קטגוריה: חומש במדבר

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
פרשת שלח מספרת את אחד הרגעים הכואבים בתולדות עם ישראל במדבר: שליחתם של שנים-עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, והדו"ח הקשה שהחזירו עשרה מהם- שהוביל לבכי העם לדורות, להתייאשות, ולאובדן ההזדמנות להיכנס לארץ המובטחת למשה רבנו ולדור שלם.
המרגלים כולם היו ראשי שבטים, נשיאים, מובילי דעת קהל. הם ראו את הארץ, את אנשיה, את עריה, את הפירות המופלאים שלה- אך גם ראו בה איום. "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". רק שניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, העזו לומר אחרת: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ".
וכך, בתוך פער של מבט והתבוננות נולדה טרגדיה היסטורית. נראה כי לפעמים השאלה היא לא מה רואים- אלא איך אנו מביטים?

חשוב לומר, המרגלים לא שיקרו- הם תיארו את מה שראו. אבל בתוך העיניים שלהם כבר הייתה עמדה, כבר היה פחד, כבר הייתה קטנות אמונה. מתוך הפחד הזה, הם פירשו את המציאות בצורה שהפילה את הרוח של העם כולו. הפחד מחלחל- ובסופו של דבר, גם משתק. במילים אחרות, הם לא שלחו מבט של תקווה ואמונה- הם שלחו מבט של ייאוש.
וכמה זה פוגש אותנו…
במציאות שלנו היום- עם תחת אש, שבויים שעדיין בעזה, חברה ישראלית שסועה, כאובה ועייפה- עם כל האתגרים שלפתחנו, מה אנחנו רואים, על מה אנו בוחרים לשים את הדגש והמיקוד, שאלה קריטית שצובעת את המציאות של כל אחד ואחת מאתנו.
האם אנחנו רואים עם חזק, שמתגייס, שנותן את הלב?
האם אנחנו רואים אויב מאיים שמטיל צל- או עם אמיץ שמדליק אור?
האם נבחר להיאחז בייאוש- או לבחור באמונה, גם אם כואבת, גם אם מורכבת?
דווקא היום, דווקא עכשיו- נדרש מאתנו להיות תלמידים של יהושע וכלב. לראות את הטוב, להאמין שאנו יכולים, גם אם נפלנו, גם אם אנחנו מדממים.

ומה זה דורש מאתנו בפועל?
לראות את האחר לא רק דרך הפחד- אלא דרך האפשרות.
לשים לב איך אנחנו מדברים- בבית, ברשתות, ברחוב- ולבחור עין שמחזקת.
להאמין שאפשר להשתנות, כאומה וכיחידים- גם אם הדרך קשה.
לזכור שתיקון לא קורה בבת אחת- אבל הוא מתחיל במבט, תשומת לב, הקשבה…

בפרקי אבות פרק ד', משנה א' נאמר-
"איזהו עשיר? השמח בחלקו." והרמב"ם מפרש שעין טובה היא מידת ההסתפקות והשמחה במה שיש לאדם. עין טובה היא תכונה חשובה, המאפשרת לאדם לראות את הטוב שבחיים, להוקיר את מה שיש לו, ולהתייחס לאחרים באהבה וברחמים.

השבוע, במסגרת מפגש "גשר ישראלי" שהתקיים בהרצליה, בהנחיה משותפת שלי ושל בשמת היקרה, התאספו משתתפים מהרצליה, כפר סבא ורמת השרון- מגשרים, מתנדבים, ונציגים מהרשויות המקומיות.
היה זה ערב שכולו מיקוד בהקשבה. הקשבה אמיתית לקולות השונים, למחשבות, לתהיות, לפחדים- ולחלומות. אחת ההצעות שעלתה מתוך שיח שהתחיל כמעט בצחוק ואפילו לעג, הייתה לייצר מעגלי שיח בלב ההפגנות.
וכשחשבנו על זה רגע- הבנו שזו הצעה לא פחות ממופלאה: לדמיין שבלב הסערה- מתקיים מרחב של דיבור, של הקשבה, של נסיון כן להבין את האחר.
המפגש הזה חידד שוב עד כמה האחריות לשינוי לא תלויה רק "בממשלה שתתחלף", או "בנס שיקרה", אלא בנו- בכל אחת ואחד.
האם נבחר לעמוד מהצד ולהמתין, או שנבחר לפעול? להפיץ מעגלים של תקווה, של שיח בונה, של אמון?

המסר של פרשת שלח- הבחירה בעין טובה, בנקודת מבט שמחזקת- קורא לנו להיות מאירים ולא מפחידים.
לא לחכות שיגיע הרגע- אלא להיות אקטיביים, אלו שמביאים את הרגע… העתיד תלוי במה שנראה, ובמה שנבחר לספר על מה שראינו. וכמו כלב בן יפונה – נוכל לומר: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד…"
השליחות של כל אחד ואחת מאתנו היום, כמו המרגלים- היא לראות, להתבונן ולזכור שהבחירה בידינו: האם נחזור עם עיניים שמפילות, או עם מבט שמרומם?

אסיים עם השיר של יהודה עמיחי על קריעת ים סוף "ניסים", שמציג התבוננות על ניסים דרך האירוע המקראי ומנקודת מבט אנושית ופשוטה.
ניסים / יהודה עמיחי
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר, ועוסקת בהמשך ההכנות של עם ישראל למסע מהמדבר לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בציווי להעלות את נרות המנורה במשכן, ואחריו בתיאור חניכת שבט הלווים לעבודת המשכן. בהמשך מופיעה מצוות פסח שני – הזדמנות לחוג את הפסח חודש לאחר הזמן הרגיל, למי שלא יכול היה לחוג במועד.

פסח שני, תיקון, וחמלה לאומית–
פרשת בהעלותך עוסקת באחד הרגעים האנושיים והמרגשים ביותר בתורה — הציווי על פסח שני. קבוצת אנשים שלא יכלו להשתתף בחג הפסח הראשון פונה למשה בטענה: "לָמָּה נִגָּרַע…?" למה שנישאר בחוץ? למה שלא נזכה גם אנחנו להיות חלק מהחג, מההקרבה, מהמשמעות?
ומשה? לא ממהר לדחות אותם. הוא פונה לה', שומע, ומתוך הפנייה הזו נולדת האפשרות לפסח שני– חג חלופי, מאוחר יותר, למי שלא הספיק בפעם הראשונה.
המהלך הזה לא מובן מאליו. התורה לא תמיד מאפשרת "השלמות". אבל כאן, בפרשה הזו, היא שותלת בנו את הרעיון הגדול שלפעמים צריך להקשיב למי שנותר בצד. למי שלא עמד בסטנדרט. למי שטמא, רחוק, שבור, או סתם מאחר.

"למה ניגרע?" – שאלה של חברה מתוקנת
במילים הבודדות הללו- למה ניגרע– מקופלת זעקה אנושית על צדק, הכלה ושייכות. הפרשה הזו מזמינה אותנו לשאול:
האם אנחנו כחברה יודעים לעצור וליצור מסלול חדש למי שהחמיץ את הרכבת?
האם יש מקום בלב הקולקטיב גם לאחרי, למאוחר, לנפלט?
האם אנחנו שומעים את מי שלא הצליח להגיע בזמן- או שפשוט ממשיכים בלעדיו?

ישראל של תשפ"ה – עם במסע, עם בטלטלה
בשנה כל כך מטלטלת, בה אנו חיים עם פצועים בנפש ובגוף, עם חטופים שטרם שבו, עם משפחות שנקרעו, עם ציבור שחווה טראומות מצטברות- הקריאה לפרשת בהעלותך מהדהדת בעוצמה.
אנחנו עדיין באמצע המסע. עדיין במדבר. ודווקא שם התורה מזכירה לנו שאי אפשר להשאיר אף אחד מאחור.
מי שלא הצליח לחגוג את "הפסח הרגיל", מי שפספס את הטקסים, את ההזדמנויות, את התקוות- לא נדחה אותו. לא נוותר עליו.
להיפך: נבנה עבורו פסח שני– מקום שבו יוכל להדליק מחדש את הנר, ולצעוד איתנו הלאה.

וכך כתב הרב קוק אמר:
"כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד)
ככל שאדם שואף לגדול ולהיטיב- כך מתרומם עמו העולם כולו.
האמונה בכוחנו להצמיח שינוי איננה רק אמונה בעצמנו- אלא באחריות שלנו כלפי המציאות.
השפעה אמיתית מתחילה מתוכנו, מקרינה לסביבתנו הקרובה, ומתגלגלת הלאה- לעולם כולו.
אולי פסח שני לא רק מדבר על אירוע דתי מסוים, אלא על גישה לחיים.
גישה שלא מתייאשת, שלא מוותרת, שלא שופטת. גישה שמבקשת לתקן, לשוב, לשלב, ולרפא.
בימים שבהם רבים כל כך חשים פספוס, ריחוק, או קושי- הפרשה הזו קוראת לנו להנהיג חמלה, לתת הזדמנויות חדשות, ולהאמין שגם המסע המורכב ביותר- אפשרי כשצועדים בו יחד.

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

פרשת נשא, הפרשה השנייה בחומש במדבר והארוכה בתורה, ממשיכה את מגמת ההכנה לקראת המסע של בני ישראל מהמדבר אל ארץ ישראל. הפרשה רוויה בפרטים של סדר, תפקידים, תהליכים ותשומת לב למרחב הציבורי, האישי והרגשי כאחד.
ראשית, עוסקת הפרשה בחלוקת התפקידים בין משפחות הלווים- קהת, גרשון ומררי. כל משפחה קיבלה אחריות שונה בנשיאת חלקי המשכן: הכלים המקודשים, יריעות ובדים, ועמודים ואדנים. התמונה הנפרשת לעינינו היא של קהילה שבה לכל אחד יש תפקיד ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. דווקא בתוך מסע ארוך ומתיש, של בני עם עייף ומטלטל, מציבה התורה עיקרון יסוד- אחריות מדויקת, חלוקה מסודרת של תפקידים והבנה ששותפות נוצרת מתוך גבולות ברורים ותפקידים מוגדרים.

בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם פצעים פתוחים- משפחות שכולות, חטופים שעדיין בעזה, לוחמים פצועים בגוף ובנפש, ועורף עייף ומותש- הקריאה בפרשה מציעה תזכורת עדינה אך נוקבת: הדרך להבראה עוברת דרך אחריות משותפת. לכל אחד תפקיד. אי אפשר שכולם יעשו את אותו הדבר, אבל גם אין מקום לנשירה או להתנתקות. כל אחד- כל שבט, כל אדם- מוזמן למצוא את מקומו ולשאת איתו משהו מהמשכן המשותף.

משם עוברת הפרשה לעסוק במצבים של קלקול מערכות היחסים- אדם שפגע בזולתו, אישה שבעלה חשד בה, ואדם שמחליט להתנתק לזמן מה כדי להיטהר ולהתמסר. פרשת סוטה ופרשת נזיר עומדות זו לצד זו כשיקוף של עולמות סוערים: קנאה, חשדנות, תשוקה לחירות, רצון להיטהרות. במציאות של שבר לאומי וחברתי, אנחנו חיים גם בתוך שברי האמון, הכעסים, הכאב והחשדנות. מה עושים כשהקשר נסדק? איך בודקים את הלבבות? האם יש דרך לריפוי?

הפרשה לא נמנעת מלגעת ברגעים הקשים של החברה- להפך, היא לוקחת אחריות ומציעה דרכים להתמודד. תהליך בירור. תהליך תיקון. תהליך חניכה מחדש. בין אם זה במבחן המים המאררים, או בנזירות שמבקשת הפסקה מהקצב הרגיל של החיים כדי להתמסר לרוח.
ואז, לפתע, מופיעה אחת המתנות הגדולות שבתורה: ברכת הכוהנים. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ… יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ… יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". אחרי הקלקולים, הריפוי. אחרי החשדות, הברכה. אחרי הניתוק, נשיאת פנים. אולי זו הדרך- לא לברוח מהקושי אלא לעבור דרכו, ולבנות בו מרחב שמסוגל לברך, לראות, לשאת, לשמור ולהאיר.

חלקה האחרון של הפרשה עוסק בחנוכת המשכן- 12 יום, 12 נשיאים, כל שבט בתורו, באותה מתנה בדיוק. שוויון מלא של נתינה- כל שבט, בדרכו, תורם את תרומתו להשראת שכינה. דווקא מתוך הריבוי, נוצר האחד. דווקא כשלכולם יש מקום- מתאפשרת הופעת הקול האלוהי מבין הכרובים.

בתוך המציאות הישראלית של היום- עם שלם שצועד במדבר של אי ודאות, כאב ושכול- הפרשה קוראת לנו לשוב ולהאמין בכוחה של אחריות משותפת, של תיקון, של נתינה, ושל ברכה. המשכן אולי איננו עוד פיזי, אבל הוא מתקיים בלבבות- והוא זקוק לנו: לאלה הנושאים, לאלה המברכים, לאלה הבונים, ולכל מי שמוכן- גם עם ואחרי הכול- להאמין שאפשר לשוב ולשכן שכינה בתוכנו.
בתקופה זו, כשעדיין יש חטופים בעזה, כשחיילים מדממים בגוף ובנפש, וכשאנחנו נעים בין תקווה לייאוש, פרשת נשא מבקשת להזכיר: הברכה עדיין כאן. האור עוד יכול להאיר פנים. האחריות עוד יכולה לחבר. והשכינה- אולי דווקא מתוך השבר- תוכל לשוב ולדבר מתוכנו, אם נקשיב לקול, אם ניתן מקום, אם נישא יחד את המשכן הלאומי שלנו, גם במדבר.

לשכן את השכינה בתוכנו- משמעותו להחזיר את הנוכחות האלוקית לחיינו לא רק כמושג רוחני, אלא כמציאות חיה, פנימית, שבאה לידי ביטוי בקשר שבינינו. לא עוד שכינה המרוחקת מעל ההר או מאחורי הפרוכת, אלא כזו ששוכנת בתוך המרחב האנושי- במבט שמלא חמלה, באחריות ההדדית, בניסיון להיות טובים יותר זה לזה גם בתוך הכאב. כשהשכינה שורה בתוכנו, כל לב הופך מקדש קטן, וכל בית- אוהל מועד. דווקא מתוך השבר, מתוך ההסכמה להישאר בלב פתוח אל החיים, מתאפשרת נוכחות אלוקית עדינה, שמרפאת, שמנחמת, שמכוונת אותנו קדימה.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"היהדות מגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו שמזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו- למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות"- זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד אך זה הדבר שיירפא אותנו וייתן לחיינו משמעות ותשוקה."

האחריות שמתוארת בפרשת נשא אינה חד-ממדית- היא נוגעת בכל רובדי החיים: האחריות האישית– כל אדם נדרש לשאת בתפקידו ולברר את חלקו הייחודי במסע; האחריות המשפחתית– שבט שלם מתארגן סביב תפקידים בין-דוריים ושותפות הדוקה; האחריות השבטית– לכל קבוצה יש ייעוד, תרומה וזהות בתוך כלל העם, והשונות אינה פוגעת באחדות- אלא מעשירה אותה. ולבסוף, האחריות הלאומית– אותה אחריות קולקטיבית שמתגלה בעבודת המשכן, ושבימינו באה לידי ביטוי בעוצמות מעוררות השתאות של נתינה, שליחות ומסירות נפש. בשנתיים האחרונות חווינו כיצד אנשים מכל קצוות החברה לקחו אחריות- בגוף, בנפש, ברוח ובמעשה- ונשאו יחד את המשכן הלאומי שלנו גם כשהוא רעד מהיסוד. המעגלים הללו- הפרטי, המשפחתי, השבטי והלאומי- אינם סותרים זה את זה, אלא נשזרים זה בזה ויוצרים מארג עמוק של שייכות ומשמעות. דווקא מתוך האתגר- מתבררת הבחירה לשאת יחד, ולשכן בתוכנו שכינה.

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו פותחים את ספר במדבר– ספר המסע. זהו לא רק מסע של עם היוצא ממצרים ופונה לעבר ארץ ישראל, אלא גם מסע פנימי: מסע של זהות, של שייכות, של התהוות מחודשת. חז"ל אומרים כי- "בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר" (במדבר רבה א' ז'). ובפרשת במדבר אכן כבר בפסוק הראשון נאמר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי…"
והשאלה שעולה היא- מדוע דווקא במדבר? מדוע לא במקום יישוב, בטבורו של עולם, אלא דווקא במקום הפקר, חשוף, שומם?
הבחירה דווקא במדבר כמקום מתן תורה- איננה מקרית. המדבר הוא מרחב ריק, פתוח, לא שייך לאיש. אין בו קירות, ולא גבולות של בעלות או מעמד. דווקא שם, במקום הפשוט והעירום, יכול האדם לשמוע באמת.
כמו שדרשו חז"ל: "אין התורה נקנית אלא למי שעושה את עצמו כמדבר" (במדבר רבה א, ז). רק מי שמרוקן את עצמו מתביעות, מדעות קדומות ומרצון להחזיק, יכול לקבל.
המדבר מזמין אותנו לא רק ללכת בו פיזית- אלא גם לעבור בו תהליך פנימי: של פשטות, ענווה, הקשבה, ופתיחות. וזו אולי גם הדרך שלנו, כיום- להפוך את הריק והשבר למדבר שיש בו חיים, להכין בתוכנו מקום לקול, לתקווה, ולתורה שמחברת שמים וארץ, אדם ואדם. כאמור, כדי לקבל באמת- עלינו לרוקן. כדי להקשיב – עלינו לשתוק לרגע. כדי להיוולד מחדש- עלינו להיענות להיות במקום לא מוכר.

ממש כמו עם ישראל, גם אנחנו מוצאים את עצמנו לעיתים במדבר. זה יכול להיות משבר, שינוי, או תקופה שבה הדברים טרם התייצבו. המדבר הוא מקום שמזמין אותנו לשאול: איפה אני עכשיו? לאן אני מכוון? מהו המרכז של חיי?
וכאן נכנס המפקד- הספירה המדויקת של כל אחד ואחת מבני ישראל. המסר עמוק: כל אחד נספר. לכל אחד יש מקום, שבט, משפחה, זהות ותפקיד. הקול האישי אינו מתמוסס בתוך הכלל, אלא להפך- הוא נוכח, מדויק, מזוהה. העם אינו רק אוסף אנשים- הוא מחנה חי, מסודר, שיש לו לב במרכז: המשכן.
וזה מוביל אותנו לסדר והמרחב–
בני ישראל לא רק חונים- הם מסודרים. לכל שבט יש כיוון, לכל קבוצה תפקיד. במרכז- הלויים והמשכן. מסביב- ארבעה דגלים, ארבע רוחות, ארבע מחנות.
התמונה היא לא של כאוס- אלא של קיום חי ודינמי שמצליח להחזיק שוני, תנועה, שונות ותפקוד- בתוך מבנה. המשכן במרכז, והחיים נעים סביבו. זוהי תמונה מרתקת למי שמבקש לבנות לעצמו בית פנימי בפרט בימים אלו. ומעוררת מחשבה איך אני מארגנת את כל חלקי הזהות והערכים שלי סביב אותו "לב"- ולא מבולבלת מתוכם?

כחלק מארגון חלקי הזהות שלנו, לקראת חג השבועות, שבו ניתנה התורה דווקא במדבר, אנחנו גם מוזמנים לשאול –
איזה קול פנימי ממתין בתוכי להישמע?
האם יש בתוכי מקום ריק שמבקש משמעות חדשה?
האם יש בי אומץ לעשות "ספירה מחדש"- לדייק ולתת לעצמי שם, מקום ותפקיד בתוך מסע חיי?

והנה השבוע גם התקיים יום ירושלים שמציין את ירושלים כמרכז מקודש המארגן סביבו קיום שלם. העיר שבמשך דורות היו אליה כיסופים, תפילה, ושירה. עיר של מורכבות, של חיבורים בין עולמות, של שורש וקדושה.
ירושלים אינה רק מקום- אלא היא גם מצב תודעתי:
היכולת להחזיק יחד את החול והקודש, את האמונה והמציאות, את הפרטי והלאומי, את הלב הפנימי והעולם שסביבו.
במעבר מן המדבר אל ירושלים, עוברים ממרחב של שאלה אל מרחב של שייכות. אז אולי השאלה שפרשת במדבר, חג השבועות ויום ירושלים מבקשים לשאול אותנו השנה היא:
מה במרכז שלי?
איפה אני בתוך המחנה?
האם אני חי את הזהות שלי מתוך בחירה, שייכות, תפקיד ומשמעות- או מתוך הרגל ופחד?
האם ירושלים בליבי פנימה- או רק על לוח ליבי?

ובין פרשת המדבר לירושלים של מעלה ושל מטה, אנחנו עומדים כאן- באמצע הדרך. המחנה שלנו עדיין נודד. חלק מהבנים שלנו עדיין לא חזרו הביתה. המדבר עוד נטוש מכאב, הפצעים – גלויים ונסתרים, הפחדים – לא תמיד מרפים.
ועדיין, גם בתוך הערפל, אנחנו סופרים, מסדרים, נושאים את המשכן הפנימי, נאחזים זה בזה.
כמו אז במדבר- גם היום- השייכות, הסדר, והמרכז הפנימי, הם שמאפשרים לנו להחזיק את עצמנו ואת אהובינו. לזכור שכל אדם הוא עולם ומלואו, כל שבוי- בן אהוב, כל חייל- לב חי, כל משפחה- משכן קטן.

ואנחנו מבקשים:
שתיכָּלה המלחמה.
שישובו לשלום כל הבנים והבנות.
שנוכל להניח ראש בשקט,
שירושלים של זהב תעטוף גם את השברים.
ושנזכה כולנו- לצאת מן המדבר- אל מחנה של תקווה, ריפוי ושלום. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום, חג שבועות משמח ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

Photo by Vlad Bagacian on Unsplash

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
השבוע אתמקד בפרשת מסעי שהיא הפרשה האחרונה שחותמת את ספר במדבר. פרשה זו הינה סיכום של המסע כולו, 40 שנה במדבר סיני, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו, סך הכל 42 תחנות. כאשר כל תחנה במסע הייתה שלב נוסף בבניית הזהות הלאומית והאמונה. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל.
מלחמות בני ישראל במהלך המסע, כמו במלחמת חרבות ברזל, הן מלחמות קיום שמציבות את העם הישראלי מול אתגרים שמציפים שאלות של זהות, משמעות ושייכות, צורך להגן על הבית והקהילה, והשאיפה לשמור על ערכים אנושיים ומוסריים שהם חלק מהמאבק הכולל.  במהלך המסע במדבר, בני ישראל נדרשו, כמו היום, לפעול יחדיו ולהישען אחד על השנייה. היו רגעים של משבר ומחלוקת, אך גם רגעים של ערבות הדדית ואחדות.  
גם כיום, העם היהודי ניצב בפני אתגרים מורכבים, כולל סוגיות של זהות יהודית, דתית ולאומית, וכן דילמות מוסריות וחברתיות.  המורשת של המסע מזמינה אותנו להמשיך לחקור, ללמוד ולהתפתח, לשאוף לצדק ולמוסר, ולהתמודד עם אתגרי הזמן ברוח של עמידות ותקווה.
המסע של עם ישראל, כפי שהוא מתואר בפרשת מסעי, אינו מסע שהסתיים, אלא תהליך מתמשך של התפתחות וצמיחה. כל דור ודור נדרש להתמודד עם אתגרים חדשים ולהמשיך את המסע של העם היהודי – חיפוש אחר משמעות, זהות ואמת. המסע הזה, מבחינה היסטורית, חברתית ורוחנית, הוא חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית וממשיך לעצב את דרכנו גם כיום.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"…להיות יהודי הוא להיות במסע. כך החל הסיפור היהודי, כשאברהם שמע את המילים "לֶךְ לְךָ" שקראו לו לעזוב את מקום הימצאו וללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). וכך החל הסיפור שנית, בסדר גודל לאומי, בימי משה, כאשר המשפחה הפכה לעם. עניין זה חוזר כמעט עד בלי די בפרשת מסעי: "ויסעו מ־א' ויחנו ב־ב'. ויסעו מ־ב' ויחנו ב־ג'" – ארבעים ושניים שלבים במסע בן ארבעים שנה. אנחנו העם הנוסע. אנחנו העם שאיננו עומד במקום. אנחנו העם שבשבילו הזמן עצמו הוא מסע במדבר לקראת הארץ המובטחת. …הסיפור היהודי שונה מסיפורי המסע המיתולוגיים בהיבטים מרכזיים:
במסע יציאת מצרים משתתפים כולם, העם כולו. גברים, נשים וילדים. דומה כי לדידה של התורה כולנו גיבורים, או לפחות מזומנים להיות כאלה.
משך המסע ארוך מדור אחד. אולי, אלמלא קלקלו המרגלים במעשיהם, היה מסע יציאת מצרים קצר. ובכל זאת, בדרך שבה נתגלגלו הדברים יש אמת רוחנית וכלל־אנושית. התנועה מן העבדות אל האחריות הכרוכה בחירוּת אורכת זמן. אנשים אינם משתנים בן לילה. משום כך, מהלכים התפתחותיים מצליחים בדרך כלל, ואילו מהלכים מהפכניים נוטים להיכשל. המסע היהודי החל לפני שנולדנו, ועלינו מוטל להעבירו לאלה שימשיכו בו אחרינו.
במיתוס, הגיבור בדרך כלל עומד בפני ניסיון גדול: אויב, דרקון, כוח אפל. הוא (בדרך כלל זה הוא ולא היא) עלול אפילו למות – ולקום לתחייה… הסיפור היהודי אחר. היריב העיקרי שבני ישראל נתקלים בו הוא הם־עצמם: הפחדים שלהם, החולשות, הדחף המתמיד לחזור אחורה.
נראה לי כי התורה, בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, אינה מיתוס אלא אנטי־מיתוס, מאמץ מחושב לסלק מהסיפור את הרכיבים המאגיים ולדבוק בשניים: בדרמה האנושית המעמתת בין אומץ לבין פחד ובין תקווה לבין ייאוש; ובקריאה הא־לוהית לא לאיזה גיבור גדול־מהחיים אלא לכולנו־יחד, אנו שכוחנו בא לנו מזיקתנו אל העבר שלנו ומן העבותות הקושרות אותנו בהווה איש לרעהו. התורה איננה בריחה מהמציאות אל האגדה אלא המציאות עצמה, המצטיירת בדמות מסע שכולנו צריכים לצאת אליו, כל אחד בכוחותיו האישיים ובתרומותיו הייחודיות לעמנו ולאנושות.
כולנו במסע. וכולנו צריכים לנוח מעת לעת. המתח שבין נסיעה לחניה הוא חלק מפעימת החיים היהודיים. עת לנסוע ועת לחנות, עת ל"ניצבים" ועת ל"וילך"… אנחנו הולכים, אבל אנחנו גם עומדים במקומנו. אנחנו במסע, אבל אנחנו גם מושרשים כעץ.
בחיים, יש מסעות ויש חניות. אם לא נחנה נישָׁחק. אם לא ניסע לא נצמח. והחיים הם צמיחה. אי אפשר להימלט מן האתגר ומן השינוי…
מכאן הרעיון משנה־החיים של השבוע: החיים הם מסע, לא יעד. אל לנו לדרוך במקום. עלינו להתכונן תמיד לאתגרים חדשים שיוציאו אותנו מאזור הנוחות שלנו. החיים הם צמיחה."

בני ישראל נאלצו להתעמת עם שאלות של אמונה, מוסר וערכים, כמו גם עם הקושי להתגבש כעם בעל תודעה ואחריות. נראה כי המסע במדבר הוא גם משל למסע פנימי של חיפוש. כל אחד מאיתנו עובר מסע אישי במהלך חייו, מסע המורכב מחוויות, אתגרים, למידות והתפתחות אישית. זהו מסע שאין לו מסלול קבוע מראש או יעד אחד ברור, אלא הוא מתפתח ומשתנה עם הזמן. במהלך חיינו, אנו שואלים שאלות על זהותנו – מי אנחנו? מהם הערכים והאמונות שלנו? אנחנו מחפשים משמעות במה שאנו עושים ובחיים בכלל.
המסע האישי שלנו הוא תהליך מתמשך של גילוי עצמי (כוחות, יכולות, חולשות), התפתחות וצמיחה. כאשר המפגש עם אנשים אחרים, תורם לעיצוב האישיות והערכים שלנו, וגם משפיע ומעצב את המסע האישי שלנו. המטרות שהצבנו לעצמנו, נותנות לחיינו כיוון ומטרה, אך גם אם לא תמיד נגיע לכל יעד שהצבנו לעצמנו, עצם ההשתדלות מקנה סיפוק ומשמעות. כל שלב במסע הזה הוא הזדמנות ללמוד ולהתפתח, ומוביל אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל העולם סביבנו.
בקיצור, הכניסה לארץ ישראל לא הייתה סוף המסע, אלא התחלה חדשה. העם ממשיך להתמודד עם אתגרים, קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, ועם המשימה להקים חברה מוסרית וצודקת בארץ. המסעות במדבר מסמלים את הדרך הארוכה שלנו כעם לעבר תודעה חדשה, ואת ההזדמנות שיש עדיין בידנו, להטמיע לקחים מניסיון העבר, לעצב את זהותנו הלאומית ולגבש את ערכינו המוסריים, הגשמיים והרוחניים יחד כאומה וכפרטים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל חטא עם בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית, מדיינית, ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
בהמשך, מסופר כי משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, ולכן, ה' אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.
ואכן, ה' ממנה במקום משה רבנו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.
בפרשה מתוארות סגנונות שונים של הנהגה, פנחס שייצג את מודל המנהיגות הקנאית, בעוד יהושע, ממשיך דרכו של משה, ייצג מנהיגות מאוזנת. מהי מנהיגות קנאית?

עונה הרב יובל שרלו,
"…מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. קו דק ושביר מפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. קנאותו של פנחס היא מודל בסיסי לדיון על הקנאות, והיא מלמדת שני דברים: הראשון שבהם הוא שלעתים יש צורך בקנאות. השני הוא שהקנאות איננה נורמה. אדרבה: היא עצמה זקוקה למיתוק ולתיקון.
לעתים יש צורך בקנאות. לעתים בכל מערכת נוצר מצב שבו הסדר הרגיל, מערכת ההתמודדות עם האתגרים, אין בכוחם  להתמודד עם בעיה בהיקף עצום. הדבר נכון למערכות רוחניות אולם גם עסקיות או חינוכיות. מדובר במצב נדיר ומיוחד שבו נדרשת קנאות. לעיתים אין מנוס מצעד לא שגרתי ואפילו כואב, כדי להציל מערכת שלמה…
בד בבד יש ללמוד מפרשת פנחס גם את ההיבט ההפוך. העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד מלמדת כי אין זו המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך – מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מקסימאלית לאידיאל, לרעיון, מוכנות לוותר על הנאות ונוחות אישית, התמסרות טוטאלית לאידיאל, קוהרנטיות מחשבתית וטוהר נפשי. הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה: וזוהי ההסתכלות הרחבה.  קנאות פירושה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד. היא חסרה את מה שנמצא בקוטב הנגדי של ציר ההסתכלות. דוגמאות לא חסרות: רדיפת אמת היא דבר נצרך, אולם קנאות לאמת עלולה לדרוס בדרך את השלום ואת היחסים שבין אדם לחברו…"

פינחס כמנהיג מראה נכונות לפעול בנחרצות בהתאם לערכים ולמטרות של העם. המעשה של פינחס לא היה קל, והוא דרש אומץ לב גדול. מנהיגים אמיצים הם אלו שמסוגלים לפעול בהחלטיות גם במצבים קשים ומורכבים. פינחס פעל מתוך תחושת אחריות עמוקה לעם ישראל. פרשת פינחס מדגישה את החשיבות של מנהיגות אמיצה, מחויבת ומוסרית. הצמחת מנהיגים בעלי תכונות אלו היא חיונית לעתיד החברה. בפרשת פינחס מתואר גם מינויו של יהושע בן נון כמנהיג העתידי של עם ישראל, יורשו של משה רבנו. המינוי של יהושע מלמד על הצמחת מנהיגות והכשרת יורש מתאים לתפקיד הרם. חומר למחשבה עבורנו- חשיבות ההשקעה בהצמחת מנהיגים ויורשים ראויים.
סיפור מינויו של יהושע בן נון בפרשת פינחס מדגיש, לעומת זאת, את החשיבות של הכשרת יורשים מתאימים להנהגה. הצמחת מנהיגים חדשים דורשת תהליך ארוך טווח של למידה והתנסות, לצד דוגמה אישית והעברת סמכויות מסודרת. מודל זה יכול לשמש אותנו גם כיום במגוון תחומים, החל מהנהגת קהילות ועד לתפקידי ניהול במוסדות ובארגונים. יהושע נבחר בשל תכונותיו האישיות וההכשרה שקיבל לצד משה. הוא נודע כאיש אמיץ, נאמן, ויודע לשרת את העם ואת התורה. בנוסף, הניסיון הצבאי שלו והמנהיגות שהפגין בעברו, כמו בשליחת המרגלים לתור את הארץ, הופכים אותו למועמד ראוי להוביל את העם. יהושע ליווה את משה לאורך זמן רב, למד ממנו ונחשף למורכבות הנהגת העם.

מוסיף הרב ד"ר רונן לוביץ,
"צעירים רוצים לתקן את העולם. הם בטוחים שהדרך היחידה לעשות זאת היא זו שהם דוגלים בה. כשהם מתבגרים הם נחשפים למורכבות שבמציאות, ומתוכה הם מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.
משה בפרשתנו נמצא בערוב ימיו. הוא מבקש מה' למנות מנהיג להמשך הדרך. לכאורה לא מובן פשרה של פנייתו זו של משה. וכי יעלה על הדעת שה' יפקיר את עדתו? ענה על כך רמ"מ מקוצק, שמשום שראה משה שהשעה משחקת לפנחס והוא זוכה לברכת שלום משמים, הוא חשש שפנחס יהיה המנהיג הנבחר. חשוב היה לו למשה לוודא כי להנהגת העם ייבחר מנהיג שקול, מתון וסובלן שהתבגר דיו בכדי שיוכל להיות קשוב ולא יתנהג בקנאות כלפי מי שחושבים אחרת.
משה פונה אל "ה' אלוקי הרוחות לכל בשר", אל ה' שמכיר בשונות ובאינדיבידואליות של רוח האדם, אך שעדיין יהיה "איש על העדה". במנהיגות ישנו מתח בין הצורך להיות מורם מעם מחד, אך להיות שליח לאנשים המונהגים.  משה מבקש מנהיג "אשר יוציאם ואשר יביאם" – כלומר יוכל להוביל וליזום, להטיל משימות ולהתוות דרך. מצד שני הוא צריך להיות "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – כלומר יכיר בעובדה שהוא שליח ציבור, יהיה קשוב להלכי הרוח בעם ויגלה אכפתיות ורגישות. ה' ממנה את יהושע "איש אשר רוח בו –  שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י). משמעות הדברים כפולה. יהושע יבין את רוחו של כל אדם, ויחד עם זאת גם יהיה מסוגל לעמוד בתקיפות כנגד רוחות פרצים.
הנטייה לקנאות מלווה את עם ישראל בכל הדורות. קנאותם של צעירים המיטה אסון כבד על העם בימי הבית השני, שאת חורבנו אנו מבכים בימי אלו של בין המצרים. הקנאים הלו לחמו ביהודים שחשבו אחרת מהם. במשך שנתיים, מאז הגיע טיטוס לשערי ירושלים, לא עשו המנהיגים היהודיים דבר חוץ מלהלחם איש ברעהו. אפילו על מינוי רמטכ"ל הם לא יכלו להסכים. ערב עזיבת אספסיינוס שרפו הקנאים את אוצרות המזון בירושלים. התנהגותם שיקפה הלך רוח של קנאות שרווח בעם שהיו "אוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא דף ט עמוד ב).
גם בזמננו ישנם המקנאים הרוצים לכלוא את הרוח של כל החולק על דעתם והופכים אותו לאויב מר. הם דוקרין זה את זה בחרבות הלשון. עלינו לפעול לכך שאנשים אשר רוח בהם יובילו את הציבור, ולעשות למען השבתם של ערכי הסובלנות והמתינות למרחב הציבורי של החברה הישראלית." אמכי"ר.

בסופו של דבר, כולנו מנהיגים, בבית, בקהילה, ובעולם הסובב אותנו. והגדולה היא היכולת לאזן: בין עקרונות לגמישות, בין הובלה לשיתוף פעולה, בין מחויבות אישית לרווחת וטובת הקבוצה, בין ראייה רחבה למיקוד בפרטים, בין יציבות ובטחון לחדשנות והתפתחות, ובין סמכותיות להעצמה. כלומר, להעניק גם לאחרים את הכלים והסמכויות הנדרשים כדי לצמוח ולהוביל בעצמם.
שמירה על איזונים אלו מאפשרת לנו לפעול כמנהיגים אפקטיביים בחיינו האישיים, בעבודתנו, ובמעגלים הרחבים יותר של הקהילה והחברה. הכרה באחריות שלנו כמנהיגים בכל תחום בו אנו פועלים, וחתירה לאיזון נכון בין המרכיבים השונים של המנהיגות, הם מפתחות להצלחה.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים, ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
הפרשה מתארת כיצד העם נפרד בצער רב ממרים, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמת גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

אובדן של מנהיגים כמו מרים ואהרון בפרשה מעורר כאב וחלל עצום, אלו תחושות כבדות שמתעוררות בנו בכל פעם שאנו שומעים "הותר לפרסום", אנו חווים כאב שקורע לנו את הלב. כבר 9 חודשים במלחמת חרבות ברזל, שלא לומר, במהלך ההיסטוריה כולה אנו מצויים במלחמת קיום. האמנו שאנו חיים בתקופה שונה, נאורה ומתקדמת, ומלחמת קיום זו מלחמה ששייכת לעבר… רק שהמציאות הוכיחה ומוכיחה לנו אחרת.
האובדן נוגע ללבבות כולנו ומטלטל את תחושת הביטחון, האמון והיציבות. הפרשות והאירועים מתארים מצבים של אובדן כבד של מנהיגים ובני אדם יקרים, ומלמדים אותנו על החשיבות של הנהגה, אבל, הנצחה ותקווה. ההתמודדות עם אובדן, הן בזמנים העתיקים והן בזמננו אנו, מחייבת חיזוק הרוח והאמונה, והמשך בניית חברה חזקה ומאוחדת. אכן, גיבורי ישראל – בין אם מדובר במנהיגים רוחניים ודתיים כמו מרים ואהרון, ובין אם מדובר בחיילים ואזרחים שנפלו בהגנה על המדינה – נשארים חיים בזיכרון הקולקטיבי של העם. הם ממשיכים לחיות דרך המורשת שהותירו, הסיפורים שמספרים עליהם, והערכים שהם ייצגו והנחילו לדורות הבאים.

החיילים הנופלים הם לא רק לוחמים, אלא גם מנהיגים בקהילותיהם, משפחותיהם וחבריהם. כך גם האזרחים, שהם הורים, אחים, מורים וכו', הם כולם מייצגים את הנכונות להקרבה למען הערכים והאידיאלים של העם והמדינה, ולו מעצם בחירת הקמת הבית שלהם בארץ ישראל. כל אובדן הוא כבד וקשה, ומטלטל את המשפחות, החברים, הקהילות, והעם כולו.
ביהדות, קיימת התפיסה שאותם גיבורים ממשיכים לחיות דרך השפעתם על הדורות הבאים. זיכרון פעולתם והמורשת שהותירו הם חלק בלתי נפרד מהחיים הרוחניים והתרבותיים של העם. מרים ואהרון, למרות פטירתם, ממשיכים להיות דמויות מופת בהיסטוריה היהודית. הערכים שהם ייצגו, הדוגמא האישית והמנהיגות שלהם נשארו חלק מהותי מהמסורת היהודית שסיפוריהם מועברים לדורות הבאים. מרים, אחות משה ואהרון, לא פחדה להתמודד עם מצבים קשים ומסוכנים. היא הפגינה אומץ לב ונחישות בכל מעשיה, החל מהשבת עמרם, אביה, ליוכבד, אִמָּהּ, ובזכות זה נולד משה, ועד להנהגת שירת הים. היא דאגה לאחיה משה והייתה חלק בלתי נפרד מהנהגת העם. מרים היא המקור לנביעת המים שליוותה את עם ישראל במדבר, דמות רוחנית ונביאה מעוררת השראה. כך גם אהרון הכהן הגדול שהיה דמות מרכזית בכינון המנהיגות הדתית בעם ישראל. אהרון, בענוותו ובסבלנותו, הצליח לקרב לבבות ולהשכין שלום בין אנשים. במותו ציווה לנו להמשיך את דרכו ולהפיץ את ערכי השלום והפיוס בכל תחומי החיים – במשפחה, בקהילה ובחברה בכלל בכדי לייצר חברה מאוחדת, חזקה וסולידרית.

כך גם החיילים והאזרחים שנפלו במלחמות ישראל, גיבורים שזכרם נחקק בלב העם. גיבורים אלו נזכרים בטקסי זיכרון, באנדרטאות, ובשמות הרחובות ובתי הספר הקרויים על שמם. הזיכרון שלהם נשמר חי ורענן בלב האומה. סיפוריהם מהווים השראה לדורות הבאים. השפעתם ממשיכה לחיות דרך הפעולות והערכים שהם הותירו לאחריהם, כמו, אומץ לב, נאמנות והקרבה, אמונה, אהבת הארץ, אחריות וקהילתיות, והם מחזקים את הרוח הלאומית והקהילתית. הערכים שהם ייצגו, כמו ממשיכים להיות חלק מרכזי מהחיים היהודיים והישראליים. אנשים ממשיכים לפעול בהשראתם ולחתור למימוש אותם ערכים בחייהם. למשל, ההורים היקרים של דביר חיים רסלר הי"ד, שנלחם בגבורה ב-7/10, קבעו את יום הולדתו העברי, י"ז בסיוון, ליום כיבוד הורים, אחת מתכונותיו הבולטות. זו הזמנה להמשיך את דרכו ולקיים את מצוות כיבוד הורים, וכל דבר נחשב, שיחת טלפון מתעניינת, פרחים, קפה וכו'. דביר חיים רסלר הגיבור שירת יחד עם בני בגדוד 51 במחלקת החוד.

מסכם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים. יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו."

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים, יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. היא מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם. לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר יש הבנה כי כל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות ישראל המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים!

משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. קרח ועדתו עוררו מחלוקת קשה מול משה ואהרון, והפרשה מלמדת אותנו על התמודדות עם מחלוקות ועל החשיבות של גישה מאוזנת וענווה בעת ויכוחים וקונפליקטים. כמו כן, פרשת קרח והפילוג בעם מספקים תובנות משמעותיות שניתן להחיל גם היום ברקע המלחמה הממושכת, מלחמת חרבות ברזל.
יותר מתמיד, כחברה וכפרטים, מורגש הצימאון ל- אחדות, הידברות, הקשבה לדעות ולתחושות השונות בתוך החברה ,ניסיון למצוא דרכים לגישור ולפיוס. הידברות פתוחה וכנה יכולה למנוע הסלמה של קונפליקטים ולהוביל לפתרונות משותפים שמקובלים על כולם.
משה ואהרון הפגינו מנהיגות אחראית ומוסרית במהלך המחלוקת עם קרח. כיום, המשבר החברתי והמלחמה מחדדים את הצורך העז במנהיגות שתוביל באחריות ובשיקול דעת, כזו שפועלת לטובת הכלל ולא למען אינטרסים אישיים או פוליטיים. בנוסף, יש צורך בחיזוק המורל והחוסן הלאומי והחברתי כדי להתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים ולחזק את העם. עלינו לשאוף לפעול מתוך אחדות ואחריות קולקטיבית כדי לעמוד בפני האתגרים ולחזק את החברה כולה.

מעניין שדווקא השבוע, אם לדייק,  אמש, התקיים כנס גישורים ה-16 באוניברסיטת בר אילן, כנס מרתק שנושאו היה- "נלחמים על שלום הבית, גישור ודיאלוג לקידום לכידות בחברה הישראלית". היה כנס מרתק וחשוב ממש. ויחד עם חברי, בועז, זכינו להציג ולחשוף את יוזמת "גשר ישראלי". יוזמה חברתית שאנו שותפים לה, ליצירת מעגלי שיח גישורים לקרוב הלבבות ולהפצת והנגשת השפה הגישורית במטרה לרפא את השסע החברתי הכואב שכולנו חווים כבר תקופה ממושכת.  ממש צו השעה. אנו מאמינים שיוזמה זו יכולה לשמש ככלי רב עוצמה לחיזוק האחדות הלאומית, להידברות ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום.
יוזמת "גשר ישראלי" למעגלי שיח גישורים היא דרך חשובה ואפקטיבית לקידום האחדות והפיוס בחברה הישראלית. באמצעות מעגלי שיח, הדרכות, רשת מגשרים, אירועים ארציים, שיתוף פעולה עם מוסדות חינוך, קהילתיים, פרטיים וקמפיינים ציבוריים, ניתן להפיץ את השפה הגישורית ולבנות תרבות של הידברות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. כאמור, ענווה וכבוד הדדי הם עקרונות חשובים בהתמודדות עם מחלוקות, שמאפשרים שיח מכבד ומקדם.

משה לא דחה את טענות קרח על הסף אלא ניסה להבין את נקודת מבטו וקרא לדיאלוג. הקשבה אמיתית ופתיחות לשמוע את הדעות של הצד השני הם עקרונות חשובים בניהול מחלוקת. כך ניתן למצוא פתרונות משותפים ולמנוע הסלמה של הסכסוך. בעת מחלוקת, חשוב להתמקד בעקרונות וערכים מוסריים ובחיפוש אחר המשותף ופתרונות יצירתיים, ולא רק בשיקולים אישיים או אינטרסים פרטיים.
משה ניסה למנוע את הסלמת המחלוקת ופעל בשיקול דעת על מנת להרגיע את הרוחות. גם כאשר המחלוקת הסלימה, הוא לא נקט צעדים אלימים אלא ניסה להרגיע ולהשקיט את הצדדים המעורבים. שמירה על שלום ומניעת הסלמה הן מטרות מרכזיות בכל מחלוקת. הסיפור של קרח מלמד אותנו שמחלוקת לשם מחלוקת עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. וכי חשוב להבין מהיכן אנו מונעים, מה ההשלכות של מעשינו, ולפעול מתוך אחריות ושיקול דעת. מחלוקת הינה רק "חלק" מהשלם (שלום), לכן, המשימה שלנו היא השלמת אותם חלקים חסרים ולזכור כפי שאמר הרב קוק, " כָּל מָה שֶׁאָדָם מִתְגַּדֵּל – מִתְגַּדֵּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמּו".

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Image by krclown from Pixabay

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, ארץ כנען, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
12 נציגים שהם ראשי בני ישראל (נציג מכל שבט) נשלחים למשימת הריגול הנמשכת 40 יום בארץ ישראל. אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ ככתוב, "…(כג) וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים". (במדבר יג')
לאחר 40 הימים שנים עשר הנציגים המכונים תיירים בפרשה שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם, מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג') 10 נציגים (מתוך 12 הנציגים) שתרו את הארץ טוענים שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ, בעוד כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, היו שני המרגלים היחידים שמגלים אומץ ומביעים אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה. והתוצאה- במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ.
ובכל זאת,
 מדוע אנו כועסים על המודיעין שהביאו המרגלים? הם הרי לא מעלו בידיעות שהביאו עימם, הם דיווחו את מה שהם ראו באמת. יותר מזה, הם היו מועלים בשליחותם אם הם היו משקרים. הם תיארו את המציאות כפי שהיא: הארץ אכן זבת חלב ודבש, ויש בה פירות משובחים. הם אף הציגו את הפירות הגדולים שהביאו עימם כהוכחה לכך. ובמקביל, הם דיווחו גם על האתגרים: הערים בצורות ויושבי הארץ חזקים, כולל עמים ענקים. אז היכן שגו המרגלים? תשובה- המרגלים בחרו להוסיף באופן סובייקטיבי לדיווח תיאור שלילי והביעו חוסר אמון ביכולת העם לכבוש את הארץ. הם אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א). הם הבעירו את המידע המודיעיני והצליפו אותו בעם. הם יצרו תחושת ייאוש ופחד בקרב העם. דבר שהוביל לתגובות קשות ולהבעת רצון לחזור למצרים. הבעיה הייתה באופן שבו המרגלים דיווחו את הממצאים ובמסקנות שהם הסיקו מהתצפיות שלהם.

 מסביר הרב שניאור אשכנזי, הם לא העבירו מידע מודיעיני כי אם סחרו במידע המודיעיני. הם מעדו ב-'איך' לומר את האמת, יש דרכים רבות להעביר ביקורת. לעומתם, מתארת הפרשה את המרגלים האמיצים, כלב ויהושע, שלא הכחישו את הדיווח העובדתי של שאר המרגלים, אך הם הציעו פרשנות שונה. הם הדגישו את האמונה בכוחו של ה' לעזור לעם לנצח את התושבים המקומיים. הם ניסו להרגיע את העם ולהחזיר להם את הביטחון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל').

למנהיגים ולתקשורת יש אחריות גדולה בפרשנות והצגת המידע בפני הציבור. הם יכולים לעצב את הלך הרוח של העם ולהשפיע על גורלו, ובתקופה מאתגרת זו אנו מרגישים זאת יותר מתמיד. הסיפור של פרשת המרגלים מדגיש את הצורך בשילוב בין דיווח אובייקטיבי, פרשנות אחראית ואמונה ביכולות להתמודד עם אתגרים, תוך הבנה של ההשפעה הרחבה שיש למילים ולמעשים על הציבור.
אז איך מגדירים אומץ?
 מסביר הרב שניאור אשכנזי, אומץ זה לא לפחד מהפחד כי יש הכרה בכך שערך המשימה גדול יותר מהפחד. זו בעצם היכולת להתמודד עם הבעיה ולא לברוח ממנה. אומץ איננו היעדר פחד, להיפך, זה להרגיש פחד – ולפעול בכל זאת. יהושע וכלב האמינו בכוחותיהם של בני ישראל ובכוחו של ה' לעזור להם. הם זיהו כוחות פנימיים ואפשרויות שלא היו ברורים לשאר העם.  המצבים הקשים והאתגרים הגדולים במדבר גרמו לבני ישראל לגלות בתוכם כוחות שלא ידעו שיש להם. האמונה בכך שיש בנו כוחות נסתרים היא מנוע רב עוצמה לצמיחה והתמודדות עם מצבים מורכבים. לכן, האתגר הגדול של הכניסה לארץ היה אמור לעורר בבני ישראל כוחות פנימיים ותחושת מסוגלות. אמונה בכך שהאתגר יכול לחשוף כוחות נסתרים היא מפתח להצלחה. כמו חיילנו היקרים שיוצאים לקרב ומבינים שהמשימה גדולה מהפחד, כך גם בני ישראל היו צריכים להבין שהמשימה של הכניסה לארץ גדולה מהחששות שלהם.

פרשת המרגלים מלמדת אותנו רבות על התמודדות עם פחדים ואתגרים, על גילוי כוחות פנימיים, ועל החשיבות של אמונה וביטחון עצמי. כאמור, האתגרים הגדולים בחיינו יכולים לחשוף בתוכנו כוחות שלא ידענו על קיומם, והבנת הערך של המשימה, ממש כמו בתקופה זו, משימת מלחמת הקיום, שהיא גדולה יותר מהפחד.

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת"

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. אחרי כתשעה פרקים של התארגנות לקראת המסע לארץ ישראל, ניתן האות וזה קורה, בשנה השנייה ב-כ׳ באייר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי" (במדבר, ח', יא-יב). ממש לפי התכניות, דגל אחר דגל. נראה שבפרשה  השבוע יש קובץ של אירועים יחודים, רוחניים וגבוהים יחד עם קובץ אירועים ארציים, וחומריים. הפרשה מתחילה בהדלקת המנורה העשויה כולה זהב ומקשה אחת, והקדשת הלווים במשכן, ממשיכה עם חגיגת פסח שני, יצירת שתי חצוצרות כסף ותיאור מפורט של סדר ההליכה במסע במדבר.
למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל שמתגבשים כקהילה, מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. ה' מציף את העם בכמויות של שלו, והעם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים. המסע במדבר, על כל קשייו ותחנותיו, היה הכרחי כדי להפוך את בני ישראל מקבוצה של עבדים לעם עצמאי ובעל זהות ייחודית, ממש כמו חבלי לידה ההכרחיים להבאת ילד לעולם.
הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. בעקבות השיח הזה יש השלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה, והיא נענשת בצרעת. הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן מסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

אז כיצד בוחרת הנהגת האחים להתמודד עם המשברים?
נהוג לומר על משה "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון, הרמב"ם) לא קם כמשה", אכן מנהיגים משכמם ומעלה, וכנראה גם יחידי סגולה. יחד עם זאת, ניכרת ההשפעה של המקום בו מצוי העם על הנהגתם של המנהיגים, אהרון ומרים. יש בפרשה קריאה לכולנו, לשים לב שכל אותן מחאות והפגנות המבטאות כאב ותסכול, במקביל, מבטאות גם רצון וכמיהה לשינוי, קריאות משמעותיות להטיב. בנוסף, יש פה גם קריאה לכל אחד ואחת מאתנו, לבחון, ולדרוש מעצמנו את אותו קוד התנהגות, מוסריות וערכיות שאנו דורשים מההנהגה והכלל. אנו אמורים לבטא זאת ביום יום, בנסיעה שלנו בכביש, במידת גילויי האדיבות, הנדיבות, והסובלנות כשאנו ממתינים בתור, היכולת לכבד את האחר בפרט כשהוא שונה מאתנו, הנכונות לסייע ולתמוך, מידת ההכלה, ההקשבה והאותנטיות וכו'.
הפרשה מתייחסת לנושא הקהילה וההנהגה באמצעות מצוות עשיית החצוצרות בפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י', א-ב)
הרב סולוביצ'יק מבחין בין שתי דרכים שנוצרות בהן קהילות, ואומות. האחת מתרחשת כשאנשים עומדים בפני אויב משותף, והם מתלכדים לצורך הגנה הדדית. קבוצה שנוצרת כך בלשון התורה נקראת- "מחנה", התארגנות הגנתית. לעומתה, הדרך השנייה הינה התאגדות של אנשים מתוך שותפות לחזון, לשאיפה, למערכת ערכים. וזוהי בלשון התורה, "עֵדה". המילה עדה  מסביר הרב קשורה למילה עֵד, מלשון 'מעידה' על רעיון. התאגדות יצירתית. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר כי אנשים מתקבצים לעדה כדי לעשות את מה שאי אפשר לעשות כיחידים. עדה אמיתית היא חברה הבנויה סביב מפעל משותף, סביב תפיסת טוב-משותף אחת.

מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"העם היהודי מלוכד בשתי הדרכים הללו גם יחד. אבותינו נעשו מחנה כבר במצרים: מרור השעבוד הדביקם זה לזה. הם נבדלו מסביבתם. הם לא היו מצרים. הם היו עברים, אנשים מן העֵבֶר האחר. מאז ואילך, בגלגולי גלויותיהם וקורותיהם, ידעו היהודים כי המציאות גזרה עליהם קיום משותף. אנו חולקים היסטוריה שלעיתים קרובות מדי כתובה בדיו של דמע. הרב סולוביצ'יק קורא לזה "ברית גורל".
יש לתופעה זו גם פנים חיוביות. היא מעוררת את רגש ההשתייכות לסיפורנו המשותף ומגבירה מאוד את עוצמתו. אנחנו מרגישים שהמשותף בינינו רב מן המפריד:… יש אומות המכילות דתות רבות, ויש דתות המתפשטות על פני אומות רבות, אך רק ביהדות מתקיימת חפיפה בין הדת לאומה.
השלכות הדבר מרחיקות לכת. לאורך כמעט אלפיים שנה היו היהודים פזורים מקצה העולם ועד קצהו, ובכל זאת ראו את עצמם כאומה, וכך גם אחרים ראו אותם: האומה הגלובלית הראשונה בעולם. הגורם המלכד אומה זו לא היה סמיכות גיאוגרפית, ולא שום דבר אחר הנלווה בדרך כלל אל הלאומיות. היהודים השתמשו בחיי היומיום בשפות דיבור שונות. רש"י דיבר צרפתית, והרמב"ם – ערבית. רש"י חי בתרבות נוצרית, והרמב"ם בקרב מוסלמים. גם הגורלות לא היו זהים. בשעה שיהודי ספרד נהנו מתור הזהב, היהודים שחיו צפונה משם נטבחו בידי הצלבנים. ואילו במאה ה-15 יהודי ספרד נרדפו עד צוואר וגורשו, ואילו בפולין נהנו היהודים מאביב נדיר של סובלנות. הגורם שליכד את היהודים בכל מאות השנים הללו היה אמונתם המשותפת. האמנציפציה, שיווין הזכויות, ועליית האנטישמיות הגזענית שבאה בעקבותיה, גרמו ליהודים רבים לאבד את אמונתם. אולם האירועים למן שלהי המאה ה-19 – רדיפות, פוגרומים, השואה, תקומת מדינת ישראל סמוך לאחר מכן ועמידתה המתמשכת במלחמות ובטרור – כל אלה הידקו את הכרת ברית הגורל. וכך, כאשר יהודים נבדלו בגורלם, הייעוד, הלוא הוא האמונה, איחד אותם; וכאשר החלו להיבדל אלו מאלו באמונתם ובהכרת ייעודם, בא הגורל ואיחדם. זוהי האירוניה של ההיסטוריה היהודית – או שמא זהו אופייה המושגח-מלמעלה.
בשתי מאות-השנים האחרונות התבקעה והתפקעה היהדות לעדות שונות: אורתודוקסים ורפורמים, דתיים וחילונים, ועוד שלל חלוקות המפוררות את העולם היהודי לתת-תרבויות שאינן מתקשרות אלו עם אלו. אלא שבעיתות משבר אנחנו עדיין מסוגלים להיענות לקריאתה של האחרית המשותפת, ביודענו שהגורל היהודי אינו נוטה להתחלק.; בפרפראזה על שירו הידוע של ג'ון דאן, שום יהודי אינו אי. עבותות של זיכרון משותף קושרות בינינו, ומפעם לפעם אף מצליחות לחדש בנו את תחושת הייעוד המשותף.
שניוּת זו זכתה לביטויה הראשון בפרשת בהעלותך, במצוות החצוצרות המשלבת עדה ומחנה: "וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". יש וקריאת החצוצרות מדברת אל רגש האמונה שלנו… ויש שקריאת החצוצרה היא קריאתו של הגורל: חרבם של שונאי ישראל, הרואים בעצמם בני אברהם וטוענים כי הם יורשיו ולא אנחנו, מתהפכת כפעם בפעם מעל ראשם של היהודים בישראל או בתפוצות.
צלילי צמד חצוצרות הכסף, היודעים להיות קריאות ייעוד לעדה וקריאות גורל למחנה, מעידים כי היהדות והיהודים מהות אחת הם. גם כאשר קווי השבר בין יהודי ליהודי מעמיקים, עודנו משפחה אחת של היסטוריה ושל אמונה. בפרפראזה על שורת הסיום מאותו שיר של ג'ון דאן – אל נשאל למי צלצלו החצוצרות; הן מצלצלות וקוראות לנו."

הקריאה של החצוצרות (כמו השופר שיעיר אותנו לחשבון נפש בקרוב…) אל כולנו כ"עדה" וכ"מחנה" היא קריאה לאחריות אישית מתוך ייעוד ומתוך גורל משותף, שפינו וליבנו יהיו שווים, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם." (משלי כז', יט) היהדות היא דת ואומה גם יחד, משפחה אחת של היסטוריה, עבותות של זיכרון וסיפור משותף ואמונה. המסע שלנו כעם לא הסתיים, ואנו נאלצים להתמודד שוב ושוב עם קשיים המזכירים לנו להתאחד לעדה אחת. לקיים חברה שיש בה ערבות, רגישות, ערכיות, אכפתיות והכלה, ממש כפי שבא לידי ביטוי בכל חודשי המלחמה שנכפתה עלינו, ועדיין מתבטא בעוצמות של אהבה ונתינה. התגייסות מרגשת של העם למתן מענה מיטבי במרחב המלחמתי לאור כל האתגרים שניצבים לפתחנו.

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.