וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לכל איש_ה יש שם
השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם. והמיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים. כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.
בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.
וכך, יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים.
פרשת שמות פותחת את סיפורו של עם ישראל המתהווה כעם בתוך מציאות של גלות, דיכוי ושעבוד במצרים, ומובילה את המסע לגאולה ביציאת מצרים. הפרשה מעלה נקודות מהותיות שיכולות לשקף את מצבנו כיום כעם, לאחר שנה קשה של מלחמה כואבת ומתמשכת, וכן מול ההתמודדות עם סוגיית החטופים – כשעינינו נשואות בתפילה ובזעקה לשחרורם המידי.
בסיפור המקראי, בני ישראל חוו שעבוד קשה תחת שלטונו של פרעה, אובדן חירות ושליטה בגורלם. תחושה זו מהדהדת עמוקות בסוגיית החטופים של ימינו. כמו שבני ישראל זעקו לאלוהים ונענו ("וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ"), כך גם היום אנו זועקים כעם ותובעים את החזרתם של החטופים הביתה לשלום. הזעקה הקולקטיבית מלב האומה מדגישה את חשיבותה של סולידריות, אכפתיות ופעולה משותפת. דמותו של משה רבנו, שנבחר להנהיג את העם ולגאול אותו, מסמלת את האחריות המנהיגותית להתייצב מול עוולות ולפעול למען שחרורם של הסובלים.
הפרשה מתארת עם במשבר קשה, תחת שלטון עריץ הכופה עליו עול שעבוד בלתי נסבל. כך גם היום, עם ישראל מתמודד עם שנה של מלחמה, אובדן וכאב. כמו אז, גם כיום אנו נקראים להתאחד, לשמר את ערכי היסוד שלנו, להאמין בצדקת דרכנו ולהמשיך לבנות את עתידנו כעם.
משה מצטייר כמנהיג אמיץ, שאינו נרתע מלעמוד מול עוול, גם כשהדבר כרוך בסיכון אישי. מנהיגות זו היא קריאת השכמה לחברה שלנו היום, שזקוקה למנהיגים חזקים וראויים, הפועלים מתוך נשיאת אחריות, דאגה לחלשים, שיקום הנפגעים וחיזוק רוח העם.
פרשת שמות מלמדת אותנו שתקווה לגאולה קיימת גם במצבים הקשים ביותר. תהליך השחרור ממצרים לא התרחש ברגע, אך הוא החל בזעקת העם ובאחדותם. גם היום, הכוח להתמודד, להשתקם ולגאול את הסובלים מייסוריהם, טמון ביכולתנו להתאחד, ולהאמין בכוחנו לפעול יחד. המסר של הפרשה הוא ברור: אחדות, ערבות הדדית, מנהיגות אחראית ואמונה בכוחנו המשותף הם הכלים שבאמצעותם נוכל להשיב את החטופים, לתמוך בנפגעי המלחמה ובמשפחות השכולות, ולהמשיך לבנות חברה חזקה, מוסרית ואיתנה.
ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל לשעבר, מסביר: "קריאה מעמיקה בפרק הראשון של ספר שמות חושפת כי המאבק בין בני ישראל למצרים היה למעשה מאבק על צלם אנוש… 'ואלה שמות'. לעבדים שבנו את מצרים, שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. בעיני הקוראים בני זמננו, פתיחת ספר שמות נתפסת כדז'ה-וו לאומי – 'לכל איש יש שם'… "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת…"
בזמן קצר, שמו של האדם מקבל משמעות מיוחדת. התורה כאילו מבקשת לומר שדווקא השמות הם אלו שהעניקו לאבותינו את כוח הגאולה ממצרים. ויתור על השם משול לויתור על הזיכרון, על החירות ועל הגאולה. המאבק בפרק הראשון של ספר שמות מבטא עימות על צלם אנוש: המצרים ראו בבני ישראל חיות – 'שורצים ומתעצמים' – כיצורים נחותים, מעוררי גועל וחרדה. אך בני ישראל התעקשו לשמור על אנושיותם, על שמותיהם, על מורשתם, ועל מאבק כנגד דה-הומניזציה, מתוך אמונה שהצלם האנושי הוא גם צלם אלוקים.
איבדנו חיילים רבים – גיבורים שהקריבו את חייהם למען קיומו של עם ישראל במדינת ישראל. בכל פעם ששמו של חייל נוסף "הותר לפרסום", הכאב נחרט ומתעצם. מאחורי כל שם יש פנים, סיפור, חלומות שלא התגשמו ומשפחות שנותרו עם חלל שאין למלא. נזכור תמיד את שמותיהם, פניהם וסיפוריהם. הם יישארו חרוטים בליבנו לעד, ואנו נישא את זכרם בגאווה ובכאב כחלק בלתי נפרד מזהותנו וחוסננו הלאומי.
לכל חטוף יש שם, סיפור, חיים ומשמעות. כאומה, אנו זוכרים כל אחד ואחת מהם ולא נפסיק לפעול עד שכולם ישובו הביתה. אינספור תוכניות ברדיו ובטלוויזיה מוקדשות לסיפוריהם, מזכירות את פניהם, קולותיהם וחייהם. באמצעות סיפורי המשפחות והחברים אנו לומדים להכיר את עולמם – חלומותיהם, אהבותיהם ורגעיהם היקרים. כל סיפור כזה מעמיק את המחויבות שלנו להמשיך לפעול, להתפלל ולקוות, לזכור תמיד כי אין מדובר במספרים, אלא בשמות של אנשים שכל אחד ואחת מהם/מהן, עולם ומלואו. שנזכה לראותם בבית ממש ממש בקרוב. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
