות-
פי הארץ שבלעה את קורח ועדתו- פרשת קורח
פי הבאר שנפתחה למרים- פרשת חוקת
ועתה פי האתון המוכיחה את בלעם- פרשת בלק

האתון היא ביטוי לפקיחת עיניים, לרמזים שטמונים בטבע וסביבנו. תשומת הלב שלנו היא שתאפשר להבחין ולהיעזר בהם אם רק נהיה קשובים. בלעם עם כל עוצמתו ויכולתו לא רואה את מה שהאתון רואה. אין מקום ל'כוחי ועוצם ידי', מעשה האתון מביא לערעור בטחונו של בלעם עד כדי שהוא מציע לשוב על עקבותיו. מסביר הרב שניאור אשכנזי, ע"פ משנתו של הרבי מלוובאביטש, מה שמבדיל אותנו אחד מהשנייה הינו הכישרון, פלא החיים, שאין לו הסבר מדעי. מדוע כל אחד מקבל כישרון ויכולת שונה, אומנם מהרצף הגנטי של הוריו, ועדיין שונה מאחיו, הכיצד?
הכישרון, מסביר הרב אשכנזי, זה הרגע שבו ה' הכריע מה תהא שליחותו של כל אדם ואדם, פיקדון ומתנה שקיבלנו. זו סיבה להודות ולא להתגאות. המחמאה היחידה והמפורשת שקיבל משה רבנו הייתה כי הוא 'העניו שבאדם'. מסתבר שענווה אמיתית מתעוררת דווקא מגאווה, מההבנה העמוקה לכשרונות, היכולות, והשליחות שקיבלנו, והטמעתן. בלעם חשב שהעובדה שהוא 'יודע דעת עליון' מקנה לו זכויות עודפות, והבחירה שלו הייתה לממש אותם לצרכיו האישיים. בעוד משה רבנו שידע מי הוא ומהם יכולתיו ועוצמתו, בחן בכל רגע בחייו אם אכן הוא עשה מספיק בעבור מה שקיבל? האם הוא אכן מיצה ומימש את כל הכישרונות שקיבל לטובת הכלל?

האתון היא ביטוי לסימנים ולרמזים שאנו מקבלים גם ממקומות לא צפויים בכדי שלא נתעקש להמשיך מבלי לבחון האם הדרך שאנו הולכים בה מבטאת את הבחירה הנכונה, הטובה, והמדויקת לנו, ולוודא שלא סטינו מהדרך. האתון היא ביטוי לאינספור הזדמנויות שאנו מקבלים בכדי לממש את הכישרונות הייחודים לנו גם לטובת הסביבה והיקום וזו הדרך הטובה ביותר לתיקון עצמי שיוביל לבסוף לתיקון עולם. האתון מופיעה לרוב כשאנו מצויים בקונפליקט. החלק האלוקי שבנו מנסה לרמוז לנו שכדאי לבחון את הפער המצוי בין הדיבורים למעשים שלנו.
אז מהי בעצם המשמעות של לבחור נכון? בתהליך של קבלת החלטות נחוצים הקשבה, נוכחות כאן ועכשיו, ותשומת-לב לסימנים ולפרטים סביבנו. אחרי הכל, המטרה היא לצמצם את הפערים בין הדיבור למעשה, בכדי לממש ולדייק את השליחות שלנו בדרך שבה אנו בוחרים להלך. מי ייתן שתהא זו דרך מקדמת, מפרה, ומצמיחה אותנו ואת הסביבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🚶🏻‍♀️💞🚶🏻

השבוע הגענו לשנת הנדודים האחרונה במדבר. ארבעים שנה אבותינו הלכו במדבר סיני. התורה מתארת לנו את המסע במהלך השנתיים הראשונות, מיציאת מצרים שמסתיימות בפרשת קורח, ואת שנת המסע האחרונה החל מהפרשה השבוע, ועד הכניסה לארץ ישראל. התחלה חדשה משמעותה שינויים, התחדשויות, וחששות רבות מהלא נודע, בעוד שהסוף מאופיין בעומס, שחיקה המביאה לקוצר רוח, סיכומים וחשבון נפש (מעניין לראות שבני ישראל נלחמים דווקא השבוע בחשבון- "(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן–עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא" (במדבר כא), יש מפרשים שהכוונה היא שהגיעה העת לחשבון נפש), וכמובן יש ציפיה וחשש מההתחלה החדשה שבפתח.

בפרשה השבוע אנו פותחים בחוקת פרה אדומה בעקבות הצורך להיטהר לקראת הכניסה לארץ ישראל לאחר מות דור המדבר (סיום העונש על חטא המרגלים). לאחר ההיטהרות הפרשה מספרת לנו על מות מרים.
מרים נפטרה – והמים יבשו. "בארה של מרים", זוהי הבאר שליוותה את העם בנדודיו במדבר, ועתה עם מותה של מרים היא יבשה, מה שהוביל מיד ל- "מי מריבה". העם מתלונן למשה ואהרון כי אין להם מים. ארבעים שנה זכו בני ישראל לנביעת מים בזכות מרים.
מרים היא "נביאת החיים", היא מייצגת את כוח החיים שבמים. היא מחוברת לעם ישראל ושותפה לאחיה בהנהגתו. מרים הנביאה הייתה מקור התקווה ומקור החיים ותמיד תיזכר בתודעה כאחות משה ואהרון, שהביאה לידי ביטוי את הכוח הנשי שקיים בעם ישראל. זמן קצר אחריה אהרון שהיה גם כן שותף בהנהגת העם, מת, והעם כולו מתאבל עליו 30 יום. הוא היה איש רודף שלום, אוהב אדם, המגשר הראשון, ומאמין גדול. אהרון בניגוד למרים לא מדבר וגם לא מתלונן. והוא מקבל את הזכות להיות הכהן הגדול, שליחות העוברת אחריו לבניו. המנהיג הבלתי מעורער הוא משה, שמילא תפקיד של נביא, מחוקק ושופט. אין מלחמות אגו בין האחים, כל אחד ואחת יודע/ת את מקומו.

זמן קצר לפני הכניסה לארץ מאבד העם את המנהיגות שהכיר. בתלמוד במסכת תענית ט ע"א, כתוב-
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה;" אי אפשר לחיים מלאים בלי שלושתם, המן היורד משמיים, מים מתוך הבאר והענן המוביל את דרכנו.
הייתה זו הורות משותפת, כשלכל אחד תפקיד ייחודי. מודל הנהגה שפעלה בו זמנית, ודאגה לכל צרכי העם במדבר.
 מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית־הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח."

ההנהגה במדבר לכל הדעות הייתה הנהגה ניסית ורוחנית, בעוד ההנהגה שנדרשה בארץ ישראל זו הנהגה ארצית ורוחנית.  בני ישראל נדרשו בכניסתם לארץ להתייצב, להילחם ולפרנס את עצמם. זהו שלב ניתוק חבל הטבור של עם ישראל ממנהיגיו, ויציאתו לדרך בוגרת וחדשה שבה ההשגחה האלוקית עדיין נמצאת אך היא איננה גלויה. כלומר, הניסים קורים סביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא מודעים אליהם. יש המסבירים כי הניסים בארץ נקראים ניסים טבעיים, ניסים בתוך הטבע שאינם גלויים, כמו צירופי מקרים והתרחשויות הנראות נורמליות לגמרי. וכנראה שאם היינו מודעים לכך היינו במצב תמידי של הכרת הטוב.



מה שמוביל אותנו לנושא הבא- הניסים בחיינו?

שואל ירין רבן, מורה לפילוסופיה יהודית, "מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?
בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.
בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (במדבר, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (במדבר כ"א, 6).
שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות… אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף שמרפא… המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה…
עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהביא להקמתה של מדינת ישראל… גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי. למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו… אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה."

כמו שבני ישראל במעבר מהמדבר לארץ ישראל עמדו במבחן אמונה אל מול השינויים בהנהגה האלוקית (מנס גלוי לנס חבוי) והציבורית (מהנהגתם של שלושת האחים להנהגת יהושע), כך גם אנו שחווים חילופי הנהגה נדרשים לעמוד במבחן האמונה. בימים אלו קמה ממשלה חדשה המייצגת שכבות שונות ומגוונות בחברה, סוג של יציאה לדרך חדשה לאחר תקופה ממושכת של כ-14 שנים שבהם כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. בממשלה החדשה ישנם שותפים שמעולם לא היינו מעלים על הדעת שמסוגלים לשבת יחד, ראש ממשלה שלכל שותפיו יש יותר מנדטים ממנו, כשמעבר לפינה אורבת באופוזיציה המפלגה הגדולה בכנסת, שאיבדה זה עתה את השלטון לאחר 12 שנים בהן אחזה בו. ועם כל האתגרים שבפתח, עדיין, אם נשכיל לעמוד במבחן האמונה, זו יכולה להיות מקפצה אדירה שאם האגו לא ינהל אותה, ניתן יהיה לחוות שרב הדומה על השונה, ונצליח לצמצם פערים, לחזק את החברה, הביטחון, החינוך, הכלכלה, והתרבות.
הגיע הזמן שמנהיגינו יצאו לציבור ויאמרו להם שעם כל הפחד והאימה צריך ואפשר למצוא אינטרסים משותפים. זוהי המחויבות שלנו למצוא את המשותף והמחבר וממנו לצאת לעבודה, ויש עבודה. מן, מים ועמוד ענן סופקו לנו במדבר בשוטף, השבוע קיבלנו תזכורת שאנחנו כבר לא במדבר, אנחנו בריבונות יהודית בארץ ישראל, עם יכולת בחירות דמוקרטית שמומשה בשנה האחרונה יותר משאי פעם דמיינו שאפשר, וצריך לזכור שבאנו לכאן לעבוד ולהשתדל לעשות את המיטב.
דווקא בעתות שכאלו נבחנת האמונה שלנו. שיהיה בהצלחה לכולנו, לעם ישראל, ולממשלה החדשה שלנו ולעומד בראשה, נפתלי בנט, ונקווה שאכן כולנו נמלא את יעודנו באופן המיטבי. חוצמזה, אמרנו כבר שכל הזמן יש ניסים גם אם הם חבויים:-), אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת קורח מתארת את מרד קורח ועדתו במנהיגים משה ואהרון. בניגוד למקרים הקודמים שבהם מרד האספסוף, הפעם מדובר בבן שבט לוי ממשפחה מכובדת, בן דודם של משה רבנו ואהרון. קורח, יחד עם דתן, אבירם ו-250 מנהיגים מכובדים מבני ישראל יוצאים נגד מנהיגותם של משה ואהרן, והטענה- "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'…"

ועם זאת, מסתבר שבפרשת קורח לא נכתב במפורש מה עלה בגורלו של קורח. קריאה של הפרשה משתפת אותנו במותם של דתן ואבירם, ממשתתפי המחלוקת, וכך נאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נאמר: "ואש יצאה מלפני ה', ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". רק מאוחר יותר, בפרשת פנחס נאמר כי- "(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח–בְּמוֹת הָעֵדָה:  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. (יא) וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ." (במדבר כו)  
בנוסף, בנאום משה בחומש דברים, כמו גם בתהילים פרק קו, נזכרים דתן ואבירם על המעשה ולעומתם קורח לא מוזכר כלל.

מסביר הרב דוד מנחם-
"קורח אדם גדול היה. אפילו צדיק. כך אמרו המקובלים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" סופי תיבות קֹרח. הוא עוד יצמח. לקורח יש כבוד; הוא ראשון המתלוננים שמדבר על רוחניות ולא רק על גשמיות של צמא למים ותאוות בשר.
לעומתו ניצבים דתן ואבירם שמורידים את רמת המחלוקת לדברי טרוניה בענייני אכילה ושתייה. הם מתלוננים על משה: "(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר טז) ברוב חוצפתם הם מעזים לקרוא למצרים בשבח המיוחד של ארץ ישראל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מפני כך בהמשך התנך המחלוקת תסופר בזיקה לדתן ואבירם דווקא. הנה לכם שתי דוגמאות: כאשר משה מבקש להזכיר לעם ישראל את גדולת ה' ומעשיו במדבר הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו). כמו כן בספר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'. תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם" (תהילים קו). קורח לא נזכר. לקורח, עם כל בקשת השררה והכבוד, הייתה טענה רוחנית עניינית שהסתתרה בדבריו: כל העדה כולם קדושים, ועל כן יש לכבד ולברר את נקודת האמת שבדבריו. לעומתו, כל בקשתם של דתן ואבירם הייתה לפגוע ברגשותיו של משה ולהשפילו. למניעים כאלו אין כבוד ואין תקווה.

אז נשאלת השאלה אם אכן יש הרבה מן האמת באמירתו של קורח, כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", וכפי שנאמר גם בספר דברים פרק יד'- "(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ;"  אז מדוע לא הצליחה המהפכה שיזם?מציעה אורית לאו, מ"פ קורס נתיב בצה"ל, שתי אפשרויות-
"הראשונה היא ההרכב של הקואליציה. דתן ואבירם, דמויות המגלמות רוע והשחתה, הורסות את כל החזון ולכן המהפכה לא יכולה להצליח.
השנייה היא שקורח רץ מהר מדי. מהפכות הן לא דבר פשוט, וצריך לעשות אותן לאט ובזהירות. בעצם קורח מקדים את זמנו. לו היה מחכה למועד ולזמן שבו העם היה מוכן – הייתה נשמעת צעקתו.
בסופו של יום, המהפכה של קורח יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים שוב ושוב – "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו שלַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
דעה נוספת מסבירה שאכן כולנו קדושים בפוטנציאל יחד עם זאת זה מחייב אותנו לעבודה אישית בכדי שנצליח לממש את הפוטנציאל של הקדושה שבנו כפי שמימשו משה ואהרון.

ברור לנו שיש צורך בהנהגה בכדי שהעם לא יגלוש לאנרכיה ולמען הסדר הטוב. לכן, מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (במדבר יב, ג). מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת, ומקורה בתורה… מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע- הלא הוא המלך…
כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול… כי כל אחד יכול לשרת." …המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח. טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל ה'. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות. מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על."

בימים אלו, לאחר הטלטלות המרובות שעברנו בשנה החולפת, אומנם לא נדודים במדבר, אבל קורונה, מלחמה, והספקנו אפילו ארבע בחירות על כל המשתמע, נרקמת ממשלה חדשה בפתח, ולא נותר לנו אלא להתפלל ולקוות שאכן נזכה להנהגה ראויה, הנהגה שמשרתת את הציבור ורואה את טובתו לנגד עיניה, הנהגה שתישא אותנו מעלה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).

מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"

במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.

ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"

במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.

הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.

מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".

כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.