קטגוריה: חומש ויקרא

Photo by Yoav Aziz on Unsplash

השבוע מתחילים חומש חדש- ספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. והפרשה הראשונה היא פרשת במדבר. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א'), בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.
האם נחוצה חלוקה זו לשבטים? האם חלוקה זו לא הנציחה הלכה למעשה את השונה במקום את המאחד ואת המשותף, ולא בעצם הפכה בכייה לדורות? לאיזו אחדות אנו חותרים?

מסביר פרופ' ועו"ד יובל אלבשן- 
"החברה הישראלית ייחודית מאוד בגיוון הרב שמצוי בה, גם ביחס לחברות מרובות תרבויות אחרות. אנחנו נחלקים גם על פי זהות לאומית (יהודים וערבים), גם על פי מוצא אתני או עדתי (אשכנזים, מזרחים, עולי אתיופיה ויוצאי רוסיה וכולי בקרב היהודים; ערבים, דרוזים, בדואים וקבוצות נוספות בקרב האוכלוסייה הלא יהודית), וגם על פי זהות דתית (חילונים, דתיים וחרדים – בקרב היהודים; מוסלמים ונוצרים על כל כיתותיהם – בקרב הערבים).
שלושת התבחינים (קריטריונים) לחלוקה הללו, אשר מצטלבים זה בזה ובזה, יוצרים אין סוף שבטים עם זהות ייחודית. הייחוד הישראלי נובע גם מכך שבניגוד לחברות אחרות (למשל זו האמריקנית) שבהן השאיפה היא שבשלב כלשהוא כולם יהפכו לאחד (לאמריקנים), הרי שבישראל המושג "ישראלי" מעולם לא הוברר עד תום וגם אין כלל הסכמה שזה היעד הנשאף. להפך, ככל שאנו מתרחקים ממודל כור ההיתוך הבן גוריוני, רק מתגברת הביקורת על שאיפה מעין זו.
אם כך הוא מצב הדברים, אזי החנייה השבטית שמתוארת בפרקנו ראויה להיות מודל לחיקוי לחברה הישראלית של ימינו: מחד, השבטים "חנו לדגליהם", כלומר: כל שבט במקומו הוא, אוהליו נפרדים משאר השבטים. מאידך כל השבטים חונים במרחק שווה מסביב למשכן, לאוהל המועד (למעט הלוויים). רוצה לומר – אף שבט לא עדיף על משנהו. אין תרבות שהיא עליונה על האחרות. שום שבט אינו נישא. לכולם נגישות שווה להשראת השכינה ולמוקדי הכוח המרכזיים של החברה. השוני השבטי לא פוגם בשוויון. ההפרדה השבטית לא ייצרה מדרג של עליונות, שאפשר השתלטות של קבוצה הגמונית אחת על טוב החברה אגב ניצול חולשתן של קבוצות אחרות. להפך. המגוון יצר עושר של שווים. "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" (לד), הלוואי שכך נצליח לחנות ולהתקדם גם אנחנו."

אכן, עם ישראל מתכונן במדבר למסע משותף, לצעוד בדרך משותפת אחת, ויחד עם זאת, כל אחד משבטיו נושא צבע וגוון ייחודי, ובו בזמן, גם שייך לאותו בסיס, נושא את אותו מכנה משותף. ללא ספק, המורכבות והגיוון יוצרים מחלוקות שמהן ניתן להיבנות כל עוד הן "מחלוקות לשם שמיים". כלומר, כל עוד אנו מקיימים מחלוקות ועימותים במטרה לברר, לכבד, וללמוד, אותן ריבוי דעות וגיוונן מוביל לתחרות בריאה ולהפריה הדדית בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".

בחודשים האחרונים, אנו עדים לווכחנות המלווה בהלבנת פנים, שנאת חינם, התרסות ועלבונות. אלפי שנים חלפו, ועדיין גם בימינו, עם ישראל מורכב מפאזל אנושי ייחודי, הרכב של עדות, גוונים, תפוצות שונות, עם מנהגים וסממנים תרבותיים יוצאי דופן. ובתוך כל אלו ישנם גם מי שאינם יהודים, ומייצגים במדינת ישראל הרכב אנושי מגוון. השילוב הזה של מסורות ותרבויות, מחייב אותנו לזכור כי אומנם "הדגלים" מסייעים לנו בסימון ייחודם של כל אחת ואחד מאתנו, ועם זאת, לא מוציאים איש_ה מהמחנה בשל שוני של הדגל.

לקראת מצעד הדגלים היום, ביום ירושלים, בחגיגות לאיחוד העיר תחת ריבונות ישראלית, הפרשה מזכירה לנו כי אנו, כולנו, נושאים באחריות לחנך לקבלת האחר והשונה, להיאבק בגזענות, ולזכור כי כולנו נבראנו בצלם אלוקים. כל תרבות היא עולם ומלואו ועלינו, העם היהודי על כל גווניו, להתייחס בכבוד ובענווה אחד לרעהו בכדי שנצליח לצמוח ולהתקדם במעלה ההר, במסע המתמשך והמשותף של כולנו במימוש ייעודנו להיות "אור לגויים", כפרטים, כעם וכמדינה.

יום ירושלים שמח ושבת שלום🏳️💞🏳️

Image by Tania Dimas from Pixabay

בפרשת בהר מצוינות מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. בשנת השמיטה גם החובות מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
ובפרשת בחוקותיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא, הנושאים העיקרים כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.

הרב שניאור אשכנזי, בוחן מדוע עלינו לעמול ולהתייגע במהלך חיינו, ומה הקשר לברכות? והוא מפנה את תשומת הלב לפרשת בחוקותי הפותחת, "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ…" (ויקרא כו).
מחדד רש"י כי "אם בחקותי תלכו", המשמעות היא "שתהיו עמלים בתורה". עלינו להתאמץ ולא להסתפק במה שבא לנו בקלות. כי השכר מצוי בקיום וההליכה אחר החוקים. לכן, עלינו, "עם הספר", להתייגע במגמה להתקדם, ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו לא לוותר, ולצאת מאיזור הנוחות שלנו. הפרשה קוראת לנו ל"עמל תורה", כלומר, כל הזמן להתבונן, לבחון, להעמיק, לברר, להתאמץ, ולעשות יותר ממה שאנו רגילים.
רש"י מחזק ומוסיף (כמובא במגילה ו' ב'), "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי'- אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי'- אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין'. מדוע הדרישה היא לעמל, למאמץ, בכדי לזכות בברכות? הנטייה של האדם היא מדידת הצלחה והערכה ע"פ הישגים, ותוצאות. כאשר הברכה, למעשה, מצויה בעצם היציאה מאיזור הנוחות, בדבר שהשגנו מתוך מאמץ והשקעה. כאשר נלחמנו עבורו והשקענו אנרגיות להשגתו… רק אז, הדבר הופך להיות יקר ומשמעותי עבורנו.
וכך מוסבר ב-ליקוטי שיחות יז318-9/ והערות : 28-9, "צריך לומר בדברי רש"י שהעניין של 'עמלים בתורה', רמוז כבר במילים 'בחקתי תלכו'. ההסבר בזה: חקיקה צריכה הרבה יותר כוח ומאמץ מאשר כתיבה, ואולם החקיקה שנעשית באבן הטובה גורמת שינוי באבן עצמה. כך המצות שקרויות 'חוקים' מלשון חקיקה: קיום דבר שאינו מונח מצד השכל ועד שהוא היפך השכל, הוא עבודה קשה, הרבה יותר מקיום דבר שמונח על פי שכל. ואולם הקיום גורם שינוי בנפש הבהמית עצמה. וכך כאשר לומד אדם באופן של 'עמל תורה', שמצריך יגיעה ומאמץ קשה, הדבר חוקק את הלב שלו ואפילו לב האבן נחרט ונימוח באמצעות עמל התורה, וכהסיפור הידוע על רבי עקיבא שראה כיצד אבנים שחקו מים."

במילים אחרות, אומר הרב שניאור אשכנזי, הדרישה מאתנו ומילדנו להתייגע, היא לגמרי מתנה גדולה לחיים טובים וממומשים. זוהי דרישה המעודדת לגילוי כוחות ויכולות כמוסים הטמונים בנו, פוטנציאל שעדיין לא הגיע לידי גילוי. כך, נקבל ביטחון עצמי ואמונה כי "יכול נוכל". ולכן, מוסיף הרב אשכנזי, " העובדה שיהודים הסתובבו במדבר ארבעים שנה, נועדה כדי להעלות אותם במדרגה… על ידי הנסיעות והניסיונות שהם עברו."

כולנו מכירים, את התחושה ש"אנו לא מסוגלים יותר", הגענו לגבול היכולת. תחושה שיכולה להתעורר אצלנו גם בסוף ההליכה למכון הכושר, עוד לפני שנכנסו פנימה. ד"ר סמואל מרקורה, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ מאוניברסיטת קנט, אנגליה, יוצא נגד התפיסה שתחושת הקצה נובעת מכך שהשרירים הגיעו לקצה יכולתם. "המחקרים שלי מוכיחים שהדבר שגורם לנו להגיע לתחושה של סוף יכולת הסיבולת הוא לא המאמץ השרירי אלא תפיסת המאמץ." מה שנקרא, המודל הפסיכוביולוגי שגורס כי לאמונות ולתפיסות שלנו יש חלק ניכר ומשמעותי בבניית התחושה ש"אני לא יכול יותר. הגעתי לקצה!" בעצם- "אני לא יכול יותר" היא תחושה סובייקטיבית שלא באמת משקפת את המציאות הפיזית.

ספר שמות הסתיים כאשר המשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה'. וספר ויקרא פותח כאשר ה' מזמין את משה לבוא אל הקודש. קיימת תנועה מעולם החול של האדם לעבר עולם הקודש של אלוקים. אנו נדרשים להכניס קדושה בחיינו, "קדושים תהיו", באמצעות "עמל תורה", היגיעה, לגילוי ומימוש היכולות והפוטנציאל שבנו. כאשר, החוקים והמצוות שבתורה, מלשון הוראה, הינם הדרכה והכוונה לחיים ערכיים, משמעותיים ומטיבים עם הפרט ועם הכלל.

שבת שלום🏆

Photo by arty on Unsplash

השבוע פרשת אמור שהיא הפרשה השמינית בחומש ויקרא. הפרשה מפרטת את כל המועדים החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן הפסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים.
הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי העומר על שם מצוות ספירת העומר המופיעה בפרשתנו: "(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם;" (ויקרא כג). חז"ל הסבירו שהמצווה היא לספור בפה 'יום אחד לעומר', 'שני ימים' וכדומה.

אורי שכטר, מראשי ארגון רבני צהר, מסביר,
"אחד מהנושאים המובאים בפרשתנו הוא ספירת העומר. פרשת אמור נקראת תמיד בעיצומם של ימי הספירה, המהווים תהליך של עבודה נפשית ותיקון המידות ברמה האישית והלאומית. כידוע 49 הימים לספירת העומר מחולקים לשבעה שבועות, כשלכל שבוע העבודה הנפשית המיוחדת לו."

כמו כן, בכל שבוע יש גם עבודה יום-יומית על מידה ספציפית אשר מתייחסת למידה השבועית, למשל, ביום הראשון של השבוע הראשון, זו עבודת החסד שבחסד, ביום השני זו הגבורה שבחסד וכך הלאה.

ממשיך הרב שכטר,
"השבוע הראשון המייחד את ספירת החסד, מסמל אהבה ונתינה אין סופית.
השבוע השני של ספירת העומר מתמקד בספירת הגבורה המסמלת צדק ומשמעת.
השבוע השלישי הוא שבוע ספירת התפארת המסמלת הרמוניה ורחמים.
השבוע הרביעי הוא השבוע של ספירת הנצח המסמלת סבלנות.
השבוע החמישי הוא השבוע של ספירת ההוד המסמלת את הענווה.
השבוע השישי מוקדש לספירת היסוד המסמלת התקשרות.  לאחר שהמנהיג תיקן את מידותיו חייב המנהיג להיות מחובר לעצמו אך גם לערכים שמעליו.
השבוע השביעי הוא השבוע של ספירת המלכות  (השפעה, מנהיגות) – רק לאחר שתדע להנהיג באהבה, בשליטה, ברחמים, בנחישות, בענווה ובחיבור לערכים רק כך יקבלו את מנהיגותך ותוכל להיות מנהיג שהשפיע על המשך התקדמותו של העם היהודי בדרכו."

ספירת העומר מלווה אותנו בתהליך של בניית מידות אישיותנו, תוך שהיא נותנת משמעות לכל יום בדרך. לא ניתן לקפוץ מההתחלה לסוף, פשוט כי אין קיצורי דרך. כל יום מקבל את ערכו בתהליך, ולכן המיקוד תמיד על מה שהשגנו ולא עוד כמה חסר לנו כדי להשיג את מטרתנו.
בחרתי להתמקד על הקשר בין אהבה לכבוד. בפרשה הקודמת נפגשנו עם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", והשבוע הרב שניאור אשכנזי בהתייחסותו לספירת העומר בפרשת 'אמור' מחדד כי לא מספיק לאהוב, צריך גם לכבד. מה ההבדל בין אהבה לכבוד? ולמה "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו"? ומה קרה בדיוק לתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד?
מסתבר כי היכולת לאהוב ולהשפיע את האהבה תלויה ב"כבוד". יישום תיקון המידות שלנו מתבטא ביכולת שלנו להעניק "כבוד".

 זאב, מאתר כיפה מרחיב, "אכן, יפה הוא הדבר ו"כל הכבוד" שהרעיון קיים, אבל האם אנחנו באמת יודעים איך להשתמש ב'כבוד' ככלי החשוב ביותר, והאם אנו מודעים לעוצמתו הרבה? היכולת לאהוב, להעניק, לתת ולהיות מאושרים, כיצד זה מתקשר?
…הכבוד האמיתי נמצא דווקא היכן ש"לא נוח" לנו לכבד והיכן שקשה לכבד, כי מחויבים אנו להשתמש בכבוד לכל אורך הדרך ובכל אשר קורה אותנו בסביבותינו. וכאן מגיעה העבודה הקשה ויישום תיקון המידות מהכוח אל הפועל – הרי איך אפשר לכבד אדם בכל מצב, הרי בדרך כלל מה שקורה, שהאדם לא נותן לנו כבוד, לא מקשיב באמת, לא מתייחס, יוצר ביקורת ומחפש תמיד את הדברים השליליים.
ובכן, ראשית ליישום הכבוד הוא "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" – ומה זה אומר – שבהתייחסותנו אל האדם, אל לנו לחפש את הדברים השליליים שבו (כפי שאנו רגילים), אלא לחפש את אותם הדברים הטובים שבו, ורק ואך ורק דרך אותם דברים טובים לדון אותו ולשפוט אותו.
כי הרי כולנו מכילים את הטוב ואת הרע ועל כן מחובתנו לחפש את הטוב שבאדם ולא את הרע שבו כי זה בלתי אפשרי לכבד רע ועל כן אנו נלמד לכבד את האדם דרך הטוב שבו ו"לפרגן" ולשבח ולהאדיר את אותם מידות טובות ועל יד זה אנו בעצם מעודדים את האדם על מידותיו הטובות. וראה זה פלא – לפתע הוא מקשיב לך ואף מתייחס אליך – דרך האמת עושה את העבודה… ואהבה אמיתית תיווצר בעלת שורשים יציבים –  דרך הערכה וכבוד הדדי."

הרב אשכנזי מוסיף כי בהלכות אישות פרק טו, הלכה יט, הרמב”ם פסק להלכה וכתב: “וכן ציוו חכמים שיהא האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן”. הרמב”ם הפך את הסדר שיש בגמרא, וכתב קודם ‘מכבדה יותר מגופו’ ואח”כ ‘אוהבה כגופו'” יתכן כדי ללמדנו שהכבוד הוא היסוד לכל. כאשר אדם נותן מקום ויחס של כבוד והערכה לאשתו” אזי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”. 
בהקשר זה, התלמוד מספר גם כי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה. יש מפרשים המדגישים שהחסר לא היה באהבה אלא חסר במתן כבוד ראוי אחד לרעהו. ומגיפת מחלת הדיפתריה הביאה למותם. בעקבות מותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר הפכו מימי שמחה וציפייה למתן תורה לימי אבל לאומי, ועל פי המדרש, המגיפה פסקה בל"ג בעומר.

ניכר כי חיים בונים על כבוד והערכה הדדיים, ועל זה מוסיפים אהבה. והלוואי ונדע לממש זאת גם במרחב הציבורי, בפרט בימים אלו- לכבד, לייקר את האחר ואת הקולות המגוונים, לדעת לעשות מקום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

Published on August 29, 2022Licensed under the Unsplash+ License

פרשות אחרי מות וקדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות, כמו השנה, קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן,  נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני. בהמשך הפרשה, מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים.

פרשת קדושים ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן קשורים לנושאים שבין אדם למקום המבהירים לנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
כאמור, בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, למשל, "(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  (יד) לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט), ועוד.

הרב שאול ברוכי מרחיב,
"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).
פרשה זו פותחת בפנייה ובציווי מיוחדים: "דבר אל כל עדת בני ישראל". מכאן למדו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל, בכינוס של כל עם ישראל… זוהי פרשה מרכזית שיש בה מצוות יסודיות ומרכזיות. הכותרת של כל המצוות בפרשה גם מיוחדת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כיצד נהיים קדושים? מה טומן בתוכו הציווי להתקדש?
אם ביטוי זה הוא הכותרת של הפרשה, נראה שיש למצוא את התשובה בפרשה עצמה: כיצד נהיים קדושים? מקיימים את המצוות שכתובות בפרשה. איזה מצוות יש בהמשך הפרק? האם יש להם מכנה משותף? קשה למצוא סדר בתוך רשימת המצוות. התורה פותחת במצוות יראת אב ואם, וממשיכה בשמירת שבת, איסור עבודה זרה ודיני קרבן שלמים. אחר כך מופיעות מצוות חברתיות: נתינה לעני בשדה, איסור גנבה וגזל, עשיית משפט צדק ו"ואהבת לרעך כמוך". אחריהן יש מצוות שהן בין אדם למקום, בהם איסור כלאיים ושעטנז ואיסור ערלה. מצוות שמירת השבת חוזרת פעם שנייה, לצד מורא המקדש, אחריהן מופיעים איסור אוב וידעוני ומצוות "והדרת פני זקן". הפרק מסתיים באיסור הונאת הגר ובעשיית עוול במשפט ובמידות. אלו חלק מהמצוות בפרק אך בכל זאת אפשר להתרשם שיש מעבר מתחום לתחום…
 הרמב"ם טוען שאין בציווי "קדושים תהיו" (ספר המצוות, שורש ד) מצווה מיוחדת אלא היא הוראה כללית על שמירת המצוות: "כאילו יאמר: היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו". לדעת הרמב"ם, ה"קדוש" הוא אדם המקיים את מצוותיו של הקב"ה. לכן הפרשה פותחת בכלל "קדושים תהיו" ומפרטת מה הם גופי התורה המביאים לקדושה, אך לפי דעה זו, כל המצוות ראויות להיות תחת כותרת זו. הכותרת של הפרשה – "קדושים תהיו" – הופכת את הפרשה מאוסף של מצוות ליחידה אחת. התורה מצווה אותנו להיות קדושים ולהטמיע את הקדושה בחיינו…"

האם חומש ויקרא מצהיר כי הטמעת הקדושה מתבטאת בעיקר בהקרבת קרבנות? האם הפולחן יותר חשוב מהמוסר? והאם אנו והחברה שלנו נטולים שחיתות כוחניות וניצול החלשים?
ד"ר עמיחי כהן מחדד, "למשה רבנו היתה בשורה: חיים דתיים שיש בהם מקדש, אך הם אינם נשאבים אל המקדש; וחיים פוליטיים שיכולה להיות בהם מלוכה, אבל שאינם לכודים ברשתה של המלוכה. משה הציע פוליטיקה ללא רודנות ודת ללא מאגיה. הצעתו אולי התקבלה להלכה אבל נדחתה למעשה. לא מיד, אך בתוך כמה מאות שנים התברר שעם ישראל איננו רוצה, או איננו יכול, לממש אותה. דת ופוליטיקה שאינן מנגנון של שליטה היו ונותרו בגדר חלום תנכ"י לא ממומש."

אז איך הופכים לקדושים? קדושים נהיים כשעושים מעשים טובים, כמו, כיבוד הורים, עזרה לחלש ולעני, מסייעים לגר, שומרים על מוסר, צדק ויושר במשפט, מתן צדקה וכל אותם חוקים ומצוות המוזכרים בפרשות שלנו.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל, "לו רק ידענו על הטוב המצוי בטווח השגתנו, על ההשפעה שעשויה להיות למעשה אחד שלנו על חייהם של אחרים… אבל איננו יודעים, ומשום כך דברים רבים שיכולנו לעשות נותרים בלתי עשויים… מעשה אחד יכול לשנות את העולם. לעתים תכופות מכפי שנדמה לנו, מה שאנו עושים או נמנעים מלעשות הוא בעל השלכות מרחיקות לכת."
מחזק ואומר הרב שלמה וולבה כי כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד, "בריאה חד פעמית, אין אף אחד כמוני, בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיה כמוני. ואם כך ה' בטח שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר לא יכול למלאותה רק אני בחד פעמיותי (עלי שור)."

ואומנם, במעשה אחד לא נשלים את השינוי או את ההשפעה שהיינו רוצים לראות ולחוות סביב, אך לכל מעשה שלנו יש משמעות והשפעה גם אם נדמה לנו שלא. מזל זו הזדמנות שפוגשת מוכנות, לכן, בסיכוי מול סיכון, חשוב שנדע להשקיע, להתאמץ, ולהאמין שביכולתנו ובמעשינו לגמרי ניתן לזמן יותר את המזל וליצור עולם טוב יותר.

וכך מסכם לנו הרב זקס בספרו "לרפא עולם שבור"-
"באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם… במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים…
בדרך כלל אנחנו פועלים בלי לחשוב על תגובות שרשרת מרחיקות לכת. אנחנו חיים ברגע, למען הרגע, בפרמטרים של הרגע. משמעותם של מעשינו, ובפרט השלכותיהם על אנשים אחרים, סמויות מן העין בחלקן הגדול. לכך התכוון הרמב״ם כשאמר ש… אנו 'ישנים'… חלק גדול מחיינו הערניים דומה לחלום. קשה לנו לעמוד מחוץ לרגע הנוכחי ולראות את הדברים מנקודת מבטו של מישהו אחר, קל וחומר לא לראותם מהפרספקטיבה של הנצח… המחשבה היהודית מטפסת כאן לפסגת האמונה בכוחו של היחיד. פעולה אחת יכולה לשנות את העולם… בידינו להשפיע צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. זה, מטעים הרמב״ם, פירושה של ערנות: לדעת שמעשינו יכולים לחולל תמורה, ולפעמים אף ״להכריע את כל העולם לזכות״."

וזו כנראה המשמעות ל"קדושים נהיה", לגמרי לא בשמים היא… אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

כוחה והשפעתה של מילה טובה– Image by Mary Pahlke from Pixabay

השבוע פרשות תזריע-מצורע בחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות, כמו השנה, קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע. הפרשות עוסקות בדינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר.
מחלת הצרעת מופיעה כעונש לאדם שחטא בריכול ולשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלו אנשים שאיננו מכיר. כשהמחלה פורצת, כל גופו או ביתו או בגדיו נגועים בצרעת. הכהן מטפל באדם שנגע הצרעת בא עליו, ועל אותו אדם לקבל את הוראותיו של הכהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר. הכהן אחראי להכריז שאותו אדם חלה וטמא אך גם אחראי לטהר אותו ממחלתו.

מסביר הרב שניאור אשכנזי שאומנם השימוש בלשון הרע הוא חטא מוכר וידוע, אך גם ההימנעות מלומר מילה טובה כאשר יש לנו הזדמנות, היא חטא. כאמור, כולנו זקוקים למל"ט, מילים טובות. והסיבה- לשון הטוב משפיעה על התודעה והמציאות של כולנו. הדיבור שלנו משפיע על המעשים, הרגשות והמחשבות שלנו ובאופן טבעי על הסביבה. וכאשר "מדברים טוב מרגישים טוב".

מרחיב הרב אשכנזי, "אחד התענוגות הגדולים בחיים הוא פטפטת. אין כמו להזמין חברים הביתה, להוציא מהמקרר בירה ופיצוחים ולרכל על הכול. 'זה קנה, זה מכר, זה התחתן, זה התגרש, והפוליטיקאי ההוא שוב מסתבך…' ובכל זאת, למרות השכיחות של התופעה, תורת ישראל מקפידה על כך. חז"ל אומרים שכל הדיבורים היוצאים מהפה במהלך החיים, נדבקים בנפש ויעלו ויציפו אותנו כשנעשה את החשבון בעולם הבא."

גם בחג הפסח, שזה עתה סיימנו לחגוג, כל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור. תחילה דברי אכילה הנכנסים לפה, מצה, מרור ויין. בהמשך, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה, מצוות 'והגדת לבנך', ה-מצווה לספר ביציאת מצרים, "וכל המרבה לספר הרי זה משובח". האר"י הקדוש מבהיר כי המסר הזה נמצא בתוך המילה "פסח"  שהוא "פה-סח", פה מדבר. אחד מענייני חג הפסח הוא תיקון הלשון.
ממשיך הרב אשכנזי, "וכאן שבה השאלה ונשאלת: מדוע מתייחסת התורה כל כך ברצינות לגלגולי הלשון? וגם, מה אדם אמור לעשות בזמנו הפנוי? רק ללמוד תורה או לשתוק?! למעשה, האדם אינו אמור לשתוק. התורה בהחלט מכירה בכך, שהאדם הוא יצור מדיני וחברתי וצריך להעשיר את עולמו האישי והחברתי… אולם התורה שוללת דברים בטלים, כלומר, דברים שלא מקדמים את האדם למקום מעשי. הם לא מלמדים אותו כלום, לא מעשירים אותו בכלום וסתם ממלאים את החיים בזילות וריקנות.
הרמב"ם מחלק את עולם הדיבור לחמשה חלקים: חלק שמצווה לדבר אותו, חלק שאסור לדבר בו, חלק שהוא בטל ונמאס, זה שהוא אהוב ורצוי, וזה שהוא מותר.

למעשה, הצרעת לא באה רק על הלשון הרע הקלאסי. מחדד הרב אשכנזי כי, "…אסור לחסוך במילים טובות שהרי בסוף הן מתגשמות. מילים סוחפות את הנפש. דיבור הוא לא כוח סתמי, שחולף ועובר בלי להשאיר עקבות, אלא הוא אש בוערת הנותנת עידוד ותקווה (וכך להיפך חלילה). כאשר אדם מדבר על משהו, הוא מתמלא בו. הדיבור מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. כל עוד אנו רק מהרהרים במוח אודות משהו, הדבר יכול להישאר מונח במוח, אך כאשר מדברים על זה, הופכים להיות לוהטים ומוצפים בו…
זאת הסיבה, אומר הרבי, לסדר המעניין של הופעת הצרעת. בתחילה, היא מופיעה רחוק, על הבית. אם האדם לא מבין את הרמז וממשיך לדבר רכילות, היא מתקרבת אליו יותר ומופיעה על הבגד. אם האדם לא קולט את הרמז, היא מתקרבת אליו עוד יותר וצומחת על גופו. סדר הדברים הללו הוא רמז לכך, שדיבורי רכילות מדרדרים את הנפש בהדרגה. הדיבור הראשון הוא סתם פטפטת לא מעניינת. אבל המוח כבר מתרגל לצורת החיים הריקנית הזו, ואז הדיבור השני הוא יותר נמוך, והשלישי עוד יותר נמוך, עד שמגיעים חלילה ללשון הרע ממש.
… בהתחלה הדיבור הוא חיצוני לגמרי, שלא נוגע לו, אחר כך הדיבור סוחב אותו יותר לתוך הרע ונוגע בפנימיותו. לכל מטבע יש שני צדדים. וכשם שדיברנו על ההיבט השלילי של הדיבור, כך הרבי מוצא בפרשיות הללו רמז גדול על הכוח החיובי של הדיבור…כאשר האדם מדבר דיבורים טובים, של לימוד, תפילה והודאה, הוא מרומם את כל חלקי האישיות עד בלי די. ההוראה של הפרשיות הללו היא, אם כן, לא רק על המניעה מדיבור שלילי, אלא גם ובעיקר על הכוח העצום של הדיבור החיובי, שיכול להביא את האדם למקומות הכי נעלים."

בתקופה האחרונה אנחנו נפגשים יותר ויותר עם שיח כוחני ואגרסיבי בין אנשים, בין אם בדו שיח ישיר פנים אל פנים, או באמצעות התקשורת לסוגיה השונים ואו בתגובות ברשתות החברתיות למיניהן. בשיח זה, לרוב, אין התייחסות מכבדת ועניינית לגופו של ענין כי אם התייחסות לאדם עצמו, למהות שלו, ועם הרבה כעס ואפילו טינה. מיקוד הצדדים הוא להשתיק, להחליש ולערער את הנאמר, והמטרה של כל צד היא להוכיח את צדקתו. הלשון הטובה, הפתיחות, וההקשבה נעדרים מהדו-שיח.
למילים יש כוח. הרבה כוח והשפעה על כולנו. יש להן כוח להעליב, לפגוע, להשפיל, לבזות, לזלזל, ללעוג, ובקיצור להרוס. ומנגד, יש להן כוח לכבד, להכיל, לקבל, ולתת מקום לאחר. לכולנו יש צורך להרגיש משמעותיים, מוכשרים, חשובים, מוצלחים, וטובים. אנחנו זקוקים לקבל אישור והכרה מהסביבה שלנו על מי שאנחנו, על כל יתרונותינו וחסרונותינו. כולנו כמהים להיות אהובים בפרט ע”י האנשים הקרובים לנו.
פעמים רבות, אנחנו אפילו לא מודעים או שמים לב שאנו מדברים בתוקפנות, בזלזול, בשיפוטיות, התנשאות, ומעליבים את הסובבים אותנו. אנחנו לא רוצים להיות שקופים אך כך אנו נוטים לעיתים ,להתייחס לאחרים. מערכות יחסים תקינות ובריאות הן כאלו שאינן מתבססות על פחד, האשמות, תלות כעס וטינה.
לכן, הפרשות השבוע מפנות את תשומת ליבנו ל'לשון שלנו'. האם אנו קשובים לדברי האחר מתוך המשקפיים שלו או מתוך המשקפיים שלנו? האם אנו מתקשרים את הצרכים שלנו ללא נזיפה וביקורת ומשאירים דלת פתוחה להכלה והכרה? והאם הדיבור שלנו חיובי?
הרעיון הוא לשמור ולפתח מערכות יחסים בריאות עם שיתוף פעולה, כבוד ואכפתיות הדדיים, ללא יצירת עוינות והפעלת כוחנות על האחר תוך שאנו מאבדים את קרבתו. נזקי לשון הרע ידועים, יחד עם זאת, מסתבר כי לא פחות חשוב הוא השימוש בפרגון, במילה טובה, באופן אותנטי, מידתי, ובעיתוי הנכון. פרגון הוא פעולה של עידוד ותמיכה שמטרתה הפגנה של נדיבות, חיבה, אמפטיה ושמחה אמיתית. והלשון הטובה היא הנכונות לומר את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. חשוב שנדע להתאמץ ולאמץ גישה חיובית כדי לתרום ולקדם לתקשורת מקדמת ומיטבית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

Photo by Matt Paul Catalano on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט').
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, יום ההכתרה. זהו אירוע משמעותי ומרגש. בניית המשכן הושלמה, ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות. והאות לסליחה הגמורה על חטא העגל מתקבל כאשר אהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
ללא ספק, הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי. תחילה, הכל מתנהל כשורה, אהרון דבק בפרטים ובציווים שקיבל משה מה'. והוא עולה למזבח לברך את עם ישראל את ברכתו המיוחדת שכולה אהבה וביטוי לשליחותו ככוהן גדול. אהרון נושא את כפיו, מברך, אך האש שהובטחה לרדת מן השמים- לא באה. ידיו של אהרן נותרות באוויר, יש להניח, במבוכה.

מסביר הרב צחי להמן,
"בפרשת השבוע מקבל משה את ההודעה מריבונו של עולם כי חנוכת המזבח תהיה בראש חודש ניסן. לקראת התאריך המיועד, ה' מצווה את משה כיצד לבנות את המשכן וכיצד לקדש אותו, כיצד להלביש את אהרן ובניו וכיצד לקדש אותם ואלו קרבנות צריך להביא ביום מיוחד זה. בהגיע היום המיועד, כאשר משה, אהרן ובניו, הזקנים וכל העדה כבר עומדים מוכנים ומשה מצוה על אהרן להתחיל בסדר הקרבת הקרבנות, אהרן לפתע מהסס.
הפסוק אומר: "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'" (ויקרא ט, ז). אוזנם הרגישה של חז"ל שמעה את הצורך של משה לומר לאהרן "קרב אל המזבח", וממילים אלו למדו כי אהרן התעכב. ברגע הגדול של כניסתו לתפקיד הכהן הגדול, אהרן לפתע קופא. מדוע? מה קרה? מה מעכב אותו?
רש"י, על בסיס דברי חכמים במדרש, מספר כי "היה אהרן בוש וירא לגשת". הפרשנים מסבירים שברגע כניסתו של אהרן לעבודות הכהונה הוא נזכר בחלקו בחטא העגל, ולכן פחד והתבייש למלא את תפקיד הכהן הגדול. פעמים רבות ברגעים גדולים צפים בנו החסרונות שלנו. הם מעוררים סימני שאלה על היכולת למלא את התפקיד ומערערים את הביטחון הנדרש כדי להצליח. אהרן שואל את עצמו האם הוא ראוי למלא את תפקיד הכהן הגדול; האם הוא ראוי להיות מי שיביא סליחה וכפרה לעם ישראל; האם השכינה אכן תשרה במשכן ובישראל כאשר הוא השליח המקריב את הקרבנות שזהו מטרתם?
ממשיך רש"י במקום ומספר לנו כי משה אמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!". ר' אפרים מסדילוקב, נכדו של הבעל שם טוב, מביא מסורת בשם סבו לפיה משה אמר לאהרן שהבושה הזו, בדיוק בגללה הוא נבחר לתפקיד.
הפחד והבושה שיש לאדם ברגע בו הוא נכנס למלא תפקיד עלולים להיתפס בעיניו או בעיני אחרים כביטוי לחוסר התאמה ואולי אף עדות לכך שהתפקיד "גדול עליו". אהרן ומשה מלמדים אותנו שמסקנה זו לא תמיד נכונה. פחד ובושה עשויים לבטא גם הכרה בגודל התפקיד והאחריות. בעיקר הם מלמדים כי התפקיד הרם לא מסמא את עיני האדם מחסרונותיו ומגרעותיו, כי אם, מקנים לו מודעות המסייעת לו להישאר בתודעת שליחות.
אמנם לעיתים יש גם מי שמפחד ומתבייש למלא תפקיד משום שהוא באמת לא ראוי לו. נשאלת השאלה כיצד ניתן להבחין בין בושה ופחד שכאלה לבין אלו המלמדים דווקא על כך שהאדם ראוי?
על שאלה זו עונה ה"שפת אמת" ואומר כי בושה ופחד ראויים אינם מפחיתים את האנרגיה החיובית והחיוניות שיש לאדם, לכן כאשר הסביבה תעודד אותו למלא את התפקיד הוא יקבל אותו על עצמו כפי שאהרן נענה לאמירתו של משה "לכך נבחרת". אולם אם הבושה והפחד מערערים את האדם והוא מרגיש חסר בטחון למרות פניית הציבור אליו לקבל את התפקיד, זהו סימן לכך שהוא באמת איננו ראוי לו. אשרי הציבור שמנהיגיו ממלאים את תפקידם מתוך מורא ובושה ראויים."

בשבועות האחרונים, מהדהדת ברחובות בדומיננטיות ובעוצמה רבה הקריאה- "בושה" "בושה". מכל עבר, כולם, עושים בקריאה זו שימוש שוב ושוב. בושה הוא רגש שאמור לגרום לתחושה לא נעימה כאשר אדם סבור שעשה מעשה שלא מקובל בעיניו או בעיני הציבור, מעשה שהוא בניגוד לנורמות המקובלות. ל"בושה" יש תפקיד.  
וכך יתכן חש אהרון כאשר האש משמיים לא יורדת אל המזבח. אהרן יורד מהמזבח ונכנס לאוהל מועד יחד עם אחיו, משה רבנו. האחים, אהרון ומשה, יוצאים מאוהל מועד, ועולים יחד אל המזבח. הפעם, שניהם יחד נושאים את ידיהם ומברכים, ואכן- מגיעה האש ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח. העם שנכח וראה, הריע. ברגע המכונן הזה, יתכן כי האש המובטחת משמיים הייתה זקוקה לנוכחות ושיתוף הנהגת שני האחים יחד על המזבח.

השבוע אנו גם חוגגים את שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח, שחל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי מסורת חז"ל, אירעה קריעת ים סוף. לסיפור עצמו, כידוע יש מסר משמעותי לחיים שלנו. הם מזכירים לנו שיצירת חיבור וקרבה דווקא עם מי ששונה מאתנו, יכול לאתגר כקריעת ים סוף. זוהי מעין הזמנה לחיות חיים של התבוננות, של התפתחות, של ראיית האחר, ושל צמיחה. מי יתן ונצליח להקהיל ולכנס את הדומה והשונה יחד, כקהילה אחת, קשובה ומאוחדת, שבוחנת את ערכיה, מבררת מה מניעה אותה, מייצרת דיאלוג בונה, ומוודאה שכולנו אכן ממלאים את תפקידנו מתוך מורא, בושה וענווה ראויים המקדמים ומשדרגים אותנו כפרטים וכחברה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום🌷💞

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציוויים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מהכוהנים במשכן שנבנה לה'.

מחדד הרב שפיגלמן כי–
"ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא- " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם, החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "…דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…"- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו…"

לשבת הקרובה קוראים "שבת הגדול". זה הכינוי לשבת שלפני פסח.  אנו בימים של הכנה פיזית ורוחנית לקראת הפסח. כאשר השבת האחרונה שלפני ליל הסדר נותנת לנו זמן איכות להכנה רוחנית עמוקה. ללמוד, לחשוב ולהיערך נפשית ללילה הגדול שלפנינו.

שבת הגדול- מפרט הרב דוב בערל וויין,
"פרשת צו על פי רוב נקראת בשבת שקודמת לפסח, שבת הגדול. במבט ראשון נראה שאין קשר מהותי בין פרשת צו לשבת הגדול ולפסח. אך מאחר שהיהדות לא מכירה באקראיות או במקריות בחיים היהודיים, ובוודאי לא בתורה עצמה, ניתוח נוסף של הפרשה עשוי לגלות לנו את הקשר העמוק שבין פרשת צו לחג פסח.
נדמה לי שהנושא העמוק טמון בתיאור שיש בפרשה להקדשת אהרון ובניו לכהונה ולתפקידם כמשרתי האל והעם. היהדות מלמדת אותנו שחירות שווה אחריות. חירות בלי גבולות או מטרה היא אנרכיה הרסנית. כל מה שהתורה מספרת בעניין בניית המשכן, המקום לעבודת הקורבנות, בא להדגיש בפני העבדים המשוחררים שיצאו ממצרים את האחריות החדשה שיש להם כעת…
ההקדשה של אהרון ובניו והקדשת המשכן עצמו מלמדת את בני ישראל שיש להם חובה לשרת את הקהילה ולשמור על אחדות לאומית."

המשבר שלנו אל מול האחדות הלאומית–
בימים אלו ניכר עוצמתו של המשבר החברתי-פוליטי ביתר שאת בעקבות הרפורמה המשפטית. ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, מעידה כי המשבר החברתי והפוליטי סביב הרפורמה המשפטית הוביל לעלייה דרמטית בפניות לקווי הסיוע על רקע נפשי והגביר את תחושות הלחץ והחרדה שחווים אזרחים… בשלושת השבועות האחרונים זה התעצם… ללא קשר לעמדה הפוליטית של הפונה, הוא מביע חרדה ודאגה בגלל חוסר הוודאות ממה שהולך להיות ברמה האישית, הכלכלית, המשפחתית והחברתית. האווירה שנוצרה היא של היעדר הקשבה, היעדר הידברות וגם אלימות. חלק מהאנשים שלוקחים חלק במחאה מספרים שלעתים הם נתקלים באלימות או נחשפים לביטויים לא נעימים, וזה לא פשוט… לדברי דניאלס, המשבר הפוליטי־חברתי, שהסלים ביומיים האחרונים לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, מדיר שינה מעיני אזרחים רבים שחוששים לגורל המדינה… מה שהכי בולט הוא האמירות שהמצב מכביד על הנפש ופוגם במצב הרוח. הרבה אנשים מדברים על מועקה, אפילו על פגיעה ביכולת לישון היטב, על הרבה מאוד דאגה, עיסוק מוגבר בתקשורת, במדיה… אנשים מביעים חשש ממלחמת אזרחים, ממלחמת אחים. ישנו גם פחד מכך שאנשים שאוהבים יעזבו את הארץ…"
"גם הרב אריה מונק, מנכ"ל עמותת "בית חם", מתאר, "אנשים פוחדים ממלחמת אחים, ויש כאלה ששואלים עכשיו שאלות יותר עמוקות כמו מה מאחד אותנו כעם? מה גורם לכך שלי ולך יש זכות על הארץ הזאת? למה אני בכלל משרת, מה החוזה שלי עם המדינה הזאת?"
מוסיף ד"ר שי חן גל, פסיכולוג קליני, "רבים משני המחנות מרגישים קושי בתקופה הנוכחית, המצב הנוכחי היום מגיע אחרי תקופת הקורונה, שבעצמה הייתה תקופה מעוררת חרדות אצל הרבה אנשים. כיום אנשים מתמודדים עם חרדה כי הם מרגישים שהדברים הכי בסיסיים של היומיום שלהם מתערערים… האחדות של העם, התחושה שהמשטר הדמוקרטי הופך לדיקטטורי. יש משפחות שנקרעות מבפנים, כי הדעות בהן הפוכות. יש גם איום כלכלי שמטריד. כשרואים מה שקורה בצה"ל ואת הקרע בעם, ישנה תחושה שהדברים שבעבר היו בטוחים – פתאום מתערערים. יש אנשים שאומרים שהם מרגישים שהם תחת מתקפה כוללת בכל החזיתות. זה גורם לחרדה מאוד גדולה גם בקרב אנשים שלא נוטים להיכנס לחרדה. הם מתמלאים עצב, חוששים מה יקרה עם העם. חלקם מרגישים קרע עם האנשים הכי קרובים אליהם וחוששים ממלחמת אחים. ואילו בקרב אנשים שגם קודם סבלו מחרדה, מצוקות ודיכאון – התקופה הנוכחית מחריפה בצורה מאוד משמעותית את המצוקות שלהם".
לבסוף מסכם ד"ר צבי פישל, "כיום כמעט אין מי שאדיש למצב הקיים", המצב הפוליטי נכנס לחדר הטיפולים בכל צורה שהיא. אנשים באים, אומרים: 'אני חרד, אני לא יודע מה יהיה. אני רואה את השסע בעם, את הפיצול'. אנשים מרגישים את הסכנה הגדולה שעלולה להיות לעם ישראל כתוצאה מהמאבק, בלי קשר לעמדות הפוליטיות שלהם". (28/3/23 אילנה שטוטלנד, מעריב).

אז מה זה אומר חירות שווה אחריות?
למעשה, האחריות שלנו מתבטאת בשאלה שעלינו לשאול את עצמנו באופן יום יומי, כמה טוב אני יכול להוסיף בכל רגע נתון? פעולה, מעשה, אמירה, אפילו מחשבה והרהור, כי זה מה שיביא לפריצת הדרך, לחירות אמיתית ולבניית חברה בריאה ומטיבה. שאלה נוספת ,בפרט בימים אלו, היא מה הקורבנות שכולנו מקריבים, מה התכלית וההשלכות שלהם? כ-עם עברנו אינספור משברים ואתגרים, ואין לי ספק שיש מענה ל-איך מפסיקים לתת לפחד לנהל את המשבר. בפשטות- מתחילים לדבר, להציף את החששות של כולם, להקשיב, לחפש מענה ראוי ואותנטי. נדמה לי שהשבוע קיבלנו כולנו "צו" להתייצב יחד, להשיב את השפיות, ורגע לפני ליל הסדר, לעשות גם ניקיון פנימי ולהשיב את הסדר על כנו באמצעות דיאלוג אמיתי וקשוב לצרכים של כל הצדדים.

אתמול בערב ראיתי אדם עומד בצומת לא ממש מרכזי עם שלט גדול שעליו כתוב- "צדקה". לאחר שעברתי שם מספר פעמים, הסתקרנתי, נעצרתי לידו ושאלתי לפשר עמידתו היחידנית עם השלט הזה. בחיוך גדול ובנועם הסביר שהוא הכין בכוונה שלט גדול כפנייה לעם ישראל שחולף שם לתת לו צדקה, משהו שיסייע לו ולמשפחתו לחגוג את חג החירות… התעניינתי אם לא היה עדיף לעמוד בצומת מרכזי יותר, והוא הסביר שלא רצה להפריע או להטריד… לבסוף, שאלתי אם זה עובד והוא ענה בהתרגשות- "אין על העם שלנו."
בסופו של דבר, המחויבות והאחריות היא של כל אחד ואחת מאתנו ביצירת הקרוב והחיבור אחד לרעהו, והפעם באמצעות הפיכת המשבר להזדמנות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג פסח שמח💞

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת חומש זה במילה "ויקרא" בעצם מציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור), ובנוסף שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, להתקרב אל הקדושה.
בימינו, כל אותן הלכות, והנחיות הקרבת הקורבנות נראות כלא רלוונטיות, ואף אכזריות, ויותר מזה, פגאניות. בפרט היום, כאשר יש מודעות כה גדולה לצער בעלי חיים. אז מדוע מוקדש חומש שלם לנושא זה?

מסביר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב,
"… הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי, מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב ): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום….. כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו."
ואילו הרמב״ן (1194-1270 ) חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
אותנו מעניין במאמרנו הפעם, לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם : "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול…"
כיצד השתלחות כזאת מתכתבת עם הארתו של רש"י: "וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו."
כך גם נחמה ליבוביץ מדגישה תמיהתנו בפרשנותה : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א- רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה- שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ." ( מלאכי, ג', טז'). הנה כי כך, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור- נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, תנהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם, תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח…
פרשתנו במחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם ,מעבירה לנו מסר לדיוננו- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר.

אז מה עושים ?

פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה. כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן, שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כך, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות סוגי הקורבנות בפרשתנו.
קורבן שלמים– קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום.
קורבן החטאת– קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד – קורא לניקיון האוירה בשקלא ובטריא, בשיג ובשיח בינינו ומקנה תשתית ראויה, כיצד לעשות זאת.
קורבן מנחה – מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי, גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו – אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו : "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א',יג').מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני."
דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתיזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". הנה סגירת המעגל של הרמב"ן ,לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו – וַיִּקְרָא … – לקרוא ולא לצעוק, לכבד ולא להשפיל, להכיל דעה אחרת ולא לזלזל בה.
הנה לכם חיסון, בדמותו של אגרת הרמב"ן ולמדו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס ולחימה כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן"- עליכם להיות נכונים לקורבן ולהקרבה במרחב השיג והשיח."

מסר חשוב ממש, בפרט בימים אלו, כאשר אנו מצויים בעיצומו של משבר פוליטי-חברתי נרחב ומתמשך. אנו חווים ביטוי עוצמתי להתנגשויות בין קבוצות ותפיסות מנוגדות לגבי סוגיות שונות. כאשר הכל מתנקז לשאלת היסוד- מהי זהותה וצביונה של מדינת ישראל כ"יהודיה ודמוקרטית" והקשר בין שני מרכיבי הזהות. אני מקווה שנצליח בעוד מועד לעלות חזרה על המסלול השפוי של דיאלוג מכבד ומאפשר שיח מקדם. ולממש את המורשת שהנחילו לנו אבותינו, לגלות הקשבה, פתיחות והכלה, ובעיקר ענווה לקולות השונים שמרכיבים את הפסיפס האחד הכולל- הפסיפס היהודי. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום    ❤️

החומש הקודם, שמות, הסתיים במשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', ומשה רבנו נותר מחוץ לאוהל מועד. השבוע אנו מסיימים את קריאת חומש ויקרא. הספר מבטא את המעבר מעולם החול של האדם אל מחוזות הקדושה של ה'. לכן, פרק א' בחומש ויקרא פתח עם הזמנה של ה' אל משה לבוא אל הקודש. האדם נדרש לייצר קדושה בתוך חייו, "קדושים תהיו".
ועתה, לקראת סיום החומש – ה' אומר לנו- "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;… (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; " (ויקרא כו). "אם" מלשון בקשה לבחירה נכונה- 'הלוואי בחוקותי תלכו', לשון תחנונים, כמאמר רז"ל. ממש כפי שהורה רוצה בטובת ילדיו, תכליתו היא להטיב עימנו. אומר ה', לא אתם תבואו אל המשכן אלא אני אבוא אליכם, לא משכן עטוף בענן אלא שכינה שורה בתוך העם.

אלא שאז מגיעה ההתראה של "(טו) וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו), במילים אחרות, מה יקרה אם תבחרו אחרת? הפרשה מזכירה לנו את הבחירה החופשית שבידנו. היא פותחת בקריאה לברר ממה ואיך אנו חקוקים במסע חיינו? חקיקה משמעותה יצירת הכלי המורכב משני חלקים. החלק החיצוני שלנו, אותה התבוננות והבנה שאנו מצויים בעולם עם חוקים וכללים וכל אחד ואחת מאתנו הינו חלק מאותו מארג גדול. כן, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. והחלק הפנימי, החקיקה הפנימית שהיא הכמיהה שלנו לחיבור, לתחושת שייכות, להשראה, לגילוי המימד האישי והייחודי של כל אחד ואחת מאתנו.

ומה אם כן בין פרשת בחוקותי לחגיגות ל"ג בעומר הערב? אנו מצויים בנקודת ציון משמעותית בספירת העומר, למעשה עברנו כבר שני שליש מהדרך.. מסביר את התשובה הרב אבישי אלבוים-
"החלוקה בין שני השלישים הראשונים של הספירה לשליש האחרון, איננה רק חלוקה כמותית כי אם חלוקה איכותית… עשר הספירות של הקבלה, כמו בעשר המכות, מחולקות לשלש ושבע. קבוצת שלש הספירות הראשונות: הכתר, החכמה והבינה, הן ספירות המחשבה; בעוד שבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, מייצגות את המידות המגלות את פעולת ה' בעולם.
גם ימי ספירת העומר, המהווים הכנה למתן תורה בחג השבועות, היום הגדול בו נפגשו שמים וארץ וירדה תורה לעולם, בנויים משני שלבים. הראשון נמשך מחג פסח עד ל"ג בעומר והשני מתחיל בל"ג בעומר ונמשך עד לחג שבועות. בספרי החסידות מבואר שימי הספירה, ארבעים ותשעה הימים, הם כמניין "לב טוב" (32+17). במשנה במסכת אבות מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שביקש מחמשה מגדולי תלמידיו שיבחרו תכונה אחת, שהיא החשובה ביותר לאדם, ובלשון המשנה: "אמר להם: צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם". מכל ההצעות שקיבל בחר רבן יוחנן את זו של רבי אלעזר בן ערך: "לב טוב".
במסורת היהודית נקבעו ימי הספירה, עד ל"ג בעומר, כימי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. סיבת פטירתם הייתה "על שלא נהגו כבוד זה בזה". התיקון אם כך הוא בהוספת אהבה וכבוד בין איש לרעהו. ואכן את שלושים ושניים הימים שקודם לל"ג בעומר אנו מקדישים ללב, לאחדות שיש בינינו. מי שיש לו לב טוב הרי הוא טוב לכל אדם וחי בשלום עם כולם. "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול אמר ר' עקיבא וזו  ההכנה הנדרשת מאתנו לקראת קבלת התורה.
בשלב הבא, השליש האחרון של ימי הספירה מוקדש לעיסוק המעשי בטוב. התורה נמשלה לטוב מפני שהיא מטיבה את אורחותינו, כמאמר חז"ל: "אין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו'". העיסוק בטוב מבלי להעביר אותו לפסים מעשיים הוא טוב חסר. שני שלבי הספירה מדגימים מהלך שלם של תיקון הלב ולאחר מכן הבאתו לידי ביטוי בחיים."

התורה מבקשת להטביע בנו ולהנחיל לנו לדורות את ערכה של אהבה ללא תנאי. חייבים להודות שעצם קיומנו עם כל קורות עמנו ומציאות חיינו בארץ ישראל, מדינתנו הריבונית, משקפים נס חי פועם יומיומי שמעיד על השגחה. וכל אותם ערכים כמו, האהבה, הכבוד, והרגישות דורשים מאתנו השקעה וזיכוך המידות מתוך סובלנות, הכלה, ומחיקה של התחשבנויות. בנוסף, ההטמעה של אותם ערכים חייבת לקבל ביטוי מעשי ע"י ראיית האחר ותחושה עמוקה של אכפתיות. המכלול הזה הוא הביטוי לקדושה.
הערב, כאמור אנו מציינים בשמחה את יום הספירה של ל"ג בעומר, היום שבו פסקה מגפת המוות של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. בקיצור, ספירת העומר תכליתה לסייע לנו להיות אנשים טובים יותר בעולם מתוקן יותר.

לקראת סיום פרשת 'בחוקותי' כתוב, "(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו). למרות ההתנייה כביכול בתחילת הפרשה , "אם בחוקותי", יש הבטחה אלוקית להמשכיות הקשר. במילים אחרות, עם כל אמירת הקללות והמעידות, הפרשה מסיימת עם נחמה והבטחה על הגאולה שמשמעותה הבטחה ליצירת מרחב שבו כולנו נרצה לחיות, אם רק נשאל שאלות, נערער על הקיים נרדוף צדק, נדרוש שלום, ונפעל למען יצירת האחדות. מרחב שבו נדע להאיר פנים אחד לרעהו, וליצור מערכות הרואות את האדם, ומיטיבות עם האדם. שנזכה לעולם המעורר להשראה לטוב. אמן כן יהי רצון.

חג שמח, שבת שלום, וחזק חזק ונתחזק❤️

לעילוי נשמת מירה בת סולי. יהי זכרה ברוך🙏🏼

השבוע עוסקת הפרשה  בשמיטת קרקעות, יובל, גאולת הארץ ודיני עבדים. השמיטה, היובל וגאולת הקרקע נובעים מרעיון יסוד ולפיו הארץ איננה שייכת לעם ישראל וישיבתם בה מותנה בהתנהגות ובהתנהלות של העם. כמו כן, הפרשה מחזקת את חוק היסוד שלנו במדינת ישראל, "חוק האדם וחירותו" בהתייחסותה לנושא העבדות.

אנחנו מה שאין לנו מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל היו זוג מן המרשימים שהכרתי מימיי. הם היו צמד הפכים. מוריס היה שקט, מופנם, מהורהר ומאופק. ויוויאן הייתה חברותית ומלאת חיים, אשת רעים להתרועע במובן המעולה של המושג. הם השלימו זה את זו להפליא: שני חצאים של שלם.
ייחודם הבולט היה ההיקף המונומנטלי של הנתינה שלהם. בישראל, למשל, הם תרמו את גן הוורדים הגדול הסמוך לכנסת ואת מרכז הכנסים בעיצובו המדהים של דניאל ליבסקינד מול אוניברסיטת בר-אילן. הם נידבו מתקנים רפואיים בתל-אביב ובירושלים, כמו גם בקינגס קולג' וביוניברסיטי קולג' בלונדון. הם תמכו בבתי ספר יהודיים בבריטניה ובישיבות בישראל. וכל זה רק מגרד את פני השטח של מפעלם הפילנתרופי.
אך המרגש באמת הוא דרך היכרותם זה עם זו – שכן ויוויאן הייתה צעירה ממוריס בשלושים שנה. כשהם נפגשו מוריס התקרב לשנתו החמישים: איש עסקים ברמ"ח איבריו שדומה היה כי נידון לחיי רווקות. ויוויאן, שעוד לא מלאו לה עשרים, הייתה בתם של חבריו, והיא מצאה אצלו עבודה לימי חופשת לימודים.
יום אחד, מוריס הציע לה לבוא איתו לארוחת צהריים. בדרכם אל המסעדה הם חלפו על פני קבצן. מוריס נתן לו מטבע והמשיך. ויוויאן עצרה ושאלה את מוריס אם ייאות לתת לה את משכורתה השבועית לפני הזמן. מוריס הושיט לה את הסכום. היא חזרה אל הקבצן ונתנה לו את כל הכסף. "למה עשית את זה?" שאל מוריס. "כי מה שנתת לו לא מספיק כדי להשפיע על החיים שלו. הוא צריך יותר מזה". בסוף השבוע אמר מוריס לוויוויאן, "לא אתן לך כסף נוסף על המשכורת השבועית שכבר קיבלת, כדי לא לקלקל לך את המצווה שעשית". אבל זה היה הרגע שבו החליט שהוא רוצה להתחתן איתה, משום שכפי שאמר לי זמן קצר לפני מותו, "הלב שלה היה גדול מהלב שלי".
אני מספר את הסיפור הזה כי הוא ממחיש ממד של פרשת בהר שאנו נוטים להחמיץ. פרק כ"ה בספר ויקרא עוסק בבעיה שחריפותה לא קהתה גם כיום, כעבור 3,300 שנה. הוא עוסק באי-שוויון הבלתי-נמנע המתקיים בכל משק חופשי. כלכלת השוק מיטיבה ליצור עושר, אך בחלוקתו היא מוצלחת הרבה פחות. יהיה קו הזינוק אשר יהיה, עד מהרה יופיעו פערים בין המצליחים יותר למצליחים פחות, והם מתרחבים ככל שעובר הזמן.
אי-שוויון כלכלי מוביל לאי-שוויון בכוח, והתוצאה היא במקרים רבים ניצול החלשים בידי החזקים. נביאי ישראל מדברים על כך כבפזמון חוזר… בעיה זו מתקיימת כמעט בכל חברה ובכל זמן. המיוחד בהתייחסותה של התורה לבעיה מורכבת זו הוא שהתורה מסרבת לתת לה תשובה חד-ממדית. השוויון הוא ערך, אבל גם החופש. הקומוניזם והסוציאליזם ניסו לאכוף שוויון גם על חשבון החופש – ונכשלו; אבל גם לכלכלה החופשית בעיות משלה. עיקרון אחד שאפשר להסיק מהמקרא הוא כי השוק נועד לשרת את האדם, ולא האדם את השוק. שאלת היסוד היא אם כן: מה משרת על הצד הטוב ביותר את האנושות שבריבונות האל?
קריאה קפדנית בפרשת בהר תגלה שגישתה של התורה לסוגיה זו פועלת בשלושה רבדים נבדלים לגמרי: הפוליטי, הפסיכולוגי והתיאולוגי.
הרובד הראשון, הפוליטי, פשוט. הפרשה מציעה שני מחזורים של חלוקה-מחודשת של העושר, מחזור שבע השנים של השמיטה ומחזור חמישים השנים של היובל. הכוונה כאן היא ליישור-קו כלכלי תקופתי, הנעשה באמצעות שילוב של שמיטת חובות, שחרור עבדים, והחזרת נחלות-אבות לבעליהן המקוריים. זו דרך לטפל בפערים כלכליים מצטברים בלי להתערב במשק באופן קבוע. עד כאן הממד הפוליטי.
הממד הפסיכולוגי הוא מה שהמהפכנים הצרפתים כינו "אחווה". המילה "אח" מופיעה בדינים שבפרשה עשר פעמים. ""אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כה, יד). ""וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (כה, לה; לט). ""גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (כה, מח). זוהי חשיבה התפתחותית, לא מהפכנית. אנו יודעים ממחקריהם של ויליאם המילטון ואחרים על ברירת השאֵרים כי הדחף האלטרואיסטי הבסיסי ביותר הוא כלפי המשפחה. מידת הנכונות שלנו להַקְרָבה למען מישהו היא כמידת הַקִּרְבה המשפחתית שבינינו לבינו. וזוהי מן הסיבות המרכזיות לכך שמתחילת הסיפור היהודי עד היום, היהודים ראו את עצמם כמשפחה אחת, צאצאי שלושת האבות וארבע האימהות. חקיקה אלטרואיסטית, באמצעות מוסדות כגון השמיטה והיובל, אין די בה; יש צורך בחברה שבניה מרגישים מחוברים יחדיו בעבותות של אחריות משותפת. לכן נדרשת התורה לסיפורי האבות בספר בראשית, המתמקדים בבני ישראל לא כאומה אלא כמשפחה. המצוות והסיפורים כרוכים כאן יחדיו…
ולבסוף, עמוק מכולם, הממד התיאולוגי. בפרק שלנו אנו שומעים בבירור שאין דומה לו את מה שבעיניי הוא העיקרון היסודי ביותר במצוות התורה. ראו את הנאמר בפרקנו על הארץ ועל עבדים עברים:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." (כה, כג)
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד… כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ." (כה, לט-מג)
התורה קובעת כאן עיקרון רדיקלי. אין בעלות מוחלטת. בארץ ישראל לא תהיה בעלות מלאה ומתמדת על קרקע, מפני שבסופו של דבר אדמתה שייכת לקב"ה. ובאותו אופן, אדם מבני ישראל לא יהיה בעליו של אדם אחר מבני ישראל…
הדבר בולט במיוחד בפרשת בהר, במצוות הנוגעות לבעלות על קרקעות ועבדים. ההלכה היהודית מושתתת על העיקרון כי רק ה' הוא בעליהם של דברים. איננו הבעלים של קנייננו, אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. זה פשר גזירתה של המילה "צדקה" מן המילה "צדק" (במקרא מובנן של השתיים אף זהה). בלשונות אחרות צדק וצדקה הם מושגים שונים בתכלית; צדקה היא נדבה ואין לה קשר לצדק. צדק מוכרחים לעשות – ואילו צדקה תלויה ברצוננו הטוב…
פרשת בהר מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור חברה צודקת באמצעים פוליטיים בלבד (שמיטת חובות, החזרת נחלות משפחתיות לבעליהן הקודמים וכן הלאה). ישנם ממדים פסיכולוגיים ותיאולוגיים, וגם הם חיוניים. אבל גם ברמה האישית הפשוטה יש בה רעיון שיכול באמת לשנות את חיינו. חשבו על מה שיש לכם כעל פיקדון שניתן לכם לרווחתכם ולרווחת משפחתכם, אך גם לרווחתם של אחרים. אל תשאלו מה אני יכול להרוויח, אלא מה אני יכול לתרום. אדם החי מתוך נקודת המוצא הזו, חייו שמחים יותר. הוא מרומם את חייהם של אחרים, ומרגיש שחייו אינם עוברים לריק. כמעט איש מאיתנו אינו יכול לתת בהיקף הנתינה של בני הזוג וואהל, אבל בנתינה ההיקף אינו העיקר. הֱיוּ ברכה לאחרים – ותגלו שחייכם הם ברכה לכם."

ללא ספק הפרשה מאירה את עינינו כי שום דבר לא באמת שייך לנו, והטמעת רעיון זה מבהירה לנו שאין מקום לגאווה מה שמאפשר בניית תשתית חברתית רגישה ואכפתית יותר. הסיפור של ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל מחזק כי הערך הפנימי של כל המעשים שלנו הינו בכוונה, בטוהר ובכנות הרצון. וכפי שכתב הסופר משה שפרבר- "וכוונת הלב היא המעמידה את האדם נוכח אלוהים". אומרים שהמבחן בעולמנו מאתגר יותר לעשיר בעל הקניין מאשר לעני, כי המבחן של העשיר מתבטא בבחירה וברצון הטוב שלו להעניק ולתת למען שיפור חייהם של אחרים.

בבראשית ובעשרת הדיברות יש ביטוי דומיננטי לרעיון המהפכני שהאדם נברא בצלם אלוקים ולכן הציווי- "אנוכי ה' ולא תעשה לך צלם אחר…" וכך גם בפרשה שלנו המבהירה כי יש חיבור בין המצוות של בין אדם לחברו למצוות של בין אדם למקום. אחת לשבע שנים קורא המקרא לחידוש הברית בין האדם, המקום, החברה והאדמה. זוהי שנה שמשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה. ההבנה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל- משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה.

שבת שלום❤️