קטגוריה: חומש ויקרא

ספר ויקרא ממשיך מהמקום שבו נסגר ספר שמות. לאחר רדת הענן על אוהל מועד ובתוכו כבוד ה', משה נותר בחוץ, במרחב האנושי. ועתה, בפתיחת חומש ויקרא, נשמע הקול שמזמין את משה, "ויקרא",  ואת כל קוראי הספר, למסע אל הקודש פנימה. ספר ויקרא הוא הזמנה לכולנו לקבלת כלים המאפשרים לנוע  מן החול אל הקודש להשגת התקרבות. האמצעים הינם הקורבנות, קרבן מן החי או מן הצומח. יש לזכור שזו הדרך והשפה המוכרת לאדם המקראי לבטא את עצמו.
ההתייחסות היא ליום-יום ולאדם הרגיל, זה המבקש להתקרב, לקבל הכרה ומקום. לכולנו רגעים שבהם אנו מחפשים משמעות עמוקה יותר, ויציאה מהעיסוק השוטף בחומר לעיסוק רוחני כזה שממלא את הנפש. הצורך להקשיב לחלק הפנימי שלנו, זה החלק האלוקי השרוי בתוכנו.  

מסבירה יפית קליימר מנהלת פדגוגית ומרצה,
 "קרבנות להתקרבות ניתנו בין האדם לבוראו ובין האדם לעצמו שהרי האדם, קרוב אצל עצמו. גם בלי מקדש ואולי דווקא מהמקום המשוחרר מהפרקטיקה, חובה עלינו לתרגם את עבודת הקרבנות בעבודה שאינה תלויה במקדש הפיזי, החיצוני אלא במקדש האדם. אני מתבוננת שוב במילים שבעבר העלו בי בחילה, חלב, כבד, כליות, יותרות, ונדהמת לשמוע הכוונות לעבודת הנפש.
קרבן העולָה עולֶה כליל השמימה ואין לנו נגיעה בו, גם בחיינו יש רגעים שדווקא המבט כלפי מעלה, בידיעה שזה גדול מאִתנו ולא שלנו, מאפשר תחושת שחרור והרפיה. קרבן השלמים לעומתו, נאכל, הוא הקרבן השייך להתמודדותנו עם העולם הזה. אולם מפתיע שהשלמים שלא כשמם, אינם נאכלים שלמים, ישנם חלקים שהתורה מורה להסיר, כאומרת: כיצד תהיו שלמים בעבודתכם? על ידי הסרת האלמנטים המיותרים, המעמיסים.
ובלב הפרק העצה: "לעומת העצה יסירנה" (פסוק ט), ומסביר רש"י – לעומת הכליות היועצות, הקשיבו לכליות שלכם, אומרת התורה, לקולכם הפנימי העמוק. וכדי שלא נסתובב בעולם עם אבנים בכליות, עם חרטות עמוקות וצער על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו לא, יש להסיר את ה"יותרות", את מה שמיותר בגופנו, במקדשנו. בנוסף, יש להסיר את החלב, החלק השמנוני המרפד אותנו ומרחיק אותנו מחכמת הלב ומהמיית הלב. מהיכולת להרגיש. וכך, השלמים "שמטילים שלום בעולם" (רש"י) יעשו שלום בנפשנו פנימה ונוכל להתקרב לבורא עולם ולמקדש שהננו."

חומש ופרשת ויקרא עוסקים בעבודת הקורבנות במשכן, כלומר, בעבודת הפנימיות של כולנו בכדי להתקרב לקודש. בימינו, קריאה של הפרשה על פי הקודים החברתיים המוכרים לנו, בחברה המודרנית, תוכן הדברים נשמע קשה ואכזרי, והתחושה היא של בית מטבחיים ענקי. מצד שני, בתקופת המקרא הקורבנות היו דבר שגרתי, כמו כן, עבודת האלילים הייתה מלווה בהקרבת קורבנות, ולכן, אסור לשפוט את הכתוב במשקפיים של ימינו. אחת הדרכים לסייע לבני ישראל בהפסקת העבודה האלילית הייתה בהקרבת קורבנות לתכלית שונה, לתכלית של קדושה, ולבטח יש סיבות נוספות.

מוסיף אייל חסאן, מנהל בי"ס-
"ומה משמעות הקורבן? האדם נדרש להתקרב לאל באמצעות קורבן. בואו נצא מהקורבנות ונחפש את הרעיון והתיקון החינוכי. המילים "קורבן" ו"להתקרב" בעלות אותו שורש. אדם שמקריב קורבן משנה מצב. הרעיון הוא שאדם משנה מצב ולא נמצא בסטטיות. כשעוזבים את דם האיברים והקרבנות ויורדים לעומק, מבינים כי כשמתקרבים למישהו, נדרשים לוותר ולהקריב עבורו. בחיים שלנו כשמתאהבים בבת זוג\בן זוג, מקריבים לא מעט מן החופש. מוותרים כי אוהבים. מוותרים כדי להתקרב.
הפרשה שלנו עוצרת ומתמקדת גם בקורבן החטאת המתייחס לחטא בשגגה, שאדם לא היה מודע או לא התכוון להרע או פעל בחוסר תשומת לב או חוסר זהירות. התורה מדגישה את האחריות גם כאן – לאדם יש אחריות גם על חטא שביצע ללא כוונת זדון, ועצם לקיחת האחריות מאפשרת לחוטא בשגגה לעבור דף ולהמשיך הלאה. אבל יש גם סוג אחר של אשם. שמו “אשם תלוי”. זהו מצב נפש עדין ורגיש. מהלך אדם עם תחושה כבדה של חטא הרובץ עליו, אך אינו בטוח בכך. לאדם הזה מאפשרים לפרוק את תחושתו באמצעות קורבן המובא “על תנאי” – זהו האשם התלוי.
עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש. האומנם?).
ולסיום, גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"

היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו.

שבת שלום💞

השבוע אנו מסיימים עם קריאת חומש ויקרא, ולקראת סיום, התורה מחזירה אותנו להר סיני, לכל החוקים, המצוות והעקרונות שע"פ הם יש לכונן חברה בריאה ושלמה. במקביל, אנו לומדים כי צריך גם לדעת להרפות, לשחרר, לשמוט, למרות התחושה שלנו לא פעם כי אנו בעלי הבית- אנחנו מקבלים תזכורת פעם ב-7 ימים, בשבת, פעם ב-7 שנים, שנת שמיטה, ובנוסף פעם ביובל, 50 שנה, לשחרור מבעלות, למנוחה, להרפיה מאחיזה, ולחשיבות צמצום האני כולל הרחבת המרחב של האחר בעולמנו.

אחרי שהשקענו, התאמצנו ובעיקר צברנו ויצרנו- פתאום אנו עומדים ומתבוננים מהצד, לשמוט, לא לקצור את מה שזרענו ועמלנו, בהחלט מאתגר אותנו, מצד שני, אנו מקבלים פסק זמן שהוא השהייה המטעינה אותנו בכוחות, ומאפשרת לנו לראות כיצד מה שיצרנו, והפקנו מקבל חיים גם ללא התערבות שלנו. יש בכך יסודות של ביטחון שמאפשרות לנו בהמשך כוחות מחודשים להתחיל הכול מחדש. שמיטת הקרקעות, שחרור העבדים, איפוס החובות, וכד' משיבים אותנו למקום צנוע. ברגוע, תודעתית אנו מפנימים שהדברים קורים ומסתדרים גם ללא ההתערבות שלנו ויותר מזה, נפתחות אפשרויות מחודשות גם לאלו ששקעו וכשלו בעבר.

זהו שיעור חשוב לדעת לשמוט, להרפות ולשחרר. בפתיחת ספר ויקרא, בפרק א יש הזמנה של ה' למשה להכנס אל הקודש. בעוד החומש הקודם, שמות, הסתיים כשהמשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', אך משה נותר בחוץ, הוא לא נכנס למשכן. רוח ספר ויקרא היא המעבר מעולם החול של האדם אל עולמות הקודש של האלוקות המצויות בו וסביבו.
ואכן, במהלך הספר אנו לומדים כיצד האדם נדרש ויכול לייצר קדושה בחייו. נאמר לנו בפירוש- "קדושים תהיו". ועתה, ממש לקראת הסיום – מסבירה לנו התורה- "אם בחוקותי תלכו – ונתתי משכני בתוככם"… מהוראות, מצוות, חוקים ודרישות לדייק בעשייה ובכוונת הלב שלנו מלמדים אותנו שיש גם עיתים לשחרר ולהרפות והאיזון שיווצר ביניהם הוא שיאפשר לשכינה ולקדושה לשרות בנו ובכלל.
מסביר הרב גור גלון-
"אנו נמצאים בימי ספירת העומר עליהם קראנו בשבת שעברה, בפרשת אמור:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"
בפרשתנו אנו נפגשים עם ספירה דומה (אך גם שונה), ספירת שנות היובל:
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה…וקדשתם את שנת החמישים שנה"
הרב יונתן זקס שליט"א זצ"ל כותב בעניין זה כי ספירת העומר פונה אל היחידים – 'וספרתם לכם', ואילו ספירת היובל פונה אל ההנהגה, אל הסנהדרין – 'וספרת לך'. יש כאן עקרון יסוד בהנהגה, שמי שרוצה להיות מנהיג צריך מבט של שנים ולא מבט של ימים.
כדי להיות מנהיג צריך יכולת הסתכלות רחבה וארוכה – 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', אמר הרב יהושע וייצמן שליט"א, ובכך ביטא את אורך ורוחב מבטנו.
החכם הוא מי שרואה את הנולד – לא רואה רק את 'הכאן והעכשיו' אלא את התוצאות העתידות, את מה שיוולד.
בתרבות העכשווית קשה לראות רחוק. המנהיגים מסתכלים על הסקרים כאן ועכשיו, והדבר משפיע על ההחלטות המנהיגותיות שלהם. דבר זה מחלחל גם  להחלטות של כל יחידים, שמקבלים החלטות על בסיס הטווח הקצר, ואז מתקבלות החלטות לא נכונות, החלטות שלא רואות את הדברים במבט הנכון והמדוייק של הטווח הארוך.
עניין זה מקבל ביטוי גם בפרשת בחוקותי שפותחת בהתנייה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…"

'מנהיגות' מתבטאת בכל אחד ואחת מאתנו, במשפחה, חברים, עבודה, קהילה וכו'. ומנהיגות ראויה מחייבת שתהא בה קדושה. ביהדות קדושה כוללת ערכים דתיים ומוסריים. המצוות שבין אדם לחברו אינן נופלות מן המצוות שבין אדם לקונו, שהרי נאמר, 'דרך ארץ קדמה לתורה.' הקדושה היא לא בשמיים, והיא ניתנת להשגה ע"י כל אדם בישראל. יחד עם זאת, אנו נדרשים לסדרי עדיפויות ובירורים, להכוונה חיצונית קבועה ומסודרת בעבודתנו הפרטית, בכדי שנצליח לראות ולהטיב גם עם האחר, ולחיות בחברה תומכת, שמכבדת את הפרטים ואת הכלל. אחרי הכל, אדם מפתח את אישיותו ותכונותיו ע"י ההשפעה שלו לחברה.

מבהיר הרב יהודה עמיטל-
"רש"י, בתחילת פרק כה, אומר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?… אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שבהר סיני נאמרו הן פרטי המצוות והן כלליהן?
קיימת תופעה ידועה, שאנשים מוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה אך לא את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו ברור במבט ראשון. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", אך את הפרטים קשה יותר.
ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד בשבוע, מקובל היום בעולם כולו. למרות זאת, שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים, איננה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב, שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה, אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.
מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, לפעמים על חשבון תשומת לב למטרה היסודית של המצווה…"

כפי שהטיב לומר המחנך יאנוש קורצ'אק, "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". חומש ויקרא הינו ספר הקדושה המאמין בהשתנות ובתנועה שלנו כמו גם הצורך לדעת לשהות באותן תחנות ביניים של שבת, שמיטה, יובל וכד' בכדי שנצליח להטען מחדש ולהביט קדימה אל אופק רחוק יותר, מה שמאתגר יותר לביצוע בזמנים של תנועה ועשייה. הספר עוסק במעבר שלנו מחול לקודש, ומפרט לכלל, וכך אנו גם מסיימים את חומש ויקרא שהחל כש-ה' מצוי בתוככי הקודש, במשכן, ובסופו נטמע במחוזות הקדושה של האדם. חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום💞

לרפואת בניה בן אביבה, ולנפגעי אסון ל״ג בעומר במירון, ולעילוי נשמת הנספים. כמו כן, לעילוי נשמת יהודה בן מילכה.

פרשת אמור ממשיכה לעסוק במעמד המיוחד של הכוהנים, היא מדגישה את הצורך והחיוב לחיות על פי ערכיה המקודשים: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, ב).
כמו כן, ממשיך ההסבר המפורט לגבי אילו קורבנות ראוי וניתן להקריב בשילוב עם הפעולה "רצון" שחוזרת מספר פעמים בפרשה, "(יט) לִרְצֹנְכֶם:  תָּמִים זָכָר–בַּבָּקָר, בַּכְּבִשָׂים וּבָעִזִּים. (כ) כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ:  כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם." (ויקרא כב). בימינו הוחלפו הקורבנות בתפילה, ובעצם נראה לי שיש פה קריאה לפעול לקירבה (קורבנות מלשון התקרבות) מתוך רצון מלא ונקי. ללא מום, מתוך נקיון הלב, חובתו של האדם היא לייצר חיים של קדושה. יש פה לגמרי תמרור הוראה מחייב לחיות בתודעה שיש קדושה בעולם, כלומר, יש משהו שאינו אני. יש זולת במרחב השמים ויש זולת במרחב הארץ. זוהי מחויבות לכל הבריתות ומערכות היחסים בחיינו, במעגלים השונים – בזוגיות, בהורות עם הילדים, בעבודה, בקהילה, במדינה, במשפחת האדם עם היקום כולו. וכשאנו בוחרים לעשות מעשה שנדע לפעול מתוך רצון טוב וממוקד ולא בחצי הכוח-
”וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.“  (ישעיהו נו, ז)

ללא קדושה האדם עלול להפוך עצמו לאלוקות, "כוחי ועוצם ידי", כשהארץ כולה נתונה לחסדיו כי אין לו אלא הוא עצמו בעולמו. עצם הידיעה שיש קדושה בעולם מצמצמת את מקומי ומפנה מקום לכל נבראי העולם האחרים שסובבים אותי. וכשגם הם מצמצמים את עצמם אז נוצר חלל פנוי של ענווה המכניסה לתוכה את הקדושה, את היכולת להשלים לתקן ולהתחבר.
בימים אלו בפרט, לאחר בחירות רביעיות בתוך פחות משנתיים, ועדיין מתגלה קושי להקים ממשלה, עלינו לשאול את עצמנו כיצד מקימים אומה, תנועה חברתית, מפלגה פוליטית, וכיצד מנהלים ומתמודדים עם הביורוקרטיה – כך שימשיכו לקיים מנהיגות מוסרית ולקדם שינוי חברתי חיוני גם זמן רב לאחר שהמנהיגים שיצרו אותה הלכו ואינם?

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"…בכמה מדרשי אגדה מתוארים ניסיונותיהם של התנאים למצוא פסוק שהוא "כלל גדול בתורה", העיקרון המכונן שלה. במקום אחד, רבי עקיבא הציע את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ובן עזאי העדיף את הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א)… כל האידיאלים הנשגבים בעולם – היותו של האדם טבוע בצלם אלוהים, האמונה באחדות האל, אהבת הזולת – נשארים על הנייר כל עוד אין הם מתורגמים להרגלים של מעשה, שמטבעם נעשים להרגלי הלב. כולנו זוכרים רגעים של תובנה או התגלות, שבהם הבנו פתאום מהי משמעות החיים, מהי גדוּלה או מהו אורח החיים שאנו רוצים לאמץ. יום, שבוע או לכל היותר שנה לאחר מכן, ההשראה מתפוגגת ונעשית זיכרון רחוק, ואנו נותרים בדיוק מה שהיינו קודם לכן. גדולתה של היהדות היא שיש בה מקום הן לנביא הן לכוהן; לדמויות נוסכות השראה, אך גם לשגרה היומיומית, ההלכה, הנוטלת חזונות מרוממים ומתרגמת אותם לדפוסי התנהגות, מעשים שאחריהם נמשכים הלבבות ובזכותם משתנים רגשותינו ואנו עצמנו… הפיכתם של ערכים לקודים של מעשה, המעצבים מצדם את הרגלי הלב, היא לב לִבָּן של היהדות ושל המנהיגות. אל לנו לאבד את ההשראה שנסכו בנו הנביאים, אבל אסור גם לאבד את הרגלי השגרה הללו, ההופכים אידיאלים למעשים וחלומות למציאות ממומשת."

מה שמסביר כנראה את אחת הסיבות לכך שבמרכזה של פרשת אמור מובאים גם הציוויים על מועדי ישראל, החל ממצוות השבת וכלה בחג הסוכות אחרון המועדים, זוהי הבהרה לקוד ההתנהגות והמעשים המצופים מאתנו. יש אפילו פסוק שנכתב בין חג השבועות לראש השנה שכביכול איננו קשור כלל למועדי ישראל: "(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא כ"ג, כ"ב)
מסביר הרב אלכס גליקסברג-
"תשובות הפרשנים מתבססות רובן ככולן על הקשר לקציר החיטים המופיע בחג השבועות. המדרש טוען שמי שמקיים את מצוות מתנות עניים כאילו הקריב קרבן בבית המקדש במועדות. מה מקום יש להשוואה בין מתנות עניים לקרבן בבית המקדש ?!
בעיני הפסוק הזה הוא השורש המוסרי ממנו נובעים כל המועדות כולם. אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה החברתית של מצוקת העוני ולמעורבות חברתית המבקשת לתת מענה למחסורם של עניי העם. מעורבות חברתית זו באה לידי ביטוי בפעולות של צדקה וחסד. הערך החינוכי לעשייתם איננו בא לידי ביטוי רק בשיפור מצבם של העניים, אלא משפיע מוסרית ועל המידות של כל מי שפועל את הפעולות הללו. יתרה מכך, עצם עשיית צדקה וחסד מחולל בקרב העם ערבות הדדית ומחויבות לחלשים לבל ימוטו. פערים חברתיים אלו כואבים במיוחד לפני שבת ומועד. בשעה שכל עם ישראל מבקש להתרומם עם נשמה יתרה בקדושת הזמן ובמנוחת נפש, יש המון אנשים שטרודים בהוויית צרכי הקיום הגופני."

אחרי הכל, כך גם נאמר במשנה אבות א' טו- "שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת."

שבת שלום💞

האמירה "קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של רוממות ובידול. לרוב נדמה את הקדושים כמופרשים ונבדלים מעולם של עשייה ומחוברים אל המרחב הרוחני והאלוהי. אבל הפרשות השבוע מפרטות כיצד יש ליישם את "קדושים תהיו", ומסתבר כי להיות "קדוש" על פי התורה דווקא מחייב להיות מחובר לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישרה והטובה. מי שנבדל ומתנזר מכל ענייני העולם הוא למעשה מפר את הציווי המחייב התקדשות מתוך התחברות. נראה כי דרכה של תורה היא להתייחס למקום שבו האדם נמצא בפועל, למציאות שלו, ומשם ליצור עבורו תמרורים שיסייעו בתהליך הארוך טווח, מסע חייו, לתיקון כשרגליו נטועות בארץ, בחיבור עם הקיום האנושי על איכויותיו ועל כשליו, ויחד עם זאת כשראשו מביט מעלה אל השמים, אל האמונה באפשרות של התיקון.
ההשפעות סביבנו בלתי נמנעות וע"כ פרשת 'אחרי-מות' מצווה-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ… " (ויקרא יח)

כלומר, מה שראינו וידענו במצריים כבר לא רלווננטי, כך גם הנורמות של המקום החדש אליו אנו מגיעים, כנען. הם לא מתאימים ולא בהלימה עם הערכים והציווים עימם אנו מגיעים. ההנחיה המפורשת לעם ישראל היא לא להיות משועבד לעבר שלו ולמה שהוא הכיר במצרים, כך גם לא להשתעבד למה שהוא פוגש במקום החדש, בכנען, כי יש לו משהו משלו, משהו ערכי ומוסרי שהוא מביא עימו ומחובתו להטמיע ולשמר אותו.

הפרשות השבוע עוסקות בהקמת מדינה יהודית שבה אנשים עוסקים בצורכי הפרט והכלל, אינם נותנים לעני ולחלש ליפול, אינם נותנים לעשיר לנגוש, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוקים שבקרבו – וזוהי צריכה להיות תמציתה של המדינה היהודית.

אכן, הסביבה הראשונית שבה אנו גדלים היא המשפחה, ופרשת 'קדושים' מקדימה ומסבירה- "(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט) התורה מחייבת אותנו לשמור על המבנה ההיררכי של ההורים כראשי הבית, ועל היראה מהם. אחרי הכל, ההיררכייה במערכת המשפחתית היא הבסיס הראשוני ביצירת חברה, וע"כ גם מובאים ציווים רבים המתייחסים ליצירת חברה יהודית קדושה. ציווים כמו- הקמת מערכות מיסוי לצורכי רווחה (הדאגה לעניים), איסור הלנת שכר, יושר במסחר, איסור הכשלת עיוור, איסור גניבה, איסור רכילות, 'והדרת פני זקן', 'לא תעשו עוול במשפט' ועוד. במילים אחרות, חלק מהמצוות מצפוניות, אחרות נוגעות לחברה וכלכלה, ועוד אחרות לטהרה ולטאבו. התורה בעצם אומרת לנו שלמצוות הללו יש מכנה משותף. כולן עוסקות בסדר, במגבלות ובגבולות.

הרב דר יונתן זקס זצ"ל מסכם-
"כללים ברורים יוצרים ילדים בטוחים והורים רגועים ורציונליים. עקרונות ברורים של משמעת וענישה מאזנים בין דין לרחמים באופן המאפשר קידום מיטבי של ההתפתחות החברתית והבשלות הנפשית. כללים ברורים ומשמעת נאותה עוזרים לילד, למשפחה ולחברה לכונן סדר, לשמור עליו ולהרחיבו. אלה הם הדברים המצילים אותנו מכאוס. בזאת עוסק פרק יט, תחילת פרשת קדושים: כללים ברורים היוצרים סדר חברתי ומקיימים אותו. ואל המקום הזה שייכת האהבה הממשית – לא התחליף הסנטימנטלי שלה, זה שאנו מרמים בו את עצמנו. בלי סדר, האהבה רק מוסיפה לכאוס. אהבה המוחקת גבולות עלולה להוביל להזנחה הורית ולייצר ילדים מפונקים עם תחושת מגיע-לי הנידונים בבגרותם לחיים ללא אושר, ללא הצלחה וללא מימוש עצמי.
בפרק הפותח את פרשת קדושים יש שתי מצוות מרשימות במיוחד: אהבת הרֵעַ ואהבת הגֵר. את שניהם אנו מצווים לאהוב "כמונו". "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'", לשון המצווה הראשונה (ויקרא יט, יח). "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ", אומרת המצווה השנייה, וממשיכה: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם לג-לד).
שתי מצוות אלו מגדירות את היהדות כדת של אהבה – לא רק אהבת האל ("בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"), אלא גם אהבת האנושות. כשהעמידה היהדות את העיקרון הזה, היה בכך חידוש שבכוחו לשנות עולם. אתיקת הקדושה מלמדת אותנו שכל אדם עשוי בצלם אלוהים וכדמותו.
יש סדר לעולם, מוסרי ופוליטי וסביבתי. כשהסדר הזה מופר, העולם גולש לתוהו. כשהסדר הזה נשמר ומשומר, אנו נעשים שותפים בבריאתן של ההרמוניה הנשגבת והרבגוניות העשויה רקמה אחת: של מה שהתורה מכנה "קדוש".
אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי אלוהים, ולאדם כעשוי בצלם אלוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי אלוהים, ועלינו מוטל להגן על הראשון ולאהוב את האחרונה."

שבת שלום💞

השבוע, פרשת תזריע מצורע, ראש חודש אייר, עברנו מחג הפסח ליום השואה והגבורה, והמשכנו לחודש אייר שהוא גם חודש הגאולה, ובמרכזו- יום הזיכרון ויום העצמאות. אלו הם עשרת ימי תשועה וגאולה, המעבר משואה לתקומה.

הפרשה פותחת בלידת תינוק/ת, "…אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה… זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה…"(ויקרא יב', א-ז) עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה, מגיעים איתו גם חבלי לידה ויסורי לידה ובהמשך אתגרי הצמיחה, וע"כ יש צורך בהקרבת הקורבן.
השבוע גם זכינו לחגוג את יום תקומת מדינתנו, יום עצמאותנו שגבתה וגובה עדיין קורבנות רבים. כנראה כמו שמופיע בכל יצירה חדשה ובטח בכל הופעת חיים חדשה, ככל שהיצירה יותר גבוהה ומשמעותית כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר. מסתבר שבכדי לראות, לשמוח ולהוקיר על המתנה הגדולה, ולא ליפול ליסורים ולכאבים המתלווים עימה, עלינו להסתכל במבט רחב ואולי אפילו קצת ניסי. הטיב לתאר זאת יהודה עמיחי-
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת
וּלְכֹל הַיּוֹתֵר, בְּמַבָּט חָטוּף לַצַּד
דָּגִים בִּשְׁלַל צְבָעִים בְּתוֹךְ חוֹמַת הַמַּיִם,
כְּמוֹ בְּמִצְפֶּה יַמִּי מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת זְכוּכִית.
(יהודה עמיחי, ניסים)

מאות אלפי בני ישראל עומדים על החול, כבר ממש על הקצה… מאחוריהם צבאות מצרים, לפניהם הים בכל הדרו. מאחוריהם הוודאי והמוכר, לפניהם הלא נודע. ללא ספק- עת חירום. רגע בו עליהם לבחור – לוותר או להתגבר. לשוב לאחור או לצעוד קדימה. לקפוא או לקפוץ. והבחירה נעשית. הם נכנסים למים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. נס!
בחיים בכלל ובחיי האומה בפרט, ניסים אינם מקריים. ניסים הם תוצר של בחירה בעשייה. הבחירה להביא חיים חדשים לעולם על כל המשתמע, ליזום, לפעול, לשאת את המחיר שמתלווה (חבלי הלידה, הלידה, כל אותם שהקריבו את חייהם למען תקומתה של המדינה), ולממש את היכולת לגרום כיחיד וכלל לדברים לקרות.
הלידה היא שיא החיים! ובפרשה אנו עוסקים בלידה, טהרה וטומאה. מה הקשר בין טומאת מוות ללידה? הלידה מחוללת חיים. היציאה של הדם מהגוף מבטאת את המוות שנותר בגוף האישה לאחר הלידה. במילים אחרות, המעבר מטומאה לטהרה איננו מטוב לרע, אלא ביטוי לחיים ולמוות. ביום הזה, ביום העצמאות חל השינוי האדיר והגדול שציפינו לו קרוב לאלפיים שנה. סוף סוף החל האור להאיר.

תקומתה של מדינת ישראל עשתה מהפיכה כללית בכל המציאות של האומה בעולם. כל המציאות של עם ישראל השתנתה בבת אחת. הגאווה, הביטחון, תחושת השייכות וההתעוררות הלאומית הביאו לשיבת ציון נחרצת. גם מבחינה חיצונית קיומית וגם מבחינה רוחנית מאז תקומת מדינת ישראל חלה מהפכה באומה. עצמאות היהודים לא יכלה להתחולל בשום טריטוריה אחרת. בכל שנות ההיסטוריה שלנו כפרטים וכאומה זרמו התפילות, הרגשות הדתיים והגעגועים לארץ ישראל, והיו הם חלק בלתי נפרד מהאמונה שלנו. בכל הדורות נשאנו את עיניינו לארץ ישראל. כלומר, יש לנו מנוע פעיל שהוביל ומוביל למעשים והבחירות שלנו, ויחד, עם כל המורכבות המשתמעת, הם שהובילו לכינונה של המדינה בפועל. האמונה, האומץ, התעוזה והנכונות להילחם ולהקריב נפש וגוף בכדי שתהא לנו ריבונות שבה יחיה העם היהודי בביטחון ועצמאות.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "בשנות המדינה הראשונות הייתה תנועה שנקראה, "הכנענים". היום הם נקראים "פוסט ציונים". שיטתם קבעה כי שיא התרבות היהודית הוא להיות בדיוק ככל הגוים, להמציא חברה בלי שום צביון יהודי.
שלמה קרליבך זכרונו לברכה, הוא היה אומר: "כשאני הולך לקמפוס באוניברסיטה, ואני שואל את הסטודנטים מי אתם, מה אתם – אם מישהו אומר: 'אני קתולי', אני יודע שהוא 'קתולי'. אם מישהו אומר: 'אני פרוטסטנטי', אני יודע שהוא 'פרוטסטנטי'. אם מישהו אומר: 'אני סתם בן אדם', אני יודע שהוא 'יהודי'."
יתכן שהמענה "אני סתם בן אדם" נובע לא פעם מהפחד לעורר מהומה ולא בהכרח מתוך בושה. בנוסף, יש את אלו המתבטאים כך מתוך התייחסות אוניברסלית ולא לאומית. ולאלו, פונה וממשיך הרב זקס,
"אז מספיק כבר! כבר הגיע הזמן להפסיק לשלול את העבר שלנו, המסורת שלנו. הירושה שלנו, עולם הרוח שלנו. כמאמינים בני מאמינים, אנחנו לא חגבים, אנחנו ענקים! איפה הגאווה, הביטחון העצמי שלנו? אני אומר שאמונת ישראל היא גדולה מכדי להיות הירושה רק של המאמינים. דת ישראל היא גדולה מדי מלהיות רק הנכס של הדתיים. ריבונו של עולם, איפה היום המשוררים הדתיים, המוסיקה הרוחנית, הסרטים, הספרות הרוחנית של עם מבוגר ועצמאי בארצו? איפה נוכל לשמוע כיום, אם בעולם התורה והישיבות, אם בעולם התרבות הכללית והאוניברסיטאות – את קולו של ישעיהו הנביא, או של הרמב"ם, איפה נמצא את מורה הנבוכים בן זמננו?"

יהי רצון, שנזכה לתת ליום העצמאות את צביונו הנכון, צביון של התבוננות בהיסטוריה ושל ראיית ההווה מתוך המבט הרחב שכולל את העבר ואת העתיד גם יחד. וכמו שמנחה אותנו הפרשה לגבי היולדת שמביאה חיים חדשים לעולם, והצורך בקורבנות, נזכור ונוקיר את כל מי ששם נפשו וגופו בכדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחון בריבונות יהודית במדינת ישראל, וע"כ גם מחובתנו להקים חברה שבה כפי שהתחייבנו בהכרזת המדינה – "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כלומר, אנו מחויבים להשתית חברה אכפתית ומעורבת שבה אדם לאדם- אדם. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

על פי מסורת חז"ל, קריעת ים סוף ארעה בשביעי של פסח, ולכן נהוג לקרוא בתורה את נס קריעת ים סוף. נראה כי מכת הבכורות היא שהביאה ליציאת מצרים הפיזית, אך קריעת ים סוף היא זו שהביאה ליציאת מצרים הפסיכולוגית, היציאה הפנימית שלנו מעבדות לחירות. חשבנו שמצרים כבר מאחורינו, אבל מסתבר שיש עוד קריעת ים סוף לפנינו! ובכל זאת, מה יש בקריעת ים סוף שלא היה עד כה? הרי עשרת המכות היו מרשימים לפחות כמו הים שנחצה לשניים.

כנראה שמעבר לנס בחציית הים לשניים, יש עניין לעיתוי. בני ישראל בשלב זה כבר הבשילו בתהליך היציאה שלהם מעבדות רבת השנים. יש מצבים רבים בחיינו שלא ניתן להיות בשל ומוכן עד שאתה לא קופץ למים ומצוי בהם, כמו- בזוגיות, חתונה, הורות, מפקד בצבא וכד'. אם לא נמלא תפקידים אלו גם לא נהיה בשלים עבורם. קריעת ים-סוף איפשרה לבני ישראל להבין את מה שהם לא הצליחו להבין קודם לכן- שהם חופשיים, בני חורין.
בני ישראל שהיו 210 שנים עבדים במצרים הפכו את העבדות לאזור הנוחות שלהם שאותו התקשו לפרוץ ללא ההתערבות האלוקית באמצעות משה ואהרון. איזור הנוחות במקרה זה לא היה אזור מפנק אך אזור ממנו חששו לצאת ולייצר מצב גרוע יותר. אזור שבו בני ישראל היו תקועים מהפחד והחשש לפרוץ דרך לעבר הבלתי ידוע, הסיכוי מול הסיכון.  

החירות הינו ערך מאוד משמעותי עבורנו, השאלה האם כולנו מרגישים חופשיים כשאנו קמים בבוקר, בפרט בחיינו המודרניים, מלאי ההתחייבויות וההתרוצצויות?! והשאלה היותר גדולה היא כיצד אנו מגדירים חופש?בעיתון מעריב פרסמו כי "במסגרת המאבק בעבדות המודרנית, רשת החדשות האמריקאית CNN ביקשה מסטודנטים ותלמידים ברחבי העולם, להשיב על השאלה: מה גורם לך להיות חופשי?
השחקן האריסון פורד אמר: "מה שגורם לי להרגיש חופשי זה למצוא אנשים לעבוד איתם על מנת לעזור לתרום. אנחנו יודעים מה הן הבעיות שלנו, אנחנו צריכים להתאחד ולטפל בבעיות האלה וליצור שינוי".
החלוץ זלאטן איברהימוביץ' אמר: "כשאף אחד לא שולט בי, אני עושה מה שאני רוצה, אני מרגיש בחיים, בריא, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, חופשי לדבר, לנוע, חופשי להרגיש חופשי".
ראש ממשלת ניו זילנד ארדן אמרה: "מה גורם לי להרגיש חופשייה? היכולת להגיד מה שאני חושבת, חופש הביטוי הזה חשוב מאוד, ומשהו שאני תמיד אגן עליו".
זוכה האוסקר מהרשלה עלי אמר: "לעבוד להיות האדם שאני רוצה להיות ולהיות נתמך לאורך הדרך ולמצוא את הדברים שמביאים לי הגשמה עצמית"."

יתכן שבשביל להבין מה זה בכלל חופש אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו לא חופשיים. יחד עם זאת, הסיבה העיקרית שבגללה רובנו מתקשים להרגיש חופשיים היא שאנחנו מייחסים יותר מדי משמעות לחופש בעולם החיצוני מאשר לגורמיים פנימיים שבנו. במילים אחרות, חופש הוא לא חופשה, הוא לא כסף, והוא לא חוסר אחריות. דווקא הרגשת החופש נובעת מהיכולת שלנו להגיב לנסיבות החיים בצורה שלווה, ובהתאם גם ליצור. ודווקא אחריות שמקושרת אצל רבים מאיתנו לעבדות, היא בדיוק המהות של החופש האמיתי. לקיחת אחריות, ללא האשמה ותלונה, הבחירה כיצד להגיב לנסיבות החיים, גם כשהן מאתגרות, הם ביטוי לאדם החופשי. חופש אמיתי זה פשוט להיות בתוך החוויה הארצית ללא התנגדות, להיות הייעוד שלנו שזה להרגיש ולהגיב באופן מקדם ומצמיח.

חז"ל המשילו את קריעת ים סוף ללידה:
"…אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת… אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף…". (מדרש אגדה ויקרא פרק יב)
אכן ההשוואה מתבקשת. אחרי ההתבשלות ב"רחם" המצרית, עם ישראל יוצא דרך תעלת הלידה והמים מימינו ומשמאלו, הוא פורץ החוצה אל עבר החירות שלו, עצמאות נפרדת."

וכך מסביר לכולנו הרב קוק-
"ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב."

אני מאחלת לכולנו שנצליח להסיר את המיצרים שלנו, שנקום בבוקר כשאנו מרגישים חופשיים ובשלים לממש את ייעודנו, שנהיה נאמנים לעצמיות הפנימית שלנו, ושנעיז ונפרוץ קדימה תוך ראייה והתחשבות בזולת. אמכי"ר.

חג שמח ושבת שלום🌊❤️

השיעור מוקדש-
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.