Photo by GreenForce Staffing on Unsplash
השבוע הפרשה האחת עשרה והאחרונה בספר שמות, פרשת פקודי שמסכמת את מלאכת המשכן, בנייתו בפועל, ההכנות לחנוכת המשכן ומסתיימת כשהשכינה שורה על המשכן.
כמו בפרשה הקודמת, פרשת ויקהל, לכאורה הפרשה חוזרת על העניינים שנאמרו כבר בפרשות תרומה ותצווה אך בפרשת פקודי מופיעים דגשים מיוחדים.
התורה מעריכה ומפרטת על בגדי הכהונה וחשיבותם, כך גם לגבי כלי בית המקדש, מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, והשבוע אנחנו בפרטי פרטים של הבגדים, בגדי הכהן. מדוע יש עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפיו וכלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.
מרחיב הרב יגאל ינאי,
"…נתבונן בעניינו המיוחד של המעיל אותו לבש הכהן הגדול וננסה דרכו לחשוף טפח ממהותם של בגדי קודש אלו.
אימרה מפורסמת הבאה לבטא שאין העיקר בבגדיו החיצונייים של האדם, אומרת: המעיל לא מועיל, הכובע לא קובע, בגד מלשון בגידה, חליפה מלשון חולף. מנגד בפרשיות המשכן התורה מצווה על בגדי הכהונה "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך" ומגדירה אותם "לכבוד ותפארת". ארבעה לכהן הדיוט ושמונה לכהן גדול. מחייבת אותם ללובשם בעת העבודה במקדש וחלילה אם יעבוד בלי אחד הבגדים חייב מיתה. הרש"ר הירש, מבאר שהכהן הוא נציג העם כולו, בגדיו ניתנים לו מהקופה הציבורית ומסמלים את התכונות המוסריות, אותן יש לכהן לייצג ומבטא בכך את השאיפה שכל העם ירכוש אותן וינהג על פיהן.
הבגד במקורו ניתן לאדם הראשון לאחר החטא הקדמון בגן עדן. הוא מבדילו מבעלי החיים ומזכיר לאדם את ייעודו וייחודו…"
בתקופה מאתגרת זו, רבים חווים עצב עמוק כעס ותסכול, בפרט אלו שניצלו מהתופת בנובה, ובכלל בישובי העוטף, כלל החטופים החטופות ומשפחתן, המשפחות האבלות שאיבדו את יקיריהן, החיילים שנפצעו ושעדיין נלחמים, וכל אותן משפחות שנאלצו לפנות את ביתם. איך מחזירים את הטעם בחיים? מה החיים יכולים עוד להבטיח לנו? ומה הקשר לביגוד?
הרב זאב קרוב מבהיר,
"הבגדים הם גם ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. כל מה שלמד האדם בחייו, כל התכונות שבנה לעצמו, גורמים לאדם להתלבש כפי שהוא מתלבש. אם אדם "חינך" את עצמו להיגרר אחרי אחרים, הוא יקנה בגדים שהם "באופנה" גם אם אינם מתאימים לו. אך הבגדים גם משפיעים על אופיו והתנהגותו של האדם.
בשעת אבלו של אדם הוא קורע את בגדיו. מחד, קריעה זו היא ביטוי לעולם פנימי קרוע וכואב. מאידך, העובדה שבגדו קרוע מזכירה לאדם כי הוא באבל, ומצב זה מעורר אותו להרגיש את חסרון המת ולהתאבל עליו.
הבגדים המיוחדים שהכהנים מצווים ללבוש בעבודתם באים לחנך אותם למעמדם ותפקידם."
לכולנו יש את היכולת לזהות את הקול הפנימי, הקול שמזהה את התכלית והתפקיד שלנו בעולם. ומרגע הגילוי, אומר הרב שניאור אשכנזי, אנו הופכים חדורי מטרה, לשמר ולמנף את אותו ניצוץ, אותו גרעין של טוב שגילינו בנו.
אכן, יש את החיים לפני ה7 באוקטובר ויש את החיים אחרי ה-7 באוקטובר… ללא ספק, החיים של כולנו השתנו. אין פיצוי על האובדן ו/או על החוויות הקשות. ממשיך הרב שניאור אשכנזי, לכן, בעל התניא מנחה אותנו לשאול מה אני יכול לעשות כדי להטיב? להתמקד ב-מה המשימה והיעוד שלי. ההבנה הזו משיבה את הטעם לחיים. העיסוק במה אני צריך או מה חסר לי ו/או מה חסר ולא טוב באחר, שואבות אותנו מטה לבור שחור ואינסופי.
נכון, זו הנטייה הטבעית שלנו- ההתבוננות בחסר, בליקויים כי זה חלק מיצר ההישרדות שלנו. לכן, בכדי להצטייד בכוחות מקדמים ומחזקים עלינו לגלות את הגרעין השלם והטוב שבנו, המהות שלנו. זה שפועל בטבעיות ובאמיתות ללא מסכות מתוך רצון אמיתי לתת ולהפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. העיסוק בחיצוניות ובביגוד הוא הזמנה לשנות את ההתבוננות שלנו על החיים.
כל אותם לבושים חיצוניים של אגו, חומר, כוחניות ותחרות גובים מאתנו מחיר יקר. השבוע הפרשה שולחת אותנו לחפור פנימה, ולהוציא לאור את אותו גרעין טהור שמצוי בנו. גרעין שרוצה להשפיע טוב. ומסתבר (כל היוזמות המרובות המבורכות והאינסופיות סביבנו עדות חיה לכך), כי הנתינה הפשוטה היא שמעניקה לנו תחושת מלאות וסיפוק שאנחנו שותפים לתכלית של להרבות טוב, זהו החלק האלוקי שבנו. הפרשה קוראת לנו לבחון את הלבושים שלנו, מה הם מייצגים עבורנו, והאם יש להם הלימה עם הגרעין הפנימי הטוב שבנו.
מוסיף הרב אשכנזי- ״דווקא המכה דווקא ההשפלה דווקא הדאגה שאנו חיים בה, והעובדה שאיננו יודעים לאן המלחמה הולכת ו/או מתי תסתיים… הם שגילו לנו את החיבור בעם, גבורת החיילים והחיילות, ההתנדבות וההתגייסות של העם כולו. גילינו קול פנימי עוצמתי כפרטים וכאומה, שאסור לתת לו לחלוף גם אחרי שהמלחמה בע״ה תסתיים.
הביטחון העצמי המזויף, העיסוק האובססיבי של כל אחד ואחת עם מה אנחנו צריכים, ואיך לשנות את האחר, זו חשיבה וצורך ריק מתוכן. דווקא החשיבה והעיסוק בנתינה לאחר, יוצקת תוכן ערכי משמעותי, התבוננות חיובית, ופיתוח הרגש לזולת שהופכים אותנו לשותפים של ממש בבריאה, ולכן, גם מעניקים לנו כוחות ועוצמות.
נבראנו עם עיניים שמסתכלות החוצה כל הזמן, ביכולתנו להרכיב משקפיים שמתבוננות פנימה, זהו שריר שכל יום יש לאמן ולחזק. כפי שאמרה איריס חיים, אמו של יותם החטוף ז"ל, שנהרג בשוגג מאש צה"ל, "אני בוחרת באור ולא בבור." אין לנו שליטה על התוצאה אבל ביכולתנו להוסיף טוב ולהפיץ אותו, וברוח חודש אדר, עד שיפרוץ האור ויתהפך הכל לטובה. אמן כן יהי רצון.
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.