פרשת נשא- תקציר!

Photo by Dave Herring on Unsplash

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.

הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי- גרשון, קהת ומררי.  בעוד בסופה של פרשת במדבר, התורה תארה את תפקידי בני קהת, עתה בפרשה מוזכרות שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי. מתארים לנו על איזה חלק במשכן אחראית כל משפחה-
 בני משפחת קהת – אחראים על כלי המשכן, הארון, השולחן המנורה וכו',
בני משפחת גרשון – על כל הבדים, יריעות המשכן, הפרוכות והציפויים
ובני משפחת מררי – על עמודי העץ של המשכן, הבריחים והאדנים, וחלק מגדרות החצר.

בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש-
1.) החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה ביום הקמת המשכן בכדי לשמור על קדושתו של המשכן
2.) דיני מעילה- אדם שחטא וגזל אדם אחר (גנב ממנו או הזיק לרכושו)
3.) פרשת סוטה (מלשון סטייה מדרך הישר)- בעל המקנא לאשתו עד כדי כך שהקנאה מעכירה את עולמם ומערערת את ביתם. במקרה כזה האישה מובאת אל הכהן למבחן קשה של שתית מים מאררים ולבדיקת החשדות לגבי בגידתה בבעלה.
4.) פרשת נזיר- אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.
5.) הציווי על ברכת הכוהנים לברך את בני ישראל. "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.  (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.  (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם."  (במדבר ו')
6.) קורבנות נשיאי השבטים- תרומות לרגל סיום הקמת המשכן- חנוכת המשכן.  בכל יום הקריב נשיא אחר את קרבנו וסדר ההקרבה נקבע לפי סדר המסע במדבר, הנשיא הראשון היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, הוא האיש שקפץ ראשון למים בעת קריעת ים-סוף.
לאחר שנים-עשר יום בהם הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם נכנס משה רבנו אל אוהל-מועד, ואז נשמע קול ה' יוצא מבין שני הכרובים (דמויי המלאכים) מעל ארון הקודש. "(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו." (במדבר ז')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת נשא- שמשון הנזיר והגיבור!

Photo by Tim Foster on Unsplash

הפטרת פרשת נשא היא בספר שופטים פרק י"ג ועוסקת בסיפורו של שמשון הגיבור. ההפטרה מציגה את שעבוד ישראל לפלישתים, והמושיע, שמשון, שיוולד ועתיד להציל  את ישראל. זהו סיפור לידה שמגיע לאחר קשיים והתערבות ה', כמו סיפור לידת יצחק, משה, שמואל וכו'. אמו של שמשון, העקרה, מתבשרת על לידת בנה, ומתבקשת לנהוג בעת הריונה ועם הולדתו על פי מנהגי הנזירות, המוזכרים גם בפרשה שלנו השבוע, פרשת נשא.
כולנו מכירים את שמשון הגיבור כאדם החזק ביותר בתנ"ך שניצח חיות פרא ואפילו הפיל בניין שלם בידיו. אך בסופו של דבר, שמשון מאבד את כוחו כשאשתו גוזרת את שערותיו, והתספורת הפשוטה הזו גוברת עליו.
כיצד תספורת גרמה לאדם החזק ביותר בתנ"ך להפוך לאדם חלש?
כדאי להיזכר בהוראת המלאך לאשה העקרה בהפטרה- "(ד)וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טָמֵא׃ (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃" (שופטים יג')
במקביל בפרשת השבוע, פרשת נשא, מוזכר האיסור על הנזיר- "(ה) כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה–גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:" (במדבר ו').
שמשון היה נזיר לאלוקים, ובפרשת השבוע אנו קוראים כיצד אדם שנדר ב'נזיר' אסור לספר את שערותיו, לגעת במתים או לשתות יין ומוצריו. כלומר, מסבירה הרבנית שרון רימון- "השיער של הנזיר מהווה חלק מאד משמעותי בנזירות: הוא נקרא "קדוש", ו"נזר אלוקיו", הטומאה פוגעת דווקא בו, והגילוח תופס מקום מרכזי בהפסקת הנזירות… בפסוק ה' בפרשה, העוסק באיסור התספורת, נבחין שהתורה עצמה איננה מסתפקת באיסור "תער לא יעבור על בשרו", אלא מוסיפה ואומרת "גדל פרע שער ראשו", כלומר אין כאן רק "איסור תספורת", אלא יש עניין שהנזיר יהיה בעל שיער מגודל.
האברבנאל והרש"ר הירש פרשו שהשיער המגודל מבדיל את הנזיר משאר בני האדם: לדעת האברבנאל השיער הוא כעטרה שמעידה על נזירותו. לפי הרש"ר הירש גידול שיער ללא מעצור מבטא התבודדות והתכנסות בתוך עצמו…הוא מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו…הוא רוצה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי… אם כן, השיער המגודל מהווה חיץ בין האדם לחברה, וכך מתאפשרת לנזיר התבודדות. אולם, נראה שהשיער איננו מהווה רק אמצעי להבדלה מן החברה, אלא יש בו קדושה מיוחדת, כפי שמסביר האברבנאל עצמו: …להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלוקים על ראשו יהיה תמים בו לא יבטל ממנו… לפי פירוש זה, השיער הוא חלק מן הראש; בראש נמצאת הדעת שה' נתן לאדם, ואיסור התספורת מבטא שימוש בדעת האלוקית ללא השחתה… גידול השיער מחבר בין הנזיר לבין אלוקיו, ובכך נותן לנזיר כוח מיוחד (כפי שמסופר בספר שופטים על שמשון), וקיצוץ השיער מפסיק את הכוח המיוחד הזה, מפני שהוא כמפריד בין ה', המשפיע והבורא, לבין האדם.
"שואל הרב יוסי גולדמן- "מהי הדרך הנכונה לחיות? מה צריכה להיות גישתנו לבריאה שברא אלוקים ולעולם החומרי? האם עלינו להפריד עצמנו מן החברה כדי להיות קדושים? האם עלינו לדחות כל דבר שאינו רוחני לחלוטין מפני שאנו חוששים שהוא עשוי להפריע לאדיקותנו?"
ישנן אידיאולוגיות שונות שמטיפות להתנזרות ואפילו מעריצות את מי שמנתק את עצמו מהפעילות השוטפת, השוחקת והנחוצה בעולם החומרי. ישנם גם אנשים שמטפסים הרים, הולכים למדבר, ליערות בכדי להימלט לעולמות הרוח שהרי שם הכל מצוי בשלמות ואידיליה.
אז זהו, מסביר הרב יוסי גולדמן- "היהדות רואה זאת בצורה שונה. איננו מאמצים תיאולוגיות שדוגלות בדחייה של כל דבר ששייך לעולם הזה ואף לא כאלה שדוגלות בבריחה ממנו. אנו מקבלים את עולמו של האלוקים ונכנסים למעורבות פעילה בתוכו. כמובן שקיימות הנחיות ברורות, ואפילו חוקים וכללים. אבל בתוך מסגרת חוקי התורה, עלינו לעבוד עם היקום שברא הא-ל הכל יכול… יצורים ארציים, גברים ונשים, צריכים להשקיע מזמנם וממרצם, מעושרם ומחוכמתם כדי להביא את הרוחניות והאלוקיות לתוך ממלכת החומר. כל מצווה שאנו עושים פועלת למטרה זו. אנו לוקחים את הפיזי והופכים אותו לרוחני לא על ידי הרס שלו או בריחה ממנו, אלא דרך כך שאנו מתייצבים מולו ומעצבים אותו והופכים אותו למשהו מקודש ורווי תכלית ומשמעות. "ליהודים אין מנזרים", כך אומר הפתגם. ישיבה לא אמורה להיות מנזר, אלא בית ספר שילמד סטודנטים ויכשיר אותם ליצור ערכים רוחניים בתוך העולם החומרי…"
בסיפור שמשון מצוין כי שפט את ישראל 20 שנה ותקופת מנהיגותו הייתה רצופה במעשי גבורה רבים נגד הפלישתים, אומנם אין פירוט על איך הוא שפט אבל גם אין ביקורת מה שגורם לי לחשוב ולהאמין שהרוח, הקודש והחומר היו משולבים גם יחד באופן בו הוא שפט את ישראל.
שנצליח להוציא את עצמנו מהכוח אל הפועל ולקדש את החומר במעשנו. אמכי"ר.
שבת שלום!






פרשת במדבר- תקציר!

השבוע פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א')
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
בהמשך הפרשה מתמקדים בשבט לוי שלא נכלל במפקד הכללי כיוון שמוטל עליו תפקיד ייחודי- הלויים מוקדשים לעבודת המשכן, נשיאת המשכן, פירוקו ובנייתו מחדש. שבט לוי כולל 3 משפחות מרכזיות, משפחת גרשון, משפחת קהת, ומשפחת מררי, כשלכל משפחה קיים תפקיד ייחודי בעבודת המשכן.
עבודת קודש זו הוטלה לאחר יציאת מצרים על כל בכור בעם ישראל, אך בפרשת במדבר מתקבלת ההחלטה להחליף את הבכורות בשבט לוי.

הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.


השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' (א'- כ"ב) והיא פותחת ב-
"(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃" (הושע ב') הקשר שבין פרשת במדבר להפטרתה נמצא כבר בפסוק הפתיחה העוסק במפקד בני ישראל ובפסוקי הסיום המזכירים את המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה הקיומית והנצחית שבין ישראל ל-ה' . ההפטרה השבוע היא בפרק ב', תגובה לפרק א' שהוא נבואת תוכחה של הנביא הושע.
בפרשת במדבר, מתואר כיצד עם ישראל צריך להתנהל בעולם אידיאלי, העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, מוגדרים מיקומם ותפקידם של כל שבט ושבט במחנה, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקודש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בעוד בהפטרה הנביא מגלה לנו שמשהו בדרך השתבש, הבחירות שעשו בני ישראל הביאו להתפוררות מערכות היחסים האישיים ומערכת היחסים עם ה', כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת עם ישראל נפגמת.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "בעקבות נבואה זו מגיעה הנבואה של פרק ב': כדי למנוע מהעם יאוש נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. בכך דומים דברי הנביא למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר. ישנם חטאים חמורים כמו חטא המרגלים אולם יש מצוות המעידות על האפשרות לכפרה ועל כך שעם ישראל יגיעו לארץ ישראל. המדבר מסמל התחלה מחדש ללא עברו של האדם. סיפוק היצרים והתאוות, הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש חטא המרגלים. המדבר הוא הפניית עורף לדברים אלו."
כלומר, יש צורך לנחם את העם, ולכן, מבהיר הנביא הושע שכל זה עדיין בר-תיקון ובהמשך גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך ומצביעות שיש לעם ישראל עתיד; המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, במדבר יש הקשבה לדיבור, זהו המהלך הנדרש לתיקון, יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר, מקום בו האדם נוטה להסתפק במועט, והוא מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והנחוצים ואיננו מתאווה אחר קסמי שווא של אופנה והנאה אלא הוא דואג רק לקיומו באופן ראוי.
מוסיף הרב ליכטנשטיין, " משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים… חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא סיפוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא… שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי… מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון."
בהפטרה מציין הנביא את החלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" שמסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל, "(יח) וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי." (הושע ב') המילה בעל, מציינת בעלות אבל גם את שם העבודה הזרה המרכזית באותה תקופה. בעוד המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי נכון לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.
לסיום- שני הפסוקים האחרונים, כא' ו-כב' מדברים על חידוש הברית ואירוסין/נישואים מחודשים. הפסוקים הללו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.
אותה ברית אירוסין חדשה היא נצחית ומושתתת על אהבה, חסד ונאמנות – "(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: " (הושע ב'). קשר שלא ניתן לנתק.
במילים אחרות, אומר לנו הנביא שעלינו לחתור להבנה, לקרבה, לדבקות ולאינטימיות כי זה טבעו של עומק הקשר המחודש "(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה: " (הושע ב'). אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

פרשת במדבר- מספרים או שמות?

פרשת במדבר- מספרים או שמות?

פרשת במדבר פותחת במפקד, מניין, בני ישראל- "(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א')
הביטוי 'לא סופרים אותי' כנראה מגיע מפרשת במדבר🤓 התחושה הזו שאינני נראה או נשמע, וביטול הנוכחות שלי, היא תחושה מתסכלת שלעיתים אנו מקבלים מילדינו, בני הזוג שלנו, חברים וכו', ולעיתים אנו אלו שלא סופרים אחרים או אפילו את עצמנו… כנראה שרבים מאתנו מרגישים שמשהו בסמכותיות שלנו נשחק, שאנחנו לא באמת נספרים…
במילים אחרות, הספירה בפרשה שלנו לא נעשתה באמת בתור מפקד אוכלוסין לשם הסטטיסטיקה אלא, מסביר רש"י, "מפני חיבתן לפניו מונה (הקב"ה) אותם כל שעה", כלומר, כמו דבר יקר וחשוב שאוהבים לספור ולהביט בו לעיתים קרובות. רש"י למעשה מבהיר שהספירה נעשתה כי אנחנו, עם ישראל כן נספרים, כן נראים, ומאד משמעותיים לפני ה'. זוהי תזכורת עבורנו שכולנו אומנם נספרים כמספרים אך כולנו משמעותיים, וכולנו שווים בפני ה'.
נכון, מספרים בסופו של דבר משמעותם אחד מרבים אך יחד עם זאת מיד נאמר לנו בפסוק- 'שמות' ("במספר שמות") דגש שבמקביל- לכל אחד יש שם, יש ייחודיות בתוך הכלל, ועלינו להכיר בכך- כשבני ישראל ירדו למצרים, הם ירדו עם שמות, "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), וכשעלו משם, הם עלו עם שמות. השם נועד בכדי שיזכירו אותו, שיקראו בו בכוונה לעורר את החיות של האדם. אומר הנעם אלימלך, כשאדם ישן, יכולים לעשות רעש גדול והוא לא מתעורר, אבל אם מזכירים את השם שלו, הוא יתעורר. אומר הרב שיינברגר שליט"א, השם מעורר את הנשמה, מדבר וקורא לנשמה. לכל אחד מאתנו יש שם ויש את השליחות שלו. השם מורה על השליחות הייחודית בעולם הזה. כתוב, "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמ"ז ד'). בזמן שהמדענים מנסים למנות ולמספר את הכוכבים במרום, אומר לנו דוד המלך, שהבורא כבר ספר אותם ונתן לכל אחד שם ותפקיד. כלומר, לכל דבר בבריאה יש שם ותפקיד.
מוסיף השל"ה הקדוש, מניין השמות של בני ישראל הביא לכך שכל אחד יכיר בחשיבותו כחלק מהכלל, יש לו שם, יש לו תפקיד, ויוצא מכך, שיש לו גם אחריות גדולה כלפי הכלל.
כשנותנים שם לאדם, המשמעות היא שניתן לו תפקיד ; השם מבטא את התוכן של הנשמה של אותו אדם. השם זה הלבוש, הבסיס הראשוני, שנותן לאדם את הכח לעשות את התפקיד שלו. אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שלכל שם יש מספר משמעויות ולנו יש את הבחירה החופשית באיזו משמעות נוציא את עצמנו מהכח אל הפועל, ובאיזה אופן נספור את עצמנו והאחרים שסביבנו.
שבת שלום❤

פרשת בחוקותי- תקציר!

Image by mightybutton from Pixabay


השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו. ואז עוברת הפרשה לתיאור התוכחות, הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.

בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו, "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
חשוב לציין כי בפרשה פסוקי ה"תוכחה" מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

פרשת בחוקותי- יהיה שלום עלינו


" (ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ…"(ויקרא כו')
עשרות פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בכל מיני הקשרים ומובנים. אחת הפעמים הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", ויש לכך חשיבות רבה, מאחר והיא מלמדת אותנו על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
להלן התייחסויות ל-'שלום':
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה – אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל.
המהר"ל אומר- "… השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות, עד שנמצא הדבר בשלימות, בלי חסרון.
ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום (שים שלום … עושה שלום במרומיו). ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן.
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לסכסוכים ואפילו לאלימות. ולכן, יש כאן הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע יביא עימו ביטחון ושלום.
הרב שניאור אשכנזי מסביר שלחיות בשלום משמעותו לחיות בשלמות והרמוניה, ללא עימותים, עולם התיקון שבימים אלו של ספירת העומר, היום ה-33 לעומר, כל ספירה מצטמצמת כדי לעשות מקום לספירות האחרות. זוהי עבודה משותפת, התכללות של כל הספירות יחד, כמו בתזמורת, כל אחד משלים את רעהו ביצירה הרמונית. לכל אחד ואחת מאתנו יש שליחות ותפקיד ייחודי.
אנו חיים בעולם שיש בו קונפליקטים. מה שאומר שיש בנו כוחות רבים ומנוגדים המושכים לכיוונים שונים. הנטייה הטבעית מסביר המהר"ל של כל כח היא להתבצר בעצמו, ולכן, מחייב אותנו לעבודה לייצר את האיזון הנכסף. השלום משמעותו לייצר איזון, כלומר, שאף כוח לא נעלם ולא התבטל אלא יצרנו מיזוג של כל הכוחות. ועל כך נאמר שהשלם גדול מסהכ חלקיו.
ומסביר הרב קוק זצ"ל [עין איה, מסכת ברכות, דף ס"ד] את דברי חז"ל הנ"ל כך: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו נכון, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו."
שבת שלום🥰

הפטרת פרשת בחוקותי- ביטחון או יד המקרה?

Image by Gerd Altmann from Pixabay


הפטרת פרשת בחוקותי היא בספר ירמיהו (פרק ט"ז יט ועד פרק י"ז טו). הפטרה זו היא הפטרה נוספת ברצף הפטרות הפורענות של ירמיהו, ועיקרה של ההפטרה הוא בפרק י"ז.
ההפטרה פותחת בהבעת ביטחון בה', "(יט) יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי־אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ־שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין־בָּם מוֹעִיל׃" (ירמיהו טז') ואז עוברת ההפטרה לתיאור של חטא ועונש, ומסיימת בהבעה נוספת של ביטחון, כמו בפרשת בחוקותי שפותחת בברכות ורק לאחר מכן עוברת לקללות.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין-
" ההפטרה משלבת בין נבואת תוכחה מצד הקב"ה, מחד, ופסוקי תקווה ואמון מצד הנביא מאידך. פתיחתה וסיומה של ההפטרה היא באמירותיו של האדם הנסמך על הקב"ה, ונראה שאלו הם העיקר. נבואות התוכחה שבתווך מספקות את הרקע למבע בטחונו של האדם, אך עיקר המסר אלינו הוא הבעת הביטחון ע"י האדם בעת משבר וקשיים. לכן, לו יצויר שמאן דהוא ישמע את תחילת ההפטרה, יירדם באמצעיתה ויתעורר לקראת פסוקי הסיום, נוכל לקבוע שיצא ידי חובת עיקר העניין של הפטרת בחוקותי כי עיקר ההפטרה היא הבעת הביטחון של האדם."
מידת הביטחון היא עיקר עניין ההפטרה. מוסיף הרב, "הנביא ממשיל את הבוטח לעץ מלבלב, ומן הראוי לזכור שהעץ ניטע לטווח הארוך ואיננו נועד לתוצאות מיידיות… השאלה איננה האם לבטוח אלא במי לבטוח. בהפטרה, ישנה התייחסות לעבודה זרה, אך ישנה גם התמודדות עם עזיבת הקב"ה מפאת התחושה שהעולם הינו מקום של טבע ומקרה, ועל כן צריך לבטוח בכוחות האדם בלבד. דברי הנביא המכיר בבעיה זו מביאים אותו להדגיש את חשיבות הביטחון בקב"ה כמנהל את עולמו של האדם והם מתאימים לפרשת התוכחה, המתמודדת עם אותה תופעה."
כלומר, הבירור הוא לרוב בעת משבר- האם הביטחון שלנו הוא בהשגחה עליונה או שהביטחון הוא ביד המקרה והסיבתיות האנושית? ומענה הנביא לכך, שבעת משבר בפרט, הביטחון ב-ה' הוא שייצר עבורנו את התקווה. הנביא ירמיהו מלמד את העם שעליו לבטוח בה' בלב שלם, והביטחון בה' יהיה ההתחלה לדרך חדשה. הנביא יודע שנטיית הלב של עם ישראל היא שתכריע את עתידו.
אייל שבי באתר 929 מסביר-
"כשהמצב קשה, כשהמצב לא טוב, שקיעה במרה שחורה לא תשפר את המצב. כדי שיהיה לי סיכוי להתקדם עליי להפגין ביטחון כי קיים פתח של תקווה וכי ניתן לשנות את המצב. כדי להוביל שינוי בסביבתי חובה עליי, בראייתי, להציג תמונה של עתיד ורוד, כדי שאוכל לגייס את בני המשפחה, את החברים, את התלמידים, את הפקודים או את כל מי שאבחר להצטרף אליי לאותו מהלך של שינוי."
כפי שירמיהו הפגין בטחון בה' והאמין שיש פתח לתקווה לייצר שינוי. במילים אחרות, ככל שנצליח לפתח את הביטחון והאמונה, ונממש את ייעודנו ממקום של שמחה ואהבה, ולא מתוך לחץ פנימי, לא מתוך כפייה פנימית מפחד להיענש אלא מרצון, מאהבה, מהכרה וביטחון שיש השגחה, כך נצליח להתקרב יותר לתחושה שלמה של שקט פנימי, שלום וביטחון בעולם הזה.
לסיום, אומר ד"ר הרב יונתן זקס, "הפרשייה כולה, הברכות וגם הקללות, יכולה להתפרש כטבעית וכעל־טבעית… על פי קריאה כזו, ההשגחה האלוקית פועלת דרכנו, בתוכנו. בני ישראל בארץ ישראל יהיו תמיד מוקפים באימפריות ובאויבים גדולים וחזקים מהם. הם תמיד יהיו תלויים בחסדיו המתעתעים של הגשם, בלי מקור מים קבוע ויציב דוגמת הנילוס, הפרת והחידקל. לפיכך, תמיד ימצאו את עצמם תולים עיניהם בשמיים. גם יהודים חילונים מבינים זאת לא־פעם; ידוע שבהם דוד בן־גוריון שאמר, "בישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בנסים".
שבת מבורכת💞

ישנם שני אירועים משמעותיים שאירעו בל"ג בעומר-

Image by Mikael Elmgren from Pixabay


א) מגפה קטלנית השתוללה בין תלמידי רבי עקיבא והמיתה 24,000 תלמידים שלא נהגו בכבוד הדדי ראוי ביניהם. ככל הנראה התלמוד מדבר על 12,000 זוגות של תלמידים, ולא על 24,000 תלמידים, על מנת להדגיש את חוסר האחדות שבה נכשלו. המגיפה פרצה בימים שלאחריי חג הפסח ונמשכה עד לל"ג בעומר, כלומר המגפה הסתיימה בלג בעומר.
ב) ביום זה נפטר רבי שמעון בר יוחאי, צדיק מתקופת התנאים שחיבר את ספר הזוהר, ספר קבלי המשמש כיסוד לחלק הנסתר של התורה. רבי שמעון נפטר במירון בל"ג בעומר ושם נקבר. ביום פטירתו רבי שמעון גילה לתלמידיו סודות תורה קבליים רבים וציווה את תלמידיו לציין בכל שנה את יום פטירתו כיום שמחה.
רבי שמעון בר יוחאי היה חכם גדול, שחי בתקופת השלטון הרומי בירושלים, לפני כ- 2,000 שנה. הוא היה אחד מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא, אשר – למרות הרדיפה הקשה – הצליחו לקבל תורה מרבותיהם ולמוסרה הלאה לתלמידיהם ובכך לקיים את רצף העברת התורה מדור לדור ולמנוע את שכחתה. גדולי החסידות מסבירים כי ביום הפטירה של הצדיק, הארה מ"מעשיו, תורתו ועבודתו" משפיעה על חיי תלמידיו. כך, בל"ג בעומר אנו חוגגים את חייו של רבי שמעון ואת גילוי הרובד הפנימי של התורה.
רבי שמעון בר יוחאי היה תנא בדור השני לאחר חורבן בית המקדש. הוא ידוע בראשי התיבות של שמו רשב"י, ובל"ג בעומר, יום פטירתו, מאות אלפים נוהרים למקום מנוחתו במירון כדי לשמוח בשמחת רבי שמעון.
ויתכן שהדלקת המדורות היא בכדי שנזכור את אור התורה ואור הנשמה המפעם בכל אחד ואחת מאיתנו🔥
לג בעומר שמח ורגוע❤
לרפואתה של גפן בת הדס בתוך שאר חולי ישראל

פרשת בהר- תקציר!

בהר סיני- תמונה מאת ולאד קיסלוב ב- Unsplash

השבוע הפרשה התשיעית בספר ויקרא. הפרשה נקראת "בהר", או "בהר סיני" שבמדבר סיני, בני-ישראל עדיין במסע במדבר בדרכם לארץ-ישראל.
בפרשה מצוינות מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. השנה השביעית, שנת שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים, כלומר השנה ה-50, תצוין כשנת היובל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים הללו היבול יהיה מופקר לכל. בשנת השמיטה גם החובות נשמטים, מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
באופן טבעי בפרשה עולה השאלה,"(כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנו. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. " (ויקרא כה) והתשובה- הקב"ה ייתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) נתפרנס שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שנוכל לקצור מן היבול החדש.
לאחר שבע שנות שמיטה, סה"כ ארבעים ותשע שנים, כאמור מגיעה שנת היובל – שנת החמישים. את שנת היובל מקדשים בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בשנה זו חוזרות כל הקרקעות לבעליהם הראשונים (למעט מוכר בית בעיר מוקפת חומה, שם הוא יכול לרכוש חזרה את הבית שנמכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל (רכש) עד תום אותה שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אפילו ביובל). זוהי תזכורת חשובה לכל בעלי הקרקעות כי הם בעצם לא האדונים על אדמותיהם, כך גם לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות; וללא ספק מסייע לנו לא לפתח נטייה לרכושנות יתר. מטרת מצות השבת השדות לבעליהם הראשונים שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה, הייתה לאפשר לנחלות השבטים להישאר שלמות, כך כל שבט יחיה בנחלתו המובטחת.
חשוב לציין שבשעת משא ומתן על מכירת וקניית קרקעות יש לחשב את השנים שנותרו עד שנת היובל, השנה שבה תשוב הקרקע לבעליה. התורה הקפידה והזהירה שלא לרמות בעניין זה, הן איסור על הונאה כספית והן איסור על הונאת דברים.
בנוסף, בשנת היובל, כל העבדים העבריים, כולל אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל בשנת שמיטה, כולם יוצאים לחופשי. כך לא נוצר מצב שיהודי הוא עבד לעולם.
בעצם בשנת החמישים, יש לנו פעמיים שמיטה – פעם אחת שמיטה, בשנה הארבעים ותשע (שהרי כל 7 שנים יש שנת שמיטה), ופעם נוספת שנה לאחר מכן, בשנת החמישים, שבה האדמה גם מושבתת. כלומר מתקיימות שתי המצוות, השמיטה והיובל.

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים שכבר נלמדו קודם לכן- איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.