סגירת מעגל

יש רגע אחד בשנה שבו התורה מגיעה אל המילה האחרונה- ומיד חוזרת אל המילה הראשונה. מסיימים את פרשת ״וזאת הברכה״, עם מותו של משה, ומיד פותחים את ספר בראשית: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״ (בראשית א, א). אין הפסקה. מסיימים- ומתחילים.

השנה יש לתנועה הזאת משמעות מיוחדת. ב־13 באוקטובר 2025 חזרו לישראל עשרים החטופים החיים שנותרו בשבי בעזה, לאחר 738 ימים. באותו ערב נכנס חג שמחת תורה. במשך יותר משנתיים הייתה המילה ״חזרה״ עבור כולנו משאלה, תפילה והמתנה. באותו יום היא הפכה למציאות: חטופים חצו את הגבול, שבו הביתה והחלו את דרך השיקום הארוכה מן השבי חזרה אל החיים. שמחת תורה השנה הינה סגירת מעגל, והיא מזמינה אותנו לשאול מה אנחנו עושים עם ההתחלה שנפתחה.

לא חוזרים להתחלה- מתחילים מחדש

התשובה נמצאת אולי בקריאה שאנו מתחילים מיד לאחר סיום התורה. ספר בראשית אינו נפתח בעולם מסודר. הוא מתחיל ב־״תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״ (בראשית א', ב'). ומתוך הכאוס מתחילה הבריאה: האור מובדל מן החושך, המים מן היבשה, הארץ מתחילה להצמיח, ובהמשך מופיעים המאורות, בעלי החיים ולבסוף האדם.

העולם אינו נברא בבת אחת. הוא נבנה שלב אחר שלב.

רש״י, בפירושו לבריאת האור, מדגיש את ההבדלה בין האור לחושך- לא כביטול של אחד מהם, אלא כיצירת סדר, שבו לכל אחד יש את מקומו וזמנו, "…וְקָבַע לָזֶה תְחוּמוֹ בַּיּוֹם, וְלָזֶה תְחוּמוֹ בַּלַּיְלָה". אולי זה שיעור חשוב במיוחד עבורנו: אחרי מציאות שהתפרקה, איננו חייבים לדעת מיד איך ייראה העולם כולו. צריך להתחיל ליצור בו סדר. דבר אחר דבר. יום אחר יום.

אחרי  ה-7 באוקטובר היה נדמה שהעולם המוכר התפרק. הביטחון, האמון, הבית, תחושת המוגנות- דברים שנראו מובנים מאליהם הפכו לשאלות. אחר כך הגיעו חודשים ארוכים ואף שנים של מלחמה, אובדן, שבי והמתנה. וללא ספק, החזרה של החטופים לפני שנה הייתה רגע עצום של הקלה ושמחה, אבל ברור שלא יכלה להשיב אותנו אל המקום שבו היינו לפני ה-7 באוקטובר.

כי חזרה אינה מחיקה של מה שקרה. חזרה היא האפשרות להתחיל לבנות מחדש מתוך מה שקרה.

וזו אולי הסיבה שהתורה אינה באמת מסתיימת. ברגע שאנו אומרים ״חזק חזק ונתחזק״, אנחנו כבר פותחים את ״בראשית״. לא מפני שהשנה הקודמת לא הייתה, אלא מפני שהחיים מחייבים אותנו לקחת את מה שלמדנו ממנה אל ההתחלה הבאה.

עוד יום, ועוד צעד

גם הבריאה עצמה מלמדת אותנו שלא הכול נבנה בבת אחת: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״. יום אחד. ועוד יום. ועוד צעד. כנראה שכך צריך לחשוב גם על השיקום האישי והלאומי שלנו. לא לצפות שבתוך יום או רגע אחד הכול יתוקן. הביטחון, האמון, המשפחות, הקהילות והיכולת לדמיין עתיד- כל אלה נבנים בהדרגה.

ומכאן חזרה אל פרשת ״וזאת הברכה״. לכל אחד ברכה אחרת. משה עומד לפני מותו ומברך את שבטי ישראל. הוא אינו נותן לכולם אותה ברכה. לכל שבט יש אופי, תפקיד ואתגרים משלו. ובכל זאת, רגע לפני סיום תפקידו, התורה מתארת את העם במילים:

״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים ל"ג, ה').

רש״י מפרש על המילה ״יחד״: ״בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם.״
אחדות, ולא אחידות. להפך. לכל אחד יש מקום, תפקיד וברכה משלו- והאתגר הוא לדעת לחיות יחד על אף השוני. זהו אותו עיקרון שאנו פוגשים כבר בבריאה: עולם של אור וחושך, מים ויבשה, מינים שונים, האדם והאישה- עולם שבו השונות מתקיימת בתוך מערכת אחת.

ומה אנחנו בוראים עכשיו?

לפני שנה ראינו את התמונות שחיכינו להן כל כך: חטופים חוזרים הביתה. אנשים שהיו במשך שנים תמונה על שלט, פנים על כרזה ושם בתפילה- חזרו להיות בני אדם שפוגשים אמא, אבא, בן זוג, ילדים, משפחה וחברים. זה היה רגע של שיבה. אבל שיבה אינה סוף הדרך. היא פתחה שאלה חדשה: מה אנחנו עושים עם היום שאחרי? איך בונים מחדש חיים אחרי שהעולם השתנה? איך מחזירים לקהילות שנפגעו לא רק בתים, אלא תחושת בית וביטחון? איך הופכים את הזיכרון ממשהו שאנחנו מציינים למשהו שממשיך לחיות בתוכנו ובמעשים שלנו?

והתשובה מתחילה דווקא בדברים הקטנים: בדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה, ביכולת להקשיב גם למי שחושב אחרת, להכיר בכאב גם כאשר הכאב אינו שלנו, להושיט יד, להתנדב, לבנות, ליזום ולחזק, ממש כפי שאנו נוטים להתנהג בעיתות מצוקה ומלחמה; לנהוג כך גם ביום יום. הרי התורה כבר לימדה אותנו: הבריאה לא התרחשה ביום אחד. ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״. עוד יום. ועוד יום. ועוד צעד.

הברכה שממשיכה אחרי משה

יתכן וזו גם המשמעות של סיום התורה דווקא בברכותיו של משה. משה אינו נכנס לארץ ואינו משלים בעצמו את כל הדרך. הוא מעביר את הברכה ואת האחריות הלאה. יהושע ימשיך. העם ימשיך. התורה תמשיך.

ומיד לאחר מכן- ״בראשית״.

כאילו התורה אומרת לנו: עכשיו תורכם. העולם כבר נברא, אבל העולם שלנו, של בני האדם, עדיין נמצא בתהליך של בריאה. החברה שלנו עדיין נבנית. האמון עדיין נבנה. החיים של אחרי ה- 7 באוקטובר עדיין נבנים. השאלה איננה רק מה קרה לנו, אלא גם מה אנחנו בוחרים לעשות עם מה שקרה לנו.

משמחת תורה אל היום שאחרי

שמחת תורה היא חג של סיום והתחלה. לפני שנה, עם שובם של החטופים, הרגשנו לרגע שהמעגל נסגר. השנה אנחנו יכולים להביט באותו רגע ולשאול מה אנחנו עושים עם ההזדמנות שנפתחה?
האם אנחנו רק מחכים לחזרה הביתה- או גם בונים את הבית שאליו ראוי לחזור?
האם אנחנו רק מנציחים את מה שאבד- או גם יוצרים משהו שראוי להמשיך לחיות למענו?
האם אנחנו מנסים לחזור להיות מי שהיינו- או מוכנים לברוא מתוך השבר משהו חדש, מפוכח, מחובר וטוב יותר?

אולי זה בדיוק הסוד של שמחת תורה: אנחנו מסיימים את התורה, אבל לא מסיימים את הסיפור. ״לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״ (הפסוק האחרון בתורה- דברים ל"ד, י"ב)– ומיד ״בְּרֵאשִׁית״. סוף והתחלה. זיכרון ותקווה. מה שהיה- ומה שעוד יכול להיות. ולכן השנה, כשנרקוד עם ספר התורה, נשמח על מה שהסתיים, ונזכור לשאול: מה אנחנו רוצים לברוא עכשיו?
איזה בית. איזו חברה. איזה עתיד. איזו ישראל.
את הימים הראשונים של הסיפור לא נוכל לשנות. אבל על היום הבא- ועל מה שייבנה כאן, יום אחר יום- יש לנו השפעה. שנזכה לשמוח בשיבה הביתה, לזכור את מי שאינם, לכבד את הדרך שעברנו, ובעיקר להיות שותפים לבריאה מחודשת וראויה של החיים כאן ויפה שעה אחת קודם.

שבת שלום וחג שמחת תורה שמח🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

 

 

 

 

 

השנה, המילה "הביתה" נשמעת אחרת.

יש משהו כמעט פרדוקסלי בחג הסוכות. במשך רוב השנה אנחנו משקיעים מאמצים רבים כדי להפוך את הבית שלנו למקום יציב, בטוח וקבוע. ואז, חמישה ימים בלבד אחרי יום הכיפורים, התורה מבקשת מאיתנו לצאת ממנו ולעבור לסוכה- מקום ארעי, פתוח ופגיע.

בשבת הקרובה, 26 בספטמבר, ניכנס אל חג הסוכות ונקרא בתורה את פרשת המועדות, ובה הציווי: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ג, מ"ב–מ"ג).

אבל השנה, למילה "בית" יש משמעות שאי אפשר להתעלם ממנה. זהו חג הסוכות הראשון מאז שובם של החטופים. במשך יותר משנתיים, "לחזור הביתה" לא הייתה רק משאלה. זו הייתה תפילה, מאבק, הבטחה- ולעיתים גם המילה הקשה ביותר לשמוע. בינואר 2026 הוחזרה לישראל גופתו של הלוחם היקר רן גואילי הי"ד, האחרון מבין החטופים שהוחזקו בעזה. לכן, דווקא עכשיו, כשאנחנו מצווים לצאת מהבית אל הסוכה, מתבקש לעצור ולשאול: מהו בעצם בית?

כשהבית הופך לארעי
חז"ל אומרים משפט שנשמע כמעט הפוך מההיגיון: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (משנה סוכה ב', ט').
כיצד ייתכן שהסוכה- המבנה הזמני- הופכת ל"קבע", בעוד הבית הקבוע הופך ל"ארעי"? יתכן וחז"ל מבקשים מאיתנו לבחון מחדש מה באמת יוצר תחושת בית. אנחנו רגילים לחשוב על בית דרך קירות, גג, רכוש וכתובת. הסוכה מזכירה לנו שכל אלה חשובים, אבל אינם לבדם יוצרים בית. בית יכול להישאר עומד ובכל זאת להרגיש ריק; ואדם יכול להיות רחוק מביתו זמן רב ולחלום רק על הרגע שבו יוכל לשוב אליו. החוזק של בית אינו נמדד רק בעובי הקירות שלו, אלא יותר באיכות הקשרים שבתוכו.
את זה למדנו היטב בשנים האחרונות. כשאמרנו "להחזיר אותם הביתה", לא התכוונו רק למקום גיאוגרפי. התכוונו למשפחה שמחכה, לחיבוק, לזהות, לשייכות, לביטחון ולתחושה שיש מקום בעולם שבו מחכים לך. אולי משום כך המילה "בית" הפכה בשנים האלה להרבה יותר ממקום גיאוגרפי.

הסוכה מגלה לנו מה הופך מקום לבית
חז"ל מלמדים שדירת הסוכה צריכה להיות "כעין תדורו"– מעין מקום מגוריו של האדם. לכן אנחנו מכניסים אליה את חפצי הבית, אוכלים בה, שותים בה ומבלים בה. (מסכת סוכה כ"ח, ע"ב).
אבל דווקא כשהבית שלנו הופך לסוכה, אנחנו מגלים שהבית אינו רק המבנה. בית הוא המקום שבו מחכים לך. המקום שבו מכירים אותך. ובעיקר- המקום שבו אתה יודע שאתה שייך.
וזו אולי הסיבה שהתורה מדגישה: "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת". לא רק כל אחד בסוכתו שלו, אלא כל ישראל בתוך אותה מסגרת של שייכות. חז"ל לקחו את הפסוק צעד נוסף ואמרו: "מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת" (סוכה כ"ז ע"ב, ב'). אין הכוונה כמובן שנבנה בפועל סוכה אחת לכולנו. זו אמירה על עצם הרעיון: הסוכה שלי יכולה להיות פרטית, אבל היא מזכירה לי שאני חלק מבית גדול יותר- בית שיש בו מקום גם לאחר.

ומכאן מתחבר חג הסוכות גם לקריאת קהלת שאנו קוראים בחג: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד… כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ" (קהלת ד', ט'-י'). רש"י רואה בפסוקים האלה לא רק אמירה על יעילותה של שותפות, אלא על הצורך האנושי בקשר. על הפסוק "טובים השנים מן האחד" הוא כותב: "לפיכך יקנה לו אדם חבר", ומסביר ש"הרבה מלאכה נעשית בשנים, שאין היחיד מתחיל בה לבדו"- יש דברים שאדם זקוק לאחר כדי בכלל לצאת אליהם לדרך.
ועל הפסוק אחריו, "כי אם יפלו האחד יקים את חברו",  רש"י מרחיב את הרעיון: כשאדם מתקשה, טועה או אינו מדייק, חברו יכול לעזור לו, להחזיר אותו לדרך ולהעמיד אותו על האמת. כלומר, קשר אמיתי אינו רק שותפות ברגעים שבהם הכול מסתדר; הוא נבחן דווקא ברגע שבו אחד זקוק לאחר. ואולי כאן נמצא חיבור עמוק במיוחד לרעיון של בית: הוא המקום שבו יש מי שעוזר לנו להתחיל, מי שמחזיק אותנו כשקשה, ומי שמושיט יד כשאנחנו נופלים.

במשך חודשים ושנים חיכו משפחות לשובם של יקיריהן. מאחורי המילה "חזרה" היו אנשים שהמתינו, שמרו על התקווה, נאחזו זה בזה ולא ויתרו על הקשר. וכשהחטופים חזרו, זו הייתה כמובן שמחה של פרטים, של משפחות, אבל גם רגע משמעותי ונכסף שנגע בלב של חברה שלמה. החזרה הביתה הזכירה לנו עד כמה אדם זקוק לאחרים כדי לעבור תקופות שבהן הוא עצמו אינו יכול להחזיק הכול.

הטיבה לתאר בכתבתה, עטרה גרמן, במקור ראשון, את אימו של החטוף אלון אהל,עידית:
"אני לא יכולה לשלוט על מה קורה עם אלון בעזה, אני לא יכולה לדעת מתי הוא יחזור הביתה אבל אני כן יכולה לשלוט לאיזה בית הוא יחזור – לאמא ומשפחה חזקה, למשפחה שאוהבת אותו ומכינה את הקרקע לשובו". "אני מצפה שהמדינה תעשה אותו הדבר", הוסיפה עידית, "היא יכולה בהחלט להכתיב לאיזה בית הוא יחזור, בית מאוחד, שמשרה ביטחון, בית שתומך ועוזר לאזרחים שלו, בית שנהיה גאים לחיות בו. אני מצפה מהמדינה שתיקח אחריות ולא תפקיר את בניה, המדינה צריכה להגן עליו ולהחזיר אותו כמה שיותר מהר".

לא רק לחזור הביתה- לבנות בית
וזו אולי השאלה שסוכות מבקש להשאיר איתנו השנה. אחרי שחיכינו כל כך הרבה זמן לשובם של החטופים, ואחרי שהמילה "בית" קיבלה מחדש משמעות של חיבוק, שייכות והמתנה- אולי הגיע הזמן לשאול גם לאיזה בית הם חוזרים, ולאיזה בית אנחנו רוצים שיחזרו ילדינו בעתיד.
האם נצליח ליצור מקום שבו גם בתוך מחלוקת אפשר להרגיש שייכים, שבו מי שנפל אינו נשאר לבד, ושבו בתקופות של אי־ודאות יש על מי להישען? כי הסוכה שאנו בונים השנה אינה רק זכר לסוכות שבהן ישבו אבותינו במדבר. היא יכולה להיות גם תזכורת לאופן שבו אנחנו רוצים לבנות את החיים שלנו כאן. בית הוא המקום שמחכה לך כשאתה חוזר.

ובשנה שבה החטופים חזרו הביתה, אולי זו המשמעות העמוקה במיוחד של חג הסוכות: להודות על השיבה, לזכור את המחיר הכבד שנגבה בדרך, ולהבין שהמשימה שלנו אינה מסתיימת ברגע החזרה. היא ממשיכה עם המחויבות שלנו לבניית בית ראוי מכאן והלאה.
בית שיש בו ביטחון, אבל גם אנושיות.
בית שיש בו מחלוקת, אבל גם שייכות.
בית שיודע לשמוח, אבל אינו שוכח את מי שכאבם עדיין איתנו.
בית שבו, אם אחד נופל- יש מי שמושיט יד.

כי בסופו של דבר, אומנם סוכה היא מבנה ארעי אך בית הוא קשר שאומר: יש לך לאן לחזור, ויש מי שמחכה לך…
ואולי זו הסיבה שהשנה, כשנשב בסוכה ונביט דרך הסכך אל השמים, כדאי שנזכור: בית הוא המקום שאנחנו בוחרים להיות אחד עבור השנייה.

שבת שלום וחג סוכות שמח,
שנה של בריאות, בנייה מחדש, ושנזכה להיות ראויים לבית המשותף שאנחנו בונים כאן 🙏🏼

לרפואתן המלאה של הדסה אסתר בת רחל ורותי בת רחל רשל, ולרפואתם המלאה של אילן בן חנה ופנחס בן אסתר, בתוך שאר חולי ישראל.
אנו זוכרים ומוקירים את כל מי שחרף נפשו כדי שנוכל לחיות כאן, בארצנו, בביטחון. מחבקים את המשפחות השכולות, מודים על שובם של החטופים, ומתפללים לשובם של כל החיילים והחיילות לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
לפצועים אנו מאחלים רפואה שלמה, ובתפילה לימים של ביטחון, אחדות ושלום אמיתי. אמן כן יהי רצון.

יש דברים שאין לנו שליטה עליהם-
לא על הגשם, לא על הרוח, לא על הזמן.

יש שמים שאנחנו נושאים אליהם עיניים,
ויש אדמה שאנחנו לומדים לעמוד עליה יציבים.

ט״ו בשבט מזכיר לנו בשקט:
לא הכול בידיים שלנו.
ואולי זו דווקא הברכה.

אז אנחנו נוטעים מבטים,
שותלים מילים טובות,
משקים באכפתיות,
ומדשנים עם אמונה באדם.

בבתים, בכיתות, בקהילות-
השנה אנחנו מצמיחים זה את זה.

ובתוך כל זה- מלחמה,
שמות ופנים שנחרטים בלב,
שבויים שחזרו לאור,
וחיילים שממשיכים להתגייס,
משאירים חיים שלמים בהמתנה.

ובכל זאת-
משהו בלתי נראה ממשיך לצמוח.

כי כמו הפרי, גם התקווה נוצרת לפני שרואים אותה.
גם האמונה חיה לפני שיש לה הוכחות.
גם החוסן מתחיל בשקט.

ט״ו בשבט הוא חג של מה שלא רואים-
של תהליכים פנימיים,
של זרעים שטרם בקעו,
אבל כבר קיימים.

והוא לוחש לנו:
לא הכול צריך לפרוח כדי להיות חי, וגם בתוך חושך-
מתחיל שורש.

השנה לא נמדוד את עצמנו בפרי.
רק נהיה קרקע.
רק נהיה מרחב.
רק נהיה מקום בטוח לצמיחה.

כי לפעמים,
הצמיחה הגדולה ביותר
לא מתרחשת באדמה- אלא בתוכנו ובינינו.

חג ט״ו בשבט שמח 🌱

שני חגים מרכזיים בראשית השנה (כמובן, לאחר חג ראש השנה)- יום כיפור וסוכות שמחוברים בחוט עדין ועמוק.
יום כיפור הוא יום של התכנסות פנימה, של חשבון נפש, טיהור וניקיון רגשי.
סוכות, לעומתו, הוא חג של יציאה החוצה- בנייה, מפגש, חיים פשוטים תחת סכך דק ופתוח לשמיים.

ביום כיפור אנחנו מפסיקים לרגע את מרוץ החיים, מתבוננים פנימה ושואלים מי אנחנו באמת, ומי נרצה להיות. זהו זמן של אמת ושל התחלה חדשה.
ואז, ימים אחדים לאחר מכן, מגיע חג הסוכות ומחזיר אותנו אל היומיום.
הוא מזכיר לנו שהחיים הרוחניים לא אמורים להישאר רק בשיאים, אלא להתממש בתוך השגרה- בארוחות, בשיחות, במפגש האנושי, בבית, במשפחה ובקהילה.
הקדושה, אומר חג הסוכות, אינה נמצאת רק בבית הכנסת- היא חיה בתוכנו, בתוך החולין, בתוך הפשטות.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב על כך דברים חכמים ונפלאים:
"עמים אחרים סיפרו סיפורים על כוחם ועוצם ידם. הם בנו ארמונות וטירות כביטוי לעמידותם. עם ישראל היה אחר. הוא נשא עמו סיפור על האי-ודאות והסכנות שבהיסטוריה. היהודים סיפרו על מסעם של קדמוניהם במדבר, בלי בתים שיחסו עליהם מפני פגעי הדרך. זהו סיפור על עוצמה רוחנית, לא רק על עוצמה צבאית.
חג הסוכות הוא עדות לשרידותו של עם ישראל. גם אם יאבד את אדמתו ויוטל שוב אל הישימון, הוא לא יאבד לא את השמחה ולא את התקווה. הוא יזכור כי את שנות ילדותו הלאומית בילה בסוכה רעועה. הוא ידע כי במדבר שום חנייה איננה קבע, והוא ימשיך לנסוע עד שובו אל הארץ המובטחת, אל ישראל ביתו.
אין זה מקרה שעם ישראל הוא היחיד ששמר על זהותו לאורך אלפיים שנות גלות ופיזור. הוא העם היחיד המסוגל לגור בצריפון שגגו עשוי עלים אך להרגיש מוקף בענני כבוד. הוא העם היחיד היכול לשכון במגורי עראי ובכל זאת לשמוח.
חג הסוכות הוא סיפור על אי-ודאות. הוא מלמד אותנו שגם אם רכשנו דעת לאין קץ, לעולם איננו יודעים מה יביא עמו המחר. חיינו בזמן הם מסע במדבר. בראש השנה וביום כיפור אנו מתפללים להיכתב בספר החיים, ובסוכות אנו שמחים כי אנו מאמינים שתפילתנו נענתה. אך בהביטנו קדימה, אנו מודים כבר מן ההתחלה כי החיים שבריריים וחשופים לפגעים. איננו יכולים לנוס מן החשיפה לסכנה- אלה הם החיים… בלב האי-ודאות נגלה שאנו מסוגלים לשמוח. איננו צריכים טירות לשם הגנה, ולא ארמונות לשם ולתהילה. די לנו בסוכה צנועה.
אני מאמין כי חוויית היציאה מן הבית והכניסה לסוכה החשופה היא דרך לביית את פחדנו מפני הלא-נודע. היא אומרת: כבר היינו כאן פעם. כולנו במסע. השכינה שורה בקרבנו. אל לנו לפחד. זהו מצבר של חוסן שאנו זקוקים לו בעולמנו המתוקשר, המסוכן, נטול הוודאות."

דבריו של הרב זקס נשמעים עוצמתיים במיוחד דווקא בימים אלה.
אנחנו חיים בין שיא לשפל- בין אחדות מרגשת וכאב עמוק, בין תקווה ואתגר.
אך השאלה האמיתית היא לא מה קורה ברגעי השיא, אלא מה קורה אחריהם:
איך ממשיכים לחיות עם האור שהתגלה, איך מתרגמים את ההתעלות לכוח מעשי פרקטי, לשותפות, לאופטימיות ולחוסן פנימי ולאומי.
גם בחיינו האישיים זה כך. יש רגעים של תובנות חדשות, החלטות גדולות או תפילות מהלב. אבל האתגר האמיתי הוא “היום שאחרי”- איך להוריד את ההתחדשות אל השגרה, איך לחיות אותה בתוך הבית, עם האנשים הקרובים, בעבודה, בחברה.
סוכות מלמד אותנו שהקדושה לא נועדה להישאר בשמיים- היא צריכה להתגלם בחיים עצמם.

בימים אלה, כשהאתגרים הביטחוניים, החברתיים והאישיים נוכחים כל כך, המסר הזה חיוני מתמיד:
לקחת את רוח יום כיפור- את הסליחה, האחדות והאמונה- ולהכניס אותה לתוך היומיום, למעגלים הקטנים של החיים, אל הקהילה ואל העם כולו. מי ייתן ונזכה להפוך את האור של יום כיפור לבסיס לחיים של משמעות-
סוכה של ערבות הדדית, אהבה, אמון ותקווה.
ומתוך הלב, כולנו זועקים:
שישובו כל יקירינו הביתה לשלום, אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, בריאות הגוף והנפש, ושנזכה לשבת כולנו יחד- תחת סוכה אחת של שלום, חוסן, אחדות ובביטחון🌿 אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח  🍎🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום 

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

חג הסוכות, חג האסיף, מסמל את איסוף היבול לאחר עונה של עמל ומאמץ, נראה כי הקשר בין חג סוכות למלחמת "חרבות ברזל" מתגלה במשמעות העמוקה של החג עצמו. בימים אלו, אנחנו נאספים לא רק פיזית אלא גם רגשית ורוחנית. אנו נקראים לאסוף את כוחותינו ואת עוצמותינו מתוך הבנה שעמידה משותפת מול האתגרים – הכאב, הסבל והפחד – יכולה לחזק אותנו כפרטים וכעם. למרות השנה הקשה, ביטויי הערבות ההדדית, החסד והחיבור בינינו הן בעורף בתמיכתו בחזית, והן בלוחמה האמיצה והנחושה של החזית, מהווים הוכחה לכוחו של העם לעמוד איתן.
וכך מצווה בחומש דברים טז, יג-טו: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ…"

אכן, חג הסוכות, נקרא גם "זמן שמחתנו", אבל איך מבטאים שמחה, "ושמחת בחגך", כאשר יש לנו עדיין חטופים, חיילים שמחרפים את נפשם, פצועים רבים, משפחות שכולות ומפונים מבתיהם כבר למעלה משנה?
חג הסוכות, במיוחד בימים קשים כמו אלו שאנו חווים, מזכיר לנו שהשמחה אינה תלויה בהיעדר קשיים, אלא בבחירה מודעת לראות את הטוב ולהתמקד בו גם בזמנים מאתגרים. המציאות הכואבת, והמחיר הכבד שכולנו משלמים, רק מעצימים את החשיבות של השמחה בחג הזה. השמחה אינה נובעת מהתעלמות מהכאב, אלא מהאמונה העמוקה שביחד, באחדות וברוח משותפת, נוכל להתגבר על האתגרים ולעמוד מול אויבינו. בחג הסוכות אנו מתאחדים לא רק סביב שולחנות משותפים, אלא גם סביב ערכים של תקווה, חיבור לקהילה, ואחריות הדדית.
סוכות הוא גם חג של אירוח ואושפיזין, שבו אנו נפתחים לארח ולהתאחד עם אנשים שונים. אנו לומדים לא רק להגן זה על זה, אלא גם למצוא כוח בתמיכה הדדית, באירוח לבבי ובאווירה של משפחתיות. הישיבה בסוכה בפשטות מדגישה את הערכים של צניעות, הסתפקות במועט, והתמקדות במה שבאמת חשוב – חיי קהילה, סולידריות, ובחירה באמונה בעתיד טוב יותר.
הסוכה עצמה מסמלת את הארעיות והפגיעות, תזכורת לכך שבזמנים של אי-וודאות, כמו במלחמה, אנחנו תלויים אחד בשני ובכוח עליון, ועלינו לאמץ את ההבנה שהביטחון אינו נמצא רק בחומר אלא עוד יותר מזה בקשרים האנושיים ובערכים הרוחניים. בכך, סוכות משמש כזמן של "איסוף כוחות" – אישי ולאומי, של שיקום רוחני ושיתוף פעולה.

וכך מתארת הכתבת יעל צ'כנובר,
"…לפני שיצא למסיבת הנובה, גיא גלבוע דלאל הבטיח לאביו שיעזור לו לפרק את הסוכה כשיחזור. יותר משנה אחרי, היא עדיין עומדת בחצר הבית ומחכה לגיא, שנחטף מהמסיבה. "השארתי את הסוכה עומדת כסמל לתקווה", אומר האב אילן…
"לא דמיינתי שהסוכה תעמוד עד לסוכות הבא", ממשיך אילן, אביו של גיא, "אני עדיין לא מאמין שעברה שנה. אנחנו כל כך מתגעגעים אליו. אני זוכר איך הסתכלנו על הסוכה אחרי חודש, ואמרנו 'טוב, תכף הוא חוזר'. הסוכה הזאת מזכירה לנו שאסור לנו להתייאש, אנחנו לא יכולים לאבד תקווה…"

השנה האחרונה לוותה בתסכול וכאב רב, ותרמה לכך רבות העמקת השסע הפנימי בזמן כה קשה. יש תחושה של אובדן היכולת להתלכד בשעת צרה, כאשר אפילו נושאים שיש עליהם הסכמה רחבה בציבור כמו, גורל החטופים הופכים לסלעי מחלוקת פוליטית. עם זאת, דווקא המחלוקות והעימותים מעידים על כך שעוד אכפת לנו זה מזה. כמו בזוגיות, קיומן של מריבות מעיד על כך שעדיין יש תקווה ורצון לתקן ולבנות עתיד משותף.  כלומר, העימותים אינם סימן לחולשה, אלא לאכפתיות ואחריות כלפי עתיד החברה. בעוד שהמחלוקות קשות, הן עדיפות על אדישות, שעלולה להוביל לפירוד חמור יותר. חג הסוכות מהווה הזדמנות לקרב לבבות, ולהזמין אושפיזין כדי לחזק את תחושת הביחד הלאומי.
החג מציע רגע של עצירה מהיומיום ומהמאבקים, ומזכיר לנו את הפשטות והעומק שבחיים. דווקא בזמן של ישיבה פשוטה תחת סכך, מתחדשת אצלנו ההכרה בכוח הרוחני שלנו, ביכולת לשמוח ולחוות שמחה פנימית גם במצבים מאתגרים. חג הסוכות מזכיר לנו את החוסן הפנימי שלנו ואת היכולת להתגבר על קשיים יחד כקהילה. הוא מעניק לנו את הכוח להתחבר לשורשים, לעם שלנו, לארץ שלנו, ולערכים שמחזיקים אותנו יחד – וממלא אותנו כאמור בתחושת תקווה.

וכך מסביר הבעש"ט- "עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות."

חז"ל מלמדים אותנו שהשמחה היא מצווה, ואחת המשימות הקשות ביותר היא לבחור לשמוח גם במצבים של קושי. השמחה מחברת אותנו למציאות ממקור של כוח אמונה ותקווה. לכן, חג הסוכות קורא לנו למצוא את השמחה דווקא בתוך המציאות המורכבת. זו שמחה שנובעת מהכרת הטוב, מהתכנסות ואיסוף הכוחות, ומהאחריות ההדדית שלנו זה לזה. השמחה מרוממת אותנו, מקנה תחושת מסוגלות, ומונעת ייאוש והחלשה, כי היא משחררת אותנו מחסמים ומאפשרת לנו להצליח לממש את היכולות שלנו.

וכך מסיים אילן, אביו של גיא גלבוע דלאל, את דבריו, "…החטופים הם מכל המגזרים, בלי ימין ושמאל, והם רוצים לחזור הביתה", מדגיש אילן. "אנחנו עם אחד שצריך להיות מאוחד ואנחנו צריכים להראות חוסן. אסור לחזור לשיח של 6 באוקטובר. אפשר שיהיו בינינו דעות שונות אבל כולנו יחד באותה שותפות הגורל. עלינו להסתכל קדימה ולהיות יחד בשביל העתיד של גיא, ושל הילדים שיהיו לו".

ההסתכלות קדימה והשמחה יאפשרו לנו לייצר חיים שיש בהם תקווה, ערך ומשמעות – חיים ששווה לחיות אותם.

גמר חתימה טובה, וחג סוכות שופע בשורות משמחות  

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

השנה חג הפורים מגיע בזמן המלחמה, בצל השכול הכבד וכש-134 חטופים עדיין בשבי האויב. אנו נקרעים בין הכאב הגדול לרצון לחגוג את פורים בשמחה. אז איך ייראה החג בצל המלחמה?

הכתב חנן גרינווד מביא את דבריו של הרב יובל שרלו, שהתייחס בפסק הלכה מיוחד לדרך הנוהג הנדרשת מצד הקהילות השונות לאור חגיגות חג הפורים השנה זאת בהתייחס לריבוי המשפחות אשר חוו אובדן בחודשים האחרונים, והגידול במתמודדי הנפש.
"פורים עומד להיות האירוע הקהילתי הראשון והמשמעותי שהמלחמה תנכח בו בהיקפים עצומים" פתח הרב. "אין קהילה שלא מתלבטת בשאלה כיצד לחגוג השנה את פורים, וכיצד להביא לידי ביטוי את הכפילות – לא לתת לאויבינו לנצח את עולם החיים שלנו, ובד בבד ההכרה כי לא ניתן להפטיר כדאשתקד, ולציין את פורים כפי שעשינו בשנים הקודמות. נראה כי הדרך הנכונה לעשות זאת היא אכן לפסוע בשני מסלולים – לחגוג את פורים ולציין אותו ב'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', ובד בבד להיות רגישים, לצמצם, לוותר על עניינים לא הכרחיים, ובעיקר – להתמקד בתוכן המשמעותי והפנימי של פורים" מסביר הרב.
המשך פסקו מוסיף הרב כי הקהילות נדרשות להיערך לחג פורים במהלך המלחמה בהיבטים נוספים. להיזהר ב'הכאת המן' בזמן קריאת המגילה מרעש שעלול לעורר כאב להלומי הקרב. יחס מיוחד במשלוחי המנות וסעודות הפורים ליתומים ומשפחות שכולות. ומבט קהילתי רחב על מצוות 'מתנות לאביונים' על מנת לתת מענה למשפחות אשר נשבר מטה לחמם.
בסיום מתייחס הרב שרלו לריבוי מתמודדי הנפש בקהילה ובכלל, ואומר כי נדרש "לתת את הדעת על המצוקה הנפשית, על מתמודדי הנפש ומשפחותיהם, על נושאי הפוסט-טראומה ועל שבורי הלב. לא רק בתוך הקהילה עצמה, המהווה מסגרת תמיכה ומלחיצה כאחד, אלא גם מודעות עמוקה לכלל החברה הישראלית, וכל המתמודדים. זו תהיה משמעות מיוחדת השנה לילך כנוס את כל היהודים", בתקווה ובציפייה עצומה להארת הסתר הפנים, ולחיבור אמיתי וכן עם כולם."

בחודש אדר יש כוח מיוחד שנקרא "ונהפוכו", וחשוב לזכור גם כי למילים יש כוח עצום, בואו נדבר את הטוב ונחזק אחד את רעהו. השמחה היא אנרגיית חיים שנותנת כוח ואמון לפעול ולתת. יש ביטויים רבים לשמחה והיא משתנה מאדם לאדם, כך כותבת רחלי אסולין, שמחה היא שקט פנימי, חיבור… שמחה היא לא אושר (תלוי באישור) שמחה היא לנצח, שמחה היא לא הנאה, היא הנעה, היא תנועה פנימית של ניקוי, של התרת הספקות, של גילוי. שמחה היא שקט פנימי, נוכחות…"

גם הרב יהודה גינזבורג, יו"ר חב"ד בחיפה, סבור שעל אף השעה הקשה יש לחגוג את חג הפורים, גם אם במתכונת מעט שונה… יש הבדל בין לחגוג ולחשוב רק על עצמך ובין לחגוג ולחשוב על הצלת העם כולו, שאז ביחד עם השמחה יש גם רגש של עצב ותקווה לעתיד טוב יותר.
"אם נסתכל בהיסטוריה של העם היהודי, אפשר לראות שגם בשעות הכי קשות, העם היהודי עשה הכול על מנת לחגוג את חגי ישראל. גם במלחמת העולם השנייה, בגיטאות, יהודים נלחמו כדי לחגוג את החגים כמיטב יכולתם. יש סיפורים על מה שהורים עשו כדי לחגוג בר מצווה לילדים, וכך צריך להיות גם עכשיו".
הרב גינזבורג מוסיף יחד עם זאת, שהשמחה של חג הפורים צריכה להיות מותאמת למציאות סביבנו:
"אי אפשר לכפות על אנשים בכוח את חגיגות הפורים. מאוד חשוב להיות רגישים. השמחה צריכה להיות מותאמת לימים של מלחמה. יש אולי אנשים, שזקוקים למוסיקה יותר נמוכה. כמובן, מטרת החגיגות היא לא לעשות דווקא למי שקשה לו לחגוג. צריך להתאים את החגיגות למציאות".

מי ייתן ואף בעת הזו נצליח להיות בשמחה, נשפיע לטובה על כל מי שסביבנו, ונשלח אנרגיות טובות ומחזקות להתמודד עם כל הכאב, העצב והאתגרים שעוד ניצבים לפתחנו 🙏

חג פורים שמח ושופע בבשורות טובות️♥

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

Photo by Diana Polekhina on Unsplash

יוסף מתמודד עם תרבות זרה במצרים ומצליח מאוד. חנוכה הוא חג של מאבק בתרבות זרה, ושל עצמאות רוחנית. עוצמת האור אינה ניכרת בתוך האור, אלא דווקא מתוך החושך, גם קרני אור בודדות נוסכות בנו כח ותקווה. זו הארת חג החנוכה, וזהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה. בחשכת מלחמה נוספת שנכפיתה עלינו, נותן לנו חג החנוכה, תקווה גדולה לנס רק שיחיש במהרה.

הרב מנחם יעקבזון מוסיף,
"…אחד המסרים העולים מן הפרשה הוא מדברי הרמח"ל כי האור שהפציע בחייו של יוסף לאחר כל שנות הסבל, היה צריך בהכרח לבקוע דווקא מתוך החשיכה. העקרון של 'ברישא חשוכא והדר נהורא' (בראש = בתחילה, חושך – ולאחר מכן אור) שהופיע בבריאת העולם: 'ויהי ערב ויהי בוקר', ומוגדר בספרות הקבלה והחסידות כעיקרון יסוד, מופיע כאן כמודל גם בחיי הפרט… יוסף זכה לעלות לגדולה, לשמש כמלך בפועל על כל ארץ מצרים, להיות מושיע משפחתו מרעב ולהפוך לשני שבטים (מנשה ואפרים) רק אחרי שסבל עבדות, מאסר ממושך ומצוקה רבה. 
גם האור הגדול של חנוכה, אור הנרות ואור הנס של הנצחון – הבקיע מתוך החושך הגדול ביותר…והנה דוקא מתוך החושך הגדול הזה האיר אור מלכות החשמונאים. בחירוף נפש יצאו הם למלחמה… ולא רק שזכו לנצחון ניסי על המעצמה היוונית – אלא שבכך החזירו את המלכות לישראל, החזירו עטרה ליושנה… המצב הקשה אינו אמור לייאש אותנו, יהודים אינם מתייאשים! שרדנו כבר את בבל ויוון, את רומי ואת ספרד, את עינויי האינקוויזיציה ומסעות הצלב, ועל כולנה את השואה הנוראה שזיכרה מלווה את הדור האחרון… וכי כאז כן עתה מתוך החשיכה תפציע האורה." 

גם היום, אחרי אירועי הזוועה של ה-7 באוקטובר, במלחמת קיום זו, עוד יותר מתמיד, החיילים והחיילות שלנו, גם אלו שלא הוכשרו כלוחמים נלחמים ונלחמות כמו אריות, במסירות נפש ובאומץ לב מעוררי השראה. כך, גם העורף מגויס כולו במלוא המרץ והנכונות לתת את כל כולו כגב חזק ואיתן עבור החזית. יהי רצון שנצליח בימי חנוכה אלו להמשיך להאיר, לחזק ולהפיץ את האור, ושנזכה לאור הגדול מתוך החשכה הזו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה שמח ושופע בשורות טובות🕎🌞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗