פרשת נח
היא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא ממשיכה את סוף פרשת בראשית בכך שהעולם הפך להיות מושחת – חוץ מאדם אחד בשם נח.
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. " (בראשית פרק ו')
נח היה איש צדיק; נולדו לו שלושה בנים, שם, חם, ויפת. הדור של נח מסתבר היה מושחת, "רק רע כל-היום", והקבה מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו. הוא מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות ולפתוח בה חלון. מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ. רק אלו שנכנסו אל התיבה ניצלו.
נח מצווה להביא אל התיבה מכל בעלי החי, והוא נענה לכל הציוויים האלוקים.
מספר פרטים מעניינים על תיבת נח-
* תיבת נח נבנתה במשך 120 שנה.
* את התיבה נח בנה לבדו ללא עזרת אדם (לכן, נמשכה הבניה זמן ממושך כל-כך).
* על נח לבנות את הספינה הענקית הזאת על פסגת ההר!
* לאחר הבניה נח מרח על התיבה זפת מבפנים ומבחוץ כדי למנוע דליפת מים.
* את העצים לבניה נח הביא מיערות-עד שגדלו ליד העיר בגדד. העצים, שנקראו "עצי גופר", היו חזקים ועמידים במים.
* אורכה של התיבה היה כ– 150 מטר. רוחבה כ– 25 מטר וגובהה כ- 15. היא נחלקה לשלוש קומות. העליונה שימשה למגורי נח ומשפחתו(נח, אשתו נעמה, שלושת בניו ונשותיהם). באמצעית התגוררו בעלי החיים שהיו בתיבה. בקומה התחתונה נשמרה האשפה שהצטברה במשך ימי השהות בתיבה. שלושת הקומות היו מחולקים לתאים קטנים.
* בדרך נס התיבה – שלא הייתה גדולה במיוחד – הצליחה להכיל נציגים מכל החיות שבעולם.
* מכיוון שהמבול החריב את היקום כולו, היה ציווי אלוקי לשמר מעט מכל מין ומין. ביום המבול התקבצו לפני התיבה זוגות זוגות, זכר ונקבה, ונח הכניסם לתיבה. על נח הוטל להאכיל ולפרנס אותם במשך השהות בתיבה.
האם לנח היה נוח?
הרב דוד אגמון אומר לנו שפרשת נח מתארת בפנינו תמונה עוצמתית להבנת המציאות העכשווית שלנו, מבול מלשון בלבול – מציאות מבלבלת, והסחות דעת מרובות. במקביל, הפרשה נותנת לנו כלים כיצד לעבור את המבול הנוכחי בשלום ומגלה מה יש לנו ללמוד מהתנהגותו של נח.
פרשת נח עוסקת בעיקר בעניין המבול, התנהגות דור המבול, בניית התיבה, כניסת נח ובניו אל התיבה, המבול עצמו, אות הברית – הקשת בענן, ובעולם שאחרי המבול. כמו כן, מסופר על דור הפלגה וסיפור מגדל בבל. הפרשה מסיימת בתולדות של שם במשך עשרה דורות עד לאברהם אבינו.
הפרשה הזו מכילה בתוכה המון דימויים ציוריים ותמיד יש לי התלבטות על איזה מתוכם לבחור לכתוב. יש מבול, יש תיבה, יש בעלי חיים, יש יונה, יש קשת, יש מגדל בבל ויש צדיק אחד. הפעם בחרתי לכתוב על צדיק אחד, והתיבה.
נח הוא אדם אמיתי ואנושי. יש לו ספקות, ומאבקי אמונה פנימיים, בדיוק כמו לכולנו. אבל בסופו של יום, נח עושה את העבודה. וזה מה שעושה אותו לצדיק. הוא בונה את התיבה, סוחב פנימה את כל החיות, מציל את האנושות ואז הולך לבנות מחדש עולם שנהרס.
אנחנו יכולים לחיות עם שאלות בלתי פתורות. העיקר שנוודא שהספקות שלנו לא משתקות אותנו.
ע"פ המדרשים יתכן שנח היה הססן ופקפקן אך בשורה התחתונה, הוא ביצע את המשימה.
האמת שסיפור המבול מותח ביקורת על נוח. במשך מאה ועשרים שנים בונה נח את התיבה, ובמשך כל התקופה הארוכה הזו לא עלה על דעתו לנסות ולבטל את גזירת המבול כדי להציל את העולם כולו?! למשל, להתפלל לקב"ה שיבטל את גזירת החורבן של העולם, הגזירה שקרבה ובאה. נח היה מוקף רשעים שהיו זקוקים למנהיג צדיק שילמד אותם מהו טוב וינחה אותם בדרך הטוב. אז זהו, כנראה שנוח היה צדיק אך הוא לא היה מנהיג. בפרשה אין ביטוי של נתינה מספקת מ-נח למען בני דורו.
יחד עם זאת, במובנים רבים, הרבה יותר קשה לחדש ולבנות מחדש עולם שחרב, מאשר להתחיל משהו שהוא חדש לחלוטין. כאשר הכל מתרסק, יש נטייה להתפתות ולבחור בדרך הקלה – להרים ידיים ופשוט להתייאש מהכל.
פרשת השבוע מלמדת אותנו איך להתמודד עם אתגרים שכאלה ולא להתייאש.
בפני המעטים ששרדו עמדו שתי אפשרויות:
מצד אחד הם יכלו להתייאש, ולאבד את רצון החיים.
ומצד שני, הם יכלו לחזור ולבנות את חייהם – ובמקביל את העולם כולו – בדרך טובה וראויה יותר.
כיוון שקיבלו את המלצתו המעודדת של נח, כשליח נאמן החליטו האנשים לבחור באפשרות האמיצה, להתחיל מההתחלה, ולבנות מחדש עולם טוב יותר.
כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, ניתן לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק.
סיון רהב מאיר הטיבה לתאר את התיבה, "כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן… תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.
תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.
תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף ל'מילה'. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה"."
כלומר, "תיבה" היא גם ספינתו של נח, אבל גם מילה (כשאומרים ראשי תיבות- מתכוונים למעשה לאותיות הראשונות של המילים). כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – החיים הטובים ביותר עבור עצמנו, בני משפחותינו והסביבה שלנו. ובכל זאת, במקביל אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, המילים, כדי להגיע אל הזולת ולהשפיע עליהם טוב. כמו שלנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו, כך ניתנות 120 שנים (האיחול השכיח "עד 120 שנה..") – משך חיים מלאים – לעשות את אותו הדבר.
לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, החברה שלנו, והעולם שלנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמן כן יהי רצון. שבת שלום ומבורך❤
