פרשות אחרי מות קדושים- יחסים זקוקים לכללים

Image by Gerd Altmann from Pixabay

האמירה "קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של רוממות ובידול. לרוב נדמה את הקדושים כמופרשים ונבדלים מעולם של עשייה ומחוברים אל המרחב הרוחני והאלוהי. אבל הפרשות השבוע מפרטות כיצד יש ליישם את "קדושים תהיו", ומסתבר כי להיות "קדוש" על פי התורה דווקא מחייב להיות מחובר לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישרה והטובה. מי שנבדל ומתנזר מכל ענייני העולם הוא למעשה מפר את הציווי המחייב התקדשות מתוך התחברות. נראה כי דרכה של תורה היא להתייחס למקום שבו האדם נמצא בפועל, למציאות שלו, ומשם ליצור עבורו תמרורים שיסייעו בתהליך הארוך טווח, מסע חייו, לתיקון כשרגליו נטועות בארץ, בחיבור עם הקיום האנושי על איכויותיו ועל כשליו, ויחד עם זאת כשראשו מביט מעלה אל השמים, אל האמונה באפשרות של התיקון.
ההשפעות סביבנו בלתי נמנעות וע"כ פרשת 'אחרי-מות' מצווה-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ… " (ויקרא יח)

כלומר, מה שראינו וידענו במצריים כבר לא רלווננטי, כך גם הנורמות של המקום החדש אליו אנו מגיעים, כנען. הם לא מתאימים ולא בהלימה עם הערכים והציווים עימם אנו מגיעים. ההנחיה המפורשת לעם ישראל היא לא להיות משועבד לעבר שלו ולמה שהוא הכיר במצרים, כך גם לא להשתעבד למה שהוא פוגש במקום החדש, בכנען, כי יש לו משהו משלו, משהו ערכי ומוסרי שהוא מביא עימו ומחובתו להטמיע ולשמר אותו.

הפרשות השבוע עוסקות בהקמת מדינה יהודית שבה אנשים עוסקים בצורכי הפרט והכלל, אינם נותנים לעני ולחלש ליפול, אינם נותנים לעשיר לנגוש, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוקים שבקרבו – וזוהי צריכה להיות תמציתה של המדינה היהודית.

אכן, הסביבה הראשונית שבה אנו גדלים היא המשפחה, ופרשת 'קדושים' מקדימה ומסבירה- "(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט) התורה מחייבת אותנו לשמור על המבנה ההיררכי של ההורים כראשי הבית, ועל היראה מהם. אחרי הכל, ההיררכייה במערכת המשפחתית היא הבסיס הראשוני ביצירת חברה, וע"כ גם מובאים ציווים רבים המתייחסים ליצירת חברה יהודית קדושה. ציווים כמו- הקמת מערכות מיסוי לצורכי רווחה (הדאגה לעניים), איסור הלנת שכר, יושר במסחר, איסור הכשלת עיוור, איסור גניבה, איסור רכילות, 'והדרת פני זקן', 'לא תעשו עוול במשפט' ועוד. במילים אחרות, חלק מהמצוות מצפוניות, אחרות נוגעות לחברה וכלכלה, ועוד אחרות לטהרה ולטאבו. התורה בעצם אומרת לנו שלמצוות הללו יש מכנה משותף. כולן עוסקות בסדר, במגבלות ובגבולות.

הרב דר יונתן זקס זצ"ל מסכם-
"כללים ברורים יוצרים ילדים בטוחים והורים רגועים ורציונליים. עקרונות ברורים של משמעת וענישה מאזנים בין דין לרחמים באופן המאפשר קידום מיטבי של ההתפתחות החברתית והבשלות הנפשית. כללים ברורים ומשמעת נאותה עוזרים לילד, למשפחה ולחברה לכונן סדר, לשמור עליו ולהרחיבו. אלה הם הדברים המצילים אותנו מכאוס. בזאת עוסק פרק יט, תחילת פרשת קדושים: כללים ברורים היוצרים סדר חברתי ומקיימים אותו. ואל המקום הזה שייכת האהבה הממשית – לא התחליף הסנטימנטלי שלה, זה שאנו מרמים בו את עצמנו. בלי סדר, האהבה רק מוסיפה לכאוס. אהבה המוחקת גבולות עלולה להוביל להזנחה הורית ולייצר ילדים מפונקים עם תחושת מגיע-לי הנידונים בבגרותם לחיים ללא אושר, ללא הצלחה וללא מימוש עצמי.
בפרק הפותח את פרשת קדושים יש שתי מצוות מרשימות במיוחד: אהבת הרֵעַ ואהבת הגֵר. את שניהם אנו מצווים לאהוב "כמונו". "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'", לשון המצווה הראשונה (ויקרא יט, יח). "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ", אומרת המצווה השנייה, וממשיכה: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם לג-לד).
שתי מצוות אלו מגדירות את היהדות כדת של אהבה – לא רק אהבת האל ("בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"), אלא גם אהבת האנושות. כשהעמידה היהדות את העיקרון הזה, היה בכך חידוש שבכוחו לשנות עולם. אתיקת הקדושה מלמדת אותנו שכל אדם עשוי בצלם אלוהים וכדמותו.
יש סדר לעולם, מוסרי ופוליטי וסביבתי. כשהסדר הזה מופר, העולם גולש לתוהו. כשהסדר הזה נשמר ומשומר, אנו נעשים שותפים בבריאתן של ההרמוניה הנשגבת והרבגוניות העשויה רקמה אחת: של מה שהתורה מכנה "קדוש".
אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי אלוהים, ולאדם כעשוי בצלם אלוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי אלוהים, ועלינו מוטל להגן על הראשון ולאהוב את האחרונה."

שבת שלום💞

פרשות תזריע מצורע- הזרעים שבחיינו- מלידה לתקומה

Image by Sarah Richter from Pixabay

השבוע, פרשת תזריע מצורע, ראש חודש אייר, עברנו מחג הפסח ליום השואה והגבורה, והמשכנו לחודש אייר שהוא גם חודש הגאולה, ובמרכזו- יום הזיכרון ויום העצמאות. אלו הם עשרת ימי תשועה וגאולה, המעבר משואה לתקומה.

הפרשה פותחת בלידת תינוק/ת, "…אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה… זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה…"(ויקרא יב', א-ז) עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה, מגיעים איתו גם חבלי לידה ויסורי לידה ובהמשך אתגרי הצמיחה, וע"כ יש צורך בהקרבת הקורבן.
השבוע גם זכינו לחגוג את יום תקומת מדינתנו, יום עצמאותנו שגבתה וגובה עדיין קורבנות רבים. כנראה כמו שמופיע בכל יצירה חדשה ובטח בכל הופעת חיים חדשה, ככל שהיצירה יותר גבוהה ומשמעותית כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר. מסתבר שבכדי לראות, לשמוח ולהוקיר על המתנה הגדולה, ולא ליפול ליסורים ולכאבים המתלווים עימה, עלינו להסתכל במבט רחב ואולי אפילו קצת ניסי. הטיב לתאר זאת יהודה עמיחי-
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת
וּלְכֹל הַיּוֹתֵר, בְּמַבָּט חָטוּף לַצַּד
דָּגִים בִּשְׁלַל צְבָעִים בְּתוֹךְ חוֹמַת הַמַּיִם,
כְּמוֹ בְּמִצְפֶּה יַמִּי מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת זְכוּכִית.
(יהודה עמיחי, ניסים)

מאות אלפי בני ישראל עומדים על החול, כבר ממש על הקצה… מאחוריהם צבאות מצרים, לפניהם הים בכל הדרו. מאחוריהם הוודאי והמוכר, לפניהם הלא נודע. ללא ספק- עת חירום. רגע בו עליהם לבחור – לוותר או להתגבר. לשוב לאחור או לצעוד קדימה. לקפוא או לקפוץ. והבחירה נעשית. הם נכנסים למים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. נס!
בחיים בכלל ובחיי האומה בפרט, ניסים אינם מקריים. ניסים הם תוצר של בחירה בעשייה. הבחירה להביא חיים חדשים לעולם על כל המשתמע, ליזום, לפעול, לשאת את המחיר שמתלווה (חבלי הלידה, הלידה, כל אותם שהקריבו את חייהם למען תקומתה של המדינה), ולממש את היכולת לגרום כיחיד וכלל לדברים לקרות.
הלידה היא שיא החיים! ובפרשה אנו עוסקים בלידה, טהרה וטומאה. מה הקשר בין טומאת מוות ללידה? הלידה מחוללת חיים. היציאה של הדם מהגוף מבטאת את המוות שנותר בגוף האישה לאחר הלידה. במילים אחרות, המעבר מטומאה לטהרה איננו מטוב לרע, אלא ביטוי לחיים ולמוות. ביום הזה, ביום העצמאות חל השינוי האדיר והגדול שציפינו לו קרוב לאלפיים שנה. סוף סוף החל האור להאיר.

תקומתה של מדינת ישראל עשתה מהפיכה כללית בכל המציאות של האומה בעולם. כל המציאות של עם ישראל השתנתה בבת אחת. הגאווה, הביטחון, תחושת השייכות וההתעוררות הלאומית הביאו לשיבת ציון נחרצת. גם מבחינה חיצונית קיומית וגם מבחינה רוחנית מאז תקומת מדינת ישראל חלה מהפכה באומה. עצמאות היהודים לא יכלה להתחולל בשום טריטוריה אחרת. בכל שנות ההיסטוריה שלנו כפרטים וכאומה זרמו התפילות, הרגשות הדתיים והגעגועים לארץ ישראל, והיו הם חלק בלתי נפרד מהאמונה שלנו. בכל הדורות נשאנו את עיניינו לארץ ישראל. כלומר, יש לנו מנוע פעיל שהוביל ומוביל למעשים והבחירות שלנו, ויחד, עם כל המורכבות המשתמעת, הם שהובילו לכינונה של המדינה בפועל. האמונה, האומץ, התעוזה והנכונות להילחם ולהקריב נפש וגוף בכדי שתהא לנו ריבונות שבה יחיה העם היהודי בביטחון ועצמאות.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "בשנות המדינה הראשונות הייתה תנועה שנקראה, "הכנענים". היום הם נקראים "פוסט ציונים". שיטתם קבעה כי שיא התרבות היהודית הוא להיות בדיוק ככל הגוים, להמציא חברה בלי שום צביון יהודי.
שלמה קרליבך זכרונו לברכה, הוא היה אומר: "כשאני הולך לקמפוס באוניברסיטה, ואני שואל את הסטודנטים מי אתם, מה אתם – אם מישהו אומר: 'אני קתולי', אני יודע שהוא 'קתולי'. אם מישהו אומר: 'אני פרוטסטנטי', אני יודע שהוא 'פרוטסטנטי'. אם מישהו אומר: 'אני סתם בן אדם', אני יודע שהוא 'יהודי'."
יתכן שהמענה "אני סתם בן אדם" נובע לא פעם מהפחד לעורר מהומה ולא בהכרח מתוך בושה. בנוסף, יש את אלו המתבטאים כך מתוך התייחסות אוניברסלית ולא לאומית. ולאלו, פונה וממשיך הרב זקס,
"אז מספיק כבר! כבר הגיע הזמן להפסיק לשלול את העבר שלנו, המסורת שלנו. הירושה שלנו, עולם הרוח שלנו. כמאמינים בני מאמינים, אנחנו לא חגבים, אנחנו ענקים! איפה הגאווה, הביטחון העצמי שלנו? אני אומר שאמונת ישראל היא גדולה מכדי להיות הירושה רק של המאמינים. דת ישראל היא גדולה מדי מלהיות רק הנכס של הדתיים. ריבונו של עולם, איפה היום המשוררים הדתיים, המוסיקה הרוחנית, הסרטים, הספרות הרוחנית של עם מבוגר ועצמאי בארצו? איפה נוכל לשמוע כיום, אם בעולם התורה והישיבות, אם בעולם התרבות הכללית והאוניברסיטאות – את קולו של ישעיהו הנביא, או של הרמב"ם, איפה נמצא את מורה הנבוכים בן זמננו?"

יהי רצון, שנזכה לתת ליום העצמאות את צביונו הנכון, צביון של התבוננות בהיסטוריה ושל ראיית ההווה מתוך המבט הרחב שכולל את העבר ואת העתיד גם יחד. וכמו שמנחה אותנו הפרשה לגבי היולדת שמביאה חיים חדשים לעולם, והצורך בקורבנות, נזכור ונוקיר את כל מי ששם נפשו וגופו בכדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחון בריבונות יהודית במדינת ישראל, וע"כ גם מחובתנו להקים חברה שבה כפי שהתחייבנו בהכרזת המדינה – "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כלומר, אנו מחויבים להשתית חברה אכפתית ומעורבת שבה אדם לאדם- אדם. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

פרשת שמיני ויום השואה- זיכרון בסלון

אתמול בערב זכינו לקיים זיכרון בסלון בביתנו עם קהל מגוון ומפרגן. מיכל מלכובסקי, חברה קרובה ובת גרעין שלי, שיתפה וסיפרה את הסיפור מעורר ההשראה של אביה שניצל בשואה ונפטר לפני כ-4 שנים. העדויות השונות שאנו שומעים מעוררות פליאה ותהייה מהיכן שאבו אותם ניצולים את כוחם ועוצמתם. כמו אביה של מיכל שנותר בודד בעודו ילד צעיר כי כל משפחתו הושמדה בשואה כפי שתואר בספר לזכרו-
"אני זוכר את המראות במחנות…
אני זוכר את אבי חנן- לפי מה שנודע לי עוד נראה באושוויץ יום לפני השחרור בלי משקפיים, כשהוא לא יכול לראות. לא שרד.
אני זוכר את אימי צבייה ואחותי ציפורה- נרצחו בטרבלינקה
אני זוכר את אחי מרדכי- סוזאנה סיפרה לי שנתפס בניסיון לעזור ליהודים, עונה ונורה.
אני זוכר את סבתא פרומה- נותרה גוססת לבדה בגטו.
אני זוכר את האחות של אמא שלי ומשפחתה- בעת חיסול הגטו הסתתרו עם עוד יהודים. כשהילד שלה בכה, היא סתמה לו את הפה וחנקה אותו, אך לבסוף נמצאו ונרצחו.
אני זוכר את בן דודי- ילד קטן, צעיר ממני בשנתיים, יפהפה שהומת בידי אימו."

מיכל תיארה בפנינו כיצד אביה שהגיע ממשפחה ענפה, בזכות אומץ ליבו, והתושייה שלו ובזכות אישה יקרה ופולנייה, סוזאנה, שהחביאה אותו ושמרה עליו כאילו היה בנה, ובהמשך בזכות הפרטיזנים, ניצל אביה, בנימין מלכובסקי ז"ל. מה שבטוח בליבו של בני ז"ל כמו של ניצולים רבים הייתה בערה פנימית- הבערה הפנימית לחיים למרות ואף על פי כל הזוועות שחוו.
וכך מתאר בנימין מלכובסקי ז"ל שהיה אז ילד כ-בן 9-
"בבית סידרו לי מקום מתחת למיטה. חפרו שוחה לפי מידותיי, ושם הייתי שוכב מהבוקר, עם אור ראשון עד השקיעה. פנימה הוחדר צינור על מנת שאוכל לנשום. היה לי קשה לשכב כך יום שלם, יום אחר יום בכיתי, לא רציתי. הם החלו להשקות אותי וודקה ולתת לי לעשן סיגריה לפני שנכנסתי לבור. כך רוב הזמן הייתי מטושטש. בלילה סוזאנה הייתה מוציאה אותי לנשום אוויר בבית הקברות שליד ביתה… אחכ סוזאנה הייתה מחבקת אותי ואומרת: "אל תשכח מאיזה בית אתה בא, אתה רוצה לחיות? אתה חייב להסתתר כך."

אותה אש שבערה בבנימין ז"ל והביאה אותו לבחירה בחיים היא שהובילה והניעה אותו לעלות לארץ, ללמוד, לעבוד ולהתחתן. והוא, אכן זכה להקים בית לתפארת עם ילדים, נכדים ונינים, ולשרת שנים רבות כקצין בכיר במשטרה. לשמחתי זכיתי להכיר אדם שלמרות כל הזוועות שעבר היה עם שמחת חיים ייחודית וטוב לב.

בפרק ו' (ויקרא, הפרשה הקודמת, פרשת צו)  נאמר בפירוש- "(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה." כלומר, כל  אחד צריך אש שתבער בו תמיד, אחרת הוא כבה ומת מבפנים. אש תמיד צריכה לבעור בנו, אש שמייצרת בערה פנימית שהיא אנחנו. כשהאש בוערת-אנחנו חיים. הבערה הזו חיונית בכל גיל ובכל מצב שבו אנו מצויים בפרט ברגעים המאתגרים כשאנו מתקשים לראות את קרן האור והתקווה לעתיד טוב יותר. יחד עם זאת, הפרשה השבוע מזכירה לנו להיות זהירים – שלא נתלהב מדי והאש תכלה אותנו. ובאותה מידה, שלא תדעך ותהפוך לגיץ מהבהב שכמעט כבה.

הפרשה הקודמת, פרשת צו נחתמה בשבעת הימים שבמהלכם שוהים אהרון ובניו בתוך המשכן כחלק מתהליך ההתקדשות שלהם. והשבוע הפרשה שלנו, פרשת שמיני, נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מהמשכן והכניסה הממשית אל תוך התפקיד החדש, והתגלות השכינה- התרגשות גדולה. אך בעיצומה של החגיגה, הקדשת אהרון ובניו הופכת לאסון. מתואר לנו כי נדב ואביהוא, מקריבים לפני ה' אש זרה שלא צוו עליה.
והתגובה היא מיידית-
"…וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי." ותגובתם של משה ואהרון, האב השכול, לאסון לא מאחרת לבוא-
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."

למותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, בהדליקם אש זרה, אין הסבר אחד משכנע. פרשנים שונים פירשו את חטאם או את העדר עוונם בדרכים שונות, האש הזרה לנו יתכן והיא קדושה בעיני אחרים ולהיפך, מה שבטוח היא מתריעה בפנינו לברר מהי.
משברים בחיינו, שבעה, ימים כמו- יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו שאש כאמור תמיד צריכה לבעור בנו, ולהזכיר לנו מה באמת חשוב בחיינו– לאהוב ולהרגיש אהובים, לחזק את תא המשפחה, להרגיש משמעותיים וממומשים, ולפתח רגש לזולת. אחרי הכל, אנחנו לא חיים כאן לנצח. ובו בזמן, להבחין ולברר מהם אותם דברים בחיינו ששואבים מאתנו אנרגיות מיותרות ומבעירים בנו אש זרה.

אהרון שאיבד את שני בניו ביום החגיגה הגדולה חווה טרגדיה נוראית, והוא בוחר להגיב בדממה, 'וידם אהרון'. יש מצבים שבהם כל מילה מצמצמת את עוצמת התחושות. בכל שנה שאיננה מעוברת, כמו השנה, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". רבים מאוד מניצולי הזוועה ושורדי הקרבות בחרו גם בתגובת- הדממה. המשימה של כולנו לכבד את הדומייה של אלו הבוחרים בה, ויחד עם זאת להזמין ברגישות ובאהבה את אותם ניצולים לפרוץ את מחסומי הלב ולשתף בכדי שנצליח להעביר זאת גם לדורות הבאים. מחובתינו להיות קשובים יותר מתמיד ולהבין שעדויות אלו בטח ממקור ראשון הולכות ומתמעטות, רבים מהם כבר לא בחיים, ודבריהם חשובים מאין כמותם בכדי שנצליח להנציח, ולממש "והגדת לבנך".  רק כך נצליח להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את יכולת האמונה והתקווה, ולפעול למען תיקון עולם. יהי זכרם של כל קורבנות השואה, חללי צה"ל, וקורבנות האיבה ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

מוקדש לעילוי נשמתו של בנימין בן צבייה ז"ל
ולעילוי נשמתה של שרון בת אתי, בת כיתתי, שנפטרה לצערנו בטרם עת.
אמן, יהי זכרם ברוך.

שביעי של פסח- חג שני אנחנו בקריעת הים

Image by Daniel Reche from Pixabay

על פי מסורת חז"ל, קריעת ים סוף ארעה בשביעי של פסח, ולכן נהוג לקרוא בתורה את נס קריעת ים סוף. נראה כי מכת הבכורות היא שהביאה ליציאת מצרים הפיזית, אך קריעת ים סוף היא זו שהביאה ליציאת מצרים הפסיכולוגית, היציאה הפנימית שלנו מעבדות לחירות. חשבנו שמצרים כבר מאחורינו, אבל מסתבר שיש עוד קריעת ים סוף לפנינו! ובכל זאת, מה יש בקריעת ים סוף שלא היה עד כה? הרי עשרת המכות היו מרשימים לפחות כמו הים שנחצה לשניים.

כנראה שמעבר לנס בחציית הים לשניים, יש עניין לעיתוי. בני ישראל בשלב זה כבר הבשילו בתהליך היציאה שלהם מעבדות רבת השנים. יש מצבים רבים בחיינו שלא ניתן להיות בשל ומוכן עד שאתה לא קופץ למים ומצוי בהם, כמו- בזוגיות, חתונה, הורות, מפקד בצבא וכד'. אם לא נמלא תפקידים אלו גם לא נהיה בשלים עבורם. קריעת ים-סוף איפשרה לבני ישראל להבין את מה שהם לא הצליחו להבין קודם לכן- שהם חופשיים, בני חורין.
בני ישראל שהיו 210 שנים עבדים במצרים הפכו את העבדות לאזור הנוחות שלהם שאותו התקשו לפרוץ ללא ההתערבות האלוקית באמצעות משה ואהרון. איזור הנוחות במקרה זה לא היה אזור מפנק אך אזור ממנו חששו לצאת ולייצר מצב גרוע יותר. אזור שבו בני ישראל היו תקועים מהפחד והחשש לפרוץ דרך לעבר הבלתי ידוע, הסיכוי מול הסיכון.  

החירות הינו ערך מאוד משמעותי עבורנו, השאלה האם כולנו מרגישים חופשיים כשאנו קמים בבוקר, בפרט בחיינו המודרניים, מלאי ההתחייבויות וההתרוצצויות?! והשאלה היותר גדולה היא כיצד אנו מגדירים חופש?בעיתון מעריב פרסמו כי "במסגרת המאבק בעבדות המודרנית, רשת החדשות האמריקאית CNN ביקשה מסטודנטים ותלמידים ברחבי העולם, להשיב על השאלה: מה גורם לך להיות חופשי?
השחקן האריסון פורד אמר: "מה שגורם לי להרגיש חופשי זה למצוא אנשים לעבוד איתם על מנת לעזור לתרום. אנחנו יודעים מה הן הבעיות שלנו, אנחנו צריכים להתאחד ולטפל בבעיות האלה וליצור שינוי".
החלוץ זלאטן איברהימוביץ' אמר: "כשאף אחד לא שולט בי, אני עושה מה שאני רוצה, אני מרגיש בחיים, בריא, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, חופשי לדבר, לנוע, חופשי להרגיש חופשי".
ראש ממשלת ניו זילנד ארדן אמרה: "מה גורם לי להרגיש חופשייה? היכולת להגיד מה שאני חושבת, חופש הביטוי הזה חשוב מאוד, ומשהו שאני תמיד אגן עליו".
זוכה האוסקר מהרשלה עלי אמר: "לעבוד להיות האדם שאני רוצה להיות ולהיות נתמך לאורך הדרך ולמצוא את הדברים שמביאים לי הגשמה עצמית"."

יתכן שבשביל להבין מה זה בכלל חופש אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו לא חופשיים. יחד עם זאת, הסיבה העיקרית שבגללה רובנו מתקשים להרגיש חופשיים היא שאנחנו מייחסים יותר מדי משמעות לחופש בעולם החיצוני מאשר לגורמיים פנימיים שבנו. במילים אחרות, חופש הוא לא חופשה, הוא לא כסף, והוא לא חוסר אחריות. דווקא הרגשת החופש נובעת מהיכולת שלנו להגיב לנסיבות החיים בצורה שלווה, ובהתאם גם ליצור. ודווקא אחריות שמקושרת אצל רבים מאיתנו לעבדות, היא בדיוק המהות של החופש האמיתי. לקיחת אחריות, ללא האשמה ותלונה, הבחירה כיצד להגיב לנסיבות החיים, גם כשהן מאתגרות, הם ביטוי לאדם החופשי. חופש אמיתי זה פשוט להיות בתוך החוויה הארצית ללא התנגדות, להיות הייעוד שלנו שזה להרגיש ולהגיב באופן מקדם ומצמיח.

חז"ל המשילו את קריעת ים סוף ללידה:
"…אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת… אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף…". (מדרש אגדה ויקרא פרק יב)
אכן ההשוואה מתבקשת. אחרי ההתבשלות ב"רחם" המצרית, עם ישראל יוצא דרך תעלת הלידה והמים מימינו ומשמאלו, הוא פורץ החוצה אל עבר החירות שלו, עצמאות נפרדת."

וכך מסביר לכולנו הרב קוק-
"ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב."

אני מאחלת לכולנו שנצליח להסיר את המיצרים שלנו, שנקום בבוקר כשאנו מרגישים חופשיים ובשלים לממש את ייעודנו, שנהיה נאמנים לעצמיות הפנימית שלנו, ושנעיז ונפרוץ קדימה תוך ראייה והתחשבות בזולת. אמכי"ר.

חג שמח ושבת שלום🌊❤️

השיעור מוקדש-
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת ויקרא- מה בין קירבה למתנות?

Image by Bob Dmyt from Pixabay

ספר ויקרא נפתח מהמקום שבו נסגר ספר שמות. סיימנו כשהענן ירד על אוהל מועד ובתוכו כבוד ה', ומשה נשאר בחוץ, במרחב האנושי. השבוע חומש ויקרא פותח ב-"(א) וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר." נשמע קול המזמין את משה, ואת כולנו למסע אל הקודש פנימה. בשבוע שעבר דיברנו על ההבחן שבין קודש לחול כשהתכלית היא לחוות התקרבות (קורבן מלשון קירבה). והדרך היא קרבן מהחי או מהצומח, אחרי הכל, זו הדרך המוכרת לאדם המקראי לבטא את תנועת נפשו.
פרק א' פותח את המסע הזה בהתייחסות לאדם הרגיל, היום יומי, האדם הזה, כלומר, אנחנו, מבקש מדי פעם לחוות קרבה, והתבוננות אל תוך נפשו. התבוננות אל המקום שמניע את האדם לרצות להקריב קרבן לאלוהים. זהו אותו רצון לנוע משגרת היום אל עבר מציאות שמימית, עילאית יותר, להקשיב לחלק הפנימי שלנו, החלק האלוקי השרוי בתוכנו. וזהו האיש שיביא את קרבן ה"עולה". הקרבן הראשון המתואר לנו שהוא קרבן המבטא באופן מובהק קרבן מתוך רצון, קרבן העולה.

מסביר הרב יואל בן נון, "שני יסודות הציבה התורה בפתיחת ספר ויקרא –
א. אין חובה על האדם להביא קרבן – "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–… לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה. " (ויקרא א, ב-ג) – כמו בתרומת הנדבה, הבאת קרבן תלויה ברצון החופשי של האדם – מי שאיננו רוצה מפני שנפשו מסתייגת מקרבנות, או מפני ש"אין ידו מַשֶׂגֶת" (יד, כא; ה, יא), לא חייב, אפילו אם לא יביא קרבן כל ימיו – אין כפייה.
ב. העיקר בפרקים הראשונים (א עד ה) הוא האדם המקריב, ולא הכוהנים, שהם 'משרתים בקודש' רק כדי לשרת את האדם המקריב בעבודות המזבח. זו איננה 'תורת כוהנים', אלא דיבור חופשי ('דיבורא דנדבה', בלשון מדרש ההלכה) אל האדם החופשי באשר הוא, שהוא היעד החשוב כל כך, בתורה – גם התרומה למשכן פותחת בנדבה החופשית, וגם הבאת הקרבנות."

כאמור, הקרבן מגיע מתוך רצון, מתוך התעוררות פנימית שמניעה את מעשה ההקרבה ולא רק מתוך מילוי יבש של צו. הצורך שלנו לרַצות נוטה דווקא לביטול העצמי, לעשיית מקום לרצונו של האחר, כשהתכלית היא קבלה, הכרה, אישור לגבי מקומנו במציאות, שאנחנו רצויים ואהובים.
חומש ויקרא כאמור ופרשת ויקרא בפרט עוסקים בדיני הקרבת הקורבנות שהיו מקובלים בעת שבית המקדש היה קיים. הקרבת הקורבנות היא עבודת ה' שבה צווה עם ישראל בצאתו ממצרים.  אז מה העניין שנצטווינו להקריב ל-ה' קורבנות? האם ה' זקוק לקורבנות הללו?

הרב חנניה מלכה מסביר, "אי אפשר להשתנות בקיצוניות. הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מבאר שישנה תכונה הנוהגת בנפש האדם והיא, שאדם לא יכול להשתנות בבת אחת, ולעזוב ברגע אחד את כל מה שהוא היה רגיל אליו. וזה לשון הרמב"ם :"אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך (הקצה אל הקצה) פתאום – ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (מו"נ ח"ג, פ"לב).  הרמב"ם מבאר כי בזמן יציאת מצרים מנהג העולם היה, שאת האל עובדים על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד שייחדוהו לעבודת אותו אל, ועם כהני דת מיוחדים שיוחדו לעבודתו… אדם לא יכול לצאת מדבר שהוא רגיל בו אל דבר אחר לגמרי. לכן ציוה ה' את בני ישראל שיעבדו אותו באותה צורה שעבדו עובדי האלילים את אלוהיהם (דהיינו על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד עם כהני דת), רק שציווה אותם שכל העבודה תהיה לשמו ולא לשם שום עבודה זרה אחרת.
נמצינו למדים לפי הסבר זה של הרמב"ם כי הסיבה שציווה ה' לעובדו על ידי הקרבת קורבנות בבית המקדש היא מפני שרצה ה' לעקור את העבודה זרה, ובד בבד הוא לא רצה לצוות על דבר שהוא נגד הרגילות בעבודת האל שהייתה נהוגה אז.
במורה נבוכים במקום אחר (ח"ג פ"מו) מבאר הרמב"ם הסבר קצת שונה: נאמר בתורה שצריך להביא קורבנות מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. שלושת מינים אלו בעצמם, היו בזמן ההוא סוגי העבודה זרה. המצרים היו עובדים לטלה והיו אוסרים לשחוט צאן, כיתות אחרות עבדו לשדים והיו חושבים שלשדים יש צורה של שעירים ולכן היו אוסרים לאכול עזים. שחיטת הבקר הייתה מאוסה בזמן ההוא על רוב עובדי העבודה זרה "כמו שאנו מוצאים אצל אנשי הודו שעד היום לא ישחטו הבקר כלל" (שם). כלומר הקרבת הקורבנות באה לקרוא תיגר ולמחות את זכר העבודה זרה שהייתה נהוגה באותו זמן, במקום לעבוד לבהמות הנעבדות, ציווה ה' לשוחטם ולהקריבם לשמו."

במילים אחרות, היהדות לא המציאה את טקסי הקרבת הקרבנות. מדובר בטקס שהיה נפוץ בתרבויות המקראיות. התרבויות הקדומות האמינו כי בני האדם תלויים באלים ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם נתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים יחודיים, כבני אדם עליונים וגם כסוג של שילוב בין שניהם, הם האמינו שניתן לרצות את אותם אלים ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קרבנות. תרבות זו של הקרבת קרבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה מסתבר משותפת לכל העולם העתיק. חשוב להדגיש כי ביהדות הקרבת קרבנות אדם אסורה. 

אז מהו ייחודו של ספר ויקרא? עונה חנן פורת ז"ל, איש הגות, מחנך וחבר כנסת- "עיון במרכיבי הספר מלמד על כך שהקדושה, על היבטיה השונים החובקת את החיים כולם, היא זו העומדת במרכזו של הספר… אין בו "עלילות גבורה ושלל קרבות" כבשאר התורה, ומה המסר הצפון בו? דומה שאת ייחודו של ספר זה ניתן להגדיר במילה אחת יקרה מפז: ספר ויקרא הוא "ספר הקדושה". המסר שבו בא לידי ביטוי בתביעה הנוקבת הניצבת בלבו של הספר (יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
וקדושה זו על כל היבטיה נפרשת לפנינו בספר ויקרא. היא מתפתחת ובאה לידי ביטוי במעשה הקורבנות. ודווקא בנדון זה מבהירה התורה כי העולים בקודש, אל להם להיסחף אחר תשוקתם לקרבת ה' ולפרוץ גדרים. בהמשך באים הלכות מאכלות המותרים והאסורים שקבעו את אופיו של הבית היהודי. מכאן עוברת התורה בפרשות תזריע מצורע לדיני טומאה וטהרה. על רקע פרשיות אלו, באה גם פרשת העריות ובסיומה האזהרה (יח, כח): "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".
בחלקו השני של הספר באה הקדושה לידי ביטוי בפרשת אמור, הן בקדושת הכהנים המתעלים מעל חזיון המוות, הן בפרשת המועדות המאירה את קדושת הזמן, והן בקדושת הארץ המתגלה בשמיטה וביובל.
אך אם היינו סבורים שבכך מתמצים ענייני הקדושה שבספר ויקרא, הנה באה פרשת קדושים שבלב הספר, ללמדנו שקדושה זו מקיפה את כל תחומי החיים ובמרכזם הציוויים המוסריים המגיעים לרום הפסגה בתביעה (יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". הקדושה הנתבעת אפוא בספר ויקרא אינה נוגעת רק בקדושי עליון, אלא היא "קדושה אנושית-מוסרית" החובקת את החיים כולם, מרום שמים ועד תחתיות ארץ." במילים אחרות, חומש ויקרא עוסק בנושא הקדושה בכל מרחבי החיים, והוא מציב לנו גבולות וממקד אותנו לפעול ממקום של קדושה אנושית ומוסרית.

שבת שלום❤️

פרשות בהר ובחוקותי- איפוס מחדש

Image by Sasin Tipchai from Pixabay

אנחנו משקיעים משאבים ומתאמצים בעבודה לעיתים מתמשכת כדי להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו, ובכדי לברר את שליחותנו בעולם. לפעולות שלנו יש תוצאות ובכדי לקצור כולנו יודעים שיש לזרוע ולשתול בחריצות, בעוז ובעקביות. קיבלנו מתנות שמגיעות עם אחריות למימוש וליישום בעולם באופן שיעשיר וישפיע טוב עלינו ועל אנשים אחרים. אנו עושים את מיטב ההשתדלות תוך התגברות על הפחדים והחששות, ובכל זאת לעיתים התוצאה לא בהלימה עם הציפיות שהיו לנו. עד להגעת המגיפה לאחרונה היינו כולנו במרוץ מטורף להספיק ולנסות לייצר ולהספיק עוד ועוד, המחיר התבטא בעיקר בלחצים ומתחים גוברים. קיבלנו פסק זמן לחשב מחדש את הדרך, והשבוע בפרשות אנו מבינים שיש מרחב עצום לחלום, להאמין ולהבין שהכל עוד פתוח.
המערכת 929 מטיבה להסביר-
"כשקיבלנו עלינו את הברית בהר סיני התחייבנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מעביר אותנו את כל הדרך מאנשים המשתוקקים אל הקודש ועד לזירה של חברה המתנהלת בקדושה.
הסעיף הראשון של פרשת בהר הוא מצוות השמיטה וממנה מצוות היובל. נושא זה הוא המפתח. החברה האנושית בת זמננו מטולטלת למעלה ממאה שנה בשאלה של הדרך הנכונה, שבה צריכה להתנהל חברת בני האדם. יש מתח בין הזרם הסוציאליסטי המבקש לצמצם את הפערים הכלכליים ולבסס את הסולידריות החברתית, לבין הזרם הקפיטליסטי, המבקש להוציא מהאדם את כל הפוטנציאל שנתן לו הבורא, ולאפשר לו להמריא לשגשוג ולהצלחה. ייתכן שהשמיטה מושכת אותנו לכיוון חדש – להבנה מלאה יותר בשאלת היחס שבין האדם בכלל וישראל בפרט עם הבריאה וממילא עם הבורא. מצוות השמיטה היא הזמנה רוחנית שבה האדם מחדד לעומק את מקומו הנכון בסיפור הבריאה, מצמצם את בעלותו ומפנה מקום לכל ההוויה כולה."
אומר חבר הכנסת בני גנץ-
"בכל חברה היו ויהיו עשירים ועניים, עבדים ומעסיקים, גֵרים וקבועים. השאלה היא איך מבססים בה הוגנות?
יש מעמדות, יש עשירים ויש עניים, מתקיימת דינמיקה של מסחר בין הנושאים והנותנים, יש הזדמנויות עסקיות ויש אילוצים כלכליים.
פרק כה' בספר ויקרא מבסס כלי למיסוד הערכים והעקרונות של האדם ביחס לארצו וסביבתו, לשימורה של ההגינות העסקית בין הגורמים הפעילים בחברה כלכלית (וכל חברה היא כלכלית), ולאורה – ההוגנות החברתית המתבקשת." (מצוות כמו- סיוע לאדם שירד מנכסיו, מתן הלוואה ללא ריבית, וכל מה שנלווה לשמיטה וליובל ועוד).
האלוף מאיר אשל, מפקד חיל האויר לשעבר, מוסיף-
" ההבנה כי טבעי לאדם לצבור נכסים, עבדים ולחוש שליטה במשאב האדמה, לצרכיו, חייבה מעשה משנה מסלול, מרחיק מרע ומציב פרופורציות. רגלי האדם חייבות להיות נטועות בקרקע באופן שלא יגבה לבבו ויבין את מקומו…"

התורה איננה נמנעת מחוקים אידאולוגיים שמטרתם להדגיש ערכים שלאורם יש לחנך את החברה. השמיטה והיובל, הינם ביטוי לשאיפה לצדק חברתי וחשיבות צמצום הפערים הכלכליים. השמיטה והיובל מעניקים הזדמנות חדשה, כך שכל 50 שנה, כל אדם בישראל מוצא את עצמו חופשי ובעל אדמה, שב לביתו. יש שיגידו שהיובל הינו רעיון אוטופי ולא מעשי.
נח חיות מרצה מבהיר-
"נראה שהדבר בידינו. אם נדע להיצמד לרוח החוק ולערכיו, יוכל החוק לתת לנו השראה ותנופה לחברה מתוקנת. יש לקלף את הקליפה, לאסוף את הרוח הנפלאה של השמיטה והיובל ולקרוא לחלקים חלוציים בחברה לפעול בהשראתם. הרעיון הקורא לצמצום הפער החברתי אינו אוטופי, הוא צו השעה. "
הלכות השמיטה המדוברות חלות רק בארץ ישראל, הכול מתחיל שוב מהנקודה הראשונה שבה חולקה הארץ לשבטים ולמשפחות. תנועת הנפש כאן היא שחרור מבעלות, הרפיה מאחיזה, צמצום האני והרחבת המרחב של האחר בעולמו.

לאור זאת, קראתי על עמותת “שמיטה ישראלית” שהיא יוזמה חברתית הכוללת ארגונים, עסקים ומוסדות ציבור. היוזמה נועדה להחזיר את השמיטה ללוח השנה של כולנו במדינת ישראל, כשנה של התבוננות עצמית ועיסוק מוגבר בנושאים של חברה, סביבה, קהילה ורוח. שאיפתם היא שכל אדם בישראל ידע כי השנה הינה שנת שמיטה, וכי כל מי שרוצה בכך יוכל לממש את שנת השמיטה בחייו, בדרך המתאימה לו ולתפיסת עולמו.

לפניכם אמנת עמותת שמיטה ישראלית-
"מצוות השמיטה שהנחילה תורת ישראל לעם היהודי חייבה כל חקלאי בארץ-ישראל
לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פֵּרותיו, לתת לאדמה ולבעלי החיים מנוחה
ולאפשר לכל אדם להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת האדמה. בשנה זו גם התבטלו החובות הכספיים, והאנשים קיבלו הזדמנות ל”התחלה חדשה” במישור הכלכלי והחברתי.
קשה שלא להתרשם מעומק האידֵאה ומגובה השאיפות שמציגה לפנינו שנת שמיטה.
בשנה הזו הרכוש אינו חזות הכול, הזמן אינו דוחק והטבע הינו הרבה יותר ממשאבים לניצול.
שנת השמיטה מציגה לפנינו חלופה רווית אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, המבקשת לחדש את איכות החיים בכלל המערכות, במאמץ ציבורי מיוחד במינו.
שנה של מעורבות חברתית, של התחדשות רוחנית ומוסרית ושל התבוננות סביבתית מעמיקה.
שנה של אחווה, תרבות, רוח, משפחה וקהילה.
שער בזמן הנפער אחת לשבע שנים וקורא לחידוש הברית בין האדם, החברה והאדמה.
שנה המשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה.
מתוך הכרה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל, ומתוך הבנה כי עם שיבת העם היהודי לציון מבקשת השמיטה את הגשמתה בזמן הזה, אנו מבקשים לפעול יחדיו על מנת להחיות את שנת השמיטה ולקיימה כשנה משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה."
שבת שלום ובשורות טובות❤️

פרשת אמור- דרך ארץ קדמה לתורה- להיות בנאדם

Image by Tumisu from Pixabay

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו)
בימים אלו עומדים אנו בימי ספירת העומר, הימים שבין חג הפסח לחג השבועות, והשבת נקרא את פרשת "אמור" שמצווה אותנו בין יתר החגים על "ספירת העומר", בהם אנו מונים 49 ימים שהם 7 שבועות בדיוק. בד"כ אנחנו סופרים את הימים שנותרו עד למועד המיוחל (כמו- חתונה, טיול, חופשה ועוד), אבל בספירת העומר אנו מונים את הימים שעברו עלינו ולא את הימים שנותרו. מידי לילה אנו מברכים על היום שמצטרף לקודמיו עד לחג השבועות, כשהיום ה-50 הוא זמן מתן תורתנו. אז מדוע אנו סופרים הפוך ממה שנהוג?
ספירת העומר מלמדת אותנו מהי ספירה משמעותית, ספירה שהיא הכנה, ספירה שבה אנו צוברים ימים מתוך צמיחה, התקרבות, עליה בסולם, וכיסופים לימים גדולים.
במצוות קצירת העומר, בט"ז בניסן, יום אחרי יציאת מצרים, קוצרים שעורים ואחרי חמישים יום של עבודה על מידותנו אנו מגיעים למדרגת אדם ומקריבים חיטים שהם מאכל אדם. השפת אמת מסביר כי זהו רמז על התהליך הרוחני שעברו בני ישראל. שעורים הם מאכל בהמה וחיטים הם הרי מאכל אדם. במילים אחרות, מיציאת מצרים עד מתן תורה התעלו בני ישראל ממדרגת בהמה למדרגת אדם. עיקר מטרת ימי ספירת העומר אז וגם היום היא לעבוד על המידות, תיקון המידות. ולכן, גם נהוג ללמוד פרקי אבות, לימוד העוסק במוסר, אתיקה ומידות טובות שהוא הכנה מצויינת לקראת חג קבלת התורה, חג השבועות. זהו כלי המסייע וממקד בעבודת תיקון המידות.
פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך ארוך ועמוק של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. בשבועות האחרונים זכינו להכנה לספירת העומר, הנגיף שהביא אותנו להתכנסות והתבודדות. ועתה, בימי ספירת העומר, אנו ממשיכים בברור של מי אנחנו באמת, למה אנו מחוברים, הפחדים, התאוות, הערכים, השאיפות והרצונות שלנו. תהליך טיהור וזיכוך הנפש כפי שכבר חז"ל הטיבו לומר- "אם אין דרך ארץ אין תורה". 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו לקבלת הקדושה במעמד מתן תורה, חג השבועות.
השבוע הראשון מייחד את ספירת החסד שמסמל אהבה ונתינה אין סופית.
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה שמסמלת דין, יראה וגבולות. התגברות ושליטה עצמית.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת שמסמלת הרמוניה בין החסד לגבורה, אמת ורחמים. התפארת מקבלת את הגבולות והקפדנות, אך יחד עם זאת מבקשת לנהוג במידת הרחמים.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח שמסמלת נחישות וסבלנות, לנצח את כל מניעות והחסמים שלנו.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד שמסמלת את מידת הענווה וההודיה.
השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד שמסמלת את החיבור, התקשרות, כוח האינטימיות. חיבור אמיתי לעצמי, לסביבה ולערכים שמעלינו.
לבסוף, השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות שמסמלת את כוח הביצוע, כוחה של ההוצאה לפועל שתבטא את כל אותן מידות שהטבענו בתוכנו באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור.
קבלת הקדושה, הפיכה מעבד לבן חורין, משפחתיות וכו' אינם ארועים מידיים, אלא תהליכים מתמשכים הדורשים עבודה. קיבלנו הזדמנות לעבודה אינטנסיבית ממושכת ששולחת אותנו ללחוץ על כפתור ה"Refresh" וה- Restart”" שלנו- הישיבה בבית, ההתכנסות וההתבודדות, זמן האיכות, יצירתיות, הבחן בין טפל ועיקר, פנאי, ההתקרבות והגעגוע ועוד, קוראים לנו בפרט בימי ספירת העומר להמשיך בעבודתנו, להטביע ולשמר את המתנות שקיבלנו ולא לחזור לאוטומט ולמה שהיה לפני כן כי ביכולתנו לייצר שינוי אמיתי, ראוי, מצמיח ומקדם. אחרי הכל, קיום המצוות שבין אדם לחברו הם שיובילו אותנו לנקיות הלב ולמצוות שבין אדם למקום, כפי שהטיב הרב אשלג לתאר-
"ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאה אותו להשפיע למקום. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)"

שבת מבורכת וחג לג בעומר שמח🔥❤️

פרשות אחרי מות קדושים- קידוש החיים!

Image by Pexels from Pixabay

בשבוע שעבר היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והשבוע יום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה, ומיד לאחר מכן כולנו חגגנו את יום העצמאות במסגרת המצומצמת בביתנו שלא כמו בכל שנה, השנה היינו בסגר. ללא טקסים, מופעים וכל המסביב נותרנו בביתנו להתמקד במהות של ימים חשובים אלו. לאחר פרשות תזריע מצורע שהתריעו בפנינו לשים לב לדיבור שלנו ולתוכנו, לכח הדיבור שיכול להביא לסכסוך ופירוד, והמחויבות שלנו לתיקון הדיבור- השבוע הפרשות מביאות מצוות רבות העוסקות במרחבים רבים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ומטרתם להבהיר לנו שעלינו לקחת אחריות. הרב ד"ר עידו פכטר הסביר השבוע כי בעקבות השואה רבים תוהים היכן היה ה' בשואה? יחד עם זאת עלינו לשאול היכן היה האדם בשואה? שהרי אם ניתנו לאדם המפתחות והבחירה, האחריות היא שלו. כשאנו לא מנכיחים את ה' בעולמנו ע"פ המידות והמצוות שניתנו לנו, אנו בעצם התנהלותנו ובמעשנו מעלימים את קיומו של ה' מעולמנו, שהרי ה' לא ייקח מאתנו את יכולת הבחירה, נקבל אזהרות, התרעות, תוכחות, אבל השינוי ורוח החברה שתהא לנו תלוי בנו ובבחירות שלנו.

אומר הרב ד" יונתן זקס גם כשקין רצח את הבל ה' לא מנע ממנו את מעשה הרצח אבל בהחלט אמר לקין " מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה…" כך גם במכירת יוסף ע"י אחיו, עבדות עם ישראל במצרים ועוד. מוסיף הרב פכטר, ה' ברא אותנו בצלמו, כלומר ה' בורא אותנו כשותפים לבריאה, משמע שתפקידנו הוא להביא את האלוקות לעולם. וזה בדיוק מה שמסבירות לנו הפרשות השבוע- (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (ויקרא יט')
"קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של ערטילאיות רוחנית, של להיות נבדל מעולם העשייה. אבל הפרשות מפרטות את יישום התביעה של "קדושים תהיו" בהיפוך גמור לזה. להיות "קדוש" על פי התורה מחייב אותנו להיות מחוברים לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישר, הצדק והטוב. התפקיד שלנו הוא לקדש את החיים ולא לחלל אותם. והדרת פני זקן, לא תשים מכשול בפני עיוור, לא תקלל חירש, לא תעשה עוול במשפט, לא תרכל, לא תגנוב, תכבד את ההורים, תיתן מתנות לעניים וכו', ובמקביל מצווה אותנו- 'ואהבת לרעך כמוך'.
במילים אחרות, אנחנו מקבלים הוראות מפורטות כיצד עלינו, בני האדם, לקדש את החיים ולהנכיח את האלוקות בעולם.

אכן, המעבר מגלות כה ממושכת לכינונה של מדינת ישראל, ריבונות עצמאית, התאפשר בזכות כל אותם חללים שנרצחו בשואה, ומקימי המדינה שהקריבו את עצמם למעננו, והפריחו את השממה שנוכל לזכות במדינה עם בטחון, כלכלה, חברה, דת ותרבות עצמאיים ויציבים. בחייהם ובמותם הם ציוו אותנו לכונן פה, במדינת ישראל חברה צודקת מוסרית וישרה. מדינה עם אנשים העוסקים בצורכי הפרט והכלל, שאינם נותנים לחלש ליפול, אינם מתירים עושק, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוהים שבקרבנו – זוהי תמציתה של המדינה היהודית, וזוהי המשמעות לציווי "קדושים תהיו".
מי ייתן ונהיה לאור ולמופת בעולם, נקדש ונחייה את ה' בדרך של חינוך, אהבה, מוסר, יושרה וצדק. אמכי"ר.

שבת שלום💞

פרשת תזריע- מצורע- מצא רע או מצא טוב?

Image by leo2014 from Pixabay

איפה כתוב בידוד בתורה? בפרשה השבוע, פרשת תזריע, פרק יג' – "(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, …(מו) … בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא)
מדוע באה צרעת על האדם? בתלמוד ובמדרש יש רשימה ארוכה של חטאים שבעקבותם עלול האדם להיענש בצרעת- שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, צרות עין ועוד; אך יותר מכל, הצרעת מזוהה תמיד עם עונש על אמירת לשון הרע כי יש לה השפעה כל כך עצומה ומזיקה עלינו, בני האדם.
פרשתנו מתארת את דיני הצרעת, והפרשה מיד אחריה, 'מצורע', מתארת את דרכי ההיטהרות ממנה. ידוע כי נגע הצרעת המקראי אינו מחלה ככל המחלות, אלא נגע המגיע בעקבות מצבו הרוחני של האדם. חז"ל הסבירו כי הצרעת נובעת מדיבור שאינו ראוי, ´מצורע´ – מלשון ´מוציא רע´. כיום איננו רואים אנשים הנגועים בצרעת. האם זה סימן שמצבנו הרוחני טוב יותר מתקופות קודמות? מה עניין המחלה המקראית צרעת וכיצד התמודדו איתה, ומדוע זה ממש רלוונטי גם להיום?
מסתבר שמיד כאשר מופיעה הצרעת האדם כבר מתחיל במסע שלו אל התיקון והשיפור העצמי. הצרעת היא החצנה של הלכי נפש פנימיים, שלעתים אנו עיוורים מלהבחין בהם לבד, לכן יש צורך בעזרה מהכהן.
למעשה הפרשה מסבירה לנו שבעבר אדם שפגש את חברו ודיבר לשון הרע גם בלי לשים לב, היה מגיע לביתו ורואה כתמי צרעת על קירות ביתו, ואם לא תיקן את דרכיו הוא היה רואה כתמי צרעת בבגדיו. ואם גם זה לא עזר הצרעת הייתה מופיעה על גופו. וזה כבר העיר אותו לעשות תשובה ולהטהר. במילים אחרות, הצרעת, מסביר הרב זמיר כהן- "היא היוותה נורית אזהרה לאדם, ובכך היתה מעוררת אותו לחשבון נפש, מטהרת אותו באמצעות הייסורים הכרוכים בה, ומחייבת אותו לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים ובכך לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו.
כיום, מה לא נאמר כבר על המגפה שתפסה את כולנו לא מוכנים. אמרו שהיא התחילה במרק עטלפים, שמדובר באיום ביולוגי, שזו קונספירציה, שאסור לפתוח חבילות שמגיעות מסין, שהיא מועברת טיפתית, ואולי גם באוויר… ועוד ועוד
כמובן יחד עם זה מגיעות גם הצעות שונות לסילוק הנגיף, לאכול שום, לקחת ויטמין C, לגלח זקן/שפם, לנקות הכל באלכוהול ועוד, הפחד מסתבר הוא הממציא האנושי היצירתי ביותר.
במקומות של אי וודאות, שההשלכות מחייבות בידוד בכדי למזער את אסון המגיפה, אנו נוטים לחפש שביב תקווה בכל מיני מקומות, ולהיות קשובים ודרוכים לכל ידיעה. הפאניקה בעיצומה וכל עדכון נמדד ברצינות תהומית. כמובן, שבשעה כזו נמצא את אלו שנהנים לזרוע פאניקה וחרדה בציבור, ובמקביל יהיו גם אלו שהסאטירה וההומור ישמשו אותם כעין לוחמה פסיכולוגית כנגד ההפחדה.
מסתבר שבידוד הוא לא המצאה חדשה שננקטת במטרה לנסות לשלוט במגפה, כאמור עוד בימי התנ"ך בודדו את המצורעים במחנה נפרד כדי שלא ידביקו את העם, ומי שהבריא נאלץ לעבור טקסים מיוחדים ע"י הכהן לפני שהורשה לחזור לביתו.
מדהים לראות איך המגפה הזו הכתה בעולם כולו, בכל כך הרבה אנשים ועדיין כל אחד ואחת נפגש עימה באופן שונה וייחודי. המגיפה הזו מפגישה כל אחד ואחת מאתנו עם התמודדויות שונות לגמרי, ולא בהכרח רק עם דברים רעים. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם, זמן להתכנס, להתנהל ברוגע מבלי למהר למקום כזה או אחר. כל הדברים שתמיד רציתי להגיע אליהם אבל לא הצלחתי להתפנות ומסתבר שעדיין גם בבידוד לא התפנתי עבורם. לפתע מתברר שישנן כנראה סיבות אחרות שהם לא מחסור בזמן ופניות… הבנה ששולחת אותי לעשות ברור פנימי, להתבונן לאן אני הולכת? ולאן אני רוצה להגיע?
שימו לב, דרכי הטיפול בצרעת הן אבחון, הרחקה מן המחנה ואז עוד אבחון אשר בסופו מוכרע אם להמשיך את ההרחקה או להפסיק אותה. מעבר לזה אין הצעת תרופות או טיפול אחר, ובאווירת הקורונה נראה כי עיקר ההרחקה היא למנוע את העברת המחלה לאנשים אחרים.
בד"כ אנו מנסים להסביר מחלות בתהליכים פיזיולוגים בגוף הקשורים בחיידקים ובווירוסים, במערכת חיסונית וכדומה, יחד עם זאת ידוע כי הגוף והנפש שלנו משפיעים אחד על השנייה באופן הדדי. הגוף והנפש עובדים יחדיו, וכשהאחד סובל מהשפעות שליליות גם האחר סובל, לכן כדי לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלנו עלינו לדאוג לשניהם. כלומר, השורש של כל מחלה הינו רוחני. גם הצרעת שמתבטאת בגוף, תרופתה רוחנית המצריכה בידוד.
השעות שלנו בבידוד מאלצים אותנו לבחון את משמעות חיינו, את מטרתנו בעולם כיצד ואיך אנו פועלים למימושם. היכן מצויים מעגלי ההשתייכות שלנו? אל מי ולמה אנחנו מתגעגעים? היכן אנו עובדים ואיזה נפח תופסת התעסוקה בחיינו? האם אנו מרוצים ממנה? מה עושה לנו ההגדרה 'עובד חיוני' בפרט כשאנו לא מוגדרים חיוניים? השעות המאתגרות הללו מחייבות אותנו להתכנס ולשוחח עם עצמנו והקרובים לנו ממש. כמו המצורעים גם אנחנו עתידים לשוב בתוך זמן מסוים ובאופן הדרגתי לחיים רגילים נורמטיביים, אך היציאה החוצה, הלבדיות, הניתוק ממרכז החיים, נקודת המבט החיצונית על עצמנו המתחייבת מן המצב, הדין, חשבון הנפש והסיכומים הם חלק מתהליך שהאדם חייב לעבור לעיתים, ובשגרה השוטפת אנו לא זוכים לחוות זאת. יוצא שהתורה לא רק מרחיקה ודוחה את המצורע, אלא היא בעצם גם מקרבת, ובעצם שולחת אותו, אל עצמו.
נראה כי תחילת ההתבוננות והעבודה הזו עיקרה בעין טובה ובגובה העיניים. עיקר עבודה זו היא בליבנו ולא רק בפינו. עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו הידועה).
מאחלת לכולנו בריאות הנפש והגוף, שנזכה למנף את שעות הבידוד וההתכנסות להסתכל לליבנו פנימה, לפתח עין טובה, ושנצליח לראות במעלות משפחתינו, חברינו, שכנינו, ובכלל סביבתינו, ולא פחות חשוב שנדע לחבר בלשונינו. ושנצליח לממש את ההזדמנות לדייק את הוויז האישי של כל אחד מאתנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤️

פרשת שמיני- בין קודש לחול

פרשת שמיני מכילה שתי פרשיות מרכזיות שנראה שלכאורה אין קשר ביניהן. הראשונה היא פרשת חנוכת המשכן הנעשית ביום השמיני באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכוהנים המשמשים במשכן ואת עם ישראל כולו. במהלך האירוע החגיגי מסופר גם על מותם של נדב ואביהוא, ילדיו של אהרון, שמתו כשהקריבו אש זרה בפני ה'.  הפרשייה המרכזית השנייה בפרשת שמיני היא עיסוק בדיני מאכלות אסורים.
אז מה בעצם הקשר ביניהן?

בין שתי הפרשיות ובמהלכן יש התייחסות לחשיבותה של ההבחנה בין טומאה לטהרה, בין חול לקודש, בין מה שנאכל ללא נאכל וגם בין המכופר ומה שחסר כפרה. נראה כי מה שמקשר בין כל הפרשיות הוא עיניין ההבחנה. נראה שהדרך הנכונה לעלייה בדרגת הקדושה איננה רק בעת השראת השכינה, אלא היא תלויה גם בעבודת הפרט. השראת השכינה ניתנת לנו מהיותנו חלק מהכלל, כמו בימים אלו כשחגגנו את חג הפסח, חג שניתן לכלל העם כארוע חגיגי המאחד אותנו ומהווה השראה והכוונה לכל אחד ואחת מאתנו להתקדם באופן אישי ופרטי במדרגות הקדושה להתעלות רוחנית אישית.

ניקח לדוגמא את הפרשייה הראשונה, הפרשה שלנו פותחת בפרק שבו צריכה להתחולל הדרמה הגדולה, אחרי הכל, זה היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום השמיני, היום הגדול, יום ההכתרה, ביטוי לסליחה מלאה על חטא העגל. הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי.
ואז, נדב ואביהוא שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י', א)

המעשה של בני אהרן, נדב ואביהוא, מעורר תהייה, יחד עם זאת הוא יוצר את ההבנה שהרצון להתנסות במה שאנחנו מוזהרים מפניו, גדול מאתנו. האם מטרתם הייתה להוסיף על עבודת ה' שלהם, או שמא חטאו לה'? לא ברור. על האש הזרה נכתבו פרשנויות מרובות.

הפעם אתמקד כפי שכבר הזכרנו בערב חג הפסח, בעובדה שכולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ואת הוראות העוצר הנוקשים המחייבים את כולנו להשאר בביתנו. כך התורה מלשון הוראה מחייבת אותנו ובפרט את מי שמשרת בקודש למלא אחר ההוראות ולדייק בהם. בני אהרון שהציתו אש זרה שילמו בחייהם- "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה"(ויקרא י, ב). נראה לי שבתקופה מאתגרת זו שכולנו חווים, אי מילוי ההוראות מסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש. התורה כהוראה מדויקת ומדודה, שכל המוסיף לה, גם בהקריבו לה', גורע, וכל המחסיר מהוראותיה גורע אף הוא. כלומר, העבודה שלנו היא ברמת הכלל אך במקביל גם ברמת הפרט.

מי ייתן ונצליח להבחין בין עיקר לטפל, ועם כל האתגר גם למלא אחר ההוראות בכדי שנצליח להציל נפשות, ובתקווה לבשורות טובות בקרוב. אמכי"ר.

שבת שלום🥰

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, חגית בת אושרה, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה