חג הסוכות

חג הסוכות- תזכורת למה?
בראש השנה היינו עסוקות במחשבה, לעשות תשובה ולהתחבר לפנימיות שבנו, כדי שנוכל להוציא אותנו לאור, לממש את מה שמצוי בנו. בכיפור העיסוק שלנו היה בדיבור, בווידויים, בבקשת סליחה ומחילה, ועכשיו בסוכות אנו כולנו עסוקות בעשייה, בלצאת החוצה מביתנו ולהתחיל ליישם. חשבתי על המשמעות של חג סוכות, מה עניין הארעיות שבו? באחד השיעורים ששמעתי נאמר שבשבעת הימים אנו מצווים לעשות כמעט הכל בסוכה, לאכול, לשתות, להתפלל, ללמוד, לישון, ואפילו לטייל, מה פירוש? לטייל בסוכה🤔, קצת קטנה לא? הרב שיינברגר מסביר שכל העולם מצוי בסוכה, וזה בכלל עורר תהייה. בעצם כולנו ארעיים, זמניים פה בעולם, אנו נולדים מתוך ידיעה שזה לזמן קצוב שבו אנו מקווים למלא ולממש את ייעודנו ושליחותנו. התחושה שלכל אחד ואחת יש מקום וייעוד, ושאנחנו רצויים, נצרכים, ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאה לשמחה ולרגיעה. לכל אדם בעולם תפקיד ייחודי ובלעדי שמותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. על פי האמונה היהודית, ומתוך הקדושה הייחודית של חג הסוכות, השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומנו בעולם, ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות מחודשים לשנה שלמה לממש אותם. משתמע, שהסוכה היא תזכורת ממשית לעובדה שכל אדם הוא עולם קטן בתוך עולם גדול, ושאכן אנחנו פה בעולם הגדול זמניים, ארעיים, ארציים וברוב הזמן עסוקים בגשמי, ובשגרה השוטפת שלנו. הסוכה מאפשרת לנו להתנתק ל-7 ימים מהחיפוש אחר נוחיות ומיצוק כל היציבות שהבית שלנו משקף. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", במילים אחרות, "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את הפינוקים הרבים והמובנים מאליהם ויושבים בסוכה, אנו מבינים שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא ממש מפנים זמן וחשיבות מספקת לתדלק את הנשמה והרוח שבנו. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. עוד סוג של אוהל אבל "אוהל" שמכיל כל כך הרבה רוחניות ומשמעות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. כעת אחרי שהשארנו את החטאים שלנו מאחור ביום כיפור, אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורא לנו להתחדש ולהתרענן בעשייה שלנו, בפרט בעשייה שהפכה מכנית ואוטומטית.
הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם העושקים הגדולים של השמחה, הזרע לפירוד בין הבריות.
חג סוכות זה חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מנהג ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחת להיכנס ולהתארח אצלנו. מראה שכיח הוא אנשים שעוברים ברוח החג ואחווה מסוכה לסוכה, מבקרים בסוכות אחד של השני וחוברים לארוחה משותפת, ללימוד, משחק, שירה וכד. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, במשך שבוע שלם מתממשות גם תחושות השוויון והאחווה. בנוסף, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו שהמרחק הפיזי בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום להסתגר כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו הופכים להרבה יותר נגישים בגשמיות וברוחניות כאחד. כמו כן, מנהג ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות הללו. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. וכדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כפי שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל, וכל סוגי האנשים המצויים בו. האחד משלים את רעהו. לכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ומאוחדים לא אחידים.
וברוח זו אסיים עם קטע של הרב שלמה קרליבך, (מתוך הספר לב השמים לחגי תשרי עמ' 313)
"ואז אנחנו מזמינם את האושפיזין קדישין- את אברהם אבינו, את יצחק אבינו, את יעקב אבינו, את יוסף הצדיק, את משה רבינו, את אהרון הכהן ואת דוד המלך. ובכל לילה ולילה אחד מהם הוא אורח מיוחד.
אתם יודעים, ידידים- ככל שאתה עושה יותר טעויות, כך אתה מרגיש רחוק יותר מהאנשים שאוהבים אותך.
אבל אחרי יום כיפור, אחרי שהלב שלנו נטהר, אנחנו שוב עושים שלום עם ההורים שלנו, עם האחים והאחיות שלנו, ועם כל הקרובים שלנו. ואנחנו שוב מתקשרים לאבותינו הקדושים עד אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, וארבע אימהותינו הקדושות.
זה כל כך טוב- שוב להיות בשלום עם המשפחה ועם כל הדורות שעברו.
ואני רוצה לברך אתכם ואותי, שבסוכות נזכה לשבת בשלום גם עם הדורות הבאים- עם הילדים שלנו ועם כל ילדי ישראל ואולי עם כל הילדים שבעולם…" אמן כן יהי רצון, חג שמח ושנה טובה❤

האזינו

מאחר וראש השנה חובר יחד לשבת הקרבה אני מקדימה ומעלה את הפרשה.
פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, נמצא שני טורים ארוכים של מילים קצרות כי רוב פרשת "האזינו" היא שירה. זו שירה חשובה לכולנו, ומשה רבינו מזמין את העולם כולו להקשיב : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי"ל"ב, א.
ממש בקרוב יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה רבינו מכיר את העם, ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים.
ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שלבני ישראל תהא התמודדות לא פשוטה עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, תזכורות, הבטחות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך, צידה נפשית ורגשית ולא חומרית. הוא מזכיר לבני ישראל את כללי ההתנהגות, את התורה, קיום מצוות, והאמונה.
בפרשה זו כתוב כל מה שיקרה לעם ישראל בעתיד. השירה הזאת היא עדות על נצחיות הקשר בין הקב"ה לישראל, בין כל אחד ואחת מאתנו לבין בורא עולם. מכיוון שהפרשה בדר"כ נקראת בשבת שאחרי ראש השנה, אחרי שהמלכנו את הקב"ה מחדש עלינו ועל כל הבריאה, הפרשה באה לחזק אותנו במעמד הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה, ולהזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו שמצוי בנו פנימה. לרוב אנו רואים רק חלקי דברים וחסרונות רבים, ולכן אנו נוטים לאבד את האמונה. הפרשה נוטעת בנו כח של אמונה בתכלית הטוב, כח של שלמות פנימית ותקוה לעתיד.
כבר הזכרנו שהמצווה העיקרית בראש השנה היא לשמוע קול שופר שיעורר אותנו, שמשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבות.. ומאזינות. השיטה של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכות לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי וגם נצטרך לפעמים להתכופף ולהוריד את 'האגו' על מנת שנוכל להתחבר אחת לשנייה. מבנה השופר כאמור הינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, עלינו להתנקות ולהיות ופחות עם אגו, בכדי שנהיה במצב של שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבינו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחת ואחת מאיתנו יש משה רבינו שמבקש שנהייה קשובות לעצמנו שנוכל לחבור לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונות את מילותינו נכון, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי בצד השני, כנראה שמשהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, מה שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי. אז השנה אני מזמינה את כולנו לשתוק בזמן תקיעת השופר, רק להקשיב עם כל תשומת הלב,
ושנזכה לנקיות, התחדשות, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמן כן יהי רצון.
חג שמח ושבת שלום