במוצש הקרוב יתחיל צום ט' באב שיסתיים למחרת, יום ראשון בערב. ב- יז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם. והביטוי לכך הוא ביכולת האדם במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו ועוד. ביום זה מזכירים לנו את האחריות והמחויבות החברתית שלנו זה אל זה. אז מהו בעצם הקשר בין אחריות זו, המודגשת בט' באב, לפרשת השבוע שלנו?
בסוף חומש במדבר, נראה שהסתיימה מנהיגותם של האחים, כולנו נפרדים ממרים ואהרון, וגם משה כבר ממנה לו בפני העם כולו, יורש, יהושע בן-נון, שיכניס את העם לארץ המובטחת, ארץ ישראל, וינהיגם. אך מסתמן כי לפננו יש עוד חומש שלם, 'דברים', שהוא ביטוי אישי לפרידתו של משה מבני ישראל. משה המנהיג הגדול מצייד את עם ישראל בארגז כלים משמעותי שיסייע להם בהשראת השכינה ביניהם הרבה אחרי מותו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל הטיב לתאר-
"זה היה רגע גדול של תמורה אישית, והוא שינה לא רק את משה, אלא את כל תפיסת המנהיגות שלנו. בסוף ספר במדבר, נראה היה שבא קִצה של הקריירה המנהיגותית של משה. דומה שמשה השיג את כל שהיה עליו להשיג. לא נותרו לו מלחמות להילחם, לא ניסים לחולל, לא תפילות לשאת בשם העם. אבל כאן עשה משה מעשה הנושא את חותם הגדוּלה. למשך החודש האחרון של חייו הוא הקהיל את העם ונשא באוזניו סדרת נאומים שאנו מכירים כספר דברים. הוא סקר בהם את עברו של העם, וחזה את עתידו. הוא נתן לבני עמו מצוות, חלקן ישנות בנוסח מחודש, אחרות חדשות שמשה מצא לנכון למסרן דווקא ערב הכניסה לארץ. משה שזר את כל חוטי ההיסטוריה והחוק הללו למסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני עמו לראות את עצמם כעם קדוש, העם היחיד שריבונו ומחוקקו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו…
משה ידע אל נכון כי לא כל הישגיו הגדולים יתמידו להתקיים. העם שהוא גאל יחזור ביום מן הימים להיות עם נרדף וגולה. אולם אז, בפעם הבאה שזה יקרה, לא יהיה לו שום משה שיעשה נסים. לכן שתל משה חזון בתודעתם של בני ישראל, תקווה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם — שכן כל אלה לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים… כשמישהו מפעיל עלינו כוח הוא מצמצם אותנו. אבל כשמישהו מלמד אותנו, הוא עוזר לנו לגדול. היהדות, הרגישה כל כך לכבוד האדם, מעדיפה משום כך את המנהיגות־ כחינוך על פני המנהיגות־ככוח. וזה התחיל אצל משה, בערוב ימיו…"
זו כנראה גם הסיבה שהתוכחה של משה ניתנת ברמיזה ולא כהלקאה על הנפילות והכישלונות במסעו במדבר. משה מזכיר את שמות כל אותם מקומות שבהם העם מעד אך לא מפרט בפרטי פרטים את מה שארע. משה מבין שהעם זוכר ויודע, ושתוכחה וביקורת מקדמים נעשים ממקום של אהבה ואמפתיה תוך נטיעה של תקווה בלבבותיהם, ולא ממקום של אגו ושחרור כעסים ותסכולים. בנוסף, משה מזכיר לעם את חשיבות הקמת מערכת המשפט, וחלק חשוב מהמצוות שכלולות במערכת זו- "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (יז) לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ…" (דברים א)
רגע לפני כניסתו לארץ, משה רבנו שהקדיש את כל כולו לעם, גם בפרידתו ממנו, ממשיך בתהליך הכנתו וחינוכו. משה מבהיר לעם כי התכלית היא לא רק להגיע ולהתיישב בארץ אלא העיקר הוא להקים חברה ואורח חיים של משפט וצדק, כך שכל אחד ואחת ידעו, עני, עשיר, יתום, אלמנה וכו' שההתייחסות היא שווה, ולכולם יש נגישות לברור ומימוש הצדק. חברה שרוצה לזכות לחיות בארץ ישראל ולהתקיים בה לדורות, חייבת שבסיס חייה יהיה מושתת על הצדק המשפטי ששואף לצדק חברתי.
כמו כן, מעניין לראות כי החומשים האחרים היו למעשה דבריו של ה' אלינו, הם עסקו במערכת היחסים שבין ה' לאדם, בעוד ספר דברים הינם דבריו של משה אל העם. מסביר פרופ' יונתן גרוסמן-
"אז מהי אפוא תפיסתו הייחודית של ספר דברים? אפשר להצביע על שני מוקדים מרכזיים שעולים לאורך הספר, שיש להם נספחים וגרורות נוספים. ראשית, אפיון מערכת היחסים שבין א־לוהים והאדם מקבל תפנית של ממש בחומש דברים. במקום נוכחות א־לוהית ישירה ודומיננטית בעולם ובחייו של האדם, מציע ספר דברים מרחב אונטולוגי ואנושי הקיים לעצמו. הזיקה בינו ובין הא־לוהי נוצרת מתוך התקשרות דתית־מוסרית, שמילות המפתח שלה הן: אהבה, הליכה בדרכי ה', תורה ומצווה…
שנית, האחריות לניהול החברה עוברת בספר דברים אל החברה עצמה. הדבר בולט במיוחד בהלכות מדינה; סדרי שלטון ומערכת משפט, דיני מלחמה ועוד, פורצים בספר דברים… עם ישראל נדרש להנהיג את עצמו, אך עליו לעשות זאת על פי התורה. הרוצה לדעת את דבר ה' לפי ספר דברים לא נצרך להתגלוּת, אלא נדרש לפנות אל התורה ולראות מה כתוב בה. הוא יכול גם ללכת אל השופטים שיהיו בימיו, והם שיורו לו את שעליו לעשות, אך כל זאת על פי הכללים שניתנו בתורה."
אכן, לאחר הוצאת בנ"י ממצרים, ו-40 שנות נדודים במדבר, משה רבנו, בשפתו מזכיר ומסביר לעם בנאומו לאור הניסיון וההתנסות המשותפת מהי התכלית וחשיבותה, כפי שאמר הרב זקס זצ"ל- "אני יודע היטב דבר אחד: שבין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות, יש כל ההבדל שבעולם. מחנכים הם בנאיו הבלתי מוכרים של העתיד, ואם מנהיג רוצה להטביע חותם מתמשך עליו ללכת בעקבות משה ולהיעשות מחנך. רעיון המנהיג־כמורֶה, המפעיל השפעה ולא כוח, סמכות רוחנית ואינטלקטואלית ולא אמצעי כפייה, הוא מן התרומות הגדולות ביותר שהרימה היהדות לאופקים המוסריים של האנושות. את זאת מדגים לנו היטב ספר דברים, שבו משה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו, ויעוררו השראה, כל עוד יש בני אדם על פני האדמה."
מנהיגות רוחנית, מעשית וחינוכית על שותפיה, מאופיינת באמונה בצדקת הדרך שהיא אכן מובילה למקום נכון וראוי. מנהיגות זו דורשת מסירות, אחריות ועקביות, לאורך כל הדרך. מי יתן ונצליח להנהיג את עצמנו בעזרתה של התורה על כל רבדיה, פשט, דרש, רמז וסוד, ונצליח להעלות את הרמה המוסרית, הן של היחיד, והן של הציבור מעלה מעלה. כפי שאמר הרב קוק-
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי , הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה… " כלומר, במקום שבו ישנו פער בין יראת שמיים למוסר הטבעי אנו מחויבים להמשיך לחקור, לברר ולהבין מה הדרך הכי נכונה ומדויקת לפעול.
אכן, בית המקדש איננו, אך עדיין ניתן להשיג את יראת השמיים, הנוכחות והקרבה לאלוקות, בבית המקדש הפרטי שבתוכנו, ולקיימן מדי יום ביומו. ואולי זה אחד מהדברים שמבקשים מאתנו ביום ט' באב. חורבן בית המקדש שעליו נתאבל ביום ראשון הקרוב, מבטא את התקוות, הבקשות והתפילות שלנו לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולות, וללקיחת האחריות החברתית אותה ציווה לנו משה בנאום הפרידה שלו. מי יתן ונצליח במשימה זו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום וצום קל ומועיל💞
